בספר הראשון נדדתי כל כך הרבה מהרפתקאותיי שלי כדי לספר על חוויות אחי, שלאורך שני הפרקים האחרונים אני והכומר הסתתרנו בבית הריק בהליפורד שאליו ברחנו מפני העשן השחור. שם אחזור לסיפורי. נשארנו שם כל ליל יום ראשון וכל היום שאחריו: יום הבהלה: באי קטן של אור יום, מנותק בעשן השחור משאר העולם. לא יכולנו לעשות דבר מלבד לחכות בחוסר מעש כואב במשך שני הימים המייגעים ההם.
דעתי הייתה עסוקה בדאגה לאשתי. דמיינתי אותה בלת'רהד, מבועתת, בסכנה, מתאבלת עליי כבר כעל מת. פסעתי בחדרים וקראתי בקול כשחשבתי איך אני מנותק ממנה, על כל מה שעלול לקרות לה בהיעדרי. בן דודי, ידעתי, היה אמיץ מספיק לכל מצב חירום, אבל הוא לא היה מן האנשים שמבינים סכנה מהר, שקמים מיד. מה שנחוץ עכשיו לא היה אומץ, אלא זהירות. נחמתי היחידה הייתה להאמין שהמאדימים נעים לעבר לונדון והרחק ממנה. דאגות מעורפלות כאלה שומרות את הדעת רגישה וכואבת. נעשיתי עייף ורגזן מאוד מן הקריאות הבלתי פוסקות של הכומר; נמאס לי ממראה ייאושו האנוכי. אחרי כמה תוכחות חסרות תועלת התרחקתי ממנו, ונשארתי בחדר: כנראה כיתת לימוד של ילדים: שהכיל גלובוסים, ספסלים ומחברות. כשבא אחריי לשם, הלכתי לחדר מחסן בראש הבית, וכדי להיות לבד עם סבלי הכואב, נעלתי את עצמי.
היינו כלואים ללא תקווה בעשן השחור כל אותו יום ובבוקר שאחריו. היו סימנים לאנשים בבית הסמוך בערב יום ראשון: פנים בחלון ואורות נעים, ומאוחר יותר טריקת דלת. אבל אינני יודע מי היו האנשים האלה, וגם לא מה עלה בגורלם. לא ראינו מהם דבר למחרת. העשן השחור נסחף לאט לעבר הנהר במשך כל בוקר יום שני, זוחל קרוב וקרוב יותר אלינו, נסחף לבסוף לאורך הכביש מחוץ לבית שהסתיר אותנו.
מאדימי בא על פני השדות בסביבות הצהריים, מוריד את החומר בסילון קיטור לוהט שלחש מול הקירות, ניפץ את כל החלונות שנגע בהם, וכווה את ידו של הכומר כשנמלט מן החדר הקדמי. כשלבסוף זחלנו על פני החדרים הספוגים והבטנו החוצה שוב, הארץ צפונה הייתה כאילו סערת שלג שחורה עברה עליה. בהביטנו לעבר הנהר, נדהמנו לראות אדמומיות בלתי מוסברת מתערבבת בשחור של האחו החרוך.
זמן מה לא ראינו איך השינוי הזה משפיע על מצבנו, מלבד זאת שהשתחררנו מפחדנו מן העשן השחור. אבל מאוחר יותר הבנתי שאנחנו כבר לא כלואים, שעכשיו אולי נוכל להסתלק. ברגע שהבנתי שדרך המנוסה פתוחה, חלום הפעולה שלי חזר. אבל הכומר היה רדום, לא הגיוני.
"אנחנו בטוחים כאן," חזר; "בטוחים כאן."
החלטתי לעזוב אותו: הלוואי שעשיתי זאת! חכם יותר עכשיו מתורת התותחן, חיפשתי אוכל ושתייה. מצאתי שמן וסמרטוטים לכוויותיי, ולקחתי גם כובע וחולצת פלנל שמצאתי באחד מחדרי השינה. כשהיה לו ברור שאני מתכוון ללכת לבד: שהשלמתי עם ללכת לבד: התעורר פתאום לבוא. וכיוון שהכול היה שקט במשך אחר הצהריים, יצאנו בסביבות חמש, כך הייתי משער, לאורך הדרך המושחרת לסנברי.
בסנברי, ובמרווחים לאורך הדרך, שכבו גופות בתנוחות מעוותות, סוסים כמו בני אדם, עגלות הפוכות ומטען, הכול מכוסה בעובי באבק שחור. מעטה האבקה הפחמית הזה גרם לי לחשוב על מה שקראתי על השמדת פומפיי. הגענו להמפטון קורט בלי תקלה, ודעתנו מלאה במראות מוזרים ולא מוכרים, ובהמפטון קורט עינינו נרגעו למצוא כתם ירוק שנמלט מן הסחף המחניק. עברנו דרך בושי פארק, עם הצבאים שלו הולכים הלוך ושוב תחת עצי הערמון, וכמה גברים ונשים ממהרים במרחק לעבר המפטון, וכך הגענו לטוויקנהאם. אלה היו האנשים הראשונים שראינו.
מעבר לדרך היערות מעבר להאם ופטרשאם עדיין בערו. טוויקנהאם לא נפגעה לא מקרן החום ולא מן העשן השחור, והיו כאן יותר אנשים, אף שאיש לא יכול היה לתת לנו חדשות. ברובם היו כמונו, מנצלים הפוגה כדי להעתיק את מגוריהם. יש לי רושם שרבים מן הבתים כאן עוד היו מאוכלסים בתושבים מבוהלים, מפוחדים מכדי אפילו לברוח. גם כאן היו העדויות למנוסה חפוזה רבות לאורך הדרך. אני זוכר בחיות רבה ביותר שלושה אופניים מנופצים בערמה, הלומים לתוך הכביש בגלגלי עגלות שבאו אחריהם. חצינו את גשר ריצ'מונד בסביבות שמונה וחצי. מיהרנו על פני הגשר החשוף, כמובן, אבל הבחנתי בכמה גושים אדומים צפים במורד הזרם, חלקם ברוחב מטרים אחדים. לא ידעתי מה הם: לא היה זמן לבחינה: ונתתי להם פירוש נורא יותר משהגיע להם. כאן שוב בצד סארי היו אבק שחור שהיה פעם עשן, וגופות: ערמה ליד הגישה לתחנה; אבל לא ראינו את המאדימים עד שהיינו במרחק מה לעבר בארנס.
ראינו במרחק המושחר קבוצה של שלושה אנשים רצים במורד רחוב צדדי לעבר הנהר, אבל מלבד זאת נראה הכול נטוש. במעלה הגבעה בערה העיר ריצ'מונד בעוז; מחוץ לעיר ריצ'מונד לא היה זכר לעשן השחור.
אז פתאום, כשהתקרבנו לקיו, באו כמה אנשים רצים, והמבנים העליונים של מכונת לחימה מאדימית התנשאו לעין מעל גגות הבתים, לא תשעים מטרים מאיתנו. עמדנו מזועזעים מן הסכנה שלנו, ואילו הביט המאדימי למטה היינו נספים מיד. היינו מבועתים כל כך שלא העזנו להמשיך, אלא סטינו הצידה והתחבאנו בסככה בגינה. שם התכופף הכומר, בוכה בשקט, ומסרב לזוז שוב.
אבל הרעיון הקבוע שלי להגיע ללת'רהד לא הניח לי לנוח, ובדמדומים העזתי לצאת שוב. עברתי דרך סבך שיחים, ולאורך מעבר לצד בית גדול העומד בשטחו, וכך יצאתי אל הדרך לעבר קיו. את הכומר השארתי בסככה, אבל הוא בא ממהר אחריי.
היציאה השנייה ההיא הייתה הדבר הפזיז ביותר שעשיתי אי פעם. כי היה גלוי שהמאדימים סביבנו. ברגע שהכומר השיג אותי ראינו או את מכונת הלחימה שראינו קודם או אחרת, הרחק על פני האחו בכיוון קיו לודג'. ארבע או חמש דמויות שחורות קטנות מיהרו לפניה על פני הירוק-אפור של השדה, וברגע היה ברור שהמאדימי הזה רודף אחריהן. בשלושה צעדים היה ביניהן, והן רצו מקרינות מרגליו לכל הכיוונים. הוא לא השתמש בקרן החום כדי להשמיד אותן, אלא הרים אותן אחת אחת. כנראה זרק אותן לתוך המנשא המתכתי הגדול שבלט מאחוריו, בערך כמו שסל של פועל תלוי מעל כתפו.
זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שאולי יש למאדימים מטרה אחרת מלבד השמדה כלפי האנושות המובסת. עמדנו לרגע מאובנים, אז הסתובבנו ונמלטנו דרך שער מאחורינו לתוך גינה מוקפת חומה, נפלנו לתוך, יותר משמצאנו, תעלה מבורכת, ושכבנו שם, בקושי מעזים ללחוש זה לזה עד שהכוכבים יצאו.
אני מניח שהשעה הייתה כמעט אחת עשרה לפני שאזרנו אומץ לצאת שוב, לא מעזים עוד לצאת לדרך, אלא מתגנבים לאורך גדרות חיות ודרך מטעים, ומתבוננים בחדות דרך החושך, הוא מימין ואני משמאל, אחר המאדימים, שנראו כאילו הם בכל מקום סביבנו. במקום אחד נתקלנו בשטח חרוך ומושחר, מתקרר עכשיו ואפרפר, וכמה גופות מפוזרות של אנשים, שרופות נורא סביב הראשים והגווים אבל עם רגליהם ומגפיהם שלמים ברובם; ושל סוסים מתים, חמישה עשר מטרים, אולי, מאחורי שורה של ארבעה תותחים קרועים וכני תותחים מנופצים.
שין, כך נראה, נמלטה מהשמדה, אבל המקום היה שקט ונטוש. כאן לא נתקלנו במתים, אף שהלילה היה חשוך מדי כדי שנראה לתוך הדרכים הצדדיות של המקום. בשין התלונן חברי פתאום על עילפון ועל צמא, והחלטנו לנסות אחד מן הבתים.
הבית הראשון שנכנסנו אליו, אחרי קושי קטן עם החלון, היה וילה קטנה דו-משפחתית, ולא מצאתי דבר ראוי למאכל שנשאר במקום מלבד קצת גבינה מעופשת. היו, לעומת זאת, מים לשתות; ולקחתי גרזן קטן, שהבטיח להיות מועיל בפריצה הבאה שלנו.
אז חצינו למקום שבו הדרך פונה לעבר מורטלייק. כאן עמד בית לבן בתוך גינה מוקפת חומה, ובמזווה של המעון הזה מצאנו מלאי מזון: שתי כיכרות לחם בתבנית, סטייק לא מבושל, וחצי בשר חזיר מעושן. אני נותן את הרשימה הזאת בדיוק כזה כי, כפי שקרה, נגזר עלינו להתקיים מן המלאי הזה בשבועיים הבאים. בירה בבקבוקים עמדה מתחת למדף, והיו שני שקים של שעועית לבנה וכמה חסות רפויות. המזווה הזה נפתח למין מטבח שטיפה, ובו היו עצים להסקה; היה גם ארון, שבו מצאנו כמעט תריסר בקבוקי בורגונדי, מרקים וסלמון בפחיות, ושתי פחיות ביסקוויטים.
ישבנו במטבח הסמוך בחושך: כי לא העזנו להצית אור: ואכלנו לחם ובשר חזיר, ושתינו בירה מאותו בקבוק. הכומר, שעדיין היה פחדן וחסר מנוחה, היה עכשיו, באופן מוזר למדי, בעד להמשיך, ואני דחקתי בו לשמור על כוחו באכילה כשקרה הדבר שעמד לכלוא אותנו.
"עוד לא יכולה להיות חצות," אמרתי, ואז בא בוהק מסנוור של אור ירוק עז. כל דבר במטבח זינק החוצה, נראה בבירור בירוק ובשחור, ונעלם שוב. ואז בא הלם כזה שלא שמעתי לפני כן ולא אחרי כן. כה צמוד לעקביו שנראה מיידי באה חבטה מאחוריי, התנפצות זכוכית, התרסקות וקרקוש של בנייה נופלת סביבנו, וטיח התקרה נפל עלינו, מתנפץ להמון שברים על ראשינו. הושלכתי על פניי על פני הרצפה אל ידית התנור והוממתי. הייתי מחוסר הכרה זמן רב, סיפר לי הכומר, וכשהתעוררתי היינו שוב בחושך, והוא, ופניו רטובות, כפי שגיליתי אחר כך, בדם ממצח חתוך, טפטף עליי מים.
זמן מה לא יכולתי להיזכר מה קרה. אז הדברים באו אליי לאט. חבורה ברקתי הודיעה על עצמה.
"אתה מרגיש טוב יותר?" שאל הכומר בלחישה.
לבסוף עניתי לו. הזדקפתי.
"אל תזוז," אמר. "הרצפה מכוסה בכלים מנופצים מן המזנון. אתה לא יכול בשום אופן לזוז בלי להשמיע רעש, ואני משער שהם בחוץ."
שנינו ישבנו בשקט גמור, כך שבקושי יכולנו לשמוע זה את נשימת זה. הכול נראה דומם כמוות, אבל פעם אחת משהו קרוב אלינו, טיח או לבנים שבורות, החליק למטה בקול רעם. בחוץ וקרוב מאוד היה קרקוש מתכתי לסירוגין.
"זה!" אמר הכומר, כשעד מהרה זה קרה שוב.
"כן," אמרתי. "אבל מה זה?"
"מאדימי!" אמר הכומר.
הקשבתי שוב.
"זה לא היה כמו קרן החום," אמרתי, וזמן מה נטיתי לחשוב שאחת ממכונות הלחימה הגדולות נתקלה בבית, כפי שראיתי אחת נתקלת במגדל כנסיית שפרטון.
מצבנו היה כה מוזר ובלתי מובן ששלוש או ארבע שעות, עד שבא השחר, בקושי זזנו. ואז האור הסתנן פנימה, לא דרך החלון, שנשאר שחור, אלא דרך פתח משולש בין קורה לערמת לבנים שבורות בקיר מאחורינו. את פנים המטבח ראינו עכשיו באפרוריות לראשונה.
החלון נפרץ בגוש של אדמת גן, שזרם על השולחן שליד ישבנו ושכב סביב רגלינו. בחוץ, האדמה נערמה גבוה נגד הבית. בראש מסגרת החלון יכולנו לראות צינור ניקוז עקור. הרצפה הייתה זרועה כלים מנופצים; קצה המטבח לעבר הבית נפרץ, וכיוון שאור היום זרח פנימה שם, היה ברור שרוב הבית קרס. בניגוד חי להריסה הזאת עמד המזנון המסודר, צבוע כאופנה, ירוק חיוור, ועם כמה כלי נחושת ופח מתחתיו, הטפט המחקה אריחים כחולים ולבנים, וזוג תוספות צבעוניות מתנופפות מן הקירות מעל הכיריים.
כשהשחר התבהר, ראינו דרך הפרצה בקיר את גופו של מאדימי, עומד כזקיף, אני מניח, מעל הגליל שעדיין להט. למראה זה זחלנו בזהירות ככל האפשר מדמדומי המטבח לחושך של חדר הכלים.
פתאום הפירוש הנכון עלה בדעתי.
"הגליל החמישי," לחשתי, "הירייה החמישית ממאדים, פגע בבית הזה וקבר אותנו מתחת להריסות!"
זמן מה שתק הכומר, ואז לחש:
"אלוהים ירחם עלינו!"
שמעתי אותו עד מהרה מייבב לעצמו.
מלבד הקול הזה שכבנו דוממים לגמרי בחדר הכלים; אני מצדי בקושי העזתי לנשום, וישבתי ועיניי נעוצות באור הקלוש של דלת המטבח. יכולתי בקושי לראות את פני הכומר, צורה סגלגלה עמומה, ואת צווארונו ושרוולי חולצתו. בחוץ התחילה הלמות מתכתית, אחר כך צפירה אלימה, ואז שוב, אחרי מרווח שקט, לחישה כמו לחישה של מנוע. הרעשים האלה, ברובם תמוהים, נמשכו לסירוגין, ונראה שאם בכלל רבו ככל שחלף הזמן. עד מהרה התחילו ונמשכו חבטות קצובות ורטט שגרם לכל דבר סביבנו לרעוד ולכלים במזווה לצלצל ולזוז. פעם האור הואפל, ופתח המטבח הרפאי נעשה חשוך לגמרי. שעות רבות ודאי התכופפנו שם, שותקים ורועדים, עד שתשומת ליבנו העייפה כשלה. . . .
לבסוף מצאתי את עצמי ער ורעב מאוד. אני נוטה להאמין שבילינו את רובו של יום לפני ההתעוררות ההיא. רעבוני היה בבת אחת כה תובעני שהניע אותי לפעולה. אמרתי לכומר שאני הולך לחפש אוכל, וגיששתי את דרכי לעבר המזווה. הוא לא ענה לי, אבל ברגע שהתחלתי לאכול הרעש הקלוש שעשיתי עורר אותו ושמעתי אותו זוחל אחריי.