המעשה הראשון שלי לפני שנכנסתי למזווה היה להבריח את הדלת בין המטבח לחדר הכלים. אבל המזווה היה ריק; כל פירור אוכל נעלם. כנראה המאדימי לקח הכול ביום הקודם. בגילוי זה התייאשתי בפעם הראשונה. לא לקחתי אוכל, וגם לא שתייה, ביום האחד עשר או בשנים עשר.
בהתחלה פי וגרוני היו צחיחים, וכוחי דעך במידה מורגשת. ישבתי בחושך של חדר הכלים, במצב של אומללות מיואשת. דעתי נדדה לאכילה. חשבתי שנעשיתי חירש, כי רעשי התנועה שהייתי רגיל לשמוע מן הבור פסקו לחלוטין. לא הרגשתי חזק מספיק לזחול בלי רעש לחור ההצצה, אחרת הייתי הולך לשם.
ביום השנים עשר גרוני כאב כל כך שבסיכון להבהיל את המאדימים, תקפתי את משאבת מי הגשם החורקת שעמדה ליד הכיור, והשגתי שתי כוסות של מי גשם מושחרים ומזוהמים. התרעננתי מאוד מזה, והתעודדתי מן העובדה ששום זרוע חוקרת לא באה בעקבות רעש השאיבה שלי.
בימים האלה, בדרך משוטטת ולא חותכת, חשבתי הרבה על הכומר ועל דרך מותו.
ביום השלושה עשר שתיתי עוד קצת מים, ונמנמתי וחשבתי בלי קשר על אכילה ועל תוכניות בריחה מעורפלות ובלתי אפשריות. בכל פעם שנמנמתי חלמתי על חזיונות מחרידים, על מות הכומר, או על ארוחות ערב מפוארות; אבל, ישן או ער, הרגשתי כאב חד שדחק בי לשתות שוב ושוב. האור שנכנס לחדר הכלים לא היה עוד אפור, אלא אדום. לדמיוני המבולבל הוא נראה בצבע דם.
ביום הארבעה עשר נכנסתי למטבח, והופתעתי למצוא שעלי העשב האדום צמחו ממש לרוחב החור בקיר, והפכו את האור העמום של המקום לאפלולית בצבע ארגמן.
מוקדם ביום החמישה עשר שמעתי רצף מוזר ומוכר של קולות במטבח, ובהקשבה, זיהיתי אותו כרחרוח וגירוד של כלב. בכניסתי למטבח, ראיתי אף של כלב מציץ פנימה דרך פרצה בין העלים האדמדמים. זה הפתיע אותי מאוד. בריח שלי נבח נביחה קצרה.
חשבתי שאם אוכל לפתות אותו להיכנס למקום בשקט אולי אוכל להרוג ולאכול אותו; ובכל מקרה, יהיה מומלץ להרוג אותו, פן מעשיו ימשכו את תשומת לב המאדימים.
זחלתי קדימה, אומר "כלב טוב!" ברכות רבה; אבל הוא משך פתאום את ראשו ונעלם.
הקשבתי: לא הייתי חירש: אבל בוודאי הבור היה דומם. שמעתי קול כמו רפרוף כנפי ציפור, וקרקור צרוד, אבל זה היה הכול.
זמן רב שכבתי צמוד לחור ההצצה, אבל לא מעז להסיט את הצמחים האדומים שהסתירו אותו. פעם או פעמיים שמעתי טפיפה קלושה כמו רגלי הכלב הולכות לכאן ולכאן על החול הרחק מתחתיי, והיו עוד קולות דמויי ציפורים, אבל זה היה הכול. לבסוף, מעודד מן הדממה, הבטתי החוצה.
מלבד בפינה, שבה המון עורבים קיפצו ונלחמו על שלדי המתים שהמאדימים אכלו, לא היה דבר חי בבור.
בהיתי סביבי, בקושי מאמין למראה עיניי. כל המכונות נעלמו. מלבד התל הגדול של אבקה כחולה-אפרפרה בפינה אחת, כמה מוטות אלומיניום באחרת, הציפורים השחורות, ושלדי ההרוגים, המקום היה רק בור עגול ריק בחול.
לאט דחקתי את עצמי החוצה דרך העשב האדום, ועמדתי על תל ההריסות. יכולתי לראות לכל כיוון מלבד מאחוריי, לצפון, ולא נראו לא מאדימים ולא סימן למאדימים. הבור צנח ישר מרגליי, אבל מעט הלאה הפסולת נתנה מדרון עביר לפסגת ההריסות. ההזדמנות שלי להימלט הגיעה. התחלתי לרעוד.
היססתי זמן מה, ואז, במשב של החלטה נואשת, ובלב שהלם בחוזקה, טיפסתי לפסגת התל שבו הייתי קבור זמן רב כל כך.
הבטתי סביב שוב. גם לצפון, שום מאדימי לא נראה.
כשראיתי לאחרונה את החלק הזה של שין באור יום הוא היה רחוב מפוזר של בתים לבנים ואדומים נוחים, משובץ בעצים מצלים בשפע. עכשיו עמדתי על תל של לבנים מנופצות, חימר וחצץ, שעליו התפשט המון צמחים אדומים בצורת קקטוס, בגובה הברכיים, בלי צמח ארצי בודד אחד לחלוק על אחיזתם. העצים לידי היו מתים וחומים, אבל רחוק יותר רשת של חוטים אדומים טיפסה על הגזעים שעדיין חיו.
הבתים השכנים נהרסו כולם, אבל אף אחד לא נשרף; קירותיהם עמדו, לפעמים עד הקומה השנייה, עם חלונות מנופצים ודלתות מרוסקות. העשב האדום צמח בסערה בחדריהם חסרי הגג. מתחתיי היה הבור הגדול, עם העורבים נאבקים על פסולתו. כמה ציפורים אחרות קיפצו בין ההריסות. הרחק ראיתי חתול כחוש מתגנב כפוף לאורך קיר, אבל עקבות של בני אדם לא היו.
היום נראה, בניגוד לכליאתי האחרונה, בהיר עד סנוור, השמים כחול זוהר. רוח עדינה שמרה על העשב האדום שכיסה כל פיסת קרקע פנויה מתנודד בעדינות. והו! מתיקות האוויר!