יום שלישי, שמונה בנובמבר.
האוויר היה עמום ואפור באובך. האווזות הבר אכלו באחו הגדול סביב כנסיית סקרופ ונחו במנוחת הצהריים, ואז ניגשה אקה אל הנער.
"נראה שיהיה מזג אוויר שקט לזמן מה," אמרה, "ואני חושבת שמחר נחצה את הים הבלטי."
"באמת!" אמר הנער בקוצר, כי גרונו נאטם עד שבקושי יכול היה לדבר. כל הזמן הזה החזיק בתקווה שישתחרר מהכישוף עוד בעודו בסקונה.
"אנחנו קרובים מאוד למערב וממינגהג עכשיו," אמרה אקה, "וחשבתי שאולי תרצה לקפוץ הביתה לזמן מה. יעבור אולי זמן רב עד שתהיה לך הזדמנות נוספת לראות את הוריך."
"אולי עדיף שלא," אמר הנער בהיסוס, אבל משהו בקולו הסגיר שהוא שמח על הצעתה של אקה.
"כל עוד האווז נשאר איתנו, שום רע לא יאונה לו," הבטיחה אקה. "נדמה לי שכדאי שתבדוק מה שלום הוריך. אולי תוכל לעזור להם במשהו, גם אם אינך ילד רגיל."
"את צודקת, אמא אקה. הייתי צריך לחשוב על זה כבר מזמן," אמר הנער בהתלהבות.
ברגע שאחריו כבר היו הוא ואווזת המנהיגה בדרכם אל ביתו. עד מהרה נחתה אקה מאחורי גדר האבנים שהקיפה את החווה הקטנה.
"מוזר כמה הכול נראה כאן מוכר!" אמר הנער, ומיהר לטפס אל ראש הגדר כדי להשקיף סביב.
"נדמה לי שרק אתמול ראיתי אותך עף באוויר בפעם הראשונה."
"מעניין אם יש לאבא שלך רובה," אמרה אקה פתאום.
"בטוח שיש," השיב הנער. "דווקא הרובה הוא שהחזיק אותי בבית באותו בוקר של יום ראשון, כשהייתי צריך להיות בכנסייה."
"אז אני לא מעזה לעמוד כאן ולחכות לך," אמרה אקה. "עדיף שתפגוש אותנו מחר מוקדם בבוקר בסמיגהוק, וכך תוכל לישון הלילה בבית."
"אוי, אל תלכי עדיין, אמא אקה!" התחנן הנער וקפץ מהגדר.
הוא לא ידע להסביר למה, אבל הרגיש כאילו עומד לקרות משהו, לאווזת הבר או לו עצמו, שימנע את המפגש ביניהם בהמשך.
"בוודאי את רואה שאני מצטער על שלא הצלחתי להחזיר לעצמי את דמותי האמיתית. אבל אני רוצה לומר לך שאיני מתחרט על שהלכתי איתכם באביב," הוסיף. "אני מעדיף לוותר לתמיד על הסיכוי להיות שוב אדם מאשר לפספס את הטיול הזה."
אקה נשמה במהירות לפני שענתה.
"יש עניין קטן שהייתי צריכה להזכיר לך כבר קודם, אבל מכיוון שאינך חוזר לביתך לתמיד, חשבתי שאין לי למה למהר. ובכל זאת, אפשר להגיד אותו גם עכשיו."
"את יודעת היטב שאני תמיד שמח למלא את בקשתך," אמר הנער.
"אם למדת משהו מאיתנו, אגודלון, אתה כבר לא חושב שבני האדם צריכים לקבל את כל האדמה לעצמם," אמרה אווזת הבר בחגיגיות. "זכור שיש לכם ארץ גדולה, ובקלות תוכלו להרשות לעצמכם להשאיר לנו, היצורים העניים והאילמים, כמה סלעים חשופים, כמה אגמים רדודים וביצות, כמה צוקים שוממים ויערות נידחים, שבהם יתנו לנו לחיות בשלום. כל ימיי רדפו אותי וצדו אותי. זו תהיה נחמה לדעת שיש איפשהו מקלט למי שכמוני."
"באמת, אשמח לעזור אם אוכל," אמר הנער, "אבל לא סביר שתהיה לי שוב השפעה כלשהי בין בני האדם."
"נו, אנחנו עומדים כאן ומדברים כאילו לא נפגש עוד לעולם," אמרה אקה, "והרי נתראה מחר, כמובן. עכשיו אחזור אל להקתי."
היא פרשה כנפיים והתחילה לעוף, אך חזרה ושפשפה את אגודלון מלמעלה למטה במקורה לפני שעפה.
היה אור יום מלא, אבל אף נפש חיה לא נעה בחווה, והנער יכול היה ללכת לאן שיחפוץ. הוא מיהר אל הרפת, כי ידע שאת המידע הטוב ביותר יקבל מן הפרות.
הרפת שלהן נראתה די שוממה. באביב עמדו בה שלוש פרות יפות, ועכשיו נשארה רק אחת, ורד־מאי. ניכר היה בה שהיא מתגעגעת לחברותיה. ראשה השתופף בעצב, ובקושי נגעה במספוא שבאבוס.
"יום טוב, ורד־מאי!" אמר הנער, ורץ בלי פחד אל תוך הדוכן שלה.
"מה שלום אמא ואבא? מה שלום החתולה והתרנגולות? מה קרה לכוכבה ולשושנת־זהב?"
כששמעה ורד־מאי את קולו של הנער היא נרתעה, ונראה היה שהיא עומדת לנגוח בו. אבל היא כבר לא הייתה חמת מזג כמו פעם, ולקחה זמן להביט היטב בנילס הולגרסון.
הוא היה קטן בדיוק כמו ביום שעזב, ולבוש באותם בגדים, ובכל זאת השתנה לגמרי. נילס הולגרסון שעזב באביב הלך בכבדות ובאיטיות, דיבר בנימה מתמשכת ועייפה, ועיניו היו מנומנמות. זה שחזר היה זריז וערני, מהיר לשון, ועיניו נצצו ורקדו. היה בו ביטחון שהטיל כבוד, קטן ככל שהיה. ואף על פי שהוא עצמו לא נראה שמח, הוא נתן שמחה לאחרים.
"מוּ!" געתה ורד־מאי. "אמרו לי שהוא השתנה, אבל לא יכולתי להאמין. ברוך שובך הביתה, נילס הולגרסון! ברוך שובך! זו הרגע המשמח הראשון שאני מכירה כבר הרבה מאוד זמן!"
"תודה, ורד־מאי!" אמר הנער, ששמח מאוד על קבלת הפנים הנעימה.
"עכשיו ספרי לי הכול על אבא ואמא."
"לא ידעו אלא קשיים מאז שהלכת," אמרה ורד־מאי. "הסוס היה דאגה יקרה כל הקיץ, כי עמד באורווה כל הזמן ולא הרוויח את מזונו. אביך רך לב מכדי לירות בו, ומכור אי אפשר למכור אותו. בגלל הסוס נאלצו למכור גם את כוכבה וגם את שושנת־זהב."
היה עוד דבר שהנער השתוקק לדעת, אך התביישׁ לשאול אותו ישר. לכן אמר:
"בטח אמא הצטערה מאוד כשגילתה שמורטן האווז עף לו?"
"לא הייתה דואגת הרבה בגלל מורטן האווז אילו ידעה איך הוא עזב. מה שמצער אותה יותר מכול היא המחשבה שבנה ברח מהבית עם אווז."
"האם היא באמת חושבת שגנבתי את האווז?" אמר הנער.
"מה עוד היא יכולה לחשוב?"
"אבא ואמא בוודאי מדמיינים שנדדתי בארץ כמו הולך בטל פשוט?"
"הם חושבים שירדת מהפסים," אמרה ורד־מאי. "הם התאבלו עליך כמו שמתאבלים על אבדן הדבר היקר ביותר בעולם."
ברגע ששמע זאת, הנער מיהר לצאת מהרפת ולרוץ אל האורווה.
היא הייתה קטנה, אבל נקייה ומסודרת. הכול העיד שאביו השתדל להנעים את המקום לסוס החדש. בדוכן עמד בעל חיים חזק ויפה, שנראה שבע ומטופל היטב.
"יום טוב לך!" אמר הנער. "שמעתי שיש כאן סוס חולה. בוודאי אינך אתה, שנראה בריא וחזק כל כך."
הסוס הפנה את ראשו והביט בנער בעיניים נעוצות.
"אתה הבן?" שאל. "שמעתי עליו הרבה דברים רעים. אבל יש לך פנים טובות כל כך, ולא הייתי מאמין שזה אתה, אילולא ידעתי שהוא הפך לשדון."
"אני יודע שהשארתי אחריי שם רע כשעזבתי את החווה," הודה נילס הולגרסון. "אפילו אמא שלי חושבת שאני גנב. אבל מה זה חשוב, ממילא לא אשהה כאן זמן רב. בינתיים אני רוצה לדעת מה מציק לך."
"חבל שאינך נשאר," אמר הסוס, "כי יש לי הרגשה שאתה ואני היינו יכולים להיות ידידים טובים. נכנס לי משהו לרגל, קצה של סכין או דבר חד אחר, וזה כל מה שמציק לי. זה נכנס כל כך עמוק שהרופא לא מצליח למצוא אותו, אבל זה חותך עד שאני לא מסוגל ללכת. אילו רק היית אומר לאביך מה לא בסדר איתי, אני בטוח שהוא היה יכול לעזור לי. הייתי רוצה להועיל במשהו. אני ממש מתבייש לעמוד כאן ולאכול בלי לעשות שום עבודה."
"טוב שאין לך מחלה אמיתית," העיר נילס הולגרסון. "אני חייב לטפל בזה מיד, כדי שתחזור להיות בריא. לא אכפת לך שאגרד קצת על פרסתך בסכין שלי, נכון?"
נילס הולגרסון בדיוק סיים כשנשמעו קולות. הוא פתח מעט את דלת האורווה והציץ החוצה.
אביו ואמו ירדו בשביל. קל היה לראות שצרות רבות שברו אותם. על פניה של אמו היו קמטים רבים, ושערו של אביו האפיר. היא דיברה איתו על לקיחת הלוואה מגיסהּ.
"לא, אני לא רוצה ללוות עוד כסף," אמר אביו כשחלפו על פני האורווה. "אין דבר קשה כמו להיות חייב כסף. עדיף למכור את הבקתה."
"אילולא הילד, לא הייתי מקפידה על המכירה," התנגדה אמו. "אבל מה יהיה איתו, אם יחזור יום אחד, אומלל ועני, כפי שסביר שיהיה, ואנחנו לא כאן?"
"בזה את צודקת," הסכים האב. "אבל נצטרך לבקש מאלה שייקחו את המקום שיקבלו אותו יפה ויודיעו לו שהוא מוזמן לחזור אלינו. לא נאמר לו מילה קשה, יהיה מה שיהיה, נכון, אמא?"
"בוודאי שלא! אילו רק היה לי אותו שוב, כדי שאהיה בטוחה שהוא לא גוסס ברעב ובקור בדרכים, לא הייתי מבקשת דבר נוסף!"
אחר כך נכנסו האב והאם הביתה, והנער לא שמע עוד מה דיברו.
הוא היה שמח ונרגש עד עמקי נפשו כשידע שהם אוהבים אותו כל כך, אף על פי שהם מאמינים שיצא לתרבות רעה. הוא השתוקק להימלט אל זרועותיהם.
"אבל אולי יהיה צער גדול עוד יותר אם יראו אותי כמו שאני עכשיו."
בעודו עומד שם ומהסס, עגלה עצרה ליד השער. הנער החניק צעקת הפתעה, כי מי ירד מן העגלה ונכנס לחצר הבית אם לא אוסה רועת האווזים ואביה!
הם הלכו יד ביד לעבר הבקתה. כשהגיעו בערך לחצי הדרך, עצרה אוסה את אביה ואמרה:
"עכשיו זכור, אבא, אסור לך להזכיר את הנעל מעץ ולא את האווזים ולא את השדון הקטן שהיה כל כך דומה לנילס הולגרסון, עד שאם הוא לא היה הוא עצמו, הרי שבוודאי היה קשור אליו."
"בוודאי שלא!" אמר יון אסרסון. "אגיד רק שבנם עזר לך מאוד כמה פעמים, כשניסית למצוא אותי, ושלכן באנו לשאול אם אפשר לעשות להם טובה בתמורה, כי אני עשיר עכשיו ויש לי יותר ממה שאני צריך, הודות למכרה שגיליתי למעלה בלפלנד."
"אני יודעת, אבא, שאתה יודע להגיד את הדבר הנכון בדרך הנכונה," שיבחה אותו אוסה. "רק את הדבר המסוים הזה אני לא רוצה שתזכיר."
הם נכנסו לבקתה, והנער היה רוצה לשמוע על מה דיברו שם, אבל לא העז להתקרב אל הבית. לא עבר זמן רב והם יצאו שוב, ואביו ואמו ליוו אותם עד השער.
הוריו היו שמחים בצורה מוזרה. נראה היה שאחזו שוב בחיים.
כשהאורחים הלכו, נשארו האב והאם ליד השער והביטו אחריהם.
"אני כבר לא מרגישה אומללה, מאז ששמעתי כל כך הרבה דברים טובים על נילס שלנו," אמרה אמו.
"אולי קיבל יותר שבחים ממה שהגיע לו באמת," העיר אביו מהורהר.
"לא הספיק לך שבאו לכאן במיוחד כדי להגיד שהם רוצים לעזור לנו כי נילס שלנו שירת אותם בדרכים רבות? אני חושבת, אבא, שהיית צריך לקבל את הצעתם."
"לא, אמא, אני לא רוצה לקבל כסף משום אדם, לא במתנה ולא בהלוואה. קודם כול אני רוצה להשתחרר מכל חוב, ואז נעלה שוב בעבודה שלנו. אנחנו לא כל כך זקנים, נכון, אמא?" האב צחק בלב שלם כשאמר זאת.
"אני מאמינה שנדמה לך שיהיה כיף למכור את המקום הזה, שהשקענו בו כל כך הרבה זמן ועבודה קשה," מחתה האם.
"אוי, את יודעת למה אני צוחק," השיב האב. "המחשבה שהילד התדרדר היא שרבצה עליי עד שלא נותרו בי כוח ואומץ. עכשיו כשאני יודע שהוא עדיין חי ושהוא יצא אדם טוב, תראי שנשאר להולגר נילסון עוד קצת עוז."
האם נכנסה לבדה, והנער מיהר להסתתר בפינה, כי אביו נכנס לאורווה. הוא ניגש אל הסוס ובדק את פרסתו, כמו תמיד, כדי לנסות לגלות מה לא בסדר בה.
"מה זה!" קרא כשגילה אותיות שנחרטו על הפרסה.
"הסר את חתיכת הברזל החדה מן הרגל," קרא, והביט סביבו בתמיהה. אבל העביר את אצבעותיו לאורך החלק התחתון של הפרסה ובחן אותו בעיון.
"אני מאמין באמת שיש כאן משהו חד!" אמר.
בעוד אביו עסוק בסוס והנער כפוף ומכווץ בפינה, קרה שאורחים נוספים הגיעו לחווה.
והעניין היה שכשמורטן האווז מצא את עצמו כל כך קרוב לביתו הישן, הוא פשוט לא יכול היה לעמוד בפיתוי להראות את אשתו ואת ילדיו לחבריו הישנים בחווה. אז לקח איתו את דונפין ואת האווזונים, ופנה הביתה.
לא היה איש בחצר כשהאווז הגיע. הוא נחת, הלך בביטחון סביב המקום כולו, והראה לדונפין כמה מפונק חי כשהיה אווז מבוית.
כשסיירו בחווה כולה, הבחין שדלת הרפת פתוחה.
"הציצי לכאן רגע," אמר, "ותראי איך חייתי בימים עברו. זה היה שונה מאוד מלהתמקם בביצות ובמדמנות, כמו שאנחנו עושים עכשיו."
האווז עמד בפתח והביט אל תוך הרפת.
"אין כאן נפש חיה," אמר. "בואי, דונפין, ואראה לך את לול האווזים. אל תפחדי, אין שום סכנה."
מיד נכנסו האווז, דונפין וכל ששת האווזונים בהליכה מתנדנדת אל לול האווזים, להסתכל בהדרת החיים ובנוחות שבהם חי האווז הלבן הגדול לפני שהצטרף לאווזות הבר.
"כך זה היה: כאן היה המקום שלי, ושם היה האבוס, שתמיד היה מלא שיבולת שועל ומים," הסביר האווז.
"חכי! יש בו עכשיו קצת מספוא." עם המילים האלה מיהר אל האבוס והחל לזלול את השיבולת.
אבל דונפין חששה.
"בוא נצא שוב!" אמרה.
"רק עוד שני גרגרים," התעקש האווז. ברגע שאחר כך פלט צווחה ורץ אל הדלת, אבל היה מאוחר מדי! הדלת נטרקה, הגבירה עמדה בחוץ ונעלה אותה בבריח. הם היו נעולים!
האב הוציא חתיכת ברזל חדה מפרסת הסוס ועמד מרוצה וליטף את בעל החיים, כשהאם נכנסה בריצה לאורווה.
"בוא, אבא, וראה את השלל שתפסתי!"
"לא, חכי רגע!" אמר האב. "הביטי כאן קודם. גיליתי מה הציק לסוס."
"אני מאמינה שהמזל שלנו התהפך," אמרה האם. "תחשוב רק! האווז הלבן הגדול שנעלם באביב בוודאי הלך עם אווזות הבר. הוא חזר אלינו בלווית שבע אווזות בר. הן נכנסו ישר אל לול האווזים, וסגרתי את כולם."
"זה יוצא דופן," העיר האב. "אבל הכי טוב הוא שאנחנו לא צריכים לחשוב יותר שהילד שלנו גנב את האווז כשעזב."
"אתה צודק לגמרי, אבא," אמרה. "אבל אני חוששת שנצטרך לשחוט אותם הלילה. בעוד יומיים יום מורטן האווז, וצריך למהר אם רוצים להספיק להביא אותם לשוק בזמן."
בשוודיה קוראים ליום העשירי בנובמבר "יום מורטן האווז", והוא מקביל ליום ההודיה האמריקני.
"לדעתי זה מעשה נורא לשחוט את האווז עכשיו, אחרי שחזר אלינו עם משפחה גדולה כל כך," מחה הולגר נילסון.
"אילו הזמנים היו קלים יותר, היינו משאירים אותו בחיים. אבל מכיוון שאנחנו עומדים לעבור מכאן, אנחנו לא יכולים להחזיק אווזים. בוא עכשיו ועזור לי לשאת אותם למטבח," דחקה בו האם.
הם יצאו יחד, ותוך רגעים ספורים ראה הנער את אביו מגיע עם מורטן האווז ועם דונפין, אחד תחת כל זרוע. הוא ואשתו נכנסו לבקתה.
האווז צעק:
"אגודלון, בוא ועזור לי!", כמו שתמיד עשה בעת סכנה, אף על פי שלא ידע שהנער קרוב.
נילס הולגרסון שמע אותו, ובכל זאת עמד והתמהמה ליד דלת הרפת.
הוא לא היסס מפני שידע שיהיה טוב לו אם יערפו את ראשו של האווז, ברגע ההוא הוא אפילו לא זכר זאת, אלא מפני שפחד להיראות בעיני הוריו.
"קשה להם גם בלעדיי," חשב. "האם עליי להביא להם צער חדש?"
אבל כשהדלת נסגרה אחרי האווז, הנער התעורר.
הוא רץ בחצר הבית, קפץ אל מדרכת הלוחות שהובילה אל דלת הכניסה, ונכנס אל המסדרון, שם בעט מעליו את נעלי העץ בדרך הרגילה הישנה, והלך לעבר הדלת.
כל הזמן הזה היה קשה לו כל כך להופיע לפני אביו ואמו, עד שלא יכול היה להרים את ידו ולדפוק.
"אבל זה נוגע לחייו של האווז," אמר לעצמו, "זה שהיה ידידי הטוב ביותר מאז עמדתי כאן לאחרונה."
ברגע אחד נזכר הנער בכל מה שהוא והאווז סבלו באגמים קפואים ובימים סוערים ובין חיות טרף. לבו התמלא הכרת תודה, הוא התגבר על עצמו ודפק על הדלת.
"יש מישהו שרוצה להיכנס?" שאל אביו ופתח את הדלת.
"אמא, אסור לך לגעת באווז!" קרא הנער.
מיד פלטו האווז ודונפין, ששכבו על ספסל כשרגליהם קשורות, קריאת שמחה, ולכן הוא ידע שהם חיים.
עוד מישהי פלטה קריאת שמחה, והיא אמו!
"הנה, כמה גדלת ונהיית יפה!" קראה.
הנער לא נכנס לבקתה, אלא עמד על המפתן, כמי שאינו בטוח איך יקבלו אותו.
"ברוך השם שהחזרתי אותך אליי!" אמרה אמו, צוחקת ובוכה. "היכנס, ילדי! היכנס!"
"ברוך הבא!" הוסיף אביו, ולא יכול היה להוציא מילה נוספת.
אבל הנער עדיין התמהמה על הסף. הוא לא הבין למה הם שמחים כל כך לראות אותו, כמו שהוא. אז באה אמו, חיבקה אותו, ומשכה אותו אל תוך החדר, והוא ידע שהכול בסדר.
"אמא ואבא!" קרא. "אני ילד גדול. אני בן אדם שוב!"