השבת חיה בזיכרוני כיום של מתח. זה היה גם יום של רפיון, חם ומעיק, עם, כך אומרים לי, ברומטר משתנה במהירות. ישנתי רק מעט, אף שאשתי הצליחה לישון, וקמתי מוקדם. יצאתי לגינתי לפני ארוחת הבוקר ועמדתי והקשבתי, אבל לעבר שטח המרעה לא נע דבר מלבד עפרוני.
החלבן בא כרגיל. שמעתי את קרקוש מרכבתו והלכתי לשער הצדדי לשאול את החדשות האחרונות. הוא סיפר לי שבמשך הלילה כותרו המאדימים בכוחות צבא, ושמצפים לתותחים. אז: צליל מוכר ומרגיע: שמעתי רכבת נוסעת לעבר ווקינג.
"לא יהרגו אותם," אמר החלבן, "אם אפשר יהיה בכלל להימנע מזה."
ראיתי את שכני עובד בגינה, שוחחתי איתו זמן מה, ואז נכנסתי בנחת לארוחת הבוקר. זה היה בוקר רגיל ביותר. שכני היה בדעה שהצבא יוכל ללכוד או להשמיד את המאדימים במהלך היום.
"חבל שהם עושים את עצמם בלתי נגישים כל כך," אמר. "היה מעניין לדעת איך הם חיים בכוכב אחר; אולי היינו לומדים דבר או שניים."
הוא ניגש אל הגדר והושיט חופן תותים, כי עבודת הגינה שלו הייתה נדיבה כמו שהייתה נלהבת. באותו זמן סיפר לי על שריפת יערות האורן ליד מגרש הגולף של בייפליט.
"אומרים," אמר, "שעוד אחד מהדברים המבורכים האלה נפל שם: מספר שתיים. אבל אחד מספיק, בוודאי. החבורה הזאת תעלה לחברות הביטוח כסף נאה לפני שהכול יסודר." הוא צחק במצב רוח טוב ביותר כשאמר זאת. היערות, אמר, עדיין בוערים, והצביע בפניי על ערפל של עשן. "הם יהיו חמים מתחת לרגליים ימים, בגלל שכבת מחטי האורן והכבול העבה," אמר, ואז נעשה רציני על "אוגילבי המסכן."
אחרי ארוחת הבוקר, במקום לעבוד, החלטתי ללכת לעבר שטח המרעה. מתחת לגשר הרכבת מצאתי קבוצת חיילים: חבלנים, אני חושב, אנשים בכובעים עגולים קטנים, מקטורנים אדומים מלוכלכים ופתוחים, ומראים את חולצותיהם הכחולות, מכנסיים כהים, ומגפיים המגיעים עד השוק. הם אמרו לי שאסור לאיש לעבור את התעלה, ובהביטי לאורך הדרך לעבר הגשר, ראיתי אחד מאנשי קרדיגן עומד שם כזקיף. דיברתי עם החיילים האלה זמן מה; סיפרתי להם על מה שראיתי מן המאדימים בערב הקודם. אף אחד מהם לא ראה את המאדימים, והיו להם רק הרעיונות המעורפלים ביותר עליהם, כך שהציפו אותי בשאלות. הם אמרו שאינם יודעים מי אישר את תנועות הכוחות; רעיונם היה שפרץ סכסוך במטה הצבא. החבלן הרגיל משכיל הרבה יותר מן החייל הפשוט, והם דנו בתנאים המוזרים של הקרב האפשרי בחריפות מסוימת. תיארתי להם את קרן החום, והם התחילו להתווכח ביניהם.
"לזחול תחת מחסה ולהסתער עליהם, אני אומר," אמר אחד.
"עזוב!" אמר אחר. "מה זה מחסה נגד החום הזה? מקלות לבשל אותך! מה שאנחנו צריכים לעשות זה ללכת קרוב ככל שהשטח ייתן לנו, ואז לחפור תעלה."
"לעזאזל עם התעלות שלך! אתה תמיד רוצה תעלות; היית צריך להיוולד ארנב, סניפי."
"אין להם צוואר, אז?" אמר שלישי, בפתאומיות: איש קטן, מהורהר וכהה, מעשן מקטרת.
חזרתי על תיאורי.
"תמנונים," אמר, "ככה אני קורא להם. מדברים על דייגי אדם: הפעם זה לוחמי דגים!"
"זה לא רצח להרוג בהמות כאלה," אמר הדובר הראשון.
"למה לא להפגיז את הדברים הארורים מיד ולגמור איתם?" אמר האיש הקטן והכהה. "אי אפשר לדעת מה הם עלולים לעשות."
"איפה הפגזים שלך?" אמר הדובר הראשון. "אין זמן. לעשות את זה בהסתערות, זו העצה שלי, ולעשות את זה מיד."
כך דנו בזה. אחרי זמן מה עזבתי אותם, והמשכתי לתחנת הרכבת להשיג כמה שיותר עיתוני בוקר.
אבל לא אייגע את הקורא בתיאור הבוקר הארוך ההוא ושל אחר הצהריים הארוך עוד יותר. לא הצלחתי להעיף מבט בשטח המרעה, כי אפילו מגדלי הכנסיות של הורסל וצ'ובהאם היו בידי שלטונות הצבא. החיילים שפניתי אליהם לא ידעו כלום; הקצינים היו מסתוריים וגם עסוקים. מצאתי את האנשים בעיירה בטוחים שוב לגמרי בנוכחות הצבא, ושמעתי לראשונה ממרשל, מוכר הטבק, שבנו היה בין המתים בשטח המרעה. החיילים גרמו לאנשים בפאתי הורסל לנעול ולעזוב את בתיהם.
חזרתי לארוחת הצהריים בסביבות שתיים, עייף מאוד, כי, כפי שאמרתי, היום היה חם ואפור מאוד; וכדי להתרענן עשיתי אמבטיה קרה אחר הצהריים. בסביבות ארבע וחצי עליתי לתחנת הרכבת להשיג עיתון ערב, כי עיתוני הבוקר הכילו רק תיאור לא מדויק מאוד של הריגת סטנט, הנדרסון, אוגילבי והאחרים. אבל היה מעט שלא ידעתי. המאדימים לא הראו סנטימטר מעצמם. הם נראו עסוקים בבור שלהם, והיה קול פטישים וסילון עשן כמעט רצוף. כנראה היו עסוקים בהכנות למאבק. "נעשו ניסיונות חדשים לאותת, אבל ללא הצלחה," הייתה הנוסחה השחוקה של העיתונים. חבלן אמר לי שזה נעשה על ידי איש בתעלה עם דגל על מוט ארוך. המאדימים שמו לב לגישות כאלה כמו שאנחנו היינו שמים לב לגעיית פרה.
עליי להודות שמראה כל החימוש הזה, כל ההכנות האלה, הלהיב אותי מאוד. דמיוני נעשה מלחמתי, והביס את הפולשים בתריסר דרכים מרשימות; משהו מחלומות הילדות שלי על קרבות וגבורה חזר. זה בקושי נראה לי קרב הוגן באותו זמן. הם נראו חסרי אונים מאוד בבור ההוא שלהם.
בסביבות שלוש התחילה חבטת תותח במרווחים קצובים מצ'רטסי או מאדלסטון. למדתי שהיער העומם שאליו נפל הגליל השני מופגז, בתקווה להשמיד את החפץ ההוא לפני שייפתח. רק בסביבות חמש, לעומת זאת, הגיע תותח שדה לצ'ובהאם לשימוש נגד הקבוצה הראשונה של מאדימים.
בסביבות שש בערב, כשישבתי עם אשתי לתה בביתן הקיץ ודיברנו בלהט על הקרב שאיים עלינו, שמעתי פיצוץ עמום משטח המרעה, ומיד אחריו מטח יריות. צמוד לעקביו באה התרסקות מקרקשת ואלימה, קרובה מאוד אלינו, שהרעידה את הקרקע; ובזנקי אל המדשאה, ראיתי את צמרות העצים סביב הקולג' המזרחי פורצות בלהבה אדומה ומעשנת, ואת מגדל הכנסייה הקטנה לידו מחליק להריסות. צריח המסגד נעלם, וקו הגג של הקולג' עצמו נראה כאילו תותח של מאה טון עבד עליו. אחת הארובות שלנו נסדקה כאילו פגע בה פגז, עפה, וחתיכה ממנה ירדה בקרקוש על הרעפים ויצרה ערמה של שברים אדומים על ערוגת הפרחים ליד חלון חדר העבודה שלי.
אני ואשתי עמדנו נדהמים. אז הבנתי שפסגת גבעת מייברי ודאי בטווח קרן החום של המאדימים עכשיו כשהקולג' הוסר מן הדרך.
על כך תפסתי את זרוע אשתי, ובלי טקסים הרצתי אותה החוצה אל הדרך. אז הוצאתי את המשרתת, ואמרתי לה שאעלה בעצמי להביא את התיבה שעליה התעקשה.
"אנחנו לא יכולים להישאר כאן בשום אופן," אמרתי; ובעודי מדבר נפתחה האש שוב לרגע בשטח המרעה.
"אבל לאן נלך?" אמרה אשתי באימה.
חשבתי, נבוך. אז נזכרתי בבני דודיה בלת'רהד.
"לת'רהד!" צעקתי מעל הרעש הפתאומי.
היא הביטה ממני הלאה במורד הגבעה. האנשים יצאו מבתיהם, נדהמים.
"איך נגיע ללת'רהד?" אמרה.
במורד הגבעה ראיתי קבוצת הוסרים רוכבת מתחת לגשר הרכבת; שלושה דהרו דרך השערים הפתוחים של הקולג' המזרחי; שניים אחרים ירדו מסוסיהם, והתחילו לרוץ מבית לבית. השמש, הזורחת דרך העשן שעלה מצמרות העצים, נראתה אדומה כדם, והטילה אור מוזר וזוהר על כל דבר.
"הישארי כאן," אמרתי; "את בטוחה כאן;" ויצאתי מיד לפונדק "הכלב המנומר", כי ידעתי שלבעל הפונדק יש סוס ועגלה קלה. רצתי, כי הבנתי שעוד רגע כל מי שבצד הזה של הגבעה יזוז. מצאתי אותו בבר שלו, בלי לדעת כלל מה קורה מאחורי ביתו. איש עמד וגבו אליי, ודיבר איתו.
"אני חייב לקבל לירה," אמר בעל הפונדק, "ואין לי מי שינהג בה."
"אתן לך שתיים," אמרתי, מעבר לכתפו של הזר.
"בשביל מה?"
"ואחזיר אותה עד חצות," אמרתי.
"אלוהים!" אמר בעל הפונדק; "מה החיפזון? אני מוכר את החזיר הקטן שלי. שתי לירות, ואתה מחזיר אותה? מה קורה עכשיו?"
הסברתי בחיפזון שעליי לעזוב את ביתי, וכך השגתי את העגלה הקלה. באותו זמן זה לא נראה לי דחוף כלל שבעל הפונדק יעזוב את ביתו. דאגתי לקבל את העגלה מיד, נהגתי בה במורד הדרך, ובהשאירי אותה באחריות אשתי והמשרתת, מיהרתי לביתי וארזתי כמה חפצי ערך, את כלי הכסף שהיו לנו, וכן הלאה. עצי האשור מתחת לבית בערו בזמן שעשיתי זאת, והגדר במעלה הדרך להטה באדום. בזמן שהייתי עסוק כך, בא בריצה אחד ההוסרים שירדו מסוסיהם. הוא הלך מבית לבית, מזהיר אנשים לעזוב. הוא המשיך כשיצאתי מדלתי הקדמית, גורר את אוצרותיי, ארוזים במפת שולחן. צעקתי אחריו:
"מה החדשות?"
הוא הסתובב, בהה, צעק משהו על "זוחלים החוצה בדבר כמו מכסה של צלחת," ורץ הלאה אל שער הבית בפסגה. מערבולת פתאומית של עשן שחור שנסחפה לרוחב הדרך הסתירה אותו לרגע. רצתי לדלת שכני ודפקתי כדי להשתכנע במה שכבר ידעתי, שאשתו נסעה איתו ללונדון ונעלה את ביתם. נכנסתי שוב, לפי הבטחתי, להביא את תיבת המשרתת, גררתי אותה החוצה, הנחתי אותה לידה בירכתי העגלה הקלה, ואז תפסתי את המושכות וקפצתי למושב הנהג לצד אשתי. עוד רגע והיינו מחוץ לעשן ולרעש, ודוהרים במורד המדרון הנגדי של גבעת מייברי לעבר ווקינג העתיקה.
לפנינו היה נוף שקט ושטוף שמש, שדה חיטה לפנים משני צדי הדרך, ופונדק מייברי עם השלט המתנדנד שלו. ראיתי את עגלת הרופא לפניי. בתחתית הגבעה הסבתי את ראשי להביט בצלע הגבעה שעזבתי. סילונים עבים של עשן שחור, משובצים בחוטים של אש אדומה, עלו אל האוויר הדומם, והטילו צללים כהים על צמרות העצים הירוקות מזרחה. העשן כבר התפשט הרחק למזרח ולמערב: עד יערות האורן של בייפליט מזרחה, ועד ווקינג במערב. הדרך הייתה מנוקדת באנשים רצים לעברנו. וקלוש מאוד עכשיו, אבל ברור מאוד דרך האוויר החם והשקט, נשמע זמזום של מכונת ירייה שהושתקה עד מהרה, ונקישות לסירוגין של רובים. כנראה המאדימים הציתו כל דבר בטווח קרן החום שלהם.
אינני עגלון מומחה, ומיד נאלצתי להפנות את תשומת ליבי לסוס. כשהבטתי שוב לאחור, הגבעה השנייה הסתירה את העשן השחור. הצלפתי בסוס בשוט, ונתתי לו מושכה רפויה עד שווקינג וסנד שכבו בינינו לבין המהומה הרועדת ההיא. השגתי ועקפתי את הרופא בין ווקינג לסנד.