את הלילה ההוא ביליתי בפונדק העומד בראש גבעת פטני, ישן במיטה מוצעת בפעם הראשונה מאז בריחתי ללת'רהד. לא אספר על הטרחה המיותרת שהייתה לי בפריצה לבית ההוא: אחר כך מצאתי שהדלת הקדמית הייתה סגורה רק בתפס: וגם לא איך חיפשתי בכל חדר אוכל, עד שממש על סף ייאוש, במה שנראה לי חדר שינה של משרתת, מצאתי קרום לחם מכורסם בידי עכברושים ושתי קופסאות אננס. המקום כבר חופש ורוקן. בבר מצאתי אחר כך כמה ביסקוויטים וכריכים שנשכחו. את האחרונים לא יכולתי לאכול, הם היו רקובים מדי, אבל הראשונים לא רק השקיטו את רעבוני, אלא גם מילאו את כיסיי. לא הדלקתי מנורות, בפחד שמאדימי כלשהו יבוא לסרוק את החלק הזה של לונדון בשביל אוכל בלילה. לפני שהלכתי לישון היה לי פרק זמן של חוסר מנוחה, ושוטטתי מחלון לחלון, מציץ החוצה לחפש סימן כלשהו למפלצות האלה. ישנתי מעט. כששכבתי במיטה מצאתי את עצמי חושב ברצף: דבר שאינני זוכר שעשיתי מאז הוויכוח האחרון שלי עם הכומר. כל הזמן שבינתיים מצבי הנפשי היה רצף חפוז של מצבי רגש מעורפלים או מין קליטה מטומטמת. אבל בלילה מוחי, מחוזק, כך אני מניח, מן האוכל שאכלתי, נעשה צלול שוב, וחשבתי.
שלושה דברים נאבקו על השליטה במחשבתי: הריגת הכומר, מקום הימצאם של המאדימים, וגורלה האפשרי של אשתי. הראשון לא עורר בי שום תחושה של אימה או חרטה כשנזכרתי בו; ראיתי אותו פשוט כדבר שנעשה, זיכרון לא נעים לאין קץ אבל בלי שום תכונה של חרטה. ראיתי את עצמי אז כפי שאני רואה את עצמי עכשיו, נדחף צעד אחר צעד לעבר המכה החפוזה ההיא, יציר של רצף מקרים שהובילו בהכרח לכך. לא הרגשתי שום גינוי; ובכל זאת הזיכרון, קפוא, לא מתקדם, רדף אותי. בדממת הלילה, עם התחושה של קרבת אלוהים שבאה לפעמים בשקט ובחושך, עמדתי למשפט, משפטי היחיד, על רגע הזעם והפחד ההוא. שחזרתי כל צעד של שיחתנו מן הרגע שבו מצאתי אותו כורע לידי, לא שם לב לצמאוני, ומצביע על האש והעשן שעלו מהריסות וויברידג'. לא היינו מסוגלים לשתף פעולה: המקרה העגום לא שם לב לכך. לו צפיתי מראש, הייתי משאיר אותו בהליפורד. אבל לא צפיתי; והפשע הוא לצפות מראש ולעשות. ואני רושם את זה כפי שרשמתי את כל הסיפור הזה, כפי שהיה. לא היו עדים: את כל הדברים האלה יכולתי להסתיר. אבל אני רושם את זה, והקורא צריך לשפוט כרצונו.
וכאשר, במאמץ, הנחתי בצד את תמונת הגוף השרוע ההוא, התמודדתי עם בעיית המאדימים ועם גורל אשתי. על הראשונה לא היו לי נתונים; יכולתי לדמיין מאה דברים, וכך, לצערי, יכולתי גם על השנייה. ופתאום הלילה ההוא נעשה נורא. מצאתי את עצמי יושב במיטה, בוהה בחושך. מצאתי את עצמי מתפלל שקרן החום פגעה בה פתאום ומחקה אותה מן הקיום בלי כאב. מאז ליל שובי מלת'רהד לא התפללתי. אמרתי תפילות, תפילות של קמע, התפללתי כמו שעובדי אלילים ממלמלים לחשים כשהייתי במצוקה; אבל עכשיו התפללתי באמת, מתחנן בעקביות ובשפיות, פנים אל פנים עם חשכת האל. לילה מוזר! מוזר מכול בכך, שמיד כשבא השחר, אני, שדיברתי עם אלוהים, התגנבתי מן הבית כמו עכברוש העוזב את מחבואו: יצור גדול ממנו בקושי, בעל חיים נחות, דבר שבגלל כל גחמה חולפת של אדונינו עלול להיות מוצד ונהרג. אולי גם הם התפללו בביטחון לאלוהים. בוודאי, אם לא למדנו שום דבר אחר, המלחמה הזאת לימדה אותנו רחמים: רחמים על הנפשות חסרות הדעת שסובלות את שלטוננו.
הבוקר היה בהיר ויפה, והשמים במזרח זהרו בוורוד, ומעוטרים בעננים זהובים קטנים. בדרך העוברת מראש גבעת פטני לווימבלדון היו כמה שרידים עלובים של שטף הבהלה שוודאי נשפך לעבר לונדון בליל יום ראשון אחרי שהקרבות התחילו. הייתה עגלה קטנה דו-גלגלית שעליה השם תומס לוב, ירקן, ניו מולדן, עם גלגל מרוסק ותיבת פח נטושה; היה כובע קש רמוס לתוך הבוץ שהתקשה עכשיו, ובראש ווסט היל הרבה זכוכית מוכתמת בדם סביב שוקת המים ההפוכה. תנועותיי היו רפות, תוכניותיי מעורפלות ביותר. היה לי רעיון ללכת ללת'רהד, אף שידעתי שדווקא שם סיכויי למצוא את אשתי היו הקלושים ביותר. בוודאי, אלא אם המוות השיג אותם פתאום, בני דודיי והיא ברחו משם; אבל נראה לי שאולי אמצא או אלמד שם לאן ברחו אנשי סארי. ידעתי שאני רוצה למצוא את אשתי, שלבי כאב בגעגועים אליה ואל עולם בני האדם, אבל לא היה לי מושג ברור איך אפשר למצוא אותה. גם הייתי מודע עכשיו בחדות לבדידותי העזה. מן הפינה הלכתי, במחסה של סבך עצים ושיחים, לשולי אחו ווימבלדון, המשתרע לרוחב ולמרחק.
המרחב הכהה ההוא היה מואר בכתמים בידי רותם וזלזלת צהובים; עשב אדום לא נראה, וכששוטטתי, מהסס, על סף השטח הפתוח, השמש עלתה, מציפה את כולו באור ובחיוניות. נתקלתי בנחיל עסוק של צפרדעים קטנות במקום ביצתי בין העצים. עצרתי להסתכל בהן, לומד שיעור מנחישותן העיקשת לחיות. ועד מהרה, כשפניתי פתאום, בתחושה מוזרה שמישהו מתבונן בי, ראיתי משהו כורע בתוך גוש שיחים. עמדתי ובחנתי אותו. עשיתי צעד לעברו, והוא קם ונעשה אדם חמוש בחרב קצרה. התקרבתי אליו לאט. הוא עמד שותק ודומם, מתבונן בי.
כשהתקרבתי הבחנתי שהוא לבוש בבגדים מאובקים ומטונפים כמו שלי; הוא נראה, באמת, כאילו נגרר דרך תעלת ניקוז. מקרוב יותר הבחנתי ברפש הירוק של תעלות מתערבב באפור החיוור של חימר יבש ובכתמים מבריקים כפחם. שערו השחור נפל על עיניו, ופניו היו כהות ומלוכלכות ושקועות, כך שבהתחלה לא זיהיתי אותו. היה חתך אדום לרוחב החלק התחתון של פניו.
"עצור!" צעק, כשהייתי במרחק תשעה מטרים ממנו, ועצרתי. קולו היה צרוד. "מאיפה אתה בא?" אמר.
חשבתי, בוחן אותו.
"אני בא ממורטלייק," אמרתי. "הייתי קבור ליד הבור שהמאדימים עשו סביב הגליל שלהם. פילסתי את דרכי החוצה ונמלטתי."
"אין אוכל כאן בסביבה," אמר. "זו הארץ שלי. כל הגבעה הזאת עד הנהר, ואחורה עד קלפהם, ועד שולי האחו. יש אוכל רק לאחד. לאיזה כיוון אתה הולך?"
עניתי לאט.
"אני לא יודע," אמרתי. "הייתי קבור בהריסות של בית שלושה עשר או ארבעה עשר יום. אני לא יודע מה קרה."
הוא הביט בי בספק, ואז נרתע, והביט בהבעה משתנה.
"אין לי רצון להישאר כאן," אמרתי. "אני חושב שאלך ללת'רהד, כי אשתי הייתה שם."
הוא שלח אצבע מצביעה.
"זה אתה," אמר; "האיש מווקינג. ולא נהרגת בוויברידג'?"
זיהיתי אותו באותו רגע.
"אתה התותחן שנכנס לגן שלי."
"איזה מזל!" אמר. "אנחנו בני המזל! תאר לעצמך, אתה!" הוא הושיט יד, ולקחתי אותה. "זחלתי לתוך ביוב," אמר. "אבל הם לא הרגו את כולם. ואחרי שהלכו התרחקתי לעבר וולטון דרך השדות. אבל... לא עברו אפילו שישה עשר יום בסך הכול: והשיער שלך אפור." הוא הביט מעבר לכתפו פתאום. "רק עורב," אמר. "בימים האלה לומדים שלציפורים יש צללים. זה פתוח מדי. בוא נזחל מתחת לשיחים ההם ונדבר."
"ראית מאדימים?" אמרתי. "מאז שזחלתי החוצה..."
"הם הלכו לעבר לונדון," אמר. "אני מניח שיש להם שם מחנה גדול יותר. בלילות, כל השטח שם, לכיוון המפסטד, השמים חיים מן האורות שלהם. זה כמו עיר גדולה, ובזוהר אפשר בקושי לראות אותם נעים. ביום אי אפשר. אבל קרוב יותר: לא ראיתי אותם:" (הוא ספר על אצבעותיו) "חמישה ימים. אז ראיתי זוג לכיוון האמרסמית' נושאים משהו גדול. ובלילה שלפני אמש": הוא עצר ודיבר ברושם: "זה היה רק עניין של אורות, אבל זה היה משהו למעלה באוויר. אני מאמין שהם בנו מכונה מעופפת, ולומדים לעוף."
עצרתי, על ידיי וברכיי, כי הגענו לשיחים.
"לעוף!"
"כן," אמר, "לעוף."
המשכתי לתוך סוכה קטנה, וישבתי.
"נגמר עם האנושות," אמרתי. "אם הם יכולים לעשות את זה הם פשוט יעברו על פני העולם כולו."
הוא הנהן.
"הם יעברו. אבל... זה יקל קצת את המצב כאן. וחוץ מזה..." הוא הביט בי. "אתה לא משוכנע שנגמר עם האנושות? אני כן. אנחנו למטה; אנחנו מובסים."
בהיתי. מוזר ככל שזה ייראה, לא הגעתי לעובדה הזאת: עובדה מובנת מאליה לגמרי ברגע שאמר אותה. עדיין החזקתי בתקווה מעורפלת; או יותר נכון, שמרתי על הרגל מחשבה של כל החיים. הוא חזר על דבריו, "אנחנו מובסים." הם נשאו שכנוע מוחלט.
"הכול נגמר," אמר. "הם איבדו אחד: רק אחד. והם ביססו את אחיזתם ושיתקו את המעצמה הגדולה בעולם. הם דרכו עלינו. מותו של האחד ההוא בוויברידג' היה תאונה. ואלה רק החלוצים. הם המשיכו לבוא. הכוכבים הירוקים האלה: לא ראיתי אף אחד בחמשת או ששת הימים האלה, אבל אין לי ספק שהם נופלים איפשהו בכל לילה. אין מה לעשות. אנחנו מתחת! אנחנו מובסים!"
לא עניתי לו. ישבתי בוהה לפניי, מנסה לשווא להמציא איזו מחשבה נגדית.
"זו לא מלחמה," אמר התותחן. "זו אף פעם לא הייתה מלחמה, כמו שאין מלחמה בין האדם לנמלים."
פתאום נזכרתי בלילה במצפה הכוכבים.
"אחרי היריה העשירית הם לא ירו עוד: לפחות, עד שהגליל הראשון הגיע."
"איך אתה יודע?" אמר התותחן. הסברתי. הוא חשב. "משהו לא בסדר עם התותח," אמר. "אבל מה אם כן? הם יתקנו אותו שוב. ואפילו אם יש עיכוב, איך זה יכול לשנות את הסוף? זה פשוט אנשים ונמלים. יש הנמלים שבונים את הערים שלהם, חיים את חייהם, עושים מלחמות, מהפכות, עד שהאנשים רוצים אותם מן הדרך, ואז הם יוצאים מן הדרך. זה מה שאנחנו עכשיו: רק נמלים. רק..."
"כן," אמרתי.
"אנחנו נמלים אכילות."
ישבנו והבטנו זה בזה.
"ומה יעשו בנו?" אמרתי.
"זה מה שחשבתי," אמר; "זה מה שחשבתי. אחרי וויברידג' הלכתי דרומה: חושב. ראיתי מה קורה. רוב האנשים היו עסוקים בצווחות ובהתרגשות. אבל אני לא אוהב כל כך לצווח. הייתי במרחק ראייה מן המוות פעם או פעמיים; אני לא חייל של קישוט, ובטוב וברע, מוות: זה רק מוות. והאדם שממשיך לחשוב הוא זה שעובר את זה. ראיתי את כולם נוהרים דרומה. אמרתי, 'האוכל לא יחזיק מעמד ככה,' וחזרתי מיד על עקבותיי. הלכתי לעבר המאדימים כמו שדרור הולך לעבר האדם. מסביב": הוא נופף ביד לאופק: "הם גוועים ברעב בערמות, בורחים, דורכים זה על זה. . . ."
הוא ראה את פניי, ועצר במבוכה.
"בלי ספק הרבה שהיה להם כסף נסעו לצרפת," אמר. נראה שהיסס אם להתנצל, פגש את עיניי, והמשיך: "יש אוכל בכל מקום כאן. שימורים בחנויות; יינות, משקאות חריפים, מים מינרליים; וצינורות המים והביוב ריקים. ובכן, סיפרתי לך מה חשבתי. 'הנה יצורים נבונים,' אמרתי, 'ונראה שהם רוצים אותנו בשביל אוכל. קודם, הם ירסקו אותנו: ספינות, מכונות, תותחים, ערים, כל הסדר והארגון. כל זה ילך. אילו היינו בגודל של נמלים אולי היינו שורדים. אבל אנחנו לא. הכול מגושם מדי מכדי לעצור. זו הוודאות הראשונה.' אה?"
הסכמתי.
"זה כך; חשבתי את זה עד הסוף. טוב מאוד, אז: הלאה; כרגע אנחנו נתפסים כשרוצים אותנו. מאדימי צריך רק ללכת כמה קילומטרים כדי להבריח המון. וראיתי אחד, יום אחד, ליד וונדסוורת', מפרק בתים לחתיכות ומחטט בהריסות. אבל הם לא ימשיכו לעשות את זה. ברגע שיסדרו את כל התותחים והספינות שלנו, וירסקו את מסילות הברזל שלנו, ויעשו את כל הדברים שהם עושים שם, הם יתחילו לתפוס אותנו באופן שיטתי, לבחור את הטובים ולאחסן אותנו בכלובים ובדברים כאלה. זה מה שיתחילו לעשות בקרוב. אלוהים! הם עוד לא התחילו בנו. אתה לא רואה את זה?"
"לא התחילו!" קראתי.
"לא התחילו. כל מה שקרה עד עכשיו הוא בגלל שלא היה לנו השכל לשבת בשקט: להטריד אותם בתותחים ובשטויות כאלה. ולאבד את הראש, ולמהר בהמונים למקומות שבהם לא היה יותר ביטחון ממה שהיה במקום שבו היינו. הם לא רוצים להטריד אותנו עדיין. הם עושים את הדברים שלהם: עושים את כל הדברים שלא יכלו להביא איתם, מכינים דברים לשאר בני עמם. סביר מאוד שזו הסיבה שהגלילים הפסיקו לזמן מה, מפחד לפגוע באלה שכבר כאן. ובמקום שנתרוצץ בעיוורון, מייללים, או נשיג דינמיט בתקווה לפוצץ אותם, אנחנו צריכים לסדר את עצמנו לפי המצב החדש. ככה אני מבין את זה. זה לא בדיוק לפי מה שאדם רוצה בשביל המין שלו, אבל זה בערך מה שהעובדות מצביעות עליו. וזה העיקרון שלפיו פעלתי. ערים, אומות, ציוויליזציה, קדמה: הכול נגמר. המשחק הזה נגמר. אנחנו מובסים."
"אבל אם כך, בשביל מה יש לחיות?"
התותחן הביט בי רגע.
"לא יהיו עוד קונצרטים ארורים במשך מיליון שנה בערך; לא תהיה אקדמיה מלכותית לאמנויות, ולא ארוחות קטנות ונחמדות במסעדות. אם אתה מחפש שעשועים, אני חושב שהמשחק נגמר. אם יש לך נימוסים של טרקלין או סלידה מלאכול אפונה בסכין או מבליעת הברות, כדאי לך לזרוק אותם. אין להם עוד שום תועלת."
"אתה מתכוון..."
"אני מתכוון שאנשים כמוני ימשיכו לחיות: למען הגזע. אני אומר לך, אני נחוש בעוז לחיות. ואם אינני טועה, גם אתה תראה איזה תוך יש לך, לפני שירחק היום. אנחנו לא עומדים להיות מושמדים. ואני גם לא מתכוון להיתפס, ולהיות מאולף ומפוטם ומגודל כמו שור רועם. איכס! תאר לעצמך את הזוחלים החומים האלה!"
"אתה לא מתכוון לומר..."
"אני כן. אני ממשיך, מתחת לרגליהם. תכננתי את זה; חשבתי את זה עד הסוף. אנחנו בני האדם מובסים. אנחנו לא יודעים מספיק. אנחנו צריכים ללמוד לפני שיהיה לנו סיכוי. ואנחנו צריכים לחיות ולשמור על עצמאות בזמן שאנחנו לומדים. רואה! זה מה שצריך לעשות."
בהיתי, נדהם, ונרגש עמוקות מנחישותו של האיש.
"אלוהים אדירים!" קראתי. "אתה באמת גבר!" ופתאום אחזתי בידו.
"אה!" אמר, ועיניו בורקות. "חשבתי את זה עד הסוף, הא?"
"המשך," אמרתי.
"ובכן, מי שמתכוונים להימלט מן התפיסה שלהם צריכים להתכונן. אני מתכונן. שים לב, לא כולנו נוצרנו להיות חיות פרא; וזה מה שזה צריך להיות. בגלל זה התבוננתי בך. היו לי ספקות. אתה רזה. לא ידעתי שזה אתה, אתה מבין, או איך בדיוק נקברת. כל אלה: סוג האנשים שגרו בבתים האלה, וכל הפקידונים הארורים שגרו שם למטה: הם לא יהיו שווים כלום. אין בהם שום רוח: לא חלומות גאים ולא תשוקות גאות; ואדם שאין לו לא את זה ולא את זה: אלוהים! מה הוא אם לא פחדנות וזהירות? הם פשוט היו ממהרים לעבודה: ראיתי מאות מהם, חתיכת ארוחת בוקר ביד, רצים בפראות ומבריקים כדי לתפוס את הרכבת הקטנה שלהם עם כרטיס המנוי, מפחד שיפוטרו אם לא; עובדים בעסקים שפחדו לטרוח להבין; ממהרים בחזרה מפחד שלא יגיעו בזמן לארוחת הערב; נשארים בבית אחרי ארוחת הערב מפחד הרחובות האחוריים, וישנים עם הנשים שנשאו, לא משום שרצו בהן, אלא משום שהיה להן קצת כסף שיביא ביטחון במנוסתם הקטנה והעלובה היחידה דרך העולם. חיים מבוטחים וקצת מושקע מפחד תאונות. ובימי ראשון: פחד מן העולם הבא. כאילו הגיהינום נבנה בשביל ארנבים! ובכן, המאדימים יהיו פשוט מתנה משמים לאלה. כלובים נחמדים ומרווחים, אוכל מפטם, גידול זהיר, בלי דאגות. אחרי שבוע בערך של ריצה בשדות ובאדמות על בטן ריקה, הם יבואו וייתפסו בעליזות. הם יהיו שמחים למדי אחרי זמן מה. הם יתהו מה אנשים עשו לפני שהיו מאדימים לטפל בהם. ובטלני הבארים, והגנדרנים, והזמרים: אני יכול לדמיין אותם. אני יכול לדמיין אותם," אמר, במין סיפוק קודר. "יהיה שפע של רגשנות ודת משוחררים ביניהם. יש מאות דברים שראיתי בעיניי שרק התחלתי לראות בבירור בימים האחרונים. יש הרבה שיקבלו את הדברים כמו שהם: שמנים וטיפשים; והרבה שיוטרדו ממין תחושה שהכול לא בסדר, ושהם צריכים לעשות משהו. ובכן, בכל פעם שהדברים כך שהרבה אנשים מרגישים שהם צריכים לעשות משהו, החלשים, ואלה שנחלשים מהרבה מחשבות מסובכות, תמיד פונים למין דת של אי עשייה, אדוקה מאוד ומתנשאת, ונכנעים לרדיפה ולרצון האל. סביר מאוד שראית את אותו הדבר. זו אנרגיה בסערה של פחדנות, שהתהפכה לגמרי מבפנים החוצה. הכלובים האלה יהיו מלאים מזמורים ושירי תהילה ואדיקות. ואלה מן הסוג הפחות פשוט ישלבו קצת: מה זה?: ארוטיקה."
הוא עצר.
"סביר מאוד שהמאדימים האלה יעשו מכמה מהם חיות מחמד; יאלפו אותם לעשות תעלולים: מי יודע?: יתרגשו מן הילד המחמד שגדל והיה צריך להרוג אותו. ואת חלקם, אולי, יאלפו לצוד אותנו."
"לא," קראתי, "זה בלתי אפשרי! שום בן אדם..."
"מה התועלת להמשיך עם שקרים כאלה?" אמר התותחן. "יש אנשים שהיו עושים את זה בעליזות. איזו שטות להעמיד פנים שאין!"
ונכנעתי לשכנוע שלו.
"אם יבואו אחריי," אמר; "אלוהים, אם יבואו אחריי!" ושקע בהרהור קודר.
ישבתי והרהרתי בדברים האלה. לא יכולתי למצוא דבר להעמיד נגד ההיגיון של האיש הזה. בימים שלפני הפלישה איש לא היה מטיל ספק בעליונותי השכלית עליו: אני, כותב מוצהר ומוכר בנושאים פילוסופיים, והוא, חייל פשוט; ובכל זאת הוא כבר ניסח מצב שאני בקושי תפסתי.
"מה אתה עושה?" אמרתי עד מהרה. "אילו תוכניות עשית?"
הוא היסס.
"ובכן, זה כך," אמר. "מה עלינו לעשות? עלינו להמציא מין חיים שבהם אנשים יוכלו לחיות ולהתרבות, ולהיות בטוחים מספיק כדי לגדל את הילדים. כן: חכה רגע, ואבהיר יותר מה אני חושב שצריך לעשות. המאולפים ילכו כמו כל החיות המאולפות; בכמה דורות הם יהיו גדולים, יפים, עשירי דם, טיפשים: זבל! הסכנה היא שאנחנו שנשארים פראים נהפוך לפראיים: נתנוון למין עכברוש גדול ופראי. . . . אתה מבין, איך שאני מתכוון לחיות הוא מתחת לאדמה. חשבתי על הביוב. כמובן אלה שלא מכירים ביוב חושבים דברים נוראים; אבל מתחת ללונדון הזאת יש קילומטרים על קילומטרים: מאות קילומטרים: וכמה ימי גשם ולונדון ריקה ישאירו אותם מתוקים ונקיים. תעלות הביוב הראשיות גדולות ומאווררות מספיק בשביל כל אחד. אחר כך יש מרתפים, כוכים, מחסנים, שמהם אפשר לעשות מעברי מילוט לביוב. ומנהרות הרכבת והרכבות התחתיות. אה? אתה מתחיל לראות? ואנחנו מקימים להקה: אנשים חסונים, טהורי מחשבה. אנחנו לא נאסוף כל זבל שנסחף פנימה. חלשים יוצאים שוב."
"כמו שהתכוונת שאני אלך?"
"ובכן: ניהלתי משא ומתן, לא?"
"לא נריב על זה. המשך."
"אלה שנשארים מצייתים לפקודות. גם נשים חסונות וטהורות מחשבה אנחנו רוצים: אמהות ומורות. לא גבירות נרפות: לא עיניים מתגלגלות ארורות. אנחנו לא יכולים להרשות חלשים או טיפשים. החיים אמיתיים שוב, וחסרי התועלת והמסורבלים והמזיקים צריכים למות. הם צריכים למות. הם צריכים להיות מוכנים למות. זה מין חוסר נאמנות, בסופו של דבר, לחיות ולהכתים את הגזע. והם לא יכולים להיות מאושרים. חוץ מזה, למות זה לא נורא כל כך; הפחדנות היא שעושה את זה רע. ובכל המקומות האלה נתאסף. המחוז שלנו יהיה לונדון. ואולי אפילו נוכל להציב משמר, ולהתרוצץ בשטח הפתוח כשהמאדימים מתרחקים. לשחק קריקט, אולי. ככה נציל את הגזע. אה? זה דבר אפשרי? אבל להציל את הגזע זה כלום כשלעצמו. כמו שאמרתי, זה רק להיות עכברושים. להציל את הידע שלנו ולהוסיף עליו: זה העיקר. שם אנשים כמוך נכנסים. יש ספרים, יש דגמים. אנחנו צריכים לעשות מקומות בטוחים גדולים עמוק למטה, ולהשיג את כל הספרים שנוכל; לא רומנים וקשקושי שירה, אלא רעיונות, ספרי מדע. שם אנשים כמוך נכנסים. אנחנו צריכים ללכת למוזיאון הבריטי ולבחור את כל הספרים ההם. במיוחד אנחנו צריכים לשמור על המדע שלנו: ללמוד עוד. אנחנו צריכים להתבונן במאדימים האלה. כמה מאיתנו צריכים ללכת כמרגלים. כשהכול יעבוד, אולי אני אלך. להיתפס, אני מתכוון. והדבר הגדול הוא, אנחנו צריכים להניח למאדימים. אסור לנו אפילו לגנוב. אם נעמוד בדרכם, אנחנו מסתלקים. אנחנו צריכים להראות להם שאנחנו לא מתכוונים לרעה. כן, אני יודע. אבל הם יצורים נבונים, והם לא יצודו אותנו אם יהיה להם כל מה שהם רוצים, ויחשבו שאנחנו רק שרצים לא מזיקים."
התותחן עצר והניח יד חומה על זרועי.
"בסופו של דבר, אולי לא נצטרך ללמוד כל כך הרבה לפני ש: רק תדמיין את זה: ארבע או חמש ממכונות הלחימה שלהם יוצאות פתאום לדרך: קרני חום ימינה ושמאלה, ואף מאדימי בתוכן. אף מאדימי בתוכן, אלא אנשים: אנשים שלמדו את הדרך. זה אולי יהיה אפילו בימיי: האנשים האלה. תאר לעצמך שיש לך אחד מהדברים היפים ההם, עם קרן החום שלו רחבה וחופשית! תאר לעצמך שהוא בשליטתך! מה זה היה משנה אם היית מתרסק לרסיסים בסוף הדרך, אחרי חגיגה כזאת? אני חושב שהמאדימים יפקחו את עיניהם היפות! אתה לא רואה אותם, בנאדם? אתה לא רואה אותם ממהרים, ממהרים: מתנשפים ונושפים וצופרים אל שאר המכשירים המכניים שלהם? משהו לא בסדר בכל מקרה. ושוש, בום, טרטור, שוש! בדיוק כשהם מגששים בזה, שוש באה קרן החום, והנה! האדם חזר לשלו."
זמן מה התעוזה הדמיונית של התותחן, וטון הביטחון והאומץ שאימץ, שלטו לגמרי במחשבתי. האמנתי בלי היסוס גם בתחזית שלו לגורל האנושות וגם באפשרות לבצע את תוכניתו המדהימה, והקורא שחושב אותי מושפע וטיפש צריך להשוות את מצבו, קורא בנחת עם כל מחשבותיו על נושאו, ואת מצבי, כורע בפחד בשיחים ומקשיב, מוסח מחרדה. דיברנו כך במשך שעות הבוקר המוקדמות, ואחר כך זחלנו מן השיחים, ואחרי שסרקנו את השמים אחר מאדימים, מיהרנו בחופזה לבית על גבעת פטני שבו עשה את מאורתו. זה היה מרתף הפחם של המקום, וכשראיתי את העבודה שהשקיע בה שבוע: זו הייתה מחילה באורך פחות מתשעה מטרים, שתכנן שתגיע לביוב הראשי בגבעת פטני: היה לי הרמז הראשון לתהום שבין חלומותיו לכוחותיו. בור כזה יכולתי לחפור ביום אחד. אבל האמנתי בו מספיק כדי לעבוד איתו כל אותו בוקר עד אחרי הצהריים בחפירתו. הייתה לנו מריצת גן ושפכנו את העפר שהוצאנו ליד תנור המטבח. התרעננו בפחית מרק צב מדומה וביין מן המזווה הסמוך. מצאתי הקלה מוזרה מן הזרות הכואבת של העולם בעבודה היציבה הזאת. בזמן שעבדנו, הפכתי את תוכניתו במחשבתי, ועד מהרה התחילו לעלות התנגדויות וספקות; אבל עבדתי שם כל הבוקר, כל כך שמחתי למצוא את עצמי עם מטרה שוב. אחרי שעה של עבודה התחלתי לשער את המרחק שצריך לעבור עד שמגיעים לביוב, את הסיכויים שנחמיץ אותו לגמרי. הטרדה המיידית שלי הייתה למה אנחנו צריכים לחפור את המנהרה הארוכה הזאת, כשאפשר להיכנס לביוב מיד דרך אחד מפתחי הביוב, ולעבוד בחזרה אל הבית. נראה לי גם שהבית נבחר באופן לא נוח, ודרש אורך מנהרה מיותר. ובדיוק כשהתחלתי להתמודד עם הדברים האלה, התותחן הפסיק לחפור, והביט בי.
"אנחנו עובדים טוב," אמר. הוא הניח את האת שלו. "בוא נפסיק קצת," אמר. "אני חושב שהגיע הזמן שנסייר מגג הבית."
אני הייתי בעד להמשיך, ואחרי היסוס קל חזר לאת שלו; ואז פתאום הכתה בי מחשבה. עצרתי, וגם הוא עצר מיד.
"למה הסתובבת באחו," אמרתי, "במקום להיות כאן?"
"שואף אוויר," אמר. "הייתי בדרך חזרה. בטוח יותר בלילה."
"אבל העבודה?"
"אה, אי אפשר לעבוד תמיד," אמר, ובהבזק ראיתי את האיש כמו שהוא. הוא היסס, מחזיק את האת שלו. "אנחנו צריכים לסייר עכשיו," אמר, "כי אם מישהו יתקרב אולי ישמעו את האתים וינחתו עלינו בהפתעה."
לא הייתי נוטה עוד להתנגד. הלכנו יחד לגג ועמדנו על סולם מציצים מדלת הגג. מאדימים לא נראו, והעזנו לצאת על הרעפים, והחלקנו למטה במחסה המעקה.
מן המקום הזה שיחייה הסתירה את רוב פטני, אבל יכולנו לראות את הנהר למטה, גוש מבעבע של עשב אדום, ואת החלקים הנמוכים של למבת' מוצפים ואדומים. המטפס האדום טיפס בהמוניו על העצים סביב הארמון הישן, וענפיהם נמתחו כחושים ומתים, משובצים בעלים מצומקים, מבין אשכולותיו. היה מוזר עד כמה שני הדברים האלה היו תלויים לגמרי במים זורמים להתפשטותם. סביבנו אף אחד מהם לא תפס אחיזה; זהבנים, עוזרדים ורודים, כדורי שלג ועצי תויה עלו מתוך עצי דפנה והורטנזיות, ירוקים ומבריקים באור השמש. מעבר לקנזינגטון עלה עשן סמיך, והוא וערפל כחול הסתירו את הגבעות בצפון.
התותחן התחיל לספר לי על סוג האנשים שעדיין נשארו בלונדון.
"לילה אחד בשבוע שעבר," אמר, "כמה טיפשים תיקנו את התאורה החשמלית, וכל רחוב ריג'נט והכיכר בערו באור, מלאים שיכורים צבועים ומרופטים, גברים ונשים, רוקדים וצועקים עד עלות השחר. אדם שהיה שם סיפר לי. וכשהיום בא הם הבחינו במכונת לחימה עומדת ליד הלנגהם ומביטה עליהם מלמעלה. השמים יודעים כמה זמן הייתה שם. זה ודאי הבהיל כמה מהם. היא ירדה בדרך לעברם, ואספה כמעט מאה שהיו שיכורים או מבוהלים מדי לברוח."
הבזק גרוטסקי של תקופה שאף היסטוריה לא תתאר אותה במלואה לעולם!
מכאן, בתשובה לשאלותיי, חזר שוב לתוכניותיו הגרנדיוזיות. הוא התלהב. הוא דיבר ברהיטות כזאת על האפשרות ללכוד מכונת לחימה שיותר ממחצה האמנתי בו שוב. אבל עכשיו כשהתחלתי להבין משהו מטיבו, יכולתי לנחש את הדגש שהוא שם על כך שלא לעשות דבר בחופזה. והבחנתי שעכשיו כבר לא הייתה שאלה שהוא עצמו ילכוד את המכונה הגדולה ויילחם בה.
אחרי זמן מה ירדנו למרתף. אף אחד מאיתנו לא נראה נוטה לחזור לחפירה, וכשהציע ארוחה, לא סירבתי. הוא נעשה פתאום נדיב מאוד, וכשאכלנו הלך וחזר עם כמה סיגרים מצוינים. הדלקנו אותם, והאופטימיות שלו זהרה. הוא נטה לראות בבואי אירוע גדול.
"יש קצת שמפניה במרתף," אמר.
"נוכל לחפור טוב יותר על הבורגונדי הזה מגדות התמזה," אמרתי.
"לא," אמר; "היום אני המארח. שמפניה! אלוהים אדירים! יש לנו משימה כבדה מספיק לפנינו! בוא ננוח ונאסוף כוח כל עוד אפשר. תראה את הידיים המלאות שלפוחיות האלה!"
ובהתאם לרעיון החופשה הזה, התעקש לשחק קלפים אחרי שאכלנו. הוא לימד אותי יוקר, ואחרי שחילקנו את לונדון בינינו, אני לוקח את הצד הצפוני והוא את הדרומי, שיחקנו על נקודות של קהילות. גרוטסקי וטיפשי ככל שזה ייראה לקורא המפוכח, זה נכון לחלוטין, ומה שמדהים יותר, מצאתי את משחק הקלפים ועוד כמה ששיחקנו מעניינים ביותר.
מוח האדם המוזר! שכאשר המין שלנו על סף השמדה או השפלה מחרידה, בלי שום סיכוי ברור לפנינו מלבד האפשרות של מוות נורא, יכולנו לשבת ולעקוב אחר מזלו של הקרטון הצבוע הזה, ולשחק את ה"ג'וקר" בהנאה עזה. אחר כך לימד אותי פוקר, ואני ניצחתי אותו בשלושה משחקי שחמט קשים. כשירד החושך החלטנו לקחת את הסיכון, והדלקנו מנורה.
אחרי שרשרת אינסופית של משחקים, סעדנו, והתותחן סיים את השמפניה. המשכנו לעשן את הסיגרים. הוא כבר לא היה מחדש מינו הנמרץ שפגשתי בבוקר. הוא היה עדיין אופטימי, אבל זו הייתה אופטימיות פחות נמרצת, מהורהרת יותר. אני זוכר שסיים בהרמת כוסית לבריאותי, בנאום של מגוון קטן והפסקות רבות. לקחתי סיגר, ועליתי למעלה להסתכל על האורות שעליהם דיבר שבערו כל כך בירוק לאורך גבעות הייגייט.
בהתחלה בהיתי בלי הבנה על פני עמק לונדון. הגבעות הצפוניות היו עטופות חושך; השריפות ליד קנזינגטון זהרו באדום, ומדי פעם לשון להבה כתומה-אדומה הבזיקה ונעלמה בלילה הכחול העמוק. כל שאר לונדון היה שחור. אז, קרוב יותר, הבחנתי באור מוזר, זוהר פלואורסצנטי חיוור, סגול-ארגמני, רועד ברוח הלילה. זמן מה לא יכולתי להבין אותו, ואז ידעתי שזה ודאי העשב האדום שממנו בקעה ההקרנה הקלושה הזאת. עם ההבנה הזאת חוש הפליאה הרדום שלי, חוש הפרופורציות שלי, התעורר שוב. העפתי מבט ממנו אל מאדים, אדום וצלול, זוהר גבוה במערב, ואז הבטתי ארוכות וברצינות בחשכת המפסטד והייגייט.
נשארתי זמן רב מאוד על הגג, תוהה על השינויים הגרוטסקיים של היום. נזכרתי במצבי רוחי מתפילת חצות ועד משחק הקלפים הטיפשי. הייתה לי תגובת נגד עזה. אני זוכר שזרקתי את הסיגר במין סמליות בזבזנית. איוולתי עלתה בי בהגזמה בוהקת. נראיתי בעיני עצמי בוגד באשתי ובבני מיני; התמלאתי חרטה. החלטתי להשאיר את החולם המוזר וחסר המשמעת הזה של דברים גדולים לשתייתו ולזלילתו, ולהמשיך ללונדון. שם, כך נראה לי, היה לי הסיכוי הטוב ביותר ללמוד מה המאדימים ובני מיני עושים. עדיין הייתי על הגג כשהירח המאוחר עלה.