אחרי האוכל זחלנו בחזרה לחדר הכלים, ושם ודאי נמנמתי שוב, כי כשהבטתי סביב עד מהרה הייתי לבד. הרטט החובט נמשך בהתמדה מייגעת. לחשתי לכומר כמה פעמים, ולבסוף גיששתי את דרכי לדלת המטבח. עוד היה אור יום, והבחנתי בו מעבר לחדר, שוכב מול החור המשולש שהשקיף על המאדימים. כתפיו היו שפופות, כך שראשו היה מוסתר ממני.
יכולתי לשמוע כמה רעשים כמעט כמו אלה שבסככת קטרים; והמקום התנדנד בחבטה המכה ההיא. דרך הפתח בקיר יכולתי לראות את צמרת עץ נגועה בזהב ואת הכחול החם של שמי ערב שלווים. דקה בערך נשארתי מתבונן בכומר, ואז התקדמתי, מתכופף וצועד בזהירות רבה ביותר בין הכלים השבורים שזרעו את הרצפה.
נגעתי ברגל הכומר, והוא נרתע באלימות כזאת שגוש טיח החליק למטה בחוץ ונפל בפגיעה רמה. תפסתי את זרועו, מפחד שיצעק, וזמן רב התכופפנו ללא תנועה. אז הסתובבתי לראות כמה נשאר מסוללתנו. היפרדות הטיח השאירה סדק אנכי פתוח בהריסות, ובהתרוממי בזהירות על פני קורה יכולתי לראות מן הפרצה הזאת את מה שהיה בלילה כביש פרברי שקט. עצום, באמת, היה השינוי שראינו.
הגליל החמישי ודאי נפל ממש לאמצע הבית שביקרנו בו לראשונה. הבניין נעלם, מנופץ לגמרי, כתוש ומפוזר מן המכה. הגליל שכב עכשיו הרבה מתחת ליסודות המקוריים: עמוק בחור, כבר גדול בהרבה מן הבור שהבטתי לתוכו בווקינג. האדמה סביבו ניתזה תחת הפגיעה העצומה ההיא: "ניתזה" היא המילה היחידה: ושכבה בערמות גבוהות שהסתירו את גושי הבתים הסמוכים. היא התנהגה בדיוק כמו בוץ תחת מכה אלימה של פטיש. ביתנו קרס לאחור; החלק הקדמי, אפילו בקומת הקרקע, הושמד לגמרי; במקרה המטבח וחדר הכלים נמלטו, ועמדו עכשיו קבורים מתחת לאדמה ולהריסות, סגורים בטונות של עפר מכל צד מלבד לעבר הגליל. מעל הצד ההוא היינו תלויים עכשיו ממש על שפת הבור העגול הגדול שהמאדימים היו עסוקים בחפירתו. הקול המכה הכבד היה כנראה ממש מאחורינו, ושוב ושוב אד ירוק בהיר עלה כמו צעיף על פני חור ההצצה שלנו.
הגליל כבר נפתח במרכז הבור, ובשפה הרחוקה של הבור, בין השיחים המנופצים וערומי החצץ, עמדה אחת ממכונות הלחימה הגדולות, שנטש אותה יושבה, נוקשה וגבוהה מול שמי הערב. בהתחלה בקושי הבחנתי בבור ובגליל, אף שנוח היה לתאר אותם קודם, בגלל המנגנון הנוצץ יוצא הדופן שראיתי עסוק בחפירה, ובגלל היצורים המוזרים שזחלו לאט ובכאב על פני האדמה הערומה לידו.
המנגנון הוא בוודאי שמשך את תשומת ליבי קודם. זה היה אחד מאותם מבנים מסובכים שנקראו מאז מכונות טיפול, והחקירה שלהם כבר נתנה דחיפה עצומה כל כך להמצאה הארצית. כפי שהבנתי לראשונה, הוא הציג מין עכביש מתכתי עם חמש רגליים מפורקות וזריזות, ועם מספר יוצא דופן של מנופים, מוטות וזרועות מושטות ותופסות מפורקים סביב גופו. רוב זרועותיו היו מכווצות, אבל בשלוש זרועות ארוכות דג כמה מוטות, לוחות וקורות שריפדו את הכיסוי וכנראה חיזקו את קירות הגליל. אלה, כשחילץ אותם, הורמו והונחו על משטח אדמה מפולס מאחוריו.
תנועתו הייתה מהירה, מסובכת ומושלמת כל כך שבהתחלה לא ראיתי אותו כמכונה, למרות הנצנוץ המתכתי שלו. מכונות הלחימה היו מתואמות ומונעות במידה יוצאת דופן, אבל שום דבר להשוואה לזה. אנשים שמעולם לא ראו את המבנים האלה, ויש להם רק את המאמצים המדומיינים גרוע של אמנים או את התיאורים הלא מושלמים של עדי ראייה כמוני להסתמך עליהם, בקושי מבינים את האיכות החיה ההיא.
אני זוכר במיוחד את האיור באחת החוברות הראשונות שנתנו תיאור רצוף של המלחמה. האמן כנראה עשה מחקר חפוז של אחת ממכונות הלחימה, ושם נגמרה ידיעתו. הוא הציג אותן כחצובות מוטות ונוקשות, בלי גמישות או עדינות, ועם חדגוניות מטעה לגמרי. החוברת שהכילה את האיורים האלה זכתה להצלחה ניכרת, ואני מזכיר אותם כאן רק כדי להזהיר את הקורא מפני הרושם שאולי יצרו. הם לא היו דומים יותר למאדימים שראיתי בפעולה משבובה הולנדית דומה לאדם. לדעתי, החוברת הייתה טובה הרבה יותר בלעדיהם.
בהתחלה, אני אומר, מכונת הטיפול לא עשתה עליי רושם של מכונה, אלא של יצור דמוי סרטן עם מעטה נוצץ, המאדימי השולט שזרועותיו העדינות הניעו את תנועותיו נראה פשוט כמקבילה לחלק המוחי של הסרטן. אבל אז הבחנתי בדמיון של מעטהו האפור-חום, המבריק והעורי לזה של הגופים השרועים האחרים שמעבר, והטבע האמיתי של הפועל המיומן הזה התבהר לי. עם ההבנה הזאת עבר עניינו אל היצורים האחרים ההם, המאדימים האמיתיים. כבר היה לי רושם חולף מהם, והבחילה הראשונה כבר לא האפילה על תצפיתי. יתר על כן, הייתי מוסתר וללא תנועה, ולא תחת שום דחיפות לפעול.
הם היו, ראיתי עכשיו, היצורים הלא ארציים ביותר שאפשר לדמיין. הם היו גופים עגולים עצומים: או, נכון יותר, ראשים: בקוטר של כמטר ועשרים, לכל גוף מלפניו פנים. לפנים האלה לא היו נחיריים: למעשה, נראה שלמאדימים לא היה חוש ריח כלל, אבל היה להם זוג עיניים כהות גדולות מאוד, ומתחתן מעין מקור בשרני. בגב הראש או הגוף הזה: אני בקושי יודע איך לדבר עליו: היה משטח התוף המתוח היחיד, שנודע מאז שהוא מבחינה אנטומית אוזן, אף שהוא ודאי היה כמעט חסר תועלת באוויר הסמיך שלנו. בקבוצה סביב הפה היו שש עשרה זרועות דקות, כמעט כמו שוטים, מסודרות בשני צרורות של שמונה כל אחד. הצרורות האלה נקראו מאז בשם מתאים למדי, בידי האנטומאי הנודע, פרופסור האוז, הידיים. אפילו כשראיתי את המאדימים האלה בפעם הראשונה נראה שהם מנסים להרים את עצמם על הידיים האלה, אבל כמובן, עם המשקל המוגבר של התנאים הארציים, זה היה בלתי אפשרי. יש סיבה להניח שעל מאדים אולי התקדמו עליהן בקלות מסוימת.
האנטומיה הפנימית, אני יכול להעיר כאן, כפי שהראתה מאז ניתוח הגופות, הייתה פשוטה כמעט באותה מידה. רוב המבנה היה המוח, השולח עצבים עצומים לעיניים, לאוזן ולזרועות המישוש. מלבד זה היו הריאות המגושמות, שאליהן נפתח הפה, והלב וכלי הדם שלו. מצוקת הריאות שנגרמה מן האטמוספרה הסמיכה יותר ומכוח המשיכה הגדול יותר הייתה ניכרת רק טוב מדי בתנועות העוויתיות של העור החיצוני.
וזה היה סך איברי המאדימי. מוזר ככל שזה ייראה לאדם, כל מנגנון העיכול המסובך, המהווה את רוב גופנו, לא היה קיים אצל המאדימים. הם היו ראשים: רק ראשים. מעיים לא היו להם. הם לא אכלו, וקל וחומר לא עיכלו. במקום זאת, לקחו את הדם הטרי והחי של יצורים אחרים, והזריקו אותו לוורידיהם שלהם. אני עצמי ראיתי זאת נעשה, כפי שאזכיר במקומו. אבל, רגיש ככל שאיראה, אינני יכול להביא את עצמי לתאר את מה שלא יכולתי לשאת אפילו להמשיך לצפות בו. די לומר, דם שהושג מבעל חיים שעוד חי, ברוב המקרים מאדם, הוזרם ישירות באמצעות פיפטה קטנה לתוך התעלה המקבלת. . . .
עצם הרעיון של זה ללא ספק דוחה בנו נורא, אבל באותו זמן אני חושב שעלינו לזכור כמה דוחים היו נראים הרגלי אכילת הבשר שלנו לארנב תבוני.
היתרונות הפיזיולוגיים של שיטת ההזרקה אינם ניתנים להכחשה, אם חושבים על הבזבוז העצום של זמן ומרץ אנושיים שגורמים האכילה ותהליך העיכול. גופנו עשוי למחצה מבלוטות ומצינורות ומאיברים, העסוקים בהפיכת מזון מגוון לדם. תהליכי העיכול ותגובתם על מערכת העצבים מתישים את כוחנו וצובעים את דעתנו. אנשים מאושרים או אומללים לפי שיש להם כבד בריא או לא בריא, או בלוטות קיבה תקינות. אבל המאדימים הועלו מעל כל התנודות האורגניות האלה של מצב רוח ורגש.
העדפתם שאין להכחישה לבני אדם כמקור מזונם מוסברת בחלקה בטבע שרידי הקורבנות שהביאו איתם כצידה ממאדים. היצורים האלה, לפי השרידים הצמוקים שנפלו לידי בני אדם, היו דו-רגליים עם שלדים שבריריים מצורן (כמעט כמו אלה של ספוגי הצורן) ושרירים חלשים, בגובה של כמטר ושמונים ובעלי ראשים עגולים וזקופים, ועיניים גדולות בארובות צורניות. שניים או שלושה מאלה נראה שהובאו בכל גליל, וכולם נהרגו לפני שהגיעו לארץ. זה היה טוב בשבילם, כי עצם הניסיון לעמוד זקוף על כוכבנו היה שובר כל עצם בגופם.
ובעודי עוסק בתיאור הזה, אני יכול להוסיף כאן כמה פרטים נוספים שאף שלא כולם היו ברורים לנו באותו זמן, יאפשרו לקורא שאינו מכיר אותם ליצור תמונה ברורה יותר של היצורים הפוגעניים האלה.
בשלוש נקודות נוספות הפיזיולוגיה שלהם הייתה שונה באופן מוזר משלנו. האורגניזמים שלהם לא ישנו, כמו שלבו של אדם אינו ישן. כיוון שלא היה להם מנגנון שרירים נרחב להתאושש, הכיבוי התקופתי הזה לא היה ידוע להם. היו להם מעט או בלי תחושת עייפות, כך נראה. על הארץ הם לעולם לא יכלו לזוז בלי מאמץ, ובכל זאת עד הסוף הם המשיכו בפעולה. בעשרים וארבע שעות עשו עשרים וארבע שעות עבודה, כפי שאולי גם על הארץ קורה עם הנמלים.
שנית, מופלא ככל שזה נראה בעולם מיני, המאדימים היו לגמרי בלי מין, ולכן בלי שום אחד מן הרגשות הסוערים שעולים מן ההבדל הזה בין בני האדם. מאדימי צעיר, אי אפשר עכשיו לחלוק על כך, נולד באמת על הארץ במהלך המלחמה, והוא נמצא מחובר להורהו, מונבט חלקית, בדיוק כמו שבצלי שושנה צעירים מונבטים, או כמו בעלי החיים הצעירים בהידרה של מים מתוקים.
באדם, בכל בעלי החיים הארציים הגבוהים, שיטת רבייה כזאת נעלמה; אבל אפילו על הארץ הזאת היא הייתה בוודאי השיטה הקדומה. בין בעלי החיים הנמוכים, עד אפילו לבני הדודים הראשונים של בעלי החוליות, מעטפתיים, שני התהליכים מתרחשים זה לצד זה, אבל לבסוף השיטה המינית דחקה לגמרי את מתחרתה. על מאדים, לעומת זאת, נראה שקרה בדיוק ההפך.
ראוי להעיר שסופר ספקולטיבי מסוים בעל מוניטין מעין-מדעי, שכתב הרבה לפני הפלישה המאדימית, אכן חזה לאדם מבנה סופי שאינו שונה מן המצב המאדימי הממשי. נבואתו, אני זוכר, הופיעה בנובמבר או בדצמבר 1893, בפרסום שמת מזמן, ה"פאל מאל באדג'ט", ואני זוכר קריקטורה עליה בכתב עת מלפני המאדימים בשם "פאנץ'". הוא הצביע: כותב בטון טיפשי ומבודח: על כך שהשתכללות המתקנים המכניים חייבת בסופו של דבר לדחוק את הגפיים; השתכללות האמצעים הכימיים, את העיכול; שאיברים כמו שיער, אף חיצוני, שיניים, אוזניים וסנטר כבר אינם חלקים חיוניים של האדם, ושנטיית הברירה הטבעית תהיה בכיוון הקטנתם המתמדת במשך הדורות הבאים. המוח לבדו נשאר צורך עיקרי. רק לחלק אחד נוסף של הגוף הייתה טענה חזקה להישרדות, וזו הייתה היד, "מורת המוח וסוכנתו." בעוד שאר הגוף מתנוון, הידיים יגדלו.
יש הרבה מילת אמת שנכתבה בצחוק, וכאן במאדימים יש לנו מעבר לכל ויכוח את ההגשמה הממשית של דיכוי כזה של הצד החייתי של האורגניזם בידי התבונה. בעיניי מתקבל לגמרי על הדעת שהמאדימים אולי צאצאים של יצורים לא שונים מאיתנו, בהתפתחות הדרגתית של מוח וידיים (האחרונות הולידו לבסוף את שני צרורות הזרועות העדינות) על חשבון שאר הגוף. בלי הגוף המוח, כמובן, יהפוך לתבונה אנוכית בלבד, בלי שום תשתית רגשית של האדם.
הנקודה הבולטת האחרונה שבה מערכות היצורים האלה היו שונות משלנו הייתה במה שאפשר היה לחשוב פרט פעוט מאוד. מיקרואורגניזמים, הגורמים כל כך הרבה מחלות וכאב על הארץ, או שמעולם לא הופיעו על מאדים או שמדע התברואה המאדימי חיסל אותם לפני עידנים. מאה מחלות, כל הקדחות והמגפות של חיי האדם, שחפת, סרטן, גידולים ותחלואים כאלה, לעולם אינם נכנסים לתוכנית חייהם. ובדברי על ההבדלים בין החיים על מאדים לחיים הארציים, אני יכול לרמוז כאן על הרמזים המוזרים של העשב האדום.
כנראה ממלכת הצמחים על מאדים, במקום שהירוק יהיה בה הצבע השולט, היא בגוון עז אדום כדם. בכל אופן, הזרעים שהמאדימים (בכוונה או במקרה) הביאו איתם הולידו בכל המקרים צמחים בצבע אדום. רק זה הידוע בעם כעשב האדום, לעומת זאת, השיג דריסת רגל בתחרות עם הצורות הארציות. המטפס האדום היה צמח חולף למדי, ומעטים ראו אותו גדל. אולם זמן מה, העשב האדום גדל במרץ ובשפע מדהימים. הוא התפשט במעלה צדי הבור עד היום השלישי או הרביעי של כליאתנו, וענפיו דמויי הקקטוס יצרו שוליים ארגמניים לשולי החלון המשולש שלנו. ואחר כך מצאתי אותו פזור בכל הארץ, ובמיוחד בכל מקום שבו היה זרם מים.
למאדימים היה מה שנראה כאיבר שמיעה, תוף עגול יחיד בגב הראש-גוף, ועיניים בטווח ראייה לא שונה מאוד משלנו מלבד זאת, לפי פיליפס, שכחול וסגול היו בשבילם כשחור. מקובל להניח שהם תקשרו בקולות ובתנועות זרועות; זה נטען, למשל, בחוברת המוכשרת אבל הנערכת בחיפזון (שנכתבה כנראה על ידי מישהו שלא היה עד ראייה למעשי המאדימים) שכבר רמזתי עליה, ושהייתה, עד כה, המקור העיקרי למידע עליהם. והנה אף אדם שנשאר בחיים לא ראה כל כך הרבה מן המאדימים בפעולה כמוני. אינני לוקח לעצמי שום זכות על מקרה, אבל העובדה היא כך. ואני טוען שהתבוננתי בהם מקרוב פעם אחר פעם, ושראיתי ארבעה, חמישה, ו(פעם אחת) שישה מהם מבצעים באיטיות את הפעולות המסובכות ביותר יחד בלי קול ובלי תנועה. הצפירה המוזרה שלהם קדמה תמיד לאכילה; לא היה בה שינוי טון, והיא, אני מאמין, לא הייתה בשום מובן אות, אלא רק נשיפת אוויר כהכנה לפעולת היניקה. יש לי טענה מסוימת לפחות לידע בסיסי בפסיכולוגיה, ובעניין הזה אני משוכנע: בתוקף כמו שאני משוכנע בכל דבר: שהמאדימים החליפו מחשבות בלי שום תיווך פיזי. והשתכנעתי בזה למרות דעות קדומות חזקות. לפני הפלישה המאדימית, כפי שקורא מזדמן פה או שם אולי זוכר, כתבתי בלהט מה נגד התיאוריה הטלפתית.
המאדימים לא לבשו בגדים. תפיסותיהם על קישוט והגינות היו בהכרח שונות משלנו; ולא רק שהיו כנראה רגישים הרבה פחות משינויי טמפרטורה מאיתנו, אלא שנראה ששינויי לחץ לא השפיעו ברצינות על בריאותם כלל. ובכל זאת אף שלא לבשו בגדים, בתוספות המלאכותיות האחרות למשאבי גופם הייתה עליונותם הגדולה על האדם. אנחנו בני האדם, עם האופניים וגלגיליות הכביש שלנו, מכונות הדאייה של לילינטל שלנו, הרובים והמקלות שלנו וכן הלאה, נמצאים רק בתחילת האבולוציה שהמאדימים השלימו. הם נעשו למעשה רק מוחות, לובשים גופים שונים לפי צורכיהם בדיוק כמו שבני אדם לובשים חליפות בגדים ולוקחים אופניים בחיפזון או מטרייה בגשם. ומבין מתקניהם, אולי שום דבר אינו מופלא יותר לאדם מן העובדה המוזרה שמה שהוא התכונה השולטת בכמעט כל המתקנים האנושיים במכניקה חסר: הגלגל חסר; בין כל הדברים שהביאו לארץ אין זכר או רמז לשימושם בגלגלים. היה אפשר לצפות לו לפחות בתנועה. ובהקשר הזה מוזר להעיר שאפילו על הארץ הזאת הטבע מעולם לא הגיע לגלגל, או העדיף אמצעים אחרים על פני פיתוחו. ולא רק שהמאדימים או לא הכירו (וזה לא ייאמן), או נמנעו מן הגלגל, אלא שבמכשיריהם נעשה שימוש מועט באופן יוצא דופן בציר הקבוע או הקבוע יחסית, עם תנועות מעגליות סביבו המוגבלות למישור אחד. כמעט כל מפרקי המכונות מציגים מערכת מסובכת של חלקים מחליקים הנעים על מסבי חיכוך קטנים אבל מעוקלים להפליא. ובעודי עוסק בפרט הזה, ראוי לציון שהמנופים הארוכים של מכונותיהם מופעלים ברוב המקרים במין שרירים מדומים של דיסקיות בנדן אלסטי; הדיסקיות האלה מקוטבות ונמשכות בחוזקה וקרוב זו לזו כשזרם חשמל עובר דרכן. בדרך זו הושגה המקבילות המוזרה לתנועות בעלי חיים, שהייתה כל כך בולטת ומטרידה למתבונן האנושי. שרירים מדומים כאלה היו בשפע במכונת הטיפול דמוית הסרטן שבהצצתי הראשונה מן הסדק התבוננתי בה פורקת את הגליל. היא נראתה חיה לאין שיעור יותר מן המאדימים הממשיים ששכבו מעבר לה באור השקיעה, מתנשפים, מזיזים זרועות חסרות תועלת, ונעים בחולשה אחרי מסעם העצום בחלל.
בעודי מתבונן עדיין בתנועותיהם האיטיות באור השמש, ומציין כל פרט מוזר בצורתם, הזכיר לי הכומר את נוכחותו במשיכה אלימה בזרועי. הסתובבתי אל פנים זועפות, ושפתיים שותקות ומדברות. הוא רצה את הסדק, שאפשר רק לאחד מאיתנו להציץ דרכו; וכך נאלצתי לוותר על הצפייה בהם זמן מה בזמן שהוא נהנה מן הזכות הזאת.
כשהבטתי שוב, מכונת הטיפול העסוקה כבר הרכיבה כמה מחלקי המכשירים שהוציאה מן הגליל לצורה בעלת דמיון שאין לטעות בו לשלה; ולמטה משמאל נראה מנגנון חפירה קטן ועסוק, פולט סילונים של אד ירוק ועושה את דרכו סביב הבור, חופר ומקים סוללות בדרך שיטתית ומבחינה. זה הוא שגרם לרעש המכה הסדיר, ולזעזועים הקצובים שהשאירו את מקלטנו ההרוס רועד. הוא צפצף ושרק בעודו עובד. ככל שיכולתי לראות, הדבר היה בלי מאדימי מכוון כלל.