זמן מה עמדתי מתנודד על התל בלי להתחשב בביטחוני. בתוך המאורה המסריחה ההיא שממנה יצאתי חשבתי בעוצמה צרה רק על ביטחוננו המיידי. לא הבנתי מה קרה לעולם, לא צפיתי את החזיון המבהיל הזה של דברים לא מוכרים. ציפיתי לראות את שין בהריסות: מצאתי סביבי את הנוף, המוזר והמזוויע, של כוכב לכת אחר.
לאותו רגע נגעתי ברגש שמעבר לטווח הרגיל של בני האדם, ובכל זאת רגש שהבהמות המסכנות שאנחנו שולטים בהן מכירות רק טוב מדי. הרגשתי כמו שארנב אולי מרגיש כשהוא חוזר למחילתו ונתקל פתאום בעבודתם של תריסר פועלים עסוקים החופרים יסודות של בית. הרגשתי את הרמז הראשון לדבר שעד מהרה נעשה ברור לגמרי בדעתי, שהעיק עליי ימים רבים, תחושה של הדחה מכס, שכנוע שאני כבר לא אדון, אלא בעל חיים בין בעלי החיים, תחת עקב המאדימים. אצלנו יהיה כמו אצלם, להסתתר ולהתבונן, לרוץ ולהתחבא; הפחד מן האדם ושלטונו חלפו.
אבל ברגע שהמוזרות הזאת הובנה היא חלפה, והמניע השולט שלי נעשה הרעב של הצום הארוך והעגום שלי. בכיוון הרחק מן הבור ראיתי, מעבר לקיר מכוסה אדום, חלקת אדמת גן לא קבורה. זה נתן לי רמז, והלכתי עד הברכיים, ולפעמים עד הצוואר, בעשב האדום. צפיפות העשב נתנה לי תחושה מרגיעה של הסתתרות. הקיר היה בגובה כמטר ושמונים, וכשניסיתי לטפס עליו מצאתי שאינני יכול להרים את רגליי עד ראשו. אז הלכתי לאורכו, והגעתי לפינה ולגן סלעים שאפשרו לי להגיע לראש, ולהתגלגל לגן שחשקתי בו. כאן מצאתי כמה בצלים צעירים, זוג פקעות גלדיולה, וכמות של גזרים לא בשלים, שאת כולם אספתי, ובטפסי מעל קיר הרוס, המשכתי בדרכי בין עצים ארגמניים ואדומים לעבר קיו: זה היה כמו ללכת בשדרה של טיפות דם ענקיות: אחוז בשני רעיונות: להשיג עוד אוכל, ולצלוע, מהר ככל שכוחי ירשה ורחוק ככל שירשה, מן האזור הארור והלא ארצי הזה של הבור.
מעט הלאה, במקום עשבוני, הייתה קבוצת פטריות שגם אותן טרפתי, ואז נתקלתי ביריעה חומה של מים רדודים זורמים, במקום שבו היה פעם אחו. פירורי המזון האלה רק חידדו את רעבוני. בהתחלה הופתעתי מן השיטפון הזה בקיץ חם ויבש, אבל אחר כך גיליתי שהוא נגרם מן השפע הטרופי של העשב האדום. ברגע שהצמח יוצא הדופן הזה פגש מים הוא נעשה מיד ענקי ובעל פוריות שאין כמותה. זרעיו פשוט נשפכו למים של הוויי והתמזה, ועליו הענקיים הגדלים במהירות חנקו עד מהרה את שני הנהרות.
בפטני, כפי שראיתי אחר כך, הגשר כמעט אבד בסבך של העשב הזה, וגם בריצ'מונד, מי התמזה זרמו בזרם רחב ורדוד על פני האחו של המפטון וטוויקנהאם. כשהמים התפשטו העשב בא אחריהם, עד שהווילות ההרוסות של עמק התמזה אבדו לזמן מה בביצה האדומה הזאת, שאת שוליה חקרתי, והרבה מן השממה שגרמו המאדימים הוסתרה.
בסוף העשב האדום נכנע כמעט באותה מהירות שבה התפשט. מחלת ריקבון, שנגרמה, כך מאמינים, מפעולתם של חיידקים מסוימים, תקפה אותו עד מהרה. והנה בפעולת הברירה הטבעית, כל הצמחים הארציים רכשו כוח עמידות נגד מחלות חיידקיות: הם אף פעם לא נכנעים בלי מאבק קשה, אבל העשב האדום נרקב כמו דבר שכבר מת. העלים הלבינו, ואחר כך הצטמקו ונעשו שבירים. הם נשברו במגע הקל ביותר, והמים שעוררו את צמיחתם המוקדמת נשאו את שרידיהם האחרונים אל הים.
המעשה הראשון שלי כשהגעתי למים האלה היה, כמובן, להרוות את צמאוני. שתיתי מהם הרבה מאוד, ומונע מדחף, כרסמתי כמה עלים של העשב האדום; אבל הם היו מימיים, והיה להם טעם חולני ומתכתי. מצאתי שהמים רדודים מספיק כדי שאבוסס בבטחה, אף שהעשב האדום הכביד מעט על רגליי; אבל השיטפון כנראה העמיק לעבר הנהר, וחזרתי למורטלייק. הצלחתי להבחין בדרך בעזרת הריסות מזדמנות של הווילות והגדרות והפנסים שלה, וכך עד מהרה יצאתי מן השטפון הזה ועשיתי את דרכי לגבעה העולה לעבר רוהמפטון ויצאתי לשטח המרעה של פטני.
כאן הנוף השתנה מן המוזר והלא מוכר להריסות של המוכר: חלקות קרקע הראו את ההרס של סופת ציקלון, ובמרחק כמה עשרות מטרים הייתי נתקל במרחבים שלא הופרעו כלל, בתים עם תריסיהם מוגפים בסדר ודלתותיהם סגורות, כאילו הבעלים השאירו אותם ליום אחד, או כאילו דייריהם ישנים בפנים. העשב האדום היה פחות שופע; העצים הגבוהים לאורך הסמטה היו נקיים מן המטפס האדום. חיפשתי אוכל בין העצים, ולא מצאתי דבר, ופשטתי גם על זוג בתים שקטים, אבל הם כבר נפרצו ונבזזו. נחתי בשארית אור היום בסבך שיחים, כי במצבי החלש הייתי עייף מדי מכדי להמשיך.
כל הזמן הזה לא ראיתי בני אדם, ולא סימנים של המאדימים. נתקלתי בזוג כלבים רעבים למראה, אבל שניהם מיהרו להתרחק בעיקוף מן הגישות שעשיתי אליהם. ליד רוהמפטון ראיתי שני שלדי אדם: לא גופות, אלא שלדים, מנוקים לגמרי: וביער לידי מצאתי עצמות מרוסקות ומפוזרות של כמה חתולים וארנבים וגולגולת של כבשה. אבל אף שכרסמתי חלקים מאלה בפי, לא היה מה להשיג מהם.
אחרי השקיעה נאבקתי הלאה לאורך הדרך לעבר פטני, שבה אני חושב שקרן החום ודאי שימשה מסיבה כלשהי. ובגן שמעבר לרוהמפטון השגתי כמות של תפוחי אדמה לא בשלים, מספיק כדי להשקיט את רעבוני. מן הגן הזה הבטת למטה על פטני ועל הנהר. מראה המקום בדמדומים היה שומם באופן יוצא דופן: עצים מושחרים, הריסות מושחרות ושוממות, ובמורד הגבעה יריעות הנהר המוצף, נגועות באדום מן העשב. ומעל הכול: דממה. זה מילא אותי באימה שאין לתאר לחשוב כמה מהר בא השינוי המשמם ההוא.
זמן מה האמנתי שהמין האנושי נמחק מן הקיום, ושאני עומד שם לבד, האדם האחרון שנשאר בחיים. קרוב לפסגת גבעת פטני נתקלתי בשלד נוסף, עם הזרועות עקורות ומורחקות כמה מטרים משאר הגוף. כשהמשכתי השתכנעתי יותר ויותר שהשמדת המין האנושי, מלבד שרידים כמוני, כבר הושלמה בחלק הזה של העולם. המאדימים, חשבתי, המשיכו והשאירו את הארץ שוממה, מחפשים אוכל במקום אחר. אולי אפילו עכשיו הם משמידים את ברלין או את פריז, או אולי הלכו צפונה.