אחרי שנפרדתי מן התותחן, ירדתי במורד הגבעה, ודרך הרחוב הראשי על פני הגשר לפולהאם. העשב האדום היה סוער באותו זמן, וכמעט חנק את כביש הגשר; אבל עליו כבר הלבינו בכתמים מן המחלה המתפשטת שעד מהרה סילקה אותו כל כך מהר.
בפינת הסמטה המובילה לתחנת גשר פטני מצאתי אדם שוכב. הוא היה שחור כמו מנקה ארובות מן האבק השחור, חי, אבל שיכור בלי ישע ובלי יכולת לדבר. לא יכולתי להשיג ממנו דבר מלבד קללות והתנפלויות זועמות על ראשי. אני חושב שהייתי נשאר לידו אלמלא ההבעה האכזרית של פניו.
היה אבק שחור לאורך הכביש מן הגשר והלאה, והוא נעשה סמיך יותר בפולהאם. הרחובות היו שקטים באופן מחריד. השגתי אוכל: חמוץ, קשה ועבש, אבל אכיל למדי: במאפייה כאן. במרחק מה לעבר וולהאם גרין הרחובות התנקו מן האבקה, ועברתי טור לבן של בתים בוערים; רעש הבעירה היה הקלה מוחלטת. כשהמשכתי לעבר ברומפטון, הרחובות היו שקטים שוב.
כאן נתקלתי שוב באבקה השחורה ברחובות ובגופות מתים. ראיתי בסך הכול כתריסר לאורך רחוב פולהאם. הם היו מתים ימים רבים, כך שמיהרתי לעבור על פניהם. האבקה השחורה כיסתה אותם, וריככה את קווי המתאר שלהם. אחד או שניים הוטרדו בידי כלבים.
במקום שלא הייתה אבקה שחורה, זה היה דומה באופן מוזר ליום ראשון בסיטי, עם החנויות הסגורות, הבתים הנעולים והתריסים המוגפים, הנטישה והדממה. בכמה מקומות בוזזים עשו את מלאכתם, אבל רק לעתים רחוקות במשהו אחר מלבד חנויות מזון ויין. חלון של צורף נפרץ במקום אחד, אבל כנראה הגנב הופרע, וכמה שרשראות זהב ושעון היו פזורים על המדרכה. לא טרחתי לגעת בהם. הלאה משם הייתה אישה מרופטת בערימה על מפתן; היד שהשתלשלה על ברכה הייתה פצועה ודיממה על שמלתה החומה החלודה, ובקבוק שמפניה ענק מרוסק יצר שלולית לרוחב המדרכה. היא נראתה ישנה, אבל הייתה מתה.
ככל שחדרתי עמוק יותר ללונדון, הדממה נעשתה עמוקה יותר. אבל זו לא הייתה כל כך דממת מוות: זו הייתה דממה של מתח, של ציפייה. בכל רגע ההרס שכבר חרך את גבולותיה הצפון-מערביים של הבירה, והשמיד את אילינג וקילברן, עלול להכות בין הבתים האלה ולהשאיר אותם הריסות מעלות עשן. זו הייתה עיר נידונה ונטושה. . . .
בדרום קנזינגטון הרחובות היו נקיים ממתים ומאבקה שחורה. ליד דרום קנזינגטון שמעתי בפעם הראשונה את היללה. היא התגנבה כמעט בלי שהרגשתי אל חושיי. זו הייתה התחלפות מתייפחת של שני צלילים, "אולה, אולה, אולה, אולה," הנמשכת בלי הפסק. כשעברתי רחובות שפנו צפונה היא גדלה בעוצמתה, ובתים ובניינים נראו כמעמעמים וקוטעים אותה שוב. היא באה בגאות מלאה במורד רחוב התערוכה. עצרתי, בוהה לעבר גני קנזינגטון, תוהה על הקינה המוזרה והרחוקה הזאת. זה היה כאילו מדבר הבתים העצום ההוא מצא קול לפחדו ולבדידותו.
"אולה, אולה, אולה, אולה," קונן הצליל העל-אנושי ההוא: גלים גדולים של קול שוטפים את הכביש הרחב שטוף השמש, בין הבניינים הגבוהים משני צדדיו. פניתי צפונה, משתאה, לעבר שערי הברזל של הייד פארק. חשבתי לפרוץ למוזיאון לתולדות הטבע ולמצוא את דרכי עד פסגות המגדלים, כדי לראות על פני הפארק. אבל החלטתי להישאר על הקרקע, שם אפשר היה להסתתר מהר, וכך המשכתי במעלה רחוב התערוכה. כל האחוזות הגדולות משני צדי הרחוב היו ריקות ודוממות, וצעדיי הדהדו על דפנות הבתים. למעלה, ליד שער הפארק, נתקלתי במראה מוזר: אוטובוס הפוך, ושלד של סוס מנוקה לגמרי. התלבטתי בזה זמן מה, ואז המשכתי לגשר שמעל הסרפנטיין. הקול התחזק והלך, אף שלא יכולתי לראות דבר מעל גגות הבתים בצד הצפוני של הפארק, מלבד ערפל עשן בצפון-מערב.
"אולה, אולה, אולה, אולה," צעק הקול, שבא, כך נראה לי, מן האזור שסביב ריג'נטס פארק. הזעקה המשממת פעלה על נפשי. מצב הרוח שתמך בי חלף. הקינה השתלטה עליי. מצאתי שאני עייף עד מאוד, כואב רגליים, ועכשיו שוב רעב וצמא.
כבר עבר הצהריים. למה אני משוטט לבד בעיר המתים הזאת? למה אני לבד כשכל לונדון מוצגת לפני קבורתה, בתכריכיה השחורים? הרגשתי בדידות בלתי נסבלת. מחשבתי נדדה לחברים ותיקים ששכחתי במשך שנים. חשבתי על הרעלים בבתי המרקחת, על המשקאות שסוחרי היין אחסנו; נזכרתי בשני יצורי הייאוש השיכורים, שככל שידעתי, חלקו איתי את העיר. . . .
הגעתי לרחוב אוקספורד ליד שער השיש, וכאן שוב היו אבקה שחורה וכמה גופות, וריח רע ומבשר רעות מסורגי המרתפים של כמה בתים. נעשיתי צמא מאוד אחרי החום של הליכתי הארוכה. בטרחה אינסופית הצלחתי לפרוץ לפאב ולהשיג אוכל ושתייה. הייתי עייף אחרי האכילה, ונכנסתי לטרקלין שמאחורי הבר, וישנתי על ספת שער סוס שחורה שמצאתי שם.
התעוררתי ומצאתי שהיללה העגומה ההיא עדיין באוזניי, "אולה, אולה, אולה, אולה." עכשיו היה בין ערביים, ואחרי שחיטטתי ומצאתי כמה ביסקוויטים וגבינה בבר: היה שם ארון בשר, אבל לא היה בו דבר מלבד רימות: שוטטתי הלאה דרך כיכרות המגורים השקטות לרחוב בייקר: כיכר פורטמן היא היחידה שאני יכול לנקוב בשמה: וכך יצאתי לבסוף אל ריג'נטס פארק. וכשיצאתי מראש רחוב בייקר, ראיתי הרחק מעל העצים בצלילות השקיעה את מכסה הענק המאדימי שממנו באה היללה הזאת. לא נבהלתי. נתקלתי בו כאילו היה זה דבר מובן מאליו. התבוננתי בו זמן מה, אבל הוא לא זז. הוא נראה עומד וצועק, בלי סיבה שיכולתי לגלות.
ניסיתי לנסח תוכנית פעולה. הצליל הבלתי פוסק של "אולה, אולה, אולה, אולה," בלבל את מחשבתי. אולי הייתי עייף מדי מכדי לפחד מאוד. בוודאי הייתי סקרן יותר לדעת את הסיבה לזעקה החדגונית הזאת מאשר מפוחד. פניתי בחזרה מן הפארק ונכנסתי לרחוב פארק, בכוונה לעקוף את הפארק, הלכתי במחסה של שורות הבתים, וקיבלתי מבט על המאדימי הנייח והמיילל הזה מכיוון סנט ג'ונס ווד. כמאתיים מטרים מרחוב בייקר שמעתי מקהלת יבבות, וראיתי, קודם כלב עם חתיכת בשר אדום רקוב בלסתותיו בא בדהרה לעברי, ואחר כך להקת כלבים מעורבים רעבים רודפת אחריו. הוא עשה עיקוף רחב כדי להימנע ממני, כאילו פחד שאתגלה כמתחרה חדש. כשהיבבות גוועו במורד הדרך השקטה, צליל הקינה של "אולה, אולה, אולה, אולה," חזר ונשמע.
נתקלתי במכונת הטיפול ההרוסה בחצי הדרך לתחנת סנט ג'ונס ווד. בהתחלה חשבתי שבית נפל לרוחב הדרך. רק כשטיפסתי בין ההריסות ראיתי, בבהלה, את שמשון המכני הזה שוכב, עם זרועותיו כפופות ומרוסקות ומעוקמות, בין ההריסות שעשה. החלק הקדמי היה מנופץ. נראה כאילו נסע בעיוורון ישר אל הבית, ונקבר בהתמוטטותו. נראה לי אז שזה אולי קרה בגלל מכונת טיפול שנמלטה מהדרכת המאדימי שלה. לא יכולתי לטפס בין ההריסות לראות אותה, והדמדומים התקדמו כל כך שהדם שבו הייתה מרוחה הכורסה שלה, והסחוס המכורסם של המאדימי שהכלבים השאירו, היו בלתי נראים לי.
תוהה עוד יותר על כל מה שראיתי, המשכתי לעבר גבעת פרימרוז. הרחק, דרך פרצה בין העצים, ראיתי מאדימי שני, דומם כמו הראשון, עומד בפארק לעבר גן החיות, ושותק. מעט מעבר להריסות סביב מכונת הטיפול המרוסקת נתקלתי שוב בעשב האדום, ומצאתי את תעלת ריג'נט, גוש ספוגי של צמחייה אדומה כהה.
כשחציתי את הגשר, הצליל של "אולה, אולה, אולה, אולה," פסק. הוא נקטע, כביכול. הדממה באה כמו רעם.
הבתים האפלוליים סביבי עמדו קלושים וגבוהים ועמומים; העצים לעבר הפארק השחירו. מסביבי העשב האדום טיפס בין ההריסות, מתפתל כדי להתנשא מעליי באפלולית. הלילה, אם הפחד והמסתורין, בא עליי. אבל כל עוד הקול ההוא נשמע הבדידות, השממה, היו נסבלות; בזכותו לונדון עדיין נראתה חיה, ותחושת החיים סביבי תמכה בי. ואז פתאום שינוי, חלוף של משהו: לא ידעתי מה: ואז דממה שאפשר היה למשש. רק השקט הכחוש הזה.
לונדון סביבי הביטה בי כמו רוח רפאים. החלונות בבתים הלבנים היו כמו ארובות עיניים של גולגולות. מסביבי דמיוני מצא אלף אויבים חסרי קול נעים. אימה אחזה בי, חרדה מפני פזיזותי. לפניי הדרך נעשתה שחורה כזפת כאילו נמרחה בזפת, וראיתי צורה מעוותת שוכבת לרוחב השביל. לא יכולתי להביא את עצמי להמשיך. פניתי לרחוב סנט ג'ונס ווד, ורצתי בדהרה מן הדממה הבלתי נסבלת הזאת לעבר קילברן. הסתתרתי מן הלילה ומן הדממה, עד הרבה אחרי חצות, בסוכת עגלונים ברחוב הארו. אבל לפני השחר אומץ ליבי חזר, ובעוד הכוכבים עדיין בשמים פניתי שוב לעבר ריג'נטס פארק. טעיתי בדרכי בין הרחובות, ועד מהרה ראיתי במורד שדרה ארוכה, באור הקלוש של השחר המוקדם, את קימור גבעת פרימרוז. על הפסגה, מתנשא אל הכוכבים הדועכים, עמד מאדימי שלישי, זקוף ודומם כמו האחרים.
החלטה מטורפת השתלטה עליי. אמות ואגמור עם זה. ואחסוך מעצמי אפילו את הטרחה להרוג את עצמי. צעדתי בפזיזות לעבר הטיטאן הזה, ואז, כשהתקרבתי והאור גבר, ראיתי שהמון ציפורים שחורות חגות ומצטופפות סביב המכסה. מזה לבי קפץ, והתחלתי לרוץ לאורך הדרך.
מיהרתי דרך העשב האדום שחנק את מרפסת סנט אדמונד (בוססתי עד החזה על פני שטף מים שזרם מן מפעל המים לעבר רחוב אלברט), ויצאתי אל הדשא לפני זריחת השמש. תלים גדולים נערמו סביב פסגת הגבעה, ועשו ממנה מעוז ענק: זה היה המקום האחרון והגדול ביותר שהמאדימים עשו: ומאחורי הערמות האלה עלה עשן דק אל השמים. על רקע קו השמים כלב להוט רץ ונעלם. המחשבה שהבזיקה במוחי נעשתה ממשית, נעשתה אמינה. לא הרגשתי פחד, רק התעלות פראית ורועדת, כשרצתי במעלה הגבעה לעבר המפלצת הדוממת. מן המכסה השתלשלו רצועות חומות רפויות, שבהן הציפורים הרעבות ניקרו וקרעו.
ברגע נוסף טיפסתי על סוללת העפר ועמדתי על פסגתה, ופנים המעוז היה מתחתיי. מרחב עצום זה היה, עם מכונות ענקיות פה ושם בתוכו, ערמות ענק של חומר ומקומות מחסה מוזרים. ופזורים בו, חלקם במכונות המלחמה ההפוכות שלהם, חלקם במכונות הטיפול שהתקשו עכשיו, ותריסר מהם נוקשים ושותקים ומונחים בשורה, היו המאדימים: מתים!: הרוגים בידי חיידקי הריקבון והמחלה שגופם לא היה מוכן נגדם; הרוגים כפי שהעשב האדום נהרג; הרוגים, אחרי שכל תחבולות האדם נכשלו, בידי הדברים הצנועים ביותר שאלוהים, בחוכמתו, שם על פני האדמה הזאת.
כי כך זה קרה, כפי שבאמת אני ואנשים רבים יכולנו לצפות אלמלא האימה והאסון עיוורו את מחשבותינו. חיידקי המחלה האלה גבו מס מן האנושות מאז ראשית הדברים: גבו מס מאבותינו הקדם-אנושיים מאז שהחיים התחילו כאן. אבל בזכות הברירה הטבעית הזאת של מיננו פיתחנו כוח עמידות; לשום חיידק איננו נכנעים בלי מאבק, ולרבים: אלה שגורמים ריקבון בחומר מת, למשל: גופינו החיים חסינים לגמרי. אבל אין חיידקים במאדים, ומיד כשהפולשים האלה הגיעו, מיד כששתו ואכלו, בעלי בריתנו המיקרוסקופיים התחילו לפעול להפלתם. כבר כשהתבוננתי בהם הם היו נידונים בלי תקנה, גוססים ונרקבים אפילו כשהלכו הלוך ושוב. זה היה בלתי נמנע. במחיר של מיליארד מיתות קנה האדם את זכות הבכורה שלו על הארץ, והיא שלו נגד כל הבאים; היא הייתה עדיין שלו אילו היו המאדימים חזקים פי עשרה ממה שהם. כי בני האדם אינם חיים ואינם מתים לשווא.
פה ושם הם היו פזורים, כמעט חמישים בסך הכול, בתהום הגדולה ההיא שעשו, מושגים בידי מוות שוודאי נראה להם בלתי מובן ככל שמוות יכול להיות. גם לי באותו זמן המוות הזה היה בלתי מובן. כל מה שידעתי היה שהדברים האלה שהיו חיים ונוראים כל כך לבני האדם מתו. לרגע האמנתי שחורבן סנחריב חזר על עצמו, שאלוהים התחרט, שמלאך המוות הכה בהם בלילה.
עמדתי בוהה לתוך הבור, ולבי התרומם בתהילה, כשהשמש העולה הציתה את העולם סביבי בקרניה. הבור היה עדיין בחושך; המכונות האדירות, גדולות ונפלאות כל כך בכוחן ובמורכבותן, לא ארציות כל כך בצורותיהן המפותלות, עלו משונות ומעורפלות ומוזרות מתוך הצללים אל האור. המון כלבים, יכולתי לשמוע, נלחמו על הגופות ששכבו באפלה במעמקי הבור, הרחק מתחתיי. מעבר לבור על שפתו הרחוקה, שטוחה ועצומה ומוזרה, שכבה המכונה המעופפת הגדולה שבה ערכו ניסויים באטמוספרה הסמיכה יותר שלנו כשהריקבון והמוות עצרו אותם. המוות בא לא יום אחד מוקדם מדי. לקול קרקור מעליי הרמתי את עיניי אל מכונת הלחימה הענקית שלא תילחם עוד לעולם, אל קרעי הבשר האדומים המרופטים שטפטפו על המושבים ההפוכים בפסגת גבעת פרימרוז.
הסתובבתי והבטתי במורד מדרון הגבעה אל המקום שבו, מוקפים עכשיו הילה של ציפורים, עמדו שני המאדימים האחרים שראיתי בלילה, בדיוק כפי שהמוות השיג אותם. האחד מת, אפילו כשקרא לחבריו; אולי הוא היה האחרון למות, וקולו נמשך בלי הפסק עד שכוח המכונה שלו אזל. הם נצצו עכשיו, מגדלי חצובה לא מזיקים של מתכת בוהקת, בבהירות השמש העולה.
מסביב לבור, ומוצלת כמו בנס מחורבן נצחי, השתרעה אם הערים הגדולה. אלה שראו את לונדון רק עטויה בגלימות העשן הקודרות שלה בקושי יכולים לדמיין את הצלילות העירומה והיופי של מדבר הבתים הדומם.
במזרח, מעל ההריסות המושחרות של מרפסת אלברט והצריח המנופץ של הכנסייה, השמש להטה מסנוורת בשמים צלולים, ופה ושם פאה כלשהי במדבר הגגות הגדול תפסה את האור וזהרה בעוצמה לבנה.
בצפון היו קילברן והמפסטד, כחולות ודחוסות בתים; במערב העיר הגדולה הייתה מעומעמת; ובדרום, מעבר למאדימים, הגלים הירוקים של ריג'נטס פארק, מלון לנגהם, כיפת אולם אלברט, המכון האימפריאלי, והאחוזות הענקיות של רחוב ברומפטון בלטו צלולים וקטנים בזריחה, והריסות וסטמינסטר המשוננות עולות בערפל מעבר להם. הרחק וכחולות היו גבעות סארי, ומגדלי ארמון הבדולח נצצו כמו שני מוטות כסף. כיפת סנט פול הייתה כהה על רקע הזריחה, ופגועה, ראיתי בפעם הראשונה, בחלל פעור ענק בצדה המערבי.
וכשהבטתי במרחב הרחב הזה של בתים ובתי חרושת וכנסיות, דוממים ונטושים; כשחשבתי על התקוות והמאמצים הרבים, על המוני החיים שאין להם מספר שהלכו לבניית השונית האנושית הזאת, ועל החורבן המהיר וחסר הרחמים שריחף מעל כל זה; כשהבנתי שהצל גולגל לאחור, ושבני אדם יוכלו עוד לחיות ברחובות, ושהעיר היקרה, העצומה והמתה הזאת שלי תהיה שוב חיה ועוצמתית, הרגשתי גל של רגש שהיה קרוב לדמעות.
הייסורים נגמרו. כבר באותו יום תתחיל ההחלמה. שרידי העם הפזורים ברחבי הארץ: בלי מנהיג, בלי חוק, בלי אוכל, כצאן אשר אין להם רועה: האלפים שברחו בים, יתחילו לחזור; דופק החיים, מתחזק והולך, יפעם שוב ברחובות הריקים וישתפך על פני הכיכרות השוממות. מה שלא נהרס, ידו של המשחית נעצרה. כל השברים הכחושים, השלדים המושחרים של בתים שבהו בעגמומיות בדשא המואר של הגבעה, יהדהדו עד מהרה מפטישי המשקמים ויצלצלו מנקישות כפות הטייח שלהם. במחשבה הזאת הושטתי את ידיי לשמים והתחלתי להודות לאלוהים. בעוד שנה, חשבתי: בעוד שנה. . . .
בכוח מכריע באה המחשבה על עצמי, על אשתי, ועל החיים הישנים של תקווה ועזרה רכה שחדלו לעולם.