הדבר יוצא הדופן ביותר בעיניי, מכל הדברים המוזרים והמופלאים שקרו באותו יום שישי, היה השתלבות ההרגלים השגרתיים של הסדר החברתי שלנו עם ההתחלות הראשונות של שרשרת האירועים שעמדה להפיל את הסדר החברתי הזה על ראשו. אילו בליל שישי הייתם לוקחים מחוגה ומשרטטים מעגל ברדיוס של שמונה קילומטרים סביב בורות החול של ווקינג, אני מטיל ספק אם היה לכם אדם אחד מחוצה לו, אלא אם כן היה זה קרוב כלשהו של סטנט או של שלושת או ארבעת רוכבי האופניים או אנשי לונדון השוכבים מתים בשטח המרעה, שרגשותיו או הרגליו הושפעו בכלל מן הבאים החדשים. אנשים רבים שמעו על הגליל, כמובן, ודיברו עליו בשעות הפנאי שלהם, אבל הוא בוודאי לא עורר את התחושה שאולטימטום לגרמניה היה מעורר.
בלונדון באותו לילה נחשב מברקו של הנדרסון המסכן, המתאר את ההברגה ההדרגתית של הקליע, לבדיה, ועיתון הערב שלו, אחרי ששלח לו מברק לאימות ולא קיבל תשובה: האיש נהרג: החליט לא להדפיס מהדורה מיוחדת.
אפילו בתוך המעגל של שמונה הקילומטרים רוב האנשים היו אדישים. כבר תיארתי את התנהגות הגברים והנשים שדיברתי איתם. בכל המחוז אנשים סעדו את ארוחת הערב; פועלים עבדו בגינה אחרי עמל היום, ילדים הושכבו לישון, צעירים שוטטו בשבילים בחיזור, סטודנטים ישבו מעל ספריהם.
אולי הייתה המיה ברחובות הכפר, נושא חדש ושולט בבתי המרזח, ופה ושם שליח, או אפילו עד ראייה לאירועים המאוחרים יותר, גרם למערבולת של התרגשות, לצעקות, ולריצה הלוך ושוב; אבל ברובה שגרת היומיום של עבודה, אכילה, שתייה, שינה, נמשכה כפי שנמשכה במשך שנים אין ספור: כאילו לא היה שום כוכב מאדים בשמים. אפילו בתחנת ווקינג ובהורסל ובצ'ובהאם זה היה המצב.
בצומת הרכבות של ווקינג, עד שעה מאוחרת, רכבות עצרו והמשיכו, אחרות הועתקו על המסילות הצדדיות, נוסעים ירדו וחיכו, והכול התנהל בדרך הרגילה ביותר. נער מן העיירה, חודר לזכיון של סמית', מכר עיתונים עם חדשות אחר הצהריים. הנקישה המצלצלת של קרונות, השריקה החדה של הקטרים מן הצומת, התערבבו בצעקותיו "אנשים ממאדים!" אנשים נרגשים נכנסו לתחנה בסביבות תשע עם בשורות שלא ייאמנו, ולא גרמו ליותר הפרעה משהיו גורמים שיכורים. אנשים הנוסעים בקרקוש ללונדון הציצו בחושך שמחוץ לחלונות הקרונות, וראו רק ניצוץ נדיר, מהבהב ונעלם רוקד מכיוון הורסל, זוהר אדום וצעיף דק של עשן נסחף על פני הכוכבים, וחשבו ששום דבר רציני יותר משריפת בור לא קורה. רק סביב שולי שטח המרעה הייתה הפרעה כלשהי מורגשת. היו חצי תריסר וילות בוערות בגבול ווקינג. היו אורות בכל הבתים בצד שטח המרעה של שלושת הכפרים, והאנשים שם נשארו ערים עד השחר.
המון סקרן התעכב בחוסר מנוחה, אנשים באים והולכים אבל ההמון נשאר, גם על גשר צ'ובהאם וגם על גשר הורסל. נפש הרפתקנית אחת או שתיים, התברר אחר כך, הלכו לתוך החושך וזחלו די קרוב למאדימים; אבל הם מעולם לא חזרו, כי מדי פעם קרן אור, כמו קרן של זרקור ספינת מלחמה, סרקה את שטח המרעה, וקרן החום הייתה מוכנה לבוא אחריה. מלבד אלה, השטח הגדול של שטח המרעה היה שקט ושומם, והגופות החרוכות שכבו עליו כל הלילה תחת הכוכבים, וכל היום שאחריו. רעש פטישים מן הבור נשמע לאנשים רבים.
אז זה מצב הדברים בליל שישי. במרכז, נעוץ בעורו של כוכבנו הישן, הארץ, כמו חץ מורעל, היה הגליל הזה. אבל הרעל בקושי התחיל לפעול. סביבו היה כתם של שטח מרעה שקט, עומם פה ושם, ועם כמה חפצים כהים, הנראים במעומעם, שוכבים בתנוחות מעוותות פה ושם. פה ושם היה שיח או עץ בוער. מעבר לזה היה שוליים של התרגשות, ורחוק יותר מן השוליים ההם הדלקת עוד לא זחלה. בשאר העולם זרם החיים עדיין זרם כפי שזרם שנים מימים ימימה. קדחת המלחמה שעד מהרה תסתום וריד ועורק, תמית עצב ותהרוס מוח, עוד הייתה צריכה להתפתח.
כל הלילה הלמו המאדימים וזזו, ללא שינה, ללא לאות, בעבודה על המכונות שהכינו, ושוב ושוב הסתחררה נשיפה של עשן לבן-ירקרק אל השמים זרועי הכוכבים.
בסביבות אחת עשרה עברה פלוגת חיילים דרך הורסל, ונפרסה לאורך שולי שטח המרעה כדי ליצור חגורת מצור. מאוחר יותר צעדה פלוגה שנייה דרך צ'ובהאם כדי להיפרס בצד הצפוני של שטח המרעה. כמה קצינים מקסרקטין אינקרמן היו בשטח המרעה מוקדם יותר באותו יום, ואחד, מייג'ור אידן, דווח כנעדר. מפקד הגדוד בא לגשר צ'ובהאם והיה עסוק בחקירת ההמון בחצות. שלטונות הצבא היו בהחלט ערים לרצינות העניין. בסביבות אחת עשרה, יכלו עיתוני הבוקר שלמחרת לומר, יצאו מאלדרשוט טייסת הוסרים, שתי מכונות ירייה מקסים, וכארבע מאות איש מגדוד קרדיגן.
כמה שניות אחרי חצות ראה ההמון בדרך צ'רטסי, ווקינג, כוכב נופל מן השמים לתוך יערות האורן לצפון-מערב. היה לו צבע ירקרק, והוא גרם לבהירות שקטה כמו ברק קיץ. זה היה הגליל השני.