יום רביעי, תשעה בנובמבר.
הנער קם לפני עלות השחר וירד אל החוף. עוד לפני זריחת השמש הוא עמד לבדו על שפת הים, מזרחית לכפר הדייגים סמיגה. הוא כבר היה בדיר אצל מורטן האווז וניסה להעיר אותו, אבל האווז הלבן הגדול לא רצה לעזוב את הבית. הוא לא אמר מילה, רק תחב את המקור מתחת לכנף וחזר לישון.
לפי כל הסימנים, מזג האוויר הבטיח להיות כמעט מושלם כמו ביום האביב ההוא, כשאווזי הבר באו לסקונה. בקושי היה אפשר לראות אדווה על פני המים, האוויר עמד דומם, והנער חשב כמה טוב יהיה המעבר של האווזים. הוא עצמו עדיין היה כמו מבולבל, פעם הרגיש שהוא שדון ופעם בן אדם. כשראה גדר אבנים לצד הדרך, פחד להמשיך עד שוידא שאין מאחוריה חיית טרף או נשר שאורב. אבל עד מהרה צחק לעצמו ושמח, כי הוא גדול וחזק ואין לו ממה לפחד.
כשהגיע לחוף, הוא התייצב, גדול כמו שהוא, ממש בקצה שפת הים, כדי שאווזי הבר יוכלו לראות אותו.
היה זה יום עמוס לציפורים נודדות. קריאות ציפורים נשמעו באוויר בלי הפסקה. הנער חייך למחשבה שאיש מלבדו אינו מבין מה הציפורים אומרות זו לזו. עד מהרה הגיעו אווזי בר בטיסה, להקה גדולה אחר להקה.
"רק שלא יהיו אלה האווזים שלי, שמסתלקים בלי להיפרד ממני", חשב. הוא רצה כל כך לספר להם איך הכול הסתיים, ולהראות להם שהוא כבר לא שדון אלא בן אדם.
הגיעה להקה שטסה מהר יותר וקרקרה בקול רם יותר משאר הלהקות, ומשהו אמר לו שזו חייבת להיות הלהקה, אבל עכשיו הוא כבר לא היה בטוח בכך כמו שהיה בטוח אתמול.
הלהקה האטה את טיסתה והסתובבה מעלה ומטה לאורך החוף.
הנער ידע שזו הלהקה הנכונה, אבל לא הבין למה האווזים אינם יורדים ישר אליו. הרי אי אפשר היה שלא יראו אותו, כשהוא עומד שם. הוא ניסה לקרוא בקריאה שתביא אותם אליו, אבל ותחשבו רק! הלשון שלו לא ציתה לו. הוא לא הצליח להוציא את הצליל הנכון! הוא שמע את הקריאות של אקה, אבל לא הבין מה היא אומרת.
"מה פירוש הדבר? אולי אווזי הבר החליפו את שפתם?" תהה.
הוא נופף להם בכובעו ורץ לאורך החוף וקרא.
"הנה אני, איפה אתם?"
אבל נראה שזה רק הבהיל את האווזים. הם עלו וטסו רחוק יותר אל תוך הים. לבסוף הבין. הם לא ידעו שהוא בן אדם, ולא זיהו אותו. הוא לא יכול היה לקרוא להם אליו, כי בני אדם אינם יכולים לדבר בשפת הציפורים. הוא לא יכול היה לדבר בשפתם, וגם לא להבין אותה.
אף על פי שהנער שמח מאוד על שהשתחרר מהכישוף, היה לו קשה שבגלל זה ייפרד מחבריו הוותיקים.
הוא התיישב על החול וכיסה את פניו בידיו. מה הטעם להמשיך ולבהות בהם?
לפתע שמע רשרוש כנפיים. אמא אקה הזקנה התקשתה לעזוב את אגודלון ופנתה לאחור, ומכיוון שהנער ישב דומם לגמרי, העזה להתקרב אליו יותר. פתאום משהו בוודאי אמר לה מי הוא, כי היא נחתה בסמוך אליו.
נילס צעק מרוב שמחה ולקח את אקה הזקנה בזרועותיו. שאר אווזי הבר נדחקו סביבו וליטפו אותו במקוריהם. הם קרקרו וצייצו ואיחלו לו כל מיני דברים טובים, והוא גם הוא דיבר אליהם והודה להם על המסע המופלא שזכה לעשות בחברתם.
פתאום האווזים השתתקו באופן מוזר ונסוגו ממנו, כאילו אמרו:
"אבוי! הוא בן אדם. הוא לא מבין אותנו, ואנחנו לא מבינים אותו!"
אז קם הנער והלך אל אקה, ליטף אותה וטפח עליה. כך עשה גם לאיקסי ולקקסי, לקולמי וליאליה, לוויסי ולקוסי, הציפורים הוותיקות שליוו אותו מן ההתחלה ממש.
אחר כך הלך הלאה לאורך החוף. הוא ידע היטב שהצער של הציפורים אינו נמשך זמן רב, והוא רצה להיפרד מהן כל עוד הן עצובות על שהן מאבדות אותו.
כשחצה את אחו החוף הוא הסתובב והביט בלהקות הציפורים הרבות שעפו מעל הים. כולן צרחו קריאות פיתוי, ורק להקת אווזים אחת טסה בשתיקה הלאה, כל עוד יכול היה לעקוב אחריה בעיניו. הטיסה בצורת טריז הייתה מושלמת, המהירות טובה, ומכות הכנפיים חזקות ובטוחות.
הנער הרגיש געגועים כאלה לחבריו שהלכו, עד שכמעט רצה להיות שוב אגודלון ולנדוד מעל יבשה וים עם להקת אווזי בר.