השדון
יום ראשון, עשרים במרץ.
היה פעם ילד. הוא היה בן, נגיד, ארבע־עשרה בערך; גבוה ומגושם, עם שיער בהיר כמו קש. הוא לא היה טוב בהרבה דברים, הילד הזה. מה שהכי אהב היה לאכול ולישון, ואחרי זה, יותר מכל, הוא אהב לעשות שובבויות.
זה היה בוקר של יום ראשון, והוריו של הילד התכוננו ללכת לכנסייה. הילד ישב על קצה השולחן, בשרוולי חולצה, וחשב כמה טוב שגם אבא וגם אמא יוצאים, ושלכמה שעות הבית יהיה כולו שלו. "יופי! עכשיו אני יכול להוריד את הרובה של אבא ולירות ירייה, בלי שאף אחד יתערב לי," אמר לעצמו.
אבל זה היה כמעט כאילו אבא ניחש את מחשבותיו של הילד, כי בדיוק כשעמד על המפתן, מוכן לצאת, הוא נעצר פתאום ופנה אל הילד. "אם אתה לא בא איתנו לכנסייה, עם אמא ואיתי," אמר, "לפחות תקרא את דרשת היום בבית. אתה מבטיח?" "כן," אמר הילד, "את זה אני יכול לעשות בקלות." וכמובן, הוא חשב לעצמו שלא יקרא יותר ממה שמתחשק לו.
הילד חשב שמעולם לא ראה את אמא שלו עקשנית כל כך. בתוך שנייה היא כבר עמדה ליד המדף שליד האח, הורידה את ספר הדרשות של לותר והניחה אותו על השולחן מול החלון, פתוח בדרשה של היום. היא פתחה גם את הברית החדשה והניחה אותה ליד ספר הדרשות. ולבסוף קירבה לשולחן את הכורסה הגדולה, שנקנתה שנה קודם במכירה הפומבית של הקהילה, ושבדרך כלל רק לאבא היה מותר לשבת בה.
הילד ישב וחשב שאמא שלו טורחת יותר מדי עם כל הסידורים האלה, כי לא הייתה לו שום כוונה לקרוא יותר מעמוד אחד בערך. אבל עכשיו, בפעם השנייה, זה היה כמעט כאילו אבא שלו רואה דרכו. הוא ניגש אל הילד ואמר בקול חמור: "עכשיו תזכור, אתה קורא בעיון! כי כשנחזור אשאל אותך על הכול, ואם דילגת אפילו על עמוד אחד, זה לא ייגמר טוב בשבילך."
"הדרשה ארוכה ארבעה־עשר עמודים וחצי," אמרה אמא שלו, כאילו רצתה להוסיף עוד קצת על צרותיו. "אתה צריך לשבת ולהתחיל לקרוא מיד, אם אתה רוצה לגמור אותה."
ובזה הם יצאו. והילד עמד בפתח והסתכל אחריהם, והרגיש שנפל בפח. "הנה הם הולכים ומרוצים מעצמם, אני מניח, כי הם בטוחים שמצאו משהו כל כך טוב, שאני אצטרך לשבת ולשקוע בדרשה כל הזמן שהם לא בבית," חשב.
אבל אבא ואמא שלו בהחלט לא היו מרוצים מעצמם בשום דבר כזה. להפך, הם היו מודאגים מאוד. הם היו איכרים עניים, והחלקה שלהם לא הייתה הרבה יותר גדולה מגינת ירק. כשעברו לגור שם לראשונה, המקום לא יכול היה להאכיל יותר מחזיר אחד וזוג תרנגולות; אבל הם היו אנשים חרוצים ומוכשרים במיוחד, ועכשיו היו להם גם פרות וגם אווזים. הדברים הסתדרו להם יפה מאוד, והם היו הולכים לכנסייה בבוקר היפה הזה, שבעי רצון ומאושרים, אלמלא היו צריכים לדאוג לבנם. אבא התלונן שהוא טיפש ועצלן; בבית הספר לא רצה ללמוד כלום, והוא היה כזה לא־יוצלח בכל דבר, שבקושי אפשר היה לגרום לו לרעות אווזים. אמא לא הכחישה שזה נכון, אבל מה שהכי ציער אותה היה שהוא פרוע ורע; אכזרי לבעלי חיים ומרושע כלפי בני אדם. "שאלוהים ירכך את לבו הקשה וייתן לו טבע טוב יותר!" אמרה האם, "אחרת הוא יהיה אסון, גם לעצמו וגם לנו."
הילד עמד זמן רב והתלבט אם לקרוא את הדרשה או לא. לבסוף החליט שהפעם הכי טוב לציית. הוא התיישב בכורסה והתחיל לקרוא. אבל אחרי שמלמל בשקט זמן מה, נראה שהמלמול הרגיע אותו, והוא התחיל לנמנם.
בחוץ היה מזג האוויר הכי יפה בעולם! זה היה רק העשרים במרץ, אבל הילד גר בכפר מערב וממינגהג, למטה בדרום סקונה, שם האביב כבר היה בעיצומו. עוד לא היה ירוק, אבל הכול היה רענן ומלבלב. בכל התעלות היו מים, ופרחי פרסת הסייח על שפת התעלה פרחו. כל העשבים שגדלו בין האבנים היו חומים ומבריקים. יערות האשור הרחוקים נראו כאילו הם מתנפחים ומתעבים עם כל שנייה. השמיים היו גבוהים וכחולים וצלולים. דלת הבקתה עמדה פתוחה למחצה, ואפשר היה לשמוע בחדר את סלסול העפרוני. התרנגולות והאווזים פסעו בחצר, והפרות, שהרגישו את אוויר האביב גם ברפת, געו מדי פעם בהסכמה.
הילד קרא ונמנם ונאבק בעייפות. "לא! אני לא רוצה להירדם," חשב, "כי אז לא אגמור עם הדבר הזה כל הבוקר."
אבל, איכשהו, הוא נרדם.
הוא לא ידע אם ישן זמן קצר או זמן ארוך, אבל הוא התעורר כששמע רעש קל מאחוריו.
על אדן החלון, מול הילד, עמדה מראה קטנה, ואפשר היה לראות בה כמעט את כל הבקתה. כשהילד הרים את ראשו, הוא במקרה הסתכל במראה, ואז ראה שהמכסה של התיבה של אמא שלו פתוח.
לאמא שלו הייתה תיבת אלון גדולה וכבדה, מחוזקת בברזל, שאסור היה לאף אחד חוץ ממנה לפתוח. כאן שמרה את כל הדברים שירשה מאמה, ועליהם הקפידה במיוחד. כאן היו מונחות כמה שמלות איכרים ישנות מבד ארוג־בית אדום, עם מחוך קצר וחולצה מקופלת, וסיכת חזה משובצת פנינים. היו שם כיסויי ראש מפשתן לבן ומעומלן, ותכשיטים ושרשראות כבדים מכסף. היום אנשים כבר לא אוהבים להסתובב בלבוש כזה, וכמה פעמים חשבה אמא שלו להיפטר מהדברים הישנים, אבל איכשהו לא היה לה לב לעשות את זה.
עכשיו הילד ראה בבירור, במראה, שמכסה התיבה פתוח. הוא לא הבין איך זה קרה, כי אמא שלו סגרה את התיבה לפני שיצאה. היא אף פעם לא הייתה משאירה את התיבה היקרה ההיא פתוחה כשהוא בבית לבד.
הוא נעשה מדוכדך וחושש. הוא פחד שגנב התגנב לבקתה. הוא לא העז לזוז, אלא ישב בשקט ובהה במראה.
בזמן שישב שם וחיכה שהגנב יופיע, הוא התחיל לתהות מה זה הצל הכהה שנפל על שפת התיבה. הוא הסתכל והסתכל, ולא רצה להאמין למראה עיניו. אבל הדבר, שבהתחלה נראה כמו צל, נעשה ברור לו יותר ויותר, ועד מהרה ראה שזה משהו אמיתי. זה היה לא פחות משדון שישב שם, רוכב על שפת התיבה!
נכון, הילד שמע סיפורים על שדונים, אבל הוא מעולם לא חלם שהם יצורים כל כך זעירים. הוא לא היה גבוה יותר מכף יד, השדון הזה שישב על שפת התיבה. היו לו פנים זקנות, מקומטות וחלקות מזקן, והוא היה לבוש במעיל שחור ארוך, מכנסיים עד הברכיים וכובע שחור רחב שוליים. הוא היה מסודר ומהודר מאוד, עם התחרה הלבנה סביב הצוואר ובקצות השרוולים, הנעליים עם האבזמים והסרטים על בירית הגרביים. הוא הוציא מהתיבה פיסת רקמה, וישב והסתכל במלאכת היד הישנה ביראת כבוד כזאת, שלא שם לב שהילד התעורר.
הילד הופתע קצת לראות את השדון, אבל מצד שני, הוא לא נבהל במיוחד. אי אפשר היה לפחד ממישהו כל כך קטן. ומכיוון שהשדון היה שקוע כל כך במחשבותיו שלא ראה ולא שמע כלום, הילד חשב שיהיה כיף גדול לעשות לו תעלול: לדחוף אותו לתוך התיבה ולסגור עליו את המכסה, או משהו כזה.
אבל הילד לא היה אמיץ מספיק כדי לגעת בשדון בידיים, אז במקום זה הוא חיפש בחדר משהו לדחוף אותו בו. הוא העביר את מבטו מהספה לשולחן המתקפל, ומהשולחן המתקפל אל האח. הוא הסתכל בסירים, ואחר כך בכד הקפה שעמד על מדף ליד האח, בדלי המים שליד הדלת, ובכפות ובסכינים ובמזלגות ובתחתיות ובצלחות שנראו מבעד לדלת הארון הפתוחה למחצה. הוא הסתכל ברובה של אבא שלו, שהיה תלוי על הקיר ליד תמונת משפחת המלוכה הדנית, ובגרניום ובפוקסיה שפרחו בחלון. ולבסוף הבחין ברשת פרפרים ישנה שהייתה תלויה על מסגרת החלון. רק ראה את רשת הפרפרים, וכבר הושיט יד וחטף אותה, קפץ ממקומו והניף אותה לאורך שפת התיבה. הוא עצמו נדהם מהמזל שהיה לו. הוא בקושי ידע איך הצליח בזה, אבל הוא באמת לכד את השדון ברשת. הבחור הקטן והמסכן שכב עם הראש למטה בתחתית הרשת הארוכה, ולא יכול היה להשתחרר.
ברגע הראשון לא היה לילד מושג מה לעשות עם השלל שלו. הוא רק הקפיד להניף את הרשת קדימה ואחורה, כדי שהשדון לא יצליח למצוא אחיזה ולטפס החוצה.
השדון התחיל לדבר, והתחנן, אוי, כל כך בצער, שישחררו אותו. הוא הביא להם מזל טוב, אמר, כבר שנים רבות כל כך, ומגיע לו יחס טוב יותר. אם הילד ישחרר אותו עכשיו, הוא ייתן לו מטבע עתיק, כפית כסף ומטבע זהב, גדול כמו מכסה שעון הכסף של אבא שלו.
הילד לא חשב שזו הצעה גדולה במיוחד; אבל יצא כך, שאחרי שהשדון כבר היה בידיו, הוא פחד ממנו. הוא הרגיש שנכנס לעסק עם משהו מוזר ומפחיד, משהו שלא שייך לעולם שלו, והוא שמח מאוד להיפטר מהדבר הנורא הזה.
ולכן הסכים מיד לעסקה, והחזיק את הרשת בלי לזוז, כדי שהשדון יוכל לזחול ממנה החוצה. אבל כשהשדון כמעט יצא מהרשת, עלה בדעתו של הילד שהיה צריך לדרוש אחוזות גדולות וכל מיני דברים טובים. לפחות היה צריך להציב תנאי אחד: שהשדון יכניס לו בכישוף את הדרשה לראש. "איזה טיפש הייתי שנתתי לו ללכת!" חשב, והתחיל לנער את הרשת בכל כוחו, כדי שהשדון ייפול בחזרה פנימה.
אבל ברגע שהילד עשה את זה, הוא קיבל סטירה צורבת כזאת על האוזן, שחשב שהראש שלו יתפוצץ לחתיכות. הוא הוטח קודם בקיר אחד, ואחר כך בקיר השני; הוא צנח על הרצפה ושכב שם, מעולף.
כשהתעורר, הוא היה לבד בבקתה. מכסה התיבה היה סגור, ורשת הפרפרים הייתה תלויה במקומה הרגיל ליד החלון. אילו לא הרגיש איך הלחי הימנית שלו בוערת מהסטירה, היה מתפתה להאמין שכל העניין היה חלום. "בכל מקרה, אבא ואמא בטח יתעקשו שזה לא היה שום דבר אחר," חשב. "לא נראה לי שהם יוותרו לי על הדרשה הישנה ההיא בגלל השדון. הכי טוב שאחזור לקרוא," חשב.
אבל כשהלך לכיוון השולחן, הוא שם לב למשהו מוזר. לא ייתכן שהבקתה גדלה. אבל למה הוא צריך לעשות כל כך הרבה יותר צעדים מהרגיל כדי להגיע לשולחן? ומה קרה לכיסא? הוא לא נראה גדול יותר ממה שהיה לפני רגע, אבל עכשיו הוא היה צריך לעלות קודם על השלב שבין הרגליים, ואחר כך לטפס, כדי להגיע למושב. אותו דבר היה עם השולחן. הוא לא הצליח להשקיף מעליו בלי לטפס על משענת הכורסה.
"מה זה, בשם כל העולם?" אמר הילד. "נראה לי שהשדון כישף את הכורסה ואת השולחן, ואת כל הבקתה."
ספר הדרשות היה מונח על השולחן, ולכל הדעות הוא לא השתנה; אבל משהו מוזר כנראה היה גם בו, כי הילד לא הצליח לקרוא בו אף מילה בלי לעמוד ממש בתוך הספר עצמו.
הוא קרא כמה שורות, ואז במקרה הרים את עיניו. בזה נפל מבטו על המראה, ואז צעק בקול: "תראו! יש פה עוד אחד!"
כי במראה ראה בבירור יצור קטן, קטנטן, לבוש ברדס ומכנסי עור.
"הנה, הוא לבוש בדיוק כמוני!" אמר הילד, ושילב ידיים בתדהמה. אבל אז ראה שהדבר שבמראה עושה אותו דבר. אז התחיל למשוך בשערותיו ולצבוט את זרועותיו ולהסתובב, ומיד עשה גם הוא אותו דבר אחריו; זה שנראה במראה.
הילד רץ כמה פעמים מסביב למראה, לראות אם לא מתחבא מאחוריה איש קטן, אבל לא מצא שם אף אחד; ואז התחיל לרעוד מפחד. כי עכשיו הבין שהשדון כישף אותו, ושהיצור שאת דמותו ראה במראה הוא הוא עצמו.
אווזי הבר
הילד פשוט לא הצליח לשכנע את עצמו להאמין שהפך לשדון. "זה לא יכול להיות שום דבר חוץ מחלום, דמיון מוזר," חשב. "אם אחכה כמה רגעים, בטוח אחזור להיות בן אדם."
הוא נעמד מול המראה ועצם את עיניו. הוא פקח אותן שוב אחרי כמה דקות, ובטוח היה שהכול עבר; אבל זה לא עבר. הוא היה, ונשאר, קטן בדיוק כמו קודם. מכל הבחינות האחרות הוא היה אותו דבר כמו לפני כן. השיער הדק בצבע הקש, הנמשים על האף, הטלאים על מכנסי העור והתיקונים בגרביים, הכול היה כמו שהיה, רק עם הבדל אחד: הכול נעשה קטן.
לא, לא יעזור לו לעמוד בשקט ולחכות, בזה הוא היה בטוח. הוא צריך לנסות משהו אחר. והוא חשב שהדבר הנבון ביותר שיוכל לעשות הוא לנסות למצוא את השדון ולהשלים איתו.
ובזמן שחיפש, הוא בכה והתפלל והבטיח כל דבר שעלה בדעתו. לעולם לא יפר שוב את הבטחתו לאף אחד; לעולם לא יהיה שוב שובב; ולעולם, לעולם לא יירדם שוב על הדרשה. אילו רק יוכל להיות שוב בן אדם, הוא יהיה ילד כל כך טוב ועוזר וצייתן. אבל כמה שלא הבטיח, זה לא עזר לו אפילו טיפה.
פתאום נזכר ששמע את אמא שלו אומרת שכל העם הזעיר גר ברפתות, ומיד החליט ללכת לשם ולראות אם לא יצליח למצוא את השדון. מזל שדלת הבקתה עמדה פתוחה קצת, כי לעולם לא היה מצליח להגיע לבריח ולפתוח אותה; אבל עכשיו הוא חמק החוצה בלי שום קושי.
כשיצא לפרוזדור, חיפש את נעלי העץ שלו, כי בתוך הבית, כמובן, הלך בגרביים. הוא תהה איך יסתדר עם נעלי העץ הגדולות והמגושמות האלה; אבל בדיוק אז ראה על המפתן זוג נעליים זעירות. כשראה שהשדון היה מתחשב כל כך שכישף גם את נעלי העץ, הוא נעשה מודאג עוד יותר. ברור היה שכוונתו שהצרה הזאת תימשך זמן רב.
על משטח הקרשים שלפני הבקתה קיפץ דרור אפור. רק ראה את הילד, וכבר קרא: "טי־טי! טי־טי! תראו את נילס רועה האווזים! תראו את אגודלון! תראו את נילס הולגרסון אגודלון!"
מיד הסתובבו גם האווזים וגם התרנגולות ובהו בילד, ואז פתחו בקרקור נורא. "קוקוריקו," קרא התרנגול, "מגיע לו! קוקוריקו, הוא משך לי בכרבולת." "קה, קה, קדה, מגיע לו!" צעקו התרנגולות, ומאותו רגע לא הפסיקו לקרקר. האווזים התקבצו בחבורה צפופה, הצמידו את ראשיהם ושאלו: "מי יכול היה לעשות את זה? מי יכול היה לעשות את זה?"
אבל הדבר המוזר מכולם היה שהילד הבין מה הם אומרים. הוא היה נדהם כל כך, שעמד על המפתן כאילו שורש בו, והקשיב. "זה בטח בגלל שהפכתי לשדון," אמר. "בגלל זה אני כנראה מבין את שפת הציפורים."
הוא חשב שזה בלתי נסבל שהתרנגולות לא מפסיקות להגיד שמגיע לו. הוא זרק עליהן אבן וצעק:
"שקט, חבורה שכמותכן!"
אבל לא עלה בדעתו קודם שהוא כבר לא הילד שהתרנגולות צריכות לפחד ממנו. כל חצר התרנגולות הסתערה עליו, יצרה סביבו מעגל, ואז צעקו כולן יחד: "קה, קה, קדה, מגיע לך! קה, קה, קדה, מגיע לך!"
הילד ניסה לברוח, אבל התרנגולות רצו אחריו וצווחו, עד שחשב שיאבד את השמיעה. סביר מאוד שלעולם לא היה מצליח להיחלץ מהן, אילו לא הגיע בדיוק אז חתול הבית. ברגע שהתרנגולות ראו את החתול, הן השתתקו והעמידו פנים שהן לא חושבות על שום דבר חוץ מלנבור באדמה ולחפש תולעים.
הילד רץ מיד אל החתול. "חתלתול יקר!" אמר, "אתה בטח מכיר את כל הפינות ואת כל המחבואים כאן מסביב? תהיה חתלתול טוב ותגיד לי איפה אני יכול למצוא את השדון."
החתול לא ענה מיד. הוא התיישב, כרך את זנבו בטבעת אלגנטית סביב כפותיו, ובהה בילד. זה היה חתול שחור וגדול עם כתם לבן אחד על החזה. פרוותו הייתה חלקה ורכה, ונצצה באור השמש. הציפורניים היו מכונסות, והעיניים היו אפורות ועמומות, עם פס כהה וצר באמצע. החתול נראה טוב לב ותמים לגמרי.
"אני יודע היטב איפה גר השדון," אמר בקול רך, "אבל זה עוד לא אומר שאני הולך לספר את זה דווקא לך."
"חתלתול יקר, אתה חייב להגיד לי איפה גר השדון!" אמר הילד. "אתה לא רואה איך הוא כישף אותי?"
החתול פקח את עיניו קצת, כך שהרשעות הירוקה התחילה לזרוח מהן. הוא הסתובב וגרגר בסיפוק לפני שענה. "אולי אני צריך לעזור לך כי כל כך הרבה פעמים תפסת אותי בזנב?" אמר לבסוף.
אז הילד התרתח, ושכח לגמרי כמה הוא קטן וחסר אונים עכשיו. "אה! אני יכול למשוך לך בזנב שוב, אני יכול," אמר, ורץ לעבר החתול.
ברגע הבא השתנה החתול כל כך, שהילד בקושי האמין שזו אותה חיה. כל שערה ושערה על גופו סמרה. הגב התקמר; הרגליים התארכו; הציפורניים שרטו את האדמה; הזנב נעשה עבה וקצר; האוזניים הושטחו לאחור; הפה העלה קצף; והעיניים נפקחו לרווחה ונצצו כמו ניצוצות של אש אדומה.
הילד לא רצה להיבהל מחתול, והוא צעד צעד אחד קדימה. אז זינק החתול זינוק אחד ונחת היישר על הילד; הפיל אותו ועמד מעליו, כפותיו הקדמיות על חזהו, ולסתותיו פעורות לרווחה מעל גרונו.
הילד הרגיש איך הציפורניים החדות נועצות דרך האפודה והחולצה שלו אל תוך העור, ואיך הניבים החדים מדגדגים את גרונו. הוא צרח לעזרה בקול רם ככל שיכול, אבל אף אחד לא בא. הוא היה בטוח שהגיעה שעתו האחרונה. ואז הרגיש שהחתול מכנס את ציפורניו ומרפה מגרונו.
"הנה!" אמר, "מספיק לעכשיו. הפעם אני אתן לך ללכת, למען הגברת שלי. רק רציתי שתדע מי משנינו בעל הכוח עכשיו."
ובזה הלך החתול, נראה חלק וצדקני בדיוק כמו כשהופיע לראשונה. הילד היה מושפל כל כך שלא אמר מילה, אלא רק מיהר אל הרפת לחפש את השדון.
לא היו שם יותר משלוש פרות בסך הכול. אבל כשהילד נכנס, פרצו געייה כזאת ומהומה כזאת, שאפשר היה בקלות להאמין שיש שם לפחות שלושים.
"מוּ, מוּ, מוּ," געתה ורד־מאי. "טוב שיש דבר כזה, צדק, בעולם הזה."
"מוּ, מוּ, מוּ," שרו שלושתן במקהלה. הוא לא שמע מה הן אומרות, כי כל אחת ניסתה לגעות חזק יותר מהאחרות.
הילד רצה לשאול על השדון, אבל לא הצליח להשמיע את קולו, כי הפרות היו בשיא הסערה. הן התנהגו כמו שהיו מתנהגות כשהכניס אליהן כלב זר. הן בעטו ברגליהן האחוריות, טלטלו את צווארן, מתחו את ראשיהן ומדדו את המרחק בקרניהן.
"בוא הנה, אתה!" אמרה ורד־מאי, "ותקבל בעיטה שלא תשכח כל כך מהר!"
"בוא הנה," אמרה שושנת־זהב, "ותרקוד על הקרניים שלי!"
"בוא הנה, ותטעם איך הרגיש כשזרקת עליי את נעלי העץ שלך, כמו שעשית בקיץ שעבר!" שאגה כוכבה.
"בוא הנה, ותקבל את מה שמגיע לך על הצרעה ששחררת לי לתוך האוזן!" נהמה שושנת־זהב.
ורד־מאי הייתה הזקנה והחכמה שבהן, והיא הייתה הכי זועמת. "בוא הנה!" אמרה, "כדי שאשלם לך על כל הפעמים שמשכת את דלי החלב מאמא שלך; ועל כל המלכודות שהטמנת לה כשבאה עם דלי החלב; ועל כל הדמעות כשעמדה כאן ובכתה בגללך!"
הילד רצה לספר להן כמה הוא מצטער שהיה רע אליהן, ושלעולם, לעולם, מעכשיו והלאה, לא יהיה שום דבר חוץ מטוב, אם רק יגידו לו איפה השדון. אבל הפרות לא הקשיבו לו. הן הקימו רעש כזה, שהוא התחיל לחשוש שאחת מהן תצליח להשתחרר, וחשב שהכי טוב בשבילו לצאת בשקט מהרפת.
כשיצא, הוא היה מיואש לגמרי. הוא הבין שאף אחד במקום לא רוצה לעזור לו למצוא את השדון. וגם אם ימצאו את השדון, כנראה זה לא יעזור לו הרבה.
הוא טיפס על גדר החיה הרחבה שהקיפה את החווה, שהייתה מכוסה בשיחי פטל קוצני ובחזזיות. שם התיישב לחשוב מה יהיה איתו אם לא יחזור לעולם להיות בן אדם. כשאבא ואמא יחזרו הביתה מהכנסייה, תחכה להם הפתעה. כן, הפתעה; זה יתפרסם בכל הארץ, ואנשים יבואו בהמוניהם ממזרח וממינגהג, ומטורפ, ומסקרופ. כל הכפר וממינגהג יבוא לבהות בו. אולי אבא ואמא ייקחו אותו איתם ויציגו אותו בכיכר השוק בקיביק.
לא, זה היה נורא מכדי לחשוב על זה. הוא העדיף שאף בן אדם לא יראה אותו לעולם.
האומללות שלו הייתה פשוט נוראה! אף אחד בכל העולם לא היה אומלל כמוהו. הוא כבר לא היה בן אדם, אלא יצור משונה.
לאט לאט התחיל להבין מה זה אומר, לא להיות עוד בן אדם. הוא נפרד עכשיו מהכול; הוא כבר לא יוכל לשחק עם ילדים אחרים, הוא לא יוכל לקבל לידיו את החווה אחרי שהוריו ילכו לעולמם; ובטוח שאף נערה לא תחשוב להתחתן איתו.
הוא ישב והסתכל בביתו. זה היה בית עץ קטן, שנראה כאילו נמעך אל האדמה תחת הגג הגבוה והמשופע. גם מבני המשק היו קטנים, וחלקות האדמה היו צרות כל כך, שסוס בקושי יכול היה להסתובב בהן. אבל קטן ועני ככל שהיה המקום, הוא היה טוב מדי בשבילו עכשיו. הוא לא יכול לבקש מקום טוב יותר מחור מתחת לרצפת האורווה.
מזג האוויר היה יפה להפליא! הכול לבלב, ופכפך, ורחש, וציוץ, סביבו. אבל הוא ישב שם עם צער כבד כל כך. הוא לעולם כבר לא ישמח בשום דבר.
מעולם לא ראה שמיים כחולים כמו היום. ציפורים נודדות עברו במסען. הן באו מארצות זרות, טסו מעל הים המזרחי דרך סמיגהוק, ועכשיו היו בדרכן צפונה. הן היו מסוגים רבים ושונים, אבל הוא הכיר רק את אווזי הבר, שבאו עפים בשתי שורות ארוכות שנפגשו בזווית.
כמה להקות של אווזי בר כבר עפו על פניו. הן טסו גבוה מאוד, ובכל זאת הוא שמע איך הם צווחים: "אל ההרים! עכשיו אנחנו טסים אל ההרים!"
כשאווזי הבר ראו את אווזי הבית שהסתובבו בחווה, הם ירדו קרוב יותר לאדמה וקראו: "בואו איתנו! בואו איתנו! אנחנו טסים אל ההרים!"
אווזי הבית לא יכלו לעמוד בפיתוי להרים את ראשם ולהקשיב, אבל הם ענו בתבונה רבה: "טוב לנו פה איפה שאנחנו. טוב לנו פה איפה שאנחנו."
זה היה, כמו שכבר אמרנו, יום יפה במיוחד, עם אוויר שבטח היה תענוג אמיתי לעוף בו, קליל ומרענן כל כך. ועם כל להקת אווזי בר חדשה שעפה על פניהם, אווזי הבית נעשו פרועים יותר ויותר. פעם או פעמיים הם נפנפו בכנפיהם, כאילו חצי מהם רצה לעוף עם הלהקה. אבל אז תמיד אמרה להם אווזה זקנה, אם־אווזים: "אל תהיו טיפשים. היצורים האלה יצטרכו לסבול גם רעב וגם קור."
היה שם אווז צעיר, שאווזי הבר הציתו בו תשוקה להרפתקאות. "אם עוד להקה תעבור כאן, אני אלך אחריהם," אמר.
אז הגיעה להקה חדשה, שצווחה כמו האחרות, והאווז הצעיר ענה: "חכו רגע! חכו רגע! אני בא."
הוא פרש את כנפיו והתרומם לאוויר; אבל הוא היה כל כך לא רגיל לעוף, שנפל שוב לאדמה.
בכל מקרה, אווזי הבר כנראה שמעו את קריאתו, כי הם הסתובבו ועפו בחזרה לאט, לראות אם הוא בא.
"חכו, חכו!" קרא, וניסה שוב לעוף.
את כל זה שמע הילד, מהמקום שבו שכב על הגדר. "חבל מאוד יהיה," חשב, "אם האווז הגדול יעוף לו. זה יהיה הפסד גדול לאבא ולאמא אם הוא לא יהיה פה כשיחזרו מהכנסייה."
כשחשב על זה, הוא שוב שכח לגמרי שהוא קטן וחסר אונים. הוא קפץ קפיצה אחת היישר לתוך להקת האווזים, וכרך את זרועותיו סביב צווארו של האווז. "אה, לא! הפעם אתה לא עף לשום מקום, אדוני!" צעק.
אבל בדיוק אז היה האווז שקוע במחשבה איך להתרומם מהאדמה. הוא לא יכול היה לעצור ולנער את הילד מעליו, ולכן נאלץ לקחת אותו איתו, למעלה לאוויר.
הם עלו אל הגבהים במהירות כזאת, שלילד נעתקה הנשימה. לפני שהספיק לחשוב שכדאי לו להרפות מצוואר האווז, הוא כבר היה כל כך גבוה, שאילו נפל לאדמה היה נהרג במקום.
הדבר היחיד שיכול היה לעשות כדי שיהיה לו קצת יותר נוח, היה לנסות לעלות על גבו של האווז. ולשם הוא התפתל מיד, אבל לא בלי טרחה רבה. וגם לא היה קל להחזיק את עצמו יציב על הגב החלקלק, בין שתי כנפיים מתנופפות. הוא היה צריך לחפור עמוק בנוצות ובפלומה בשתי ידיו, כדי לא ליפול לאדמה.
המפה המשובצת הגדולה
לילד הסתחרר הראש כל כך, שעבר זמן רב עד שהתאושש. הרוחות יללו והכו בו, ורשרוש הנוצות ונפנוף הכנפיים נשמעו כמו סערה שלמה. שלושה־עשר אווזים עפו סביבו, מנפנפים בכנפיהם וגוערים. הם רקדו מול עיניו וזמזמו באוזניו. הוא לא ידע אם הם עפים גבוה או נמוך, או לאיזה כיוון הם טסים.
אחרי זמן מה חזרה אליו מספיק דעה צלולה כדי להבין שכדאי לו לברר לאן האווזים לוקחים אותו. אבל זה לא היה קל כל כך, כי הוא לא ידע איך יאזור אי פעם מספיק אומץ כדי להסתכל למטה. הוא היה בטוח שיתעלף אם ינסה.
אווזי הבר לא טסו גבוה מאוד, כי בן הלוויה החדש לא יכול היה לנשום באוויר הדליל ביותר. בשבילו הם גם טסו קצת יותר לאט מהרגיל.
לבסוף הכריח הילד את עצמו להעיף מבט אחד למטה אל האדמה. ואז חשב שמתחתיו פרוש שטיח גדול, עשוי ממספר לא ייאמן של משבצות גדולות וקטנות.
"איפה אני עכשיו, בשם כל העולם?" תהה.
הוא לא ראה שום דבר חוץ ממשבצת על משבצת. חלקן היו רחבות ונמתחו לרוחב, וחלקן ארוכות וצרות; בכל מקום היו זוויות ופינות. שום דבר לא היה עגול, ושום דבר לא היה עקום.
"איזו מין מפה משובצת גדולה היא זאת שאני מסתכל עליה מלמעלה?" אמר הילד לעצמו, בלי לצפות שמישהו יענה לו.
אבל מיד קראו אווזי הבר שעפו סביבו: "שדות ואחו. שדות ואחו."
אז הבין שהמפה המשובצת הגדולה שמעליה הוא טס היא הארץ השטוחה של דרום שוודיה; והוא התחיל להבין למה היא נראית משובצת וצבעונית כל כך. את המשבצות הירוקות הבהירות זיהה ראשונות; אלה היו שדות שיפון שנזרעו בסתיו ונשארו ירוקים מתחת לשלגי החורף. המשבצות הצהבהבות־אפורות היו שדות זיפים, שאריות של יבול השיבולת שועל שגדל שם בקיץ הקודם. החומות היו כרי תלתן ישנים, והשחורות היו שטחי מרעה נטושים או שדות בור שנחרשו. המשבצות החומות עם השוליים הצהובים היו, בלי ספק, יערות אשור; כי בהם תמצאו את העצים הגדולים שגדלים בלב היער, עירומים בחורף, בעוד שעצי האשור הקטנים, שגדלים לאורך השוליים, שומרים על העלים היבשים והמצהיבים שלהם עד עמוק לתוך האביב. היו גם משבצות כהות עם מרכז אפור: אלה היו האחוזות הגדולות והבנויות, מוקפות בבקתות הקטנות עם גגות הקש המשחירים וחלקות האדמה המופרדות בגדרות אבן. והיו משבצות ירוקות באמצע עם שוליים חומים: אלה היו המטעים, שבהם שטיחי הדשא כבר התחילו להוריק, אף שהעצים והשיחים שסביבם עוד עמדו עירומים בקליפתם החומה.
הילד לא יכול היה להתאפק מלצחוק כשראה כמה משובץ הכול נראה.
אבל כשאווזי הבר שמעו אותו צוחק, הם קראו, בטון קצת נוזף: "אדמה פורייה וטובה. אדמה פורייה וטובה."
הילד כבר נעשה רציני. "איך אתה יכול לצחוק, אתה, שקרה לך האסון הנורא ביותר שיכול לקרות לבן אדם!" חשב. ולרגע הוא היה רציני למדי; אבל לא עבר זמן רב עד שצחק שוב.
עכשיו, כשהתרגל קצת לרכיבה ולמהירות, ויכול היה לחשוב על משהו חוץ מאיך להחזיק את עצמו על גב האווז, הוא התחיל לשים לב כמה האוויר מלא בציפורים שעפות צפונה. והייתה צעקה וקריאה מלהקה ללהקה. "אז באתם היום?" צווחו כמה. "כן," ענו האווזים. "איך נראה לכם שהאביב מתקדם?" "אף עלה על העצים ומים קפואים באגמים," באה התשובה.
כשהאווזים עפו מעל מקום שבו ראו עופות בית חצי עירומים, הם צעקו: "איך קוראים למקום הזה? איך קוראים למקום הזה?" אז הטו התרנגולים את ראשם וענו: "קוראים לו לילגורדה השנה, כמו בשנה שעברה."
רוב הבקתות נקראו כנראה על שם בעליהן, כמו שנהוג בסקונה. אבל במקום להגיד "של פר מטסון" או "של אולה בוסון", התרנגולים בחרו בשמות שלפי דעתם התאימו יותר. אלה שגרו בחוות קטנות, ששייכות לאיכרים עניים, צעקו: "המקום הזה נקרא מעט־תבואה." ואלה ששייכים לדרי הבקתות העניים ביותר צרחו: "המקום הזה נקרא מעט־לאכול, מעט־לאכול, מעט־לאכול."
החוות הגדולות והמטופחות קיבלו מהתרנגולים שמות מפוארים, כמו אחו־המזל, הר־הביצים וכפר־הכסף.
אבל התרנגולים באחוזות הגדולות היו רמי מעלה וגאים מדי מכדי להתבזות בשום דבר שדומה להלצה. אחד מהם קרא בקול ובהתלהבות כזאת, שנשמע כאילו רצה שישמעו אותו עד השמש: "זו האחוזה של מר דיבק; אותו דבר השנה כמו בשנה שעברה; השנה כמו בשנה שעברה."
קצת יותר רחוק פסע בגאווה תרנגול אחד שקרא: "זאת סוונהולם, הרי כל העולם יודע את זה!"
הילד שם לב שהאווזים לא עפים ישר קדימה, אלא בזיגזג, הנה והנה, מעל כל ארץ הדרום, כאילו שמחו להיות שוב בסקונה ורצו לחלוק כבוד לכל מקום ומקום.
הם הגיעו למקום אחד שבו עמדו כמה בניינים גדולים ומגושמים עם ארובות גבוהות ענקיות, ומסביבם הרבה בתים קטנים יותר. "זה בית החרושת לסוכר ביורדברגה," קראו התרנגולים. הילד נרעד כשישב שם על גב האווז. הוא היה צריך לזהות את המקום הזה, כי הוא לא היה רחוק מאוד מביתו.
כאן הוא עבד בשנה הקודמת כנער שמירה; אבל, כמובן, שום דבר לא נראה בדיוק כמו עצמו כשרואים אותו ככה, מלמעלה.
ותחשבו! רק תחשבו! אוסה רועת האווזים ומאטס הקטן, שהיו החברים שלו בשנה שעברה! הילד באמת היה שמח לדעת אם הם עדיין נמצאים איפשהו כאן. תארו לעצמכם מה היו אומרים, אילו חשדו שהוא עף מעל ראשיהם!
עד מהרה נעלמה יורדברגה מהעין, והם טסו לכיוון סוודאלה ואגם סקאבר, ובחזרה מעל מנזר יורינגה והקברגה. הילד ראה ביום האחד הזה יותר מסקונה ממה שראה אי פעם קודם, בכל השנים שחי.
בכל פעם שאווזי הבר נתקלו באווזי בית, היה להם הכי כיף! הם עפו קדימה לאט מאוד וקראו למטה: "אנחנו טסים אל ההרים. אתם באים איתנו? אתם באים איתנו?"
אבל אווזי הבית ענו: "בארץ הזאת עוד חורף. יצאתם מוקדם מדי. תעופו בחזרה! תעופו בחזרה!"
אווזי הבר הנמיכו כדי שישמעו אותם קצת יותר טוב, וקראו: "בואו איתנו! נלמד אתכם לעוף ולשחות."
אז התרגזו אווזי הבית ולא ענו להם אפילו בקריאה אחת.
אווזי הבר הנמיכו עוד יותר, עד שכמעט נגעו באדמה, ואז, מהר כמו ברק, התרוממו שוב, כאילו נבהלו נורא. "או, או, או!" קראו. "הדברים האלה לא היו אווזים. הם היו רק כבשים, הם היו רק כבשים."
אלה שעל האדמה יצאו מדעתם מרוב זעם וצווחו: "שיירו בכם, בכולכם! בכולכם!"
כשהילד שמע את כל ההקנטות האלה, הוא צחק. אחר כך נזכר כמה רע הדברים הסתדרו לו, ובכה. אבל בשנייה הבאה כבר צחק שוב.
מעולם לא רכב מהר כל כך; ולרכוב מהר ובפראות, את זה תמיד אהב. וכמובן, מעולם לא חלם שיכול להיות כל כך רענן ומחיה כמו שהיה למעלה באוויר, או שעולה מהאדמה ריח כל כך טוב של שרף ואדמה. וגם מעולם לא חלם איך זה יכול להיות, לרכוב כל כך גבוה מעל האדמה. זה היה בדיוק כמו לעוף הרחק מצער ומצרות ומכל סוג של מטרד שאפשר לחשוב עליו.