ביום השישי של כליאתנו הצצתי בפעם האחרונה, ועד מהרה מצאתי את עצמי לבד. במקום להישאר צמוד אליי ולנסות לדחוק אותי מן הסדק, חזר הכומר לחדר הכלים. מחשבה פתאומית היכתה בי. חזרתי מהר ובשקט לחדר הכלים. בחושך שמעתי את הכומר שותה. חטפתי בחושך, ואצבעותיי תפסו בקבוק בורגונדי.
כמה דקות היה מאבק. הבקבוק פגע ברצפה ונשבר, וחדלתי וקמתי. עמדנו מתנשפים ומאיימים זה על זה. בסוף הצבתי את עצמי בינו לבין האוכל, ואמרתי לו על החלטתי להתחיל משמעת. חילקתי את האוכל שבמזווה למנות שיספיקו לנו עשרה ימים. לא הנחתי לו לאכול עוד באותו יום. אחר הצהריים עשה מאמץ חלש להגיע לאוכל. נמנמתי, אבל ברגע הייתי ער. כל היום וכל הלילה ישבנו פנים מול פנים, אני עייף אבל נחוש, והוא בוכה ומתלונן על רעבונו המיידי. זה היה, אני יודע, לילה ויום, אבל לי זה נראה: וזה נראה עכשיו: זמן ארוך עד אין סוף.
וכך חוסר ההתאמה שגדל בינינו נגמר לבסוף בעימות גלוי. שני ימים עצומים נאבקנו בקולות שקטים ובתחרויות היאבקות. היו פעמים שהכיתי ובעטתי בו בטירוף, פעמים ששידלתי ושכנעתי אותו, ופעם ניסיתי לשחד אותו בבקבוק הבורגונדי האחרון, כי הייתה משאבת מי גשם שממנה יכולתי להשיג מים. אבל לא כוח ולא חסד הועילו; הוא היה באמת מעבר לתבונה. הוא לא חדל לא מהתקפותיו על האוכל ולא מפטפוטו הרועש לעצמו. את אמצעי הזהירות הבסיסיים שישמרו על כליאתנו נסבלת לא רצה לקיים. לאט התחלתי להבין את קריסת שכלו המוחלטת, לתפוס שחברי היחיד בחושך הצפוף והחולני הזה הוא אדם מטורף.
מכמה זיכרונות מעורפלים אני נוטה לחשוב שגם דעתי שלי נדדה לפעמים. היו לי חלומות מוזרים ומחרידים בכל פעם שישנתי. זה נשמע פרדוקסלי, אבל אני נוטה לחשוב שחולשתו ושיגעונו של הכומר הזהירו אותי, חיזקו אותי, ושמרו עליי אדם שפוי.
ביום השמיני התחיל לדבר בקול במקום ללחוש, ושום דבר שעשיתי לא יכול היה למתן את דיבורו.
"זה צדק, הו אלוהים!" היה אומר, שוב ושוב. "זה צדק. עליי ועל שלי יוטל העונש. חטאנו, לא עמדנו בדרישה. היו עוני, צער; העניים נרמסו בעפר, ואני החרשתי. הטפתי איוולת מקובלת: אלוהים, איזו איוולת!: כשהייתי צריך לעמוד, גם אם הייתי מת בגלל זה, ולקרוא להם לחזור בתשובה: לחזור בתשובה! . . . עושקי העני והאביון! . . . גת אלוהים!"
אז היה חוזר פתאום לעניין האוכל שמנעתי ממנו, מתפלל, מתחנן, בוכה, ולבסוף מאיים. הוא התחיל להרים את קולו: התחננתי שלא יעשה זאת. הוא תפס שיש לו אחיזה בי: הוא איים שיצעק ויביא עלינו את המאדימים. זמן מה זה הפחיד אותי; אבל כל ויתור היה מקצר את סיכוינו להימלט מעבר לכל הערכה. התרסתי נגדו, אף שלא הרגשתי ביטחון שלא יעשה את הדבר הזה. אבל באותו יום, בכל אופן, הוא לא עשה. הוא דיבר וקולו עולה לאט, במשך רוב היום השמיני והתשיעי: איומים, תחנונים, מעורבבים בשטף של חרטה שפויה למחצה ותמיד מוקצפת על החיקוי הריק שלו לעבודת האל, כזו שגרמה לי לרחם עליו. אז ישן זמן מה, והתחיל שוב בכוח מחודש, בקול רם כל כך שנאלצתי לגרום לו להפסיק.
"שקט!" התחננתי.
הוא קם על ברכיו, כי ישב בחושך ליד דוד הכביסה.
"שתקתי יותר מדי זמן," אמר, בטון שוודאי הגיע לבור, "ועכשיו אני חייב להעיד את עדותי. אוי לעיר הבוגדנית הזאת! אוי! אוי! אוי! אוי! אוי! ליושבי הארץ מקולות השופר האחרים..."
"שתוק!" אמרתי, קם על רגליי, ובאימה פן המאדימים ישמעו אותנו. "למען השם..."
"לא," צעק הכומר, בקולי קולות, עומד גם הוא ומושיט את זרועותיו. "דבר! דבר האדון עליי!"
בשלושה צעדים היה בדלת המובילה למטבח.
"אני חייב להעיד את עדותי! אני הולך! זה כבר התעכב יותר מדי."
הושטתי את ידי ומיששתי את סכין הקצבים התלויה על הקיר. בהבזק הייתי אחריו. הייתי עז מפחד. לפני שהיה באמצע המטבח השגתי אותו. במגע אחרון של אנושיות הפכתי את הלהב לאחור והכיתי אותו בקת. הוא נפל קדימה על פניו ושכב שרוע על הקרקע. מעדתי עליו ועמדתי מתנשף. הוא שכב דומם.
פתאום שמעתי רעש בחוץ, ריצה והתנפצות של טיח מחליק, והפתח המשולש בקיר הוחשך. הרמתי את עיניי וראיתי את המשטח התחתון של מכונת טיפול עובר לאט על פני החור. אחת מגפיה התופסות התפתלה בין ההריסות; גף נוסף הופיע, מגשש את דרכו על הקורות הנופלות. עמדתי מאובן, בוהה. אז ראיתי דרך מין לוח זכוכית ליד שפת הגוף את הפנים, כפי שנוכל לקרוא להן, ואת העיניים הכהות הגדולות של מאדימי, מציצות, ואז נחש מתכתי ארוך של זרוע בא מגשש לאט דרך החור.
הסתובבתי במאמץ, מעדתי על הכומר, ועצרתי בדלת חדר הכלים. הזרוע הייתה עכשיו במרחק מה, שני מטרים או יותר, בחדר, ומתפתלת ומסתובבת, בתנועות פתאומיות ומוזרות, לכאן ולכאן. זמן מה עמדתי מוקסם מן ההתקדמות האיטית והקטועה ההיא. אז, בצעקה קלושה וצרודה, הכרחתי את עצמי לחצות את חדר הכלים. רעדתי בחוזקה; בקושי יכולתי לעמוד זקוף. פתחתי את דלת מרתף הפחם, ועמדתי שם בחושך בוהה בפתח המטבח המואר בקלישות, ומקשיב. האם המאדימי ראה אותי? מה הוא עושה עכשיו?
משהו נע הלוך ושוב שם, בשקט רב; מדי פעם הקיש על הקיר, או התחיל בתנועותיו בצלצול מתכתי קלוש, כמו תנועות מפתחות על טבעת מפוצלת. אז גוף כבד: ידעתי טוב מדי מה: נגרר על רצפת המטבח לעבר הפתח. נמשך שלא כרצוני, זחלתי לדלת והצצתי למטבח. במשולש של אור השמש הבהיר שבחוץ ראיתי את המאדימי, במכונת הטיפול רבת הזרועות שלו, בוחן את ראש הכומר. חשבתי מיד שהוא יסיק את נוכחותי מסימן המכה שנתתי לו.
זחלתי חזרה למרתף הפחם, סגרתי את הדלת, והתחלתי לכסות את עצמי ככל שיכולתי, ובשקט ככל האפשר בחושך, בין העצים והפחם שבו. מדי פעם עצרתי, נוקשה, לשמוע אם המאדימי תחב את זרועותיו דרך הפתח שוב.
אז הצלצול המתכתי הקלוש חזר. עקבתי אחריו מגשש לאט במטבח. עד מהרה שמעתי אותו קרוב יותר: בחדר הכלים, כך שפטתי. חשבתי שאולי אורכו לא יספיק להגיע אליי. התפללתי בשפע. הוא עבר, מגרד בקלישות על דלת המרתף. עידן של מתח כמעט בלתי נסבל עבר; אז שמעתי אותו מגשש בבריח! הוא מצא את הדלת! המאדימים הבינו דלתות!
הוא התעסק בתפס דקה, אולי, ואז הדלת נפתחה.
בחושך יכולתי בקושי לראות את הדבר: כמו חדק של פיל יותר מכל דבר אחר: מתנופף לעברי ונוגע ובוחן את הקיר, הפחמים, העצים והתקרה. הוא היה כמו תולעת שחורה המנענעת את ראשה העיוור הלוך ושוב.
פעם, אפילו, נגע בעקב מגפי. הייתי על סף צרחה; נשכתי את ידי. זמן מה הזרוע שתקה. יכולתי לדמיין שהיא נמשכה. עד מהרה, בנקישה פתאומית, תפסה משהו: חשבתי שתפסה אותי!: ונראתה יוצאת שוב מן המרתף. דקה לא הייתי בטוח. כנראה לקחה גוש פחם לבחון.
ניצלתי את ההזדמנות להזיז מעט את תנוחתי, שנעשתה מכווצת, ואז הקשבתי. לחשתי תפילות לוהטות לביטחון.
אז שמעתי את הקול האיטי והשקול זוחל לעברי שוב. לאט, לאט התקרב, מגרד בקירות ומקיש ברהיטים.
בעודי עדיין בספק, הוא הקיש בחדות על דלת המרתף וסגר אותה. שמעתי אותו נכנס למזווה, ופחי הביסקוויטים קרקשו ובקבוק התנפץ, ואז באה חבטה כבדה על דלת המרתף. אז דממה שעברה לאינסוף של מתח.
האם הלך?
לבסוף החלטתי שהלך.
הוא לא בא עוד לחדר הכלים; אבל שכבתי כל היום העשירי בחושך הצפוף, קבור בין פחמים ועצים, לא מעז אפילו לזחול החוצה בשביל המים שהשתוקקתי להם. היה זה היום האחד עשר לפני שהעזתי להתרחק כל כך ממבטחי.