ועכשיו בא הדבר המוזר ביותר בסיפורי. אבל, אולי, הוא לא מוזר כל כך. אני זוכר, בבירור ובקור ובחיות, כל מה שעשיתי באותו יום עד הרגע שעמדתי בוכה ומשבח את אלוהים על פסגת גבעת פרימרוז. ואז אני שוכח.
על שלושת הימים הבאים אינני יודע דבר. למדתי מאז שרחוק מלהיות המגלה הראשון של מפלת המאדימים, כמה נודדים כמוני כבר גילו זאת בלילה הקודם. אדם אחד: הראשון: הלך לסנט מרטינס לה גרנד, ובזמן שהסתתרתי בסוכת העגלונים, הצליח לשלוח מברק לפריז. משם הבשורה המשמחת הבזיקה ברחבי העולם כולו; אלף ערים, קפואות מחרדות איומות, הבזיקו פתאום באורות תזזיתיים; ידעו על כך בדבלין, באדינבורו, במנצ'סטר, בברמינגהם, בזמן שעמדתי על שפת הבור. כבר אנשים, בוכים משמחה, כפי ששמעתי, צועקים ועוצרים את עבודתם כדי ללחוץ ידיים ולצעוק, הרכיבו רכבות, אפילו קרוב כמו קרו, כדי לרדת על לונדון. פעמוני הכנסיות שחדלו לפני שבועיים תפסו פתאום את הבשורה, עד שכל אנגליה צלצלה בפעמונים. אנשים על אופניים, כחושי פנים, פרועים, דהרו בכל דרך כפרית וצעקו על הצלה שלא קיוו לה, צעקו אל דמויות ייאוש כחושות ובוהות. ועל האוכל! מעבר לתעלה, מעבר לים האירי, מעבר לאוקיינוס האטלנטי, תבואה, לחם ובשר מיהרו לעזרתנו. כל הספנות בעולם נראתה נעה לעבר לונדון בימים ההם. אבל מכל זה אין לי שום זיכרון. נסחפתי: אדם מטורף. מצאתי את עצמי בבית של אנשים טובי לב, שמצאו אותי ביום השלישי משוטט, בוכה ומשתולל ברחובות סנט ג'ונס ווד. הם סיפרו לי מאז ששרתי איזה חרוז מטורף על "האדם האחרון שנשאר בחיים! הידד! האדם האחרון שנשאר בחיים!" טרודים ככל שהיו בעניינים שלהם, האנשים האלה, ששמם, ככל שהייתי רוצה להביע את תודתי להם, אינני רשאי אפילו לתת כאן, בכל זאת העמיסו על עצמם אותי, נתנו לי מחסה, והגנו עליי מפני עצמי. כנראה למדו משהו מסיפורי ממני בימי הטירוף שלי.
בעדינות רבה, כשדעתי התייצבה שוב, גילו לי את מה שלמדו על גורל לת'רהד. יומיים אחרי שנכלאתי היא הושמדה, עם כל נפש שבה, בידי מאדימי. הוא מחה אותה מן הקיום, כך נראה, בלי שום התגרות, כמו שילד עשוי למעוך גבעת נמלים, מתוך הפקרות של כוח.
הייתי אדם בודד, והם היו טובים מאוד אליי. הייתי אדם בודד ועצוב, והם סבלו אותי. נשארתי איתם ארבעה ימים אחרי החלמתי. כל הזמן הזה הרגשתי השתוקקות מעורפלת וגוברת להביט שוב בכל מה שנשאר מן החיים הקטנים שנראו כל כך מאושרים ובהירים בעברי. זו הייתה רק תשוקה חסרת תקווה להתענג על אומללותי. הם הניאו אותי. הם עשו כל שיכלו כדי להסיט אותי מן החולניות הזאת. אבל לבסוף לא יכולתי לעמוד עוד בדחף, ובהבטחה נאמנה לחזור אליהם, ובפרידה, כפי שאודה, מן החברים בני ארבעת הימים האלה בדמעות, יצאתי שוב לרחובות שזה לא כבר היו כה חשוכים ומוזרים וריקים.
כבר היו עסוקים באנשים חוזרים; במקומות אפילו היו חנויות פתוחות, וראיתי ברזיה זורמת מים.
אני זוכר כמה בהיר עד לגלוג נראה היום כשחזרתי למסע העגום שלי אל הבית הקטן בווקינג, כמה הומים הרחובות וחיים החיים הנעים סביבי. כל כך הרבה אנשים היו בחוץ בכל מקום, עסוקים באלף פעולות, שנראה בלתי ייאמן שחלק גדול כלשהו של האוכלוסייה נהרג. אבל אז הבחנתי כמה צהוב היה עורם של האנשים שפגשתי, כמה פרוע שיער הגברים, כמה גדולות ובוהקות עיניהם, ושכל אדם שני עדיין לבש את סמרטוטיו המלוכלכים. נראה שלפניהם כולם אחת משתי הבעות: התעלות ומרץ קופצניים או נחישות קודרת. מלבד הבעת הפנים, לונדון נראתה עיר של נוודים. הקהילות חילקו בלי הבחנה לחם ששלחה לנו ממשלת צרפת. צלעותיהם של הסוסים המעטים בלטו בעגמומיות. שוטרים מיוחדים מותשים עם תגים לבנים עמדו בפינות כל רחוב. ראיתי מעט מן הנזק שגרמו המאדימים עד שהגעתי לרחוב וולינגטון, ושם ראיתי את העשב האדום מטפס על תמוכות גשר ווטרלו.
גם בפינת הגשר ראיתי אחד הניגודים הרגילים של התקופה הגרוטסקית ההיא: גיליון נייר מתנופף על סבך של העשב האדום, נעוץ במקל ששמר אותו במקומו. זה היה כרזת העיתון הראשון שחזר לצאת לאור: הדיילי מייל. קניתי עותק בשילינג מושחר שמצאתי בכיסי. רובו היה ריק, אבל הסדר הבודד שעשה את הדבר שעשע את עצמו בהכנת תבנית גרוטסקית של מודעות בעמוד האחורי. החומר שהדפיס היה רגשני; ארגון החדשות עוד לא מצא את דרכו חזרה. לא למדתי דבר חדש מלבד שכבר בשבוע אחד בדיקת המנגנונים המאדימיים הניבה תוצאות מדהימות. בין השאר, המאמר הבטיח לי את מה שלא האמנתי בו באותו זמן, ש"סוד התעופה" התגלה. בווטרלו מצאתי את הרכבות החינמיות שלקחו אנשים לבתיהם. ההמולה הראשונה כבר עברה. היו מעט אנשים ברכבת, ולא הייתי במצב רוח לשיחה מזדמנת. קיבלתי תא לעצמי, וישבתי בזרועות שלובות, מביט באפרוריות בהרס המואר בשמש שזרם על פני החלונות. ובדיוק מחוץ לתחנה הסופית הרכבת קיפצה על מסילות זמניות, ומשני צדי המסילה הבתים היו הריסות מושחרות. עד צומת קלפהם פני לונדון היו מלוכלכים מאבקת העשן השחור, למרות יומיים של סופות רעמים וגשם, ובצומת קלפהם הקו נהרס שוב; היו מאות פקידים ומוכרים מובטלים שעבדו כתף אל כתף עם הפועלים הרגילים, וקיפצנו על פני הנחה מחודשת וחפוזה.
לאורך כל הקו משם מראה הארץ היה כחוש ולא מוכר; ווימבלדון במיוחד סבלה. וולטון, בזכות יערות האורן שלא נשרפו, נראתה הפחות פגועה מכל מקום לאורך הקו. הוונדל, המול, כל נחל קטן, היה גוש ערום של עשב אדום, במראה שבין בשר קצבים לכרוב כבוש. יערות האורן של סארי היו יבשים מדי, עם זאת, לזרי המטפס האדום. מעבר לווימבלדון, במרחק ראייה מן הקו, בכמה משתלות, היו ערמות האדמה סביב הגליל השישי. כמה אנשים עמדו סביבו, וכמה חבלנים היו עסוקים באמצעו. מעליו התנופף דגל בריטניה, מתבדר בעליזות ברוח הבוקר. המשתלות היו בכל מקום ארגמניות מן העשב, מרחב רחב של צבע כחלחל-אדום חתוך בצללים סגולים, ומכאיב מאוד לעין. המבט עבר בהקלה אינסופית מן האפורים החרוכים והאדומים הקודרים של החזית לרכות הכחולה-ירוקה של הגבעות במזרח.
הקו בצד הלונדוני של תחנת ווקינג עדיין היה בתיקון, אז ירדתי בתחנת ביפליט ולקחתי את הדרך למייברי, על פני המקום שבו אני והתותחן דיברנו עם הפרשים, והלאה ליד המקום שבו המאדימי הופיע לי בסופת הרעמים. כאן, מונע מסקרנות, סטיתי מן הדרך כדי למצוא, בין סבך של עלים אדומים, את עגלת הכלב המעוקמת והשבורה עם עצמות הסוס המולבנות פזורות ומכורסמות. זמן מה עמדתי והתבוננתי בשרידים האלה. . . .
אז חזרתי דרך יער האורן, שהעשב האדום הגיע בו עד הצוואר פה ושם, ומצאתי שבעל הבית של הכלב המנומר כבר נקבר, וכך הגעתי הביתה על פני הקולג' ארמס. אדם שעמד בדלת פתוחה של בקתה בירך אותי בשמי כשעברתי.
הבטתי בביתי בהבזק מהיר של תקווה שדעך מיד. הדלת נפרצה; היא לא הייתה נעולה ונפתחה לאט כשהתקרבתי.
היא נטרקה שוב. וילונות חדר העבודה שלי התנופפו החוצה מן החלון הפתוח שממנו אני והתותחן צפינו בשחר. איש לא סגר אותו מאז. השיחים המרוסקים היו בדיוק כפי שהשארתי אותם לפני כמעט ארבעה שבועות. מעדתי לתוך המבואה, והבית הרגיש ריק. שטיח המדרגות היה מקומט ודהוי במקום שבו כרעתי, ספוג עד לעור מסופת הרעמים בליל האסון. ראיתי שעקבות הבוץ שלנו עדיין עלו במדרגות.
הלכתי בעקבותיהן לחדר העבודה שלי, ומצאתי עדיין מונח על שולחן הכתיבה שלי, עם משקולת הניירות מסלניט עליו, את דף העבודה שהשארתי אחר הצהריים של פתיחת הגליל. זמן מה עמדתי וקראתי שוב את טיעוניי הנטושים. זה היה מאמר על ההתפתחות הסבירה של רעיונות מוסריים עם התפתחות תהליך התרבות; והמשפט האחרון היה פתיחה של נבואה: "בעוד כמאתיים שנה," כתבתי, "אנו יכולים לצפות..." המשפט נגמר בפתאומיות. נזכרתי בחוסר יכולתי לרכז את מחשבתי באותו בוקר, לפני כחודש בקושי, ואיך הפסקתי כדי לקבל את הדיילי כרוניקל שלי מנער העיתונים. נזכרתי איך ירדתי לשער הגן כשהוא עבר, ואיך הקשבתי לסיפורו המוזר על "אנשים ממאדים."
ירדתי ונכנסתי לחדר האוכל. שם היו בשר הכבש והלחם, שניהם רקובים מאוד עכשיו, ובקבוק בירה הפוך, בדיוק כפי שאני והתותחן השארנו אותם. ביתי היה שומם. הבנתי את איוולת התקווה הקלושה שטיפחתי זמן רב כל כך. ואז קרה דבר מוזר. "אין טעם," אמר קול. "הבית נטוש. איש לא היה כאן בעשרת הימים האלה. אל תישאר כאן לייסר את עצמך. איש לא נמלט מלבדך."
נבהלתי. האם אמרתי את מחשבתי בקול? הסתובבתי, ודלת הזכוכית הייתה פתוחה מאחוריי. עשיתי צעד אליה, ועמדתי מביט החוצה.
ושם, נדהמים ומפוחדים, בדיוק כפי שאני עמדתי נדהם ומפוחד, היו בן דודי ואשתי: אשתי לבנה וללא דמעות. היא השמיעה קריאה חלושה.
"באתי," אמרה. "ידעתי: ידעתי..."
היא שמה את ידה על גרונה: התנודדה. עשיתי צעד קדימה, ותפסתי אותה בזרועותיי.