ערב
אווז הבית הגדול והלבן, שהלך אחריהם לאוויר, היה גאה מאוד שהרשו לו לטוס הלוך ושוב מעל ארץ הדרום עם אווזי הבר, ולהתלוצץ עם ציפורי הבית. אבל למרות כל ההנאה, הוא התחיל להתעייף ככל שאחר הצהריים התקדם. הוא ניסה לנשום עמוק יותר ולהכות בכנפיו מהר יותר, אבל גם כך נשאר כמה אורכי־אווז מאחורי האחרים.
כשאווזי הבר שטסו אחרונים שמו לב שאווז הבית לא מצליח לעמוד בקצב, הם התחילו לקרוא לאווזה שטסה בקודקוד הזווית והובילה את התהלוכה: "אקה מקבנקייסה! אקה מקבנקייסה!" "מה אתם רוצים ממני?" שאלה המובילה. "הלבן יישאר מאחור; הלבן יישאר מאחור." "תגידו לו שקל יותר לעוף מהר מאשר לאט!" קראה המובילה, והמשיכה לדהור כמו קודם.
אווז הבית בהחלט ניסה ללכת לפי העצה ולהגביר את המהירות; אבל אז התעייף כל כך, ששקע למטה, עד לערבות הבוכיות שגבלו בשדות ובאחו.
"אקה, אקה, אקה מקבנקייסה!" צעקו אלה שטסו אחרונים וראו כמה קשה לו. "מה אתם רוצים עכשיו?" שאלה המובילה, והיא נשמעה כועסת נורא. "הלבן שוקע לאדמה; הלבן שוקע לאדמה." "תגידו לו שקל יותר לעוף גבוה מאשר נמוך!" צעקה המובילה, ולא האטה אפילו טיפה, אלא המשיכה לדהור כמו קודם.
אווז הבית ניסה ללכת גם לפי העצה הזאת; אבל כשרצה להתרומם, נעתקה נשימתו כל כך, שהחזה שלו כמעט התפוצץ.
"אקה, אקה!" קראו שוב אלה שטסו אחרונים. "אתם לא יכולים לתת לי לעוף בשקט?" שאלה המובילה, והיא נשמעה כועסת עוד יותר מקודם.
"הלבן עומד להתמוטט." "תגידו לו שמי שאין לו כוח לעוף עם הלהקה יכול לחזור הביתה!" קראה המובילה. בהחלט לא היה לה שום רעיון להאט, אלא המשיכה לדהור כמו קודם.
"אה! ככה נושבת הרוח," חשב אווז הבית. הוא הבין מיד שאווזי הבר מעולם לא התכוונו לקחת אותו איתם עד לפלנד. הם רק פיתו אותו לצאת מהבית בצחוק.
הוא היה מרוגז מאוד. לחשוב שהכוח שלו יבגוד בו דווקא עכשיו, כך שלא יוכל להראות לנוודים האלה שגם אווז בית שווה משהו! אבל הדבר המרגיז מכולם היה שנפל דווקא על אקה מקבנקייסה. אווז בית ככל שהיה, הוא שמע על אווזה מובילה בשם אקה, שהייתה בת יותר ממאה שנה. היה לה שם גדול כל כך, שאווזי הבר הטובים ביותר בעולם הלכו אחריה. אבל לאף אחד לא היה בוז לאווזי בית כמו לאקה וללהקה שלה, והוא היה שמח להראות להם שהוא שווה להם.
הוא טס לאט מאחורי כולם, והתלבט אם לחזור או להמשיך. לבסוף אמר היצור הקטן שנשא על גבו: "מורטן האווז היקר, אתה הרי יודע היטב שזה פשוט בלתי אפשרי בשבילך, שמעולם לא עפת, לטוס עם אווזי הבר כל הדרך עד לפלנד. אתה לא רוצה לחזור לפני שתהרוג את עצמך?"
אבל בן האיכרים היה בערך הדבר הגרוע ביותר שאווז הבית הכיר, וברגע שקלט שהיצור העלוב הזה באמת חושב שהוא לא יוכל לעשות את המסע, הוא החליט להחזיק מעמד. "אם תגיד עוד מילה אחת על זה, אפיל אותך לתעלה הראשונה שנעבור מעליה!" אמר, ובאותו רגע הזעם נתן לו כל כך הרבה כוח, שהתחיל לעוף כמעט כמו כל אחד מהאחרים.
לא סביר שהיה יכול להחזיק בקצב הזה זמן רב, וגם לא היה צורך; כי בדיוק אז שקעה השמש במהירות, ועם השקיעה ירדו האווזים, ולפני שהילד והאווז הבינו מה קרה, הם עמדו על חוף אגם וומב.
"הם בטח מתכוונים שנבלה כאן את הלילה," חשב הילד, וקפץ מגב האווז.
הוא עמד על רצועת חוף צרה ליד אגם בגודל הגון. הוא היה מכוער למראה, כי כמעט כולו היה מכוסה בקרום קרח שחור ומשובש ומלא סדקים וחורים, כמו קרח של אביב בדרך כלל.
הקרח כבר התחיל להתפרק. הוא היה רופף וצף, ומסביבו חגורה רחבה של מים כהים ומבריקים; אבל עדיין נשאר ממנו מספיק כדי לפזר על המקום קור ואימת חורף.
בצד השני של האגם נראתה ארץ פתוחה ומוארת, אבל במקום שבו נחתו האווזים היה סבך אורנים צפוף. זה נראה כאילו ליער האשוחים והאורנים יש כוח לכבול אליו את החורף. בכל מקום אחר האדמה הייתה חשופה; אבל מתחת לענפי האורן החדים היה מונח שלג שהפשיר וקפא, הפשיר וקפא, עד שנעשה קשה כמו קרח.
הילד חשב שנקלע לשממה קוטבית, והוא היה אומלל כל כך שרצה לצרוח. הוא גם היה רעב. כל היום לא אכל אף ביס. אבל איפה ימצא אוכל? בחודש מרץ שום דבר אכיל לא גדל לא על האדמה ולא על העצים.
כן, איפה ימצא אוכל, ומי ייתן לו מחסה, ומי יסדר לו מיטה, ומי יגן עליו מפני החיות הטורפות?
כי עכשיו השמש נעלמה, וכפור עלה מהאגם, וחושך ירד מהשמיים, ואימה התגנבה קדימה בעקבות הדמדומים, וביער התחילו נקישות ורשרושים.
עכשיו נעלם מצב הרוח הטוב שהיה לילד כשהיה למעלה באוויר, ובאומללותו הוא חיפש בעיניו את חברי המסע שלו. לא היה לו עכשיו אף אחד חוץ מהם להיאחז בו.
אז ראה שלאווז קשה אפילו יותר ממנו. הוא שכב שרוע במקום שבו נחת, ונראה כאילו הוא עומד למות. צווארו היה מונח שטוח על האדמה, עיניו היו עצומות, ונשימתו נשמעה כמו לחישה חלשה.
"מורטן האווז היקר," אמר הילד, "נסה לשתות לגימת מים! האגם לא רחוק אפילו שני צעדים."
אבל האווז לא זז.
הילד בהחלט היה אכזרי לכל החיות, וגם לאווז, בימים עברו; אבל עכשיו הרגיש שהאווז הוא הנחמה היחידה שנשארה לו, והוא פחד נורא לאבד אותו.
מיד התחיל הילד לדחוף ולגרור אותו, כדי להכניס אותו למים, אבל האווז היה גדול וכבד, וזו הייתה עבודה קשה מאוד בשביל הילד; אבל לבסוף הצליח.
האווז נכנס למים ראש קודם. לרגע שכב בלי לזוז בבוץ, אבל עד מהרה הוציא את ראשו, ניער את המים מעיניו ונשף. אחר כך שחה בגאווה בין הקנים ועשבי המים.
אווזי הבר היו באגם לפניו. הם לא הסתכלו אחורה לא על האווז ולא על הרוכב שלו, אלא פנו ישר אל המים. הם התרחצו והתייפו, ועכשיו שכבו ובלעו עשבי מים רקובים למחצה ותלתן מים.
לאווז הלבן היה המזל לראות דג אוקונוס. הוא חטף אותו מהר, שחה איתו לחוף, והניח אותו לפני הילד. "הנה תודה על שעזרת לי להיכנס למים," אמר.
זו הייתה הפעם הראשונה באותו יום שהילד שמע מילה ידידותית. הוא שמח כל כך שרצה לכרוך את זרועותיו סביב צוואר האווז, אבל התאפק; והוא גם היה אסיר תודה על המתנה. בהתחלה בטח חשב שיהיה בלתי אפשרי לאכול דג נא, ואז עלה בדעתו לנסות.
הוא מישש לבדוק אם הסכין שבנדן עדיין איתו; ובאמת, הנה היא הייתה תלויה, על הכפתור האחורי של מכנסיו, אף שהתכווצה כל כך שבקושי הייתה ארוכה כמו גפרור. ובכן, בכל מקרה היא הספיקה כדי לקלף קשקשים ולנקות דג, ולא עבר זמן רב עד שהאוקונוס נאכל.
כשהילד השביע את רעבונו, הוא התבייש קצת שהצליח לאכול משהו נא. "ברור שאני כבר לא בן אדם, אלא שדון אמיתי," חשב.
בזמן שהילד אכל, עמד האווז בשקט לידו. אבל כשבלע את הביס האחרון, אמר בקול נמוך: "עובדה היא שנתקלנו בעם אווזים יהיר, שבז לכל ציפורי הבית."
"כן, שמתי לב לזה," אמר הילד.
"איזה ניצחון זה יהיה בשבילי אם אוכל ללכת אחריהם עד לפלנד, ולהראות להם שגם אווז בית יכול לעשות דברים!"
"כ־ן־ן," אמר הילד, ומשך את המילה, כי לא האמין שהאווז יוכל לעשות את זה אי פעם; ובכל זאת לא רצה לסתור אותו. "אבל אני לא חושב שאסתדר לבד במסע כזה," אמר האווז. "רציתי לשאול אם לא תוכל לבוא איתי ולעזור לי?" הילד, כמובן, לא ציפה לשום דבר חוץ מלחזור הביתה כמה שיותר מהר, והוא הופתע כל כך שבקושי ידע מה לענות. "חשבתי שאנחנו אויבים, אתה ואני," אמר. אבל את זה נראה שהאווז שכח לגמרי. הוא זכר רק שהילד הציל את חייו זה עתה.
"אני מניח שבעצם הייתי צריך ללכת הביתה לאבא ולאמא," אמר הילד. "אה! אני אחזיר אותך אליהם מתישהו בסתיו," אמר האווז. "לא אעזוב אותך עד שאניח אותך על מפתן הבית שלך."
הילד חשב שאולי בכלל לא רע בשבילו להימנע לזמן מה מלהראות את עצמו להוריו. הוא לא היה מתנגד לתוכנית, ובדיוק עמד להגיד שהוא מסכים, כששמעו רעש חזק מאחוריהם. אלה היו אווזי הבר, שעלו מהאגם כולם בבת אחת, ועמדו וניערו את המים מגבם. אחר כך הסתדרו בשורה ארוכה, עם האווזה המובילה באמצע, ובאו לקראתם.
כשהאווז הלבן בחן את אווזי הבר, הוא הרגיש לא בנוח. הוא ציפה שהם יהיו דומים יותר לאווזי בית, ושירגיש קרבה גדולה יותר אליהם. הם היו קטנים ממנו בהרבה, ואף אחד מהם לא היה לבן. כולם היו אפורים עם נמשים חומים. הוא כמעט פחד מהעיניים שלהם. הן היו צהובות, וזהרו כאילו הודלקה אש מאחוריהן. את האווז תמיד לימדו שהכי ראוי לנוע לאט ובנדנוד, אבל היצורים האלה לא הלכו; הם חצי רצו. אבל הוא נבהל יותר מכול כשהסתכל ברגליים שלהם. הן היו גדולות, וכפות הרגליים נראו קרועות ומרופטות. ברור היה שאווזי הבר אף פעם לא שואלים על מה הם דורכים. הם לא הלכו בשבילים צדדיים. מכל שאר הבחינות הם היו נקיים ומטופחים מאוד, אבל לפי הרגליים אפשר היה לראות שהם בני מדבר עניים.
האווז הספיק רק ללחוש לילד: "דבר מהר בשם עצמך, אבל אל תגיד להם מי אתה!", לפני שהאווזים הגיעו אליהם.
כשאווזי הבר נעצרו מולם, הם קדו בצוואריהם פעמים רבות, והאווז עשה כמוהם פעמים רבות עוד יותר. ברגע שהטקס הסתיים, אמרה האווזה המובילה: "עכשיו אני מניחה שנשמע איזה מין יצורים אתם."
"אין הרבה מה לספר עליי," אמר האווז. "נולדתי בסקנור באביב שעבר. בסתיו נמכרתי להולגר נילסון ממערב וממינגהג, ושם אני גר מאז." "לא נראה שיש לך ייחוס להתגאות בו," אמרה האווזה המובילה. "אז מה גורם לך להיות כזה רם רוח, שאתה רוצה להתחבר עם אווזי בר?" "אולי זה מפני שאני רוצה להראות לכם, אווזי הבר, שגם אנחנו, אווזי הבית, יכולים להיות טובים במשהו," אמר האווז. "כן, טוב יהיה אם תוכל להראות לנו את זה," אמרה האווזה המובילה. "כבר ראינו כמה אתה יודע לעוף; אבל אולי אתה מיומן יותר בספורט אחר. אולי אתה חזק בתחרות שחייה?" "לא, אני לא יכול להתגאות שאני כזה," אמר האווז. נראה לו שהאווזה המובילה כבר החליטה לשלוח אותו הביתה, אז לא היה אכפת לו הרבה מה יענה. "מעולם לא שחיתי יותר רחוק מאשר לרוחב תעלת חרסית," המשיך. "אז אני מניחה שאתה רץ מצטיין," אמרה האווזה. "מעולם לא ראיתי אווז בית רץ, וגם אני עצמי מעולם לא רצתי," אמר האווז; והוא הציג את הדברים גרועים הרבה יותר ממה שהיו באמת.
הלבן הגדול היה בטוח עכשיו שהאווזה המובילה תגיד שבשום פנים ואופן לא יוכלו לקחת אותו איתם. הוא הופתע מאוד כשאמרה: "אתה עונה על שאלות באומץ; ומי שיש לו אומץ יכול להיות בן לוויה טוב בדרך, גם אם בהתחלה הוא לא יודע כלום. מה אתה אומר על להישאר איתנו כמה ימים, עד שנראה במה אתה טוב?" "זה מתאים לי!" אמר האווז, והוא היה מאושר לגמרי.
אז הצביעה האווזה המובילה במקורה ואמרה: "אבל מי זה שאיתך? מעולם לא ראיתי משהו כמוהו." "זה החבר שלי," אמר האווז. "כל חייו הוא היה רועה אווזים. הוא בטח יהיה שימושי לקחת אותו איתנו למסע." "כן, אולי הוא בסדר בשביל אווז בית," ענתה אווזת הבר. "איך אתה קורא לו?" "יש לו כמה שמות," אמר האווז בהיסוס, כי לא ידע מה להמציא בחיפזון, ולא רצה לגלות שלילד יש שם של בן אדם. "אה! קוראים לו אגודלון," אמר לבסוף. "הוא שייך למשפחת השדונים?" שאלה האווזה המובילה. "באיזו שעה אתם, אווזי הבר, הולכים בדרך כלל לישון?" אמר האווז מהר, בניסיון להתחמק מהשאלה האחרונה. "העיניים שלי נעצמות מעצמן בערך בשעה הזאת."
אפשר היה לראות בקלות שהאווזה שדיברה עם האווז זקנה מאוד. כל לבוש הנוצות שלה היה אפור כמו קרח, בלי שום פסים כהים. הראש היה גדול יותר, הרגליים גסות יותר, וכפות הרגליים שחוקות יותר משל כל האחרים. הנוצות היו נוקשות, הכתפיים מסוקסות, הצוואר דק. כל זה היה בגלל הגיל. רק על העיניים לא השפיע הזמן. הן זהרו בהירות יותר, כאילו היו צעירות יותר, משל כל האחרים!
היא פנתה בגאווה רבה אל האווז. "דע לך, אדון אווז־בית, שאני אקה מקבנקייסה! ושהאווזה שטסה הכי קרוב אליי, מימין, היא איקסי מוואסיאורה, וזו שמשמאל היא קקסי מנואוליה! דע גם שהאווזה השנייה מימין היא קולמי מסריקטיאקו, והשנייה משמאל היא ניאליה מסוואפווארה; ומאחוריהן טסות ויסי מאוביקספיאלן וקוסי משיאנגלי! ודע שהן, וגם ששת הגוזלים שטסים אחרונים, שלושה מימין ושלושה משמאל, כולם אווזי הרים גבוהים מהגזע המשובח ביותר! אל תחשוב שאנחנו יצורי שפלה שמתיידדים במקרה עם כל אחד ואחד! ואל תחשוב שאנחנו מרשים למישהו לחלוק איתנו מקום לינה, אם הוא לא מספר לנו מי היו אבותיו."
כשאקה, האווזה המובילה, דיברה כך, הילד צעד קדימה בזריזות. הוא הצטער שהאווז, שדיבר בשם עצמו בשטף כזה, נתן תשובות מתחמקות כאלה כשזה נגע אליו. "לא אכפת לי לגלות מי אני," אמר. "שמי נילס הולגרסון. אני בן של איכר, ועד היום הייתי בן אדם; אבל הבוקר..." הוא לא הגיע רחוק יותר. ברגע שאמר שהוא בן אדם, האווזה המובילה נרתעה שלושה צעדים לאחור, וכל השאר עוד יותר רחוק. כולם מתחו את צוואריהם ושרקו עליו בכעס.
"חשדתי בזה מהרגע שראיתי אותך כאן על החוף הזה," אמרה אקה, "ועכשיו אתה יכול להסתלק מכאן מיד. אנחנו לא סובלים בני אדם בינינו."
"לא ייתכן," אמר האווז מהורהר, "שאתם, אווזי הבר, יכולים לפחד ממישהו שהוא כל כך זעיר! מחר, כמובן, הוא יחזור הביתה. אתם בטח יכולים לתת לו להישאר איתנו הלילה. אף אחד מאיתנו לא יכול להרשות לעצמו לתת ליצור קטן ומסכן כזה לשוטט לבד בלילה, בין סמורים ושועלים!"
אווזת הבר התקרבה. אבל ברור היה שקשה לה להתגבר על הפחד. "לימדו אותי לפחד מכל דבר בדמות אדם, בין אם הוא גדול ובין אם הוא קטן," אמרה. "אבל אם תהיה ערב לזה, ותישבע שהוא לא יפגע בנו, הוא יכול להישאר איתנו הלילה. אבל אני לא מאמינה שמקום הלינה שלנו מתאים לו או לך, כי אנחנו מתכוונים לישון על הקרח השבור כאן בחוץ."
היא חשבה, כמובן, שהאווז יהסס כשישמע את זה, אבל הוא לא הראה שום סימן. "חכמה מאוד מי שיודעת לבחור מיטה בטוחה כזאת," אמר.
"אתה תהיה אחראי לכך שהוא יחזור לשלו מחר."
"אז גם אני אצטרך לעזוב אתכם," אמר האווז. "נשבעתי שלא אנטוש אותו."
"אתה חופשי לעוף לאן שתרצה," אמרה האווזה המובילה.
ובזה הרימה את כנפיה ועפה החוצה מעל הקרח, ואחד אחרי השני הלכו אחריה אווזי הבר.
הילד היה עצוב מאוד לחשוב שהמסע שלו ללפלנד לא יצא לפועל, ובנוסף הוא פחד ממקום הלינה הקר. "זה רק יהיה גרוע יותר ויותר," אמר. "קודם כול, אנחנו נקפא למוות על הקרח."
אבל האווז היה במצב רוח טוב. "אין שום סכנה," אמר. "רק תמהר, בבקשה, ותאסוף כמה שיותר עשב ופסולת יבשה שאתה יכול לסחוב."
כשזרועותיו של הילד היו מלאות עשב יבש, האווז תפס אותו בצווארון החולצה, הרים אותו ועף איתו החוצה אל הקרח, שם אווזי הבר כבר ישנו שינה עמוקה, מקוריהם תחובים מתחת לכנפיהם.
"עכשיו פרוס את העשב על הקרח, כדי שיהיה על מה לעמוד, ושלא אקפא אל הקרח. אתה תעזור לי ואני אעזור לך," אמר האווז.
הילד עשה את זה. וכשגמר, הרים אותו האווז שוב בצווארון החולצה ותחב אותו מתחת לכנף. "אני חושב שיהיה לך נעים וחם שם," אמר האווז כשכיסה אותו בכנפו.
הילד היה שקוע כל כך בפלומה שלא יכול היה לענות, והיה לו נעים ונוח. אוי, כמה שהיה עייף! ובתוך פחות משני מצמוצים הוא נרדם שינה עמוקה.
לילה
עובדה היא שקרח תמיד בוגדני ואי אפשר לסמוך עליו. באמצע הלילה זזה חתיכת הקרח המשוחררת באגם וומב, עד שפינה אחת שלה נגעה בחוף. והנה קרה שמר סמירה השועל, שגר באותו זמן בפארק מנזר אוביד, בצד המזרחי של האגם, הבחין בפינה האחת הזאת כשיצא לציד הלילי שלו. סמירה ראה את אווזי הבר מוקדם בערב, ולא העז לקוות שיצליח להגיע לאחד מהם, אבל עכשיו הוא הלך ישר החוצה על הקרח.
כשסמירה היה קרוב מאוד לאווזים, ציפורניו שרטו את הקרח, והאווזים התעוררו, נפנפו בכנפיהם והתכוננו להמריא. אבל סמירה היה מהיר מהם. הוא זינק קדימה כאילו נורה; תפס אווזה בכנף, ורץ חזרה לכיוון היבשה.
אבל באותו לילה אווזי הבר לא היו לבדם על הקרח, כי היה ביניהם בן אדם, קטן ככל שהיה. הילד התעורר כשהאווז פרש את כנפיו. הוא התגלגל אל הקרח וישב שם המום. הוא לא הבין מה פשר כל הבלגן הזה, עד שראה כלב קטן עם רגליים ארוכות רץ על הקרח עם אווזה בפיו.
בתוך רגע רדף הילד אחרי הכלב, כדי לנסות לקחת ממנו את האווזה. הוא בטח שמע את האווז קורא לו: "היזהר, אגודלון! היזהר!" אבל הילד חשב שכלב קטנטן כזה הוא לא משהו לפחד ממנו, והוא מיהר קדימה.
אווזת הבר שסמירה השועל גרר אחריו שמעה את הנקישות של נעלי העץ של הילד על הקרח, ובקושי האמינה לאוזניה. "התינוק הזה חושב שהוא יכול לקחת אותי מהשועל?" תהתה. ולמרות צרתה, היא התחילה לגעגע בעליזות, עמוק בקנה הנשימה שלה. זה היה כמעט כאילו צחקה.
"עוד רגע הוא ייפול לתוך סדק בקרח," חשבה.
אבל חשוך ככל שהיה הלילה, הילד ראה בבירור את כל הסדקים והחורים שהיו, וקפץ מעליהם בנועזות. זה היה מפני שעכשיו היו לו עיני השדון החדות, והוא יכול היה לראות בחושך. הוא ראה גם את האגם וגם את החוף בבירור כאילו היה אור יום.
סמירה השועל עזב את הקרח במקום שבו נגע בחוף. ובדיוק כשטיפס אל שפת היבשה, צעק הילד: "תעזוב את האווזה, נבזה שכמותך!"
סמירה לא ידע מי קורא לו, ולא בזבז זמן על להסתכל אחורה, אלא הגביר את הקצב. השועל פנה ישר אל היער והילד רדף אחריו, בלי לחשוב לרגע על הסכנה שבה הוא נמצא. כל מה שחשב עליו היה הבוז שבו קיבלו אותו אווזי הבר, והוא החליט להראות להם שבן אדם נעלה על כל שאר הברואים.
הוא צעק שוב ושוב לכלב, כדי שיעזוב את הטרף. "איזה מין כלב אתה, שגונב אווזה שלמה ולא מתבייש בעצמו? תעזוב אותה מיד! אחרת תראה איזה מכות תקבל. תעזוב אותה, אני אומר לך, או שאספר לאדון שלך איך אתה מתנהג!"
כשסמירה השועל ראה שחשבו אותו לכלב מפחיד, זה שעשע אותו כל כך, שכמעט הפיל את האווזה. סמירה היה שודד גדול, שלא הסתפק בציד חולדות ויונים בשדות, אלא העז להיכנס גם לחצרות החוות לגנוב תרנגולות ואווזים. הוא ידע שכל האזור מפחד ממנו; ומשהו טיפשי כמו זה הוא לא שמע מאז שהיה תינוק.
הילד רץ כל כך מהר, שעצי האשור העבים נראו כאילו הם רצים על פניו, לאחור, אבל הוא השיג את סמירה. לבסוף היה קרוב אליו כל כך, שתפס לו את הזנב. "עכשיו אקח ממך את האווזה בכל זאת," צעק, והחזיק חזק ככל שיכול, אבל לא היה לו מספיק כוח לעצור את סמירה. השועל גרר אותו עד שהעלים היבשים הסתחררו סביבו.
אבל עכשיו התחיל סמירה להבין כמה לא מזיק הדבר שרודף אחריו. הוא נעצר פתאום, הניח את האווזה על האדמה ועמד עליה בכפותיו הקדמיות, כדי שלא תוכל לעוף. הוא עמד לנשוך לה את הצוואר, אבל אז לא יכול היה לעמוד בתשוקה להקניט קצת את הילד. "רוץ ותתלונן לאדון, כי עכשיו אני הולך לנשוך את האווזה למוות!" אמר.
ובטח שמי שהופתע כשראה איזה אף מחודד, ושמע איזה קול צרוד וזועם יש לכלב שהוא רודף אחריו, היה הילד! אבל עכשיו הוא היה זועם כל כך על שהשועל צחק עליו, שבכלל לא חשב לפחד. הוא אחז חזק יותר בזנב, נשען על גזע אשור, ובדיוק כשהשועל פער את לסתותיו מעל גרון האווזה, הוא משך בכל כוחו. סמירה היה המום כל כך, שנתן לעצמו להימשך כמה צעדים לאחור, ואווזת הבר נמלטה. היא נפנפה למעלה בחולשה ובכבדות. כנף אחת נפצעה קשה כל כך, שבקושי יכלה להשתמש בה. וחוץ מזה, היא לא ראתה בחושך הלילה של היער, והייתה חסרת אונים כמו עיוורת. לכן לא יכלה לעזור לילד בשום דרך; אז גיששה את דרכה בין הענפים ועפה בחזרה אל האגם.
אז זינק סמירה על הילד. "אם לא אקבל את האחת, בטוח אקבל את השני," אמר, ואפשר היה לשמוע בקולו כמה הוא כועס. "אה, אל תאמין לזה!" אמר הילד, שהיה במצב רוח מצוין כי הציל את האווזה. הוא החזיק חזק בזנב השועל, והתנדנד איתו הצידה כשהשועל ניסה לתפוס אותו.
איזה ריקוד היה ביער ההוא, שעלי האשור היבשים ממש עפו! סמירה הסתובב סביב סביב, אבל גם הזנב הסתובב; והילד אחז בו חזק, כך שהשועל לא יכול היה לתפוס אותו.
הילד היה עליז כל כך אחרי ההצלחה שלו, שבהתחלה צחק ולעג לשועל. אבל סמירה היה עקשן, כמו שציידים ותיקים בדרך כלל, והילד התחיל לפחד שבסוף ייתפס. ואז הבחין בעץ אשור קטן וצעיר, שצמח דק כמו מקל, כדי שיגיע מהר אל האוויר החופשי שמעל חופת הענפים שפרשו מעליו עצי האשור הזקנים.
מהר כמו ברק הוא שחרר את זנב השועל וטיפס על עץ האשור. סמירה השועל היה נרגש כל כך, שהמשיך לרקוד סביב אחרי הזנב שלו.
"אל תטרח עם הריקוד יותר!" אמר הילד.
אבל סמירה לא יכול היה לשאת את ההשפלה שלא הצליח לגבור על פעוט קטן כזה, ולכן נשכב מתחת לעץ, כדי לשמור עליו מקרוב.
לילד לא היה טוב במיוחד במקום שבו ישב, רוכב על ענף שביר. האשור הצעיר עוד לא הגיע לחופת הענפים הגבוהה, כך שהילד לא יכול היה לעבור לעץ אחר, והוא לא העז לרדת. הוא היה קפוא ונוקשה כל כך, שכמעט איבד את אחיזתו בענף; והוא היה ישנוני נורא, אבל לא העז להירדם מפחד שייפול.
אוי, כמה עגום היה לשבת ככה כל הלילה, בחוץ ביער! מעולם קודם לא הבין את המשמעות האמיתית של "לילה". זה היה בדיוק כאילו כל העולם התאבן, ולעולם לא יוכל לחזור לחיים.
ואז התחיל השחר לעלות. הילד שמח שהכול התחיל להיראות שוב כמו עצמו, אף שהקור היה חד עוד יותר ממה שהיה בלילה.
לבסוף, כשהשמש עלתה, היא לא הייתה צהובה אלא אדומה. הילד חשב שהיא נראית כאילו היא כועסת, ותהה על מה היא כועסת. אולי מפני שהלילה עשה את העולם קר וקודר כל כך, בזמן שהשמש לא הייתה.
קרני השמש ירדו באשכולות גדולים, לראות מה עשה הלילה. אפשר היה לראות איך הכול הסמיק, כאילו לכולם היה מצפון אשם. העננים בשמיים; ענפי האשור החלקים כמו משי; הענפים הקטנים והשזורים של חופת היער; הכפור שכיסה את העלים על האדמה; הכול נעשה סמוק ואדום. עוד ועוד קרני שמש פרצו דרך החלל, ועד מהרה גורשו אימות הלילה, והופיעו כל כך הרבה יצורים חיים להפליא. הנקר השחור, עם הצוואר האדום, התחיל לתופף במקורו על הענף. הסנאי גלש מהקן שלו עם אגוז, התיישב על ענף והתחיל לקלף אותו. הזרזיר בא עף עם תולעת, והפרושון שר בצמרת העץ.
אז הבין הילד שהשמש אמרה לכל היצורים הקטנטנים האלה: "התעוררו עכשיו, וצאו מהקנים שלכם! אני כאן! עכשיו אין לכם ממה לפחד."
קריאת אווזי הבר נשמעה מהאגם, כשהתכוננו להמריא; ועד מהרה באו כל ארבעה־עשר האווזים עפים דרך היער. הילד ניסה לקרוא להם, אבל הם עפו גבוה כל כך שקולו לא הגיע אליהם. הם כנראה האמינו שהשועל אכל אותו, ולא טרחו לחפש אותו.
הילד כמעט בכה מצער; אבל השמש עמדה שם למעלה, כתומה ומאושרת, ונטעה אומץ בכל העולם. "לא כדאי לך, נילס הולגרסון, להיות מודאג משום דבר, כל עוד אני כאן," אמרה השמש.
משחק אווזים
יום שני, עשרים ואחד במרץ.
ביער לא השתנה דבר, בערך כל הזמן שלוקח לאווזה לאכול את ארוחת הבוקר שלה. אבל בדיוק כשהבוקר התקרב לשעות שלפני הצהריים, באה אווזה עפה, לבדה, מתחת לחופת העצים הצפופה. היא גיששה את דרכה בהיסוס בין הגזעים והענפים, ועפה לאט מאוד. ברגע שסמירה השועל ראה אותה, הוא עזב את מקומו מתחת לעץ האשור והתגנב לעברה. אווזת הבר לא התרחקה מהשועל, אלא עפה קרוב מאוד אליו. סמירה קפץ אליה קפיצה גבוהה, אבל החטיא, והאווזה המשיכה בדרכה למטה אל האגם.
לא עבר זמן רב עד שבאה עוד אווזה עפה. היא עשתה את אותה דרך כמו הראשונה, ועפה עוד יותר נמוך ולאט. גם היא עפה קרוב לסמירה השועל, והוא זינק אליה זינוק גבוה כל כך, שאוזניו נגעו ברגליה. אבל גם היא נמלטה ממנו בלי פגע, והמשיכה בדרכה לכיוון האגם, שקטה כמו צל.
עבר זמן קצר, ואז באה עוד אווזת בר. היא עפה עוד יותר לאט ונמוך, ונראה שקשה לה עוד יותר למצוא את דרכה בין ענפי האשור. סמירה זינק זינוק אדיר! הוא היה במרחק שערה מלתפוס אותה; אבל גם האווזה הזאת הצליחה להינצל.
רק נעלמה, ובאה רביעית. היא עפה כל כך לאט וכל כך גרוע, שסמירה השועל חשב שיוכל לתפוס אותה בלי מאמץ רב, אבל עכשיו הוא פחד להיכשל, והחליט לתת לה לעבור בלי להטריד אותה. היא פנתה לאותו כיוון כמו האחרות; ובדיוק כשהגיעה ממש מעל סמירה, היא שקעה נמוך כל כך, שהוא התפתה לקפוץ אליה. הוא קפץ גבוה כל כך, שנגע בה בזנבו. אבל היא השליכה את עצמה מהר הצידה והצילה את חייה.
לפני שסמירה סיים להתנשף, באו עוד שלוש אווזות עפות בשורה. הן עפו בדיוק כמו האחרות, וסמירה זינק זינוקים גבוהים לעבר כולן, אבל לא הצליח לתפוס אף אחת מהן.
אחר כך באו חמש אווזות; אבל הן עפו טוב יותר מהאחרות. ואף שנראה כאילו הן רוצות לפתות את סמירה לקפוץ, הוא עמד בפיתוי. אחרי זמן ארוך למדי באה אווזה אחת לבדה. היא הייתה השלוש־עשרה. היא הייתה זקנה כל כך שהייתה אפורה כולה, בלי כתם כהה אחד בכל גופה. נראה שהיא לא משתמשת היטב בכנף אחת, אלא עפה כל כך גרוע ועקום, שכמעט נגעה באדמה. סמירה לא רק זינק לעברה זינוק גבוה, אלא רדף אחריה, רץ וקופץ, כל הדרך עד האגם. אבל גם הפעם לא קיבל כלום על כל הטרחה.
כשבא האווז הארבעה־עשר, הוא נראה יפה מאוד, כי הוא היה לבן. וכשהכנפיים הגדולות שלו התנופפו, הוא זהר כמו אור ביער החשוך. כשסמירה השועל ראה אותו, הוא גייס את כל כוחותיו וקפץ עד חצי הדרך אל חופת העצים. אבל הלבן עף על פניו בלי פגע, כמו כל השאר.
עכשיו היה שקט לרגע מתחת לעצי האשור. זה נראה כאילו כל להקת אווזי הבר עברה.
פתאום נזכר סמירה באסיר שלו והרים את עיניו אל עץ האשור הצעיר. ובדיוק כמו שיכול היה לצפות, הילד נעלם.
אבל לסמירה לא היה הרבה זמן לחשוב עליו; כי עכשיו חזרה האווזה הראשונה מהאגם ועפה לאט מתחת לחופה. למרות כל המזל הרע שלו, סמירה שמח שהיא חזרה, וזינק אחריה בקפיצה גבוהה. אבל הוא מיהר יותר מדי, ולא לקח זמן לחשב את המרחק, והוא נחת לצד האווזה. ואז באה עוד אווזה; ואחר כך שלישית; רביעית; חמישית; וכך הלאה, עד שהזווית נסגרה עם הזקנה האפורה כמו קרח, ועם הלבן הגדול. כולם עפו נמוך ולאט. בדיוק כשהתנדנדו בקרבת סמירה השועל, הם שקעו למטה, כאילו מזמינים אותו לקחת אותם. סמירה רץ אחריהם וזינק זינוקים בגובה של כמה מטרים, אבל לא הצליח לתפוס אף אחד מהם.
זה היה היום הנורא ביותר שסמירה השועל עבר אי פעם. אווזי הבר המשיכו לטוס מעל ראשו. הם באו והלכו, באו והלכו. אווזים גדולים ונהדרים, שהשמינו בשדות הבור ובשדות התבואה של גרמניה, התנדנדו כל היום ביער, וכל כך קרוב אליו שנגע בהם פעמים רבות; ובכל זאת לא ניתן לו להשקיט את רעבונו אפילו באחד מהם.
החורף עוד בקושי עבר, וסמירה נזכר בלילות ובימים שבהם נאלץ להסתובב בלי מעש, בלי אפילו ארנבת אחת לצוד, כשהחולדות התחבאו מתחת לאדמה הקפואה, וכשכל התרנגולות היו סגורות. אבל כל רעב החורף לא היה קשה לשאת כמו טעויות החישוב של היום הזה.
סמירה לא היה שועל צעיר. כלבים רדפו אחריו פעמים רבות, והוא שמע כדורים שורקים ליד אוזניו. הוא שכב במחבוא, למטה במאורה, בזמן שכלבי התחש זחלו לתוך הסדקים וכמעט מצאו אותו. אבל כל הייסורים שסמירה השועל נאלץ לסבול במרדפים הלוהטים האלה לא היו כלום לעומת מה שסבל בכל פעם שהחטיא אחת מאווזות הבר.
בבוקר, כשהמשחק התחיל, נראה סמירה השועל מרהיב כל כך, שהאווזים נדהמו כשראו אותו. סמירה אהב להתהדר. הפרווה שלו הייתה אדומה בוהקת; החזה לבן; האף שחור; והזנב עבות כמו נוצת קישוט. אבל כשהגיע ערב היום הזה, הפרווה של סמירה הייתה תלויה עליו בקפלים רפויים. הוא היה שטוף זיעה; עיניו היו בלי ברק; לשונו הייתה תלויה הרחק מתוך לסתותיו הפעורות; וקצף נזל מפיו.
אחר הצהריים היה סמירה מותש כל כך שהתחיל להזות. הוא לא ראה שום דבר מול עיניו חוץ מאווזים מעופפים. הוא זינק על כתמי שמש שראה על האדמה, ועל פרפר קטן ומסכן שיצא מהגולם שלו מוקדם מדי.
אווזי הבר טסו וטסו, בלי הפסקה. כל היום הם המשיכו לייסר את סמירה. לא התעורר בהם רחמים על שסמירה היה גמור, קודח ויוצא מדעתו. הם המשיכו בלי הפוגה, אף שהבינו שהוא כמעט לא רואה אותם, ושהוא קופץ אחרי הצללים שלהם.
כשסמירה השועל שקע על ערמת עלים יבשים, חלש וחסר כוח וכמעט מוכן למסור את נשמתו, הם הפסיקו להקניט אותו.
"עכשיו אתה יודע, אדון שועל, מה קורה למי שמעז להתקרב לאקה מקבנקייסה!" צעקו לו באוזן; ובזה עזבו אותו לנפשו.