לת'רהד נמצאת כעשרים קילומטרים מגבעת מייברי. ריח החציר היה באוויר דרך האחו השופע שמעבר לפירפורד, והגדרות החיות משני הצדדים היו מתוקות ועליזות בהמוני ורדי כלב. הירי הכבד שפרץ בזמן שנסענו במורד גבעת מייברי פסק בפתאומיות כמו שהתחיל, והשאיר את הערב שליו ודומם מאוד. הגענו ללת'רהד בלי תקלה בסביבות תשע, והסוס נח שעה בזמן שאכלתי ארוחת ערב עם בני דודיי והפקדתי את אשתי בידיהם.
אשתי הייתה שתקנית באופן מוזר לאורך כל הנסיעה, ונראתה מדוכאת בתחושות מוקדמות של רעה. דיברתי אליה בהרגעה, מציין שהמאדימים כבולים לבור בגלל כובדם בלבד, ולכל היותר יכולים רק לזחול מעט החוצה ממנו; אבל היא ענתה רק בהברות בודדות. אילולא הבטחתי לבעל הפונדק, היא הייתה, אני חושב, מפצירה בי להישאר בלת'רהד באותו לילה. הלוואי שהייתי נשאר! פניה, אני זוכר, היו לבנות מאוד כשנפרדנו.
ובאשר לי, הייתי נרגש בקדחתנות כל היום. משהו דומה מאוד לקדחת המלחמה שעוברת לפעמים בחברה מתורבתת נכנס לדמי, ובליבי לא הצטערתי כל כך שאני צריך לחזור למייברי באותו לילה. אפילו פחדתי שמטח הירי האחרון ששמעתי אולי פירושו השמדת פולשינו ממאדים. אני יכול לבטא את מצב רוחי בצורה הטובה ביותר באמרי שרציתי להיות נוכח בסוף.
השעה הייתה כמעט אחת עשרה כשיצאתי לחזור. הלילה היה חשוך באופן בלתי צפוי; לי, בצאתי מן המסדרון המואר של בית בני דודיי, הוא נראה באמת שחור, והיה חם ומעיק כמו היום. מעל, העננים נסחפו מהר, אף שאף משב לא הזיז את השיחים סביבנו. משרתם של בני דודיי הדליק את שתי המנורות. למזלי, הכרתי את הדרך היטב. אשתי עמדה באור הפתח, והתבוננה בי עד שקפצתי לעגלה הקלה. אז בפתאומיות הסתובבה ונכנסה, והשאירה את בני דודיי זה לצד זה מאחלים לי הצלחה.
בהתחלה הייתי מדוכא מעט מן ההדבקה בפחדי אשתי, אבל עד מהרה חזרו מחשבותיי אל המאדימים. באותו זמן הייתי בחושך מוחלט לגבי מהלך הלחימה של הערב. לא ידעתי אפילו את הנסיבות שהחישו את ההתנגשות. כשעברתי באוקהאם (כי זו הדרך שבה חזרתי, ולא דרך סנד ווקינג העתיקה) ראיתי לאורך האופק המערבי זוהר אדום כדם, שכשהתקרבתי זחל לאט במעלה השמים. העננים הנסחפים של סופת הרעמים המתקבצת התערבבו שם בגושי עשן שחור ואדום.
רחוב ריפלי היה נטוש, ומלבד חלון מואר או שניים הכפר לא הראה סימן חיים; אבל בקושי נמלטתי מתאונה בפינת הדרך לפירפורד, שם עמדה קבוצת אנשים וגבם אליי. הם לא אמרו לי דבר כשחלפתי. אינני יודע מה ידעו על הדברים הקורים מעבר לגבעה, וגם אינני יודע אם הבתים השקטים שעברתי בדרכי ישנו בבטחה, או היו נטושים וריקים, או מוטרדים ושומרים מפני אימת הלילה.
מריפלי ועד שעברתי את פירפורד הייתי בעמק הוויי, והבוהק האדום היה מוסתר ממני. כשעליתי על הגבעה הקטנה שמעבר לכנסיית פירפורד הבוהק נראה שוב, והעצים סביבי רעדו ברמז הראשון של הסערה שהייתה עליי. אז שמעתי את חצות מצלצלת מכנסיית פירפורד מאחוריי, ואז באה הצללית של גבעת מייברי, צמרות עציה וגגותיה שחורים וחדים מול האדום.
בעודי מביט בזה האיר בוהק ירוק מזוויע את הדרך סביבי והראה את היערות הרחוקים לעבר אדלסטון. הרגשתי משיכה במושכות. ראיתי שהעננים הנסחפים נוקבו כביכול בחוט של אש ירוקה, שהאיר פתאום את ערבובייתם ונפל לשדה משמאלי. זה היה הכוכב הנופל השלישי!
צמוד להופעתו, וסגול מסנוור בניגוד, רקד הברק הראשון של הסערה המתקבצת, והרעם פרץ כמו רקטה מעל. הסוס תפס את המתג בשיניו ונמלט.
שיפוע מתון יורד לרגלי גבעת מייברי, ובמורדו קרקשנו. ברגע שהברק התחיל, הוא נמשך ברצף מהיר של הבזקים ככל שראיתי אי פעם. מכות הרעם, דורכות זו על עקבי זו ובליווי פצפוץ מוזר, נשמעו יותר כמו עבודה של מכונת חשמל ענקית מאשר ההדים המתפוצצים הרגילים. האור המהבהב היה מסנוור ומבלבל, וברד דק הכה במשבים על פניי כשנהגתי במורד המדרון.
בהתחלה שמתי לב רק לדרך שלפניי, ואז בפתאומיות נעצרה תשומת ליבי על ידי משהו שנע במהירות במורד המדרון הנגדי של גבעת מייברי. בהתחלה חשבתי אותו לגג רטוב של בית, אבל הבזק אחר הבזק הראה שהוא בתנועה מתגלגלת מהירה. זה היה חזיון חמקמק: רגע של חושך מבלבל, ואז, בהבזק כמו אור יום, הגושים האדומים של בית היתומים ליד פסגת הגבעה, הצמרות הירוקות של עצי האורן, והחפץ התמוה הזה בלטו ברורים וחדים ובהירים.
והדבר הזה שראיתי! איך אוכל לתאר אותו? חצובה מפלצתית, גבוהה מבתים רבים, צועדת מעל עצי האורן הצעירים, ומנפצת אותם הצידה במרוצתה; מכונה מהלכת של מתכת נוצצת, צועדת עכשיו על פני האברש; חבלי פלדה מפורקים משתלשלים ממנה, והמהומה המקרקשת של מעברה מתערבבת בהשתוללות הרעם. הבזק, והיא בלטה בחיות, נוטה לצד אחד ושתי רגליים באוויר, כדי להיעלם ולהופיע שוב כמעט מיד כך נראה, בהבזק הבא, תשעים מטרים קרוב יותר. אתם יכולים לדמיין שרפרף חליבה מוטה ומגולגל באלימות על הקרקע? זה היה הרושם שנתנו ההבזקים הרגעיים ההם. אבל במקום שרפרף חליבה דמיינו אותו גוף גדול של מכונות על מעמד חצובה.
אז פתאום העצים ביער האורן לפניי נפרדו, כמו שקנים שבירים נפרדים לפני אדם הנדחק ביניהם; הם נשברו ונזרקו בבת אחת, וחצובה ענקית שנייה הופיעה, דוהרת, כך נראה, ישר לעברי. ואני דהרתי במהירות לקראתה! למראה המפלצת השנייה אומץ ליבי עזב אותי לגמרי. בלי לעצור להביט שוב, סובבתי בכוח את ראש הסוס ימינה ועוד רגע העגלה הקלה התהפכה על הסוס; היצולים התנפצו ברעש, ואני הושלכתי הצידה ונפלתי בכבדות לתוך שלולית מים רדודה.
זחלתי החוצה כמעט מיד, והתכופפתי, רגליי עדיין במים, מתחת לסבך רתמה. הסוס שכב ללא תנועה (צווארו נשבר, הבהמה המסכנה!) ולאור הברקים ראיתי את הגוש השחור של העגלה ההפוכה ואת צללית הגלגל שעדיין הסתובב לאט. עוד רגע והמנגנון הענקי צעד על פניי, ועבר במעלה הגבעה לעבר פירפורד.
כשנראה מקרוב יותר, הדבר היה מוזר עד שלא ייאמן, כי הוא לא היה רק מכונה חסרת תחושה הנוסעת בדרכה. מכונה הוא היה, בצעד מתכתי מצלצל, וזרועות ארוכות, גמישות ונוצצות (אחת מהן אחזה בעץ אורן צעיר) מתנדנדות ומקרקשות סביב גופו המוזר. הוא בחר את דרכו כשצעד הלאה, ומכסה הנחושת שבראשו נע הלוך ושוב ברמז בלתי נמנע של ראש המביט סביב. מאחורי הגוף הראשי היה גוש עצום של מתכת לבנה כמו סל דייגים ענקי, ונשיפות של עשן ירוק הותזו מן המפרקים של הגפיים כשהמפלצת חלפה על פניי. ובתוך רגע הוא נעלם.
כל כך הרבה ראיתי אז, הכול במעורפל בגלל הבהוב הברק, בהדגשות מסנוורות ובצללים שחורים סמיכים.
כשחלף השמיע יללה צוהלת ומחרישת אוזניים שהטביעה את הרעם: "אלוּ! אלוּ!": ועוד דקה והוא היה עם חברו, כקילומטר משם, רוכן מעל משהו בשדה. אין לי ספק שהדבר הזה בשדה היה השלישי מבין עשרת הגלילים שירו עלינו ממאדים.
כמה דקות שכבתי שם בגשם ובחושך ומתבונן, באור לסירוגין, ביצורי המתכת המפלצתיים האלה נעים במרחק מעל צמרות הגדרות החיות. ברד דק התחיל עכשיו, וכשבא והלך דמויותיהם התערפלו ואז הבזיקו שוב לבהירות. מדי פעם בא פער בברקים, והלילה בלע אותם.
הייתי ספוג בברד מלמעלה ובמי שלולית מלמטה. עבר זמן מה לפני שתדהמתי הריקה הניחה לי להיאבק במעלה הגדה למקום יבש יותר, או לחשוב בכלל על הסכנה המיידית שלי.
לא רחוק ממני הייתה צריף עץ קטן בן חדר אחד של מתיישב, מוקף חלקת תפוחי אדמה. נאבקתי לבסוף לקום על רגליי, ובהתכופפות ובניצול כל הזדמנות למחסה, רצתי אליו. דפקתי בדלת, אבל לא הצלחתי לגרום לאנשים לשמוע (אם היו אנשים בפנים), ואחרי זמן מה חדלתי, ובניצול תעלה לרוב הדרך, הצלחתי לזחול, בלי שהמכונות המפלצתיות האלה יבחינו בי, לתוך יערות האורן לעבר מייברי.
תחת מחסה זה המשכתי, רטוב ורועד עכשיו, לעבר ביתי. הלכתי בין העצים מנסה למצוא את שביל הרגל. היה חשוך מאוד באמת ביער, כי הברק נעשה עכשיו נדיר, והברד, שניתך בזרם, ירד בעמודים דרך הפרצות בעלווה הכבדה.
אילו הבנתי לגמרי את משמעות כל הדברים שראיתי, הייתי מיד עושה את דרכי בעיקוף דרך בייפליט לסטריט קובהאם, וכך חוזר להצטרף לאשתי בלת'רהד. אבל באותו לילה מוזרות הדברים סביבי, ואומללותי הגופנית, מנעו ממני, כי הייתי חבול, עייף, רטוב עד העור, מחורש ומסונוור מן הסערה.
היה לי רעיון מעורפל להמשיך לביתי, וזה היה כל המניע שהיה לי. התנודדתי בין העצים, נפלתי לתעלה וחבלתי את ברכיי בקרש, ולבסוף התזתי החוצה אל הסמטה שירדה מפונדק "זרועות הקולג'". אני אומר התזתי, כי מי הסערה סחפו את החול במורד הגבעה בזרם בוצי. שם בחושך נתקל בי איש והעיף אותי מתנודד לאחור.
הוא השמיע צעקת אימה, קפץ הצידה, ומיהר הלאה לפני שהספקתי לאסוף את דעתי מספיק כדי לדבר אליו. כל כך כבד היה לחץ הסערה בדיוק במקום הזה שהייתה לי משימה קשה מאוד לפלס את דרכי במעלה הגבעה. התקרבתי לגדר משמאל ועשיתי את דרכי לאורך מוטותיה.
קרוב לפסגה מעדתי על משהו רך, ולאור הבזק ברק, ראיתי בין רגליי ערמה של בד שחור וזוג מגפיים. לפני שהספקתי להבחין בבירור איך האיש שוכב, ההבהוב חלף. עמדתי מעליו מחכה להבזק הבא. כשבא, ראיתי שהוא איש חסון, לבוש בזול אבל לא בבלאי; ראשו היה כפוף מתחת לגופו, והוא שכב מקומט צמוד לגדר, כאילו הושלך אליה באלימות.
בהתגברי על הרתיעה הטבעית למי שמעולם לא נגע בגופה, התכופפתי והפכתי אותו כדי למשש את ליבו. הוא היה מת לגמרי. כנראה צווארו נשבר. הברק הבזיק בפעם השלישית, ופניו זינקו אליי. קפצתי על רגליי. זה היה בעל פונדק "הכלב המנומר", שאת כלי הרכב שלו לקחתי.
צעדתי מעליו בזהירות והמשכתי במעלה הגבעה. עשיתי את דרכי ליד תחנת המשטרה ו"זרועות הקולג'" לעבר ביתי. שום דבר לא בער על צלע הגבעה, אף שמשטח המרעה עדיין בא בוהק אדום ומהומה מתגלגלת של עשן אדמדם המכה כלפי מעלה מול הברד השוטף. ככל שיכולתי לראות לאור ההבזקים, הבתים סביבי היו ברובם לא פגועים. ליד "זרועות הקולג'" שכבה ערמה כהה בדרך.
במורד הדרך לעבר גשר מייברי היו קולות וקול רגליים, אבל לא היה לי אומץ לצעוק או ללכת אליהם. נכנסתי במפתח שלי, סגרתי, נעלתי והברחתי את הדלת, התנודדתי לרגלי המדרגות, והתיישבתי. דמיוני היה מלא במפלצות המתכת הצועדות ההן, ובגופה המרוסקת אל הגדר.
התכופפתי לרגלי המדרגות וגבי אל הקיר, רועד בחוזקה.