אינני יכול שלא להצטער, עכשיו כשאני מסיים את סיפורי, על כמה מעט אני מסוגל לתרום לדיון בשאלות השנויות במחלוקת הרבות שעדיין לא הוכרעו. בעניין אחד בוודאי אעורר ביקורת. התחום המיוחד שלי הוא פילוסופיה עיונית. הידע שלי בפיזיולוגיה השוואתית מוגבל לספר או שניים, אבל נראה לי שהצעותיו של קארבר לגבי הסיבה למותם המהיר של המאדימים סבירות כל כך שאפשר לראות בהן כמעט מסקנה מוכחת. הנחתי זאת בגוף הסיפור שלי.
בכל מקרה, בכל גופות המאדימים שנבדקו אחרי המלחמה, לא נמצאו חיידקים מלבד אלה שכבר ידועים כמינים ארציים. העובדה שלא קברו אף אחד ממתיהם, והטבח הפזיז שביצעו, מצביעים גם על בורות מוחלטת בתהליך הריקבון. אבל סביר ככל שזה נראה, זו בשום פנים לא מסקנה מוכחת.
גם הרכבו של העשן השחור אינו ידוע, שבו השתמשו המאדימים באפקט קטלני כל כך, ומחולל קרני החום נשאר חידה. האסונות הנוראים במעבדות באילינג ובדרום קנזינגטון הניאו את החוקרים מחקירות נוספות על האחרון. ניתוח הספקטרום של האבקה השחורה מצביע בלי ספק על נוכחות של יסוד לא ידוע עם קבוצה בוהקת של שלושה קווים בירוק, וייתכן שהוא מתרכב עם ארגון ויוצר תרכובת הפועלת מיד בהשפעה קטלנית על רכיב כלשהו בדם. אבל השערות לא מוכחות כאלה בקושי יעניינו את הקורא הכללי, שאליו הסיפור הזה מופנה. את הקצף החום שנסחף במורד התמזה אחרי חורבן שפרטון לא בדקו באותו זמן, ועכשיו כבר אין ממנו.
את תוצאות הבדיקה האנטומית של המאדימים, ככל שהכלבים המשוטטים השאירו בדיקה כזאת אפשרית, כבר מסרתי. אבל כולם מכירים את הדוגמה המפוארת והכמעט שלמה המשומרת בכוהל במוזיאון לתולדות הטבע, ואת אינספור הציורים שנעשו ממנה; ומעבר לזה העניין בפיזיולוגיה ובמבנה שלהם הוא מדעי לגמרי.
שאלה בעלת עניין חמור ואוניברסלי יותר היא האפשרות של התקפה נוספת מן המאדימים. אינני חושב שתשומת לב מספקת ניתנת להיבט הזה של העניין. כרגע כוכב הלכת מאדים נמצא בהתקבצות, אבל בכל שיבה לעמדת ניגוד אני, לפחות, צופה חידוש של הרפתקתם. בכל מקרה, עלינו להיות מוכנים. נראה לי שאפשר יהיה לקבוע את מיקום התותח שממנו נורות היריות, לשמור על תצפית מתמשכת על החלק הזה של כוכב הלכת, ולצפות מראש את בוא ההתקפה הבאה.
במקרה כזה אפשר יהיה להשמיד את הגליל בדינמיט או בארטילריה לפני שיתקרר מספיק כדי שהמאדימים ייצאו, או לטבוח בהם בתותחים מיד כשהבורג נפתח. נראה לי שהם איבדו יתרון עצום בכישלון ההפתעה הראשונה שלהם. ייתכן שהם רואים זאת באותו אור.
לסינג הציג נימוקים מצוינים להניח שהמאדימים אכן הצליחו לנחות על כוכב הלכת נוגה. לפני שבעה חודשים עכשיו, נוגה ומאדים היו בקו אחד עם השמש; כלומר, מאדים היה בעמדת ניגוד מנקודת מבטו של צופה על נוגה. לאחר מכן הופיע סימן מוזר, זוהר ומתפתל על החצי הלא מואר של כוכב הלכת הפנימי, וכמעט בו בזמן התגלה סימן כהה קלוש בעל אופי מתפתל דומה על צילום של דיסקת מאדים. צריך לראות את הציורים של המראות האלה כדי להעריך במלואו את הדמיון המדהים באופיים.
בכל מקרה, בין שאנו מצפים לפלישה נוספת ובין שלא, השקפותינו על עתיד האדם חייבות להשתנות מאוד בעקבות האירועים האלה. למדנו עכשיו שאיננו יכולים לראות בכוכב הלכת הזה מקום מגודר ומשכן בטוח לאדם; לעולם לא נוכל לצפות את הטוב או הרע הבלתי נראים שעלולים לבוא עלינו פתאום מן החלל. ייתכן שבתוכנית הגדולה יותר של היקום הפלישה הזאת ממאדים אינה בלי תועלתה הסופית לבני האדם; היא גזלה מאיתנו את הביטחון השליו בעתיד שהוא המקור הפורה ביותר של ניוון, המתנות שהביאה למדע האנושי עצומות, והיא עשתה הרבה לקדם את התפיסה של טובת הכלל של האנושות. ייתכן שמעבר לעצמת החלל המאדימים התבוננו בגורל החלוצים האלה שלהם ולמדו את הלקח, ושעל כוכב הלכת נוגה מצאו התיישבות בטוחה יותר. יהיה אשר יהיה, עוד שנים רבות בוודאי לא תהיה הרפיה בבחינה הלהוטה של דיסקת מאדים, והחצים הלוהטים ההם של השמים, הכוכבים הנופלים, יביאו איתם כשהם נופלים חרדה בלתי נמנעת לכל בני האדם.
את הרחבת השקפותיהם של בני האדם שנבעה מכך קשה להגזים. לפני שהגליל נפל הייתה שכנוע כללי שבכל מעמקי החלל אין חיים מעבר לפני השטח הקטנוניים של כדורנו הזעיר. עכשיו אנו רואים רחוק יותר. אם המאדימים יכולים להגיע לנוגה, אין סיבה להניח שהדבר בלתי אפשרי לבני האדם, וכאשר ההתקררות האיטית של השמש תהפוך את הארץ הזאת לבלתי ראויה למגורים, כפי שבסוף היא חייבת לעשות, ייתכן שחוט החיים שהתחיל כאן יזרום החוצה ויתפוס את כוכב הלכת אחותנו ברשתו.
עמום ונפלא הוא החזון שהעליתי במחשבתי של חיים מתפשטים לאט מערוגת הזרעים הקטנה הזאת של מערכת השמש ברחבי המרחב הדומם של החלל הכוכבי. אבל זה חלום רחוק. ייתכן, מצד שני, שהשמדת המאדימים היא רק דחייה. להם, ולא לנו, אולי, נועד העתיד.
אני חייב להודות שהלחץ והסכנה של התקופה השאירו תחושה מתמשכת של ספק וחוסר ביטחון בנפשי. אני יושב בחדר העבודה שלי וכותב לאור המנורה, ופתאום אני רואה שוב את העמק המחלים שמתחת משובץ בלהבות מתפתלות, ומרגיש את הבית מאחוריי וסביבי ריק ושומם. אני יוצא לדרך ביפליט, וכלי רכב עוברים על פניי, נער קצב בעגלה, כרכרה מלאה מבקרים, פועל על אופניים, ילדים הולכים לבית הספר, ופתאום הם נעשים מעורפלים ולא ממשיים, ואני ממהר שוב עם התותחן דרך הדממה החמה והמהורהרת. בלילות אני רואה את האבקה השחורה מאפילה את הרחובות השקטים, ואת הגופות המעוותות עטופות בשכבה ההיא; הן קמות עליי מרופטות ונשוכות כלבים. הן מפטפטות ונעשות עזות יותר, חיוורות יותר, מכוערות יותר, עיוותים מטורפים של האנושות לבסוף, ואני מתעורר, קר ואומלל, בחשכת הלילה.
אני נוסע ללונדון ורואה את ההמונים העסוקים ברחוב פליט ובסטרנד, ועולה במחשבתי שהם רק רוחות רפאים של העבר, הרודפות את הרחובות שראיתי דוממים ועלובים, הולכות הלוך ושוב, הזיות בעיר מתה, לעג של חיים בגוף מחושמל. ומוזר, גם, לעמוד על גבעת פרימרוז, כפי שעשיתי רק יום לפני שכתבתי את הפרק האחרון הזה, לראות את מחוז הבתים הגדול, עמום וכחול דרך ערפל העשן והאובך, נעלם לבסוף בשמים הנמוכים המעורפלים, לראות את האנשים הולכים הלוך ושוב בין ערוגות הפרחים על הגבעה, לראות את המבקרים סביב המכונה המאדימית שעדיין עומדת שם, לשמוע את המהומה של ילדים משחקים, ולהיזכר בזמן שבו ראיתי את כל זה בהיר וחד, קשה ודומם, תחת שחר היום הגדול האחרון ההוא. . . .
והמוזר מכול הוא לאחוז שוב ביד אשתי, ולחשוב שמניתי אותה, ושהיא מנתה אותי, בין המתים.