הגעתה של מכונת לחימה שנייה הבריחה אותנו מחור ההצצה שלנו לחדר הכלים, כי פחדנו שמגובהו יוכל המאדימי לראות אותנו מאחורי המחסום שלנו. מאוחר יותר התחלנו להרגיש פחות בסכנה מעיניהם, כי לעין בסנוור אור השמש בחוץ מקלטנו ודאי היה שחור ריק, אבל בהתחלה הרמז הקל ביותר להתקרבות הבריח אותנו לחדר הכלים בנסיגה דופקת לב. ובכל זאת נוראה ככל שהייתה הסכנה שהסתכנו בה, המשיכה להציץ הייתה לשנינו בלתי ניתנת לעמידה. ואני נזכר עכשיו במין פליאה שלמרות הסכנה האינסופית שבה היינו בין רעב למוות נורא עוד יותר, עדיין יכולנו להיאבק במרירות על הזכות הנוראה הזאת לראות. היינו רצים על פני המטבח בדרך גרוטסקית בין להיטות לפחד להשמיע רעש, ומכים זה את זה, ודוחפים ובועטים, במרחק סנטימטרים ספורים מחשיפה.
העובדה היא שהיו לנו נטיות והרגלי מחשבה ופעולה שאינם מתיישבים לחלוטין, והסכנה והבדידות שלנו רק הדגישו את חוסר ההתאמה. בהליפורד כבר התחלתי לשנוא את הרגלו של הכומר לקריאות חסרות אונים, את נוקשות דעתו הטיפשית. המונולוג הממלמל והאינסופי שלו קלקל כל מאמץ שעשיתי לחשוב על דרך פעולה, והביא אותי לפעמים, כלוא ומועצם כך, כמעט לסף טירוף. הוא היה חסר ריסון לגמרי. הוא בכה שעות ברציפות, ואני באמת מאמין שעד הסוף ממש הילד המפונק הזה של החיים חשב שדמעותיו החלשות יעילות בדרך כלשהי. ואני ישבתי בחושך בלי יכולת להסיח את דעתי ממנו בגלל הטרדותיו. הוא אכל יותר ממני, ולשווא הצבעתי על כך שהסיכוי היחיד שלנו לחיים הוא להישאר בבית עד שהמאדימים יגמרו עם הבור שלהם, ושבסבלנות הארוכה ההיא אולי יבוא עד מהרה זמן שבו נזדקק לאוכל. הוא אכל ושתה בדחף בארוחות כבדות במרווחים ארוכים. הוא ישן מעט.
ככל שהימים נמשכו, חוסר האכפתיות הגמור שלו מכל שיקול הגביר כל כך את מצוקתנו וסכנתנו שנאלצתי, אף ששנאתי לעשות זאת, לפנות לאיומים, ולבסוף למכות. זה החזיר אותו לתבונה לזמן מה. אבל הוא היה אחד מאותם יצורים חלשים, ריקים מגאווה, פחדנים, חסרי דם, נפשות שנואות, מלאות ערמומיות מתחמקת, שאינם עומדים לא מול אלוהים ולא מול אדם, שאינם עומדים אפילו מול עצמם.
לא נעים לי להיזכר ולכתוב את הדברים האלה, אבל אני רושם אותם כדי שלסיפורי לא יחסר דבר. אלה שנמלטו מן הצדדים האפלים והנוראים של החיים ימצאו את אכזריותי, את הבזק זעמי בטרגדיה האחרונה שלנו, קלים מספיק להאשמה; כי הם יודעים מה רע כמו כל אחד, אבל לא מה אפשרי לאנשים מעונים. אבל אלה שהיו תחת הצל, שירדו לבסוף לדברים היסודיים, יגלו רחמים רחבים יותר.
ובעוד בפנים נאבקנו בתחרות האפלה והעמומה שלנו של לחישות, אוכל ושתייה חטופים, ידיים אוחזות ומכות, בחוץ, באור השמש חסר הרחמים של אותו יוני נורא, היה הפלא המוזר, השגרה הלא מוכרת של המאדימים בבור. הרשו לי לחזור לחוויות החדשות הראשונות שלי. אחרי זמן רב העזתי לחזור לחור ההצצה, ומצאתי שהבאים החדשים תוגברו ביושבי לא פחות משלוש ממכונות הלחימה. האחרונים הביאו איתם כמה מתקנים חדשים שעמדו בסדר סביב הגליל. מכונת הטיפול השנייה הושלמה עכשיו, והייתה עסוקה בשירות אחד מן המתקנים החדשים שהמכונה הגדולה הביאה. זה היה גוף הדומה בצורתו הכללית לכד חלב, שמעליו התנודד כלי בצורת אגס, ושממנו זרם זרם של אבקה לבנה לתוך אגן עגול מתחת.
התנועה המתנודדת ניתנה לזה בזרוע אחת של מכונת הטיפול. בשתי ידיים דמויות מרית חפרה מכונת הטיפול והשליכה גושי חימר לתוך הכלי דמוי האגס שמעל, בעוד בזרוע אחרת פתחה מעת לעת דלת והוציאה סיגים חלודים ומושחרים מן החלק האמצעי של המכונה. זרוע פלדה אחרת כיוונה את האבקה מן האגן לאורך תעלה מצולעת לעבר איזה מקלט שהיה מוסתר ממני בתל האבק הכחלחל. מן המקלט הבלתי נראה הזה עלה חוט קטן של עשן ירוק אנכית אל האוויר השקט. כשהבטתי, מכונת הטיפול, בצלצול קלוש ומוזיקלי, הושיטה, כמו טלסקופ, זרוע שהייתה רגע קודם רק בליטה קהה, עד שקצה הוסתר מאחורי תל החימר. בשנייה נוספת הרימה לעין מוט של אלומיניום לבן, עדיין לא מוכתם, ובוהק עד סנוור, והניחה אותו בערמת מוטות גדלה שעמדה בצד הבור. בין השקיעה לאור הכוכבים המכונה המיומנת הזאת ודאי עשתה יותר ממאה מוטות כאלה מן החימר הגולמי, ותל האבק הכחלחל עלה בהתמדה עד שעבר את צד הבור.
הניגוד בין התנועות המהירות והמסובכות של המתקנים האלה לבין הגמלוניות המתנשפת והאדישה של אדוניהם היה חד, ובמשך ימים נאלצתי לומר לעצמי שוב ושוב שהאחרונים הם באמת החיים מבין שני הדברים.
הכומר החזיק בסדק כשהאנשים הראשונים הובאו לבור. ישבתי למטה, מכורבל, מקשיב בכל אוזניי. הוא עשה תנועה פתאומית לאחור, ואני, מפחד שהבחינו בנו, התכופפתי בעווית אימה. הוא בא מחליק במורד הפסולת וזחל לצידי בחושך, בלי מילים, מנופף, ולרגע חלקתי את בהלתו. תנועתו רמזה על ויתור על הסדק, ואחרי זמן קצר סקרנותי נתנה לי אומץ, וקמתי, צעדתי מעליו, וטיפסתי אליו. בהתחלה לא יכולתי לראות שום סיבה להתנהגותו המטורפת. הדמדומים באו עכשיו, הכוכבים היו קטנים וקלושים, אבל הבור היה מואר באש הירוקה המהבהבת שבאה מייצור האלומיניום. כל התמונה הייתה מערכת מהבהבת של בוהקים ירוקים וצללים שחורים חלודים משתנים, מייגעת לעיניים באופן מוזר. מעל ודרך הכול עפו העטלפים, בלי לשים לב לזה כלל. המאדימים השרועים לא נראו עוד, תל האבקה הכחולה-ירוקה עלה וכיסה אותם מן העין, ומכונת לחימה, ורגליה מכווצות, מקומטות ומקוצרות, עמדה לרוחב פינת הבור. ואז, בין שאון המכונות, בא רמז נסחף של קולות אדם, שבהתחלה העליתי רק כדי לדחות.
התכופפתי, מתבונן במכונת הלחימה הזאת מקרוב, משתכנע עכשיו לראשונה שהברדס אכן מכיל מאדימי. כשהלהבות הירוקות עלו יכולתי לראות את הבוהק השמנוני של מעטהו ואת בהירות עיניו. ופתאום שמעתי צעקה, וראיתי זרוע ארוכה מושטת מעל כתף המכונה אל הכלוב הקטן שהתגבן על גבה. אז משהו: משהו נאבק באלימות: הורם גבוה מול השמים, חידה שחורה ומעורפלת מול אור הכוכבים; וכשהחפץ השחור הזה ירד שוב, ראיתי לאור הבהירות הירוקה שזה אדם. לרגע הוא נראה בבירור. הוא היה איש בגיל העמידה, חסון ואדמדם, לבוש היטב; שלושה ימים קודם לכן ודאי הלך בעולם, אדם בעל חשיבות ניכרת. יכולתי לראות את עיניו הבוהות ונצנוצי אור על כפתורי חולצתו ועל שרשרת שעונו. הוא נעלם מאחורי התל, ולרגע הייתה דממה. ואז התחילה צרחה וצפירה מתמשכת ועליזה מן המאדימים.
החלקתי במורד הפסולת, נאבקתי לקום על רגליי, הנחתי את ידיי על אוזניי, ונמלטתי לחדר הכלים. הכומר, שהתכופף בשתיקה וזרועותיו מעל ראשו, הרים את עיניו כשעברתי, קרא בקול רם למדי על נטישתי אותו, ובא רץ אחריי.
באותו לילה, כשהסתתרנו בחדר הכלים, מאוזנים בין האימה שלנו לבין הקסם הנורא שהיה להצצה הזאת, אף שהרגשתי צורך דחוף בפעולה ניסיתי לשווא להגות איזו תוכנית בריחה; אבל אחר כך, במהלך היום השני, יכולתי לשקול את מצבנו בבהירות רבה. הכומר, מצאתי, היה בלתי מסוגל לגמרי לדיון; הזוועה החדשה והמכרעת הזאת גזלה ממנו כל שריד של תבונה או מחשבה קדימה. למעשה הוא כבר שקע לרמה של בהמה. אבל כמו שאומרים, אחזתי בעצמי בשתי ידיים. התחוור לי, ברגע שיכולתי להתמודד עם העובדות, שנורא ככל שהיה מצבנו, עדיין לא הייתה הצדקה לייאוש מוחלט. הסיכוי העיקרי שלנו היה באפשרות שהמאדימים יעשו מן הבור לא יותר ממחנה זמני. או אפילו אם ישמרו עליו לתמיד, אולי לא יחשבו שצריך לשמור עליו, ותינתן לנו הזדמנות לברוח. שקלתי גם בזהירות רבה את האפשרות שנחפור דרך החוצה בכיוון הרחק מן הבור, אבל הסיכויים שנצא בטווח ראייה של מכונת לחימה זקיפה כלשהי נראו בהתחלה גדולים מדי. ואני הייתי צריך לעשות את כל החפירה בעצמי. הכומר בוודאי היה מאכזב אותי.
ביום השלישי, אם זיכרוני אינו מטעה אותי, ראיתי את הנער נהרג. זו הייתה ההזדמנות היחידה שבה ראיתי באמת את המאדימים אוכלים. אחרי החוויה ההיא נמנעתי מן החור בקיר במשך רוב יום. נכנסתי לחדר הכלים, הסרתי את הדלת, ובילתי כמה שעות בחפירה בגרזן הקטן שלי בשקט ככל האפשר; אבל כשעשיתי חור בעומק כשישים סנטימטרים האדמה הרופפת קרסה ברעש, ולא העזתי להמשיך. איבדתי לב, ושכבתי על רצפת חדר הכלים זמן רב, בלי רוח אפילו לזוז. ואחרי זה נטשתי לגמרי את רעיון הבריחה בחפירה.
זה מעיד הרבה על הרושם שעשו עליי המאדימים שבהתחלה החזקתי בתקווה מועטה או בלי תקווה שבריחתנו תבוא בעקבות הפלתם בידי מאמץ אנושי כלשהו. אבל בלילה הרביעי או החמישי שמעתי קול כמו תותחים כבדים.
זה היה מאוחר מאוד בלילה, והירח זרח בבהירות. המאדימים לקחו משם את מכונת החפירה, ומלבד מכונת לחימה שעמדה בגדה הרחוקה של הבור ומכונת טיפול שהייתה קבורה מחוץ לטווח ראייתי בפינת הבור ממש מתחת לחור ההצצה שלי, המקום היה נטוש מהם. מלבד הזוהר החיוור ממכונת הטיפול והפסים והכתמים של אור ירח לבן הבור היה בחושך, ומלבד צלצול מכונת הטיפול, דומם לגמרי. הלילה ההוא היה שלווה יפה; מלבד כוכב לכת אחד, נראה שהירח מחזיק בשמים לבדו. שמעתי כלב מיילל, והקול המוכר הזה הוא שגרם לי להקשיב. אז שמעתי בבירור רב רעם בדיוק כמו קול של תותחים גדולים. שישה נפצים נפרדים ספרתי, ואחרי מרווח ארוך שישה שוב. וזה היה הכול.