המסע לוממינגהג
יום חמישי, שלושה בנובמבר.
יום אחד, בתחילת נובמבר, עפו אווזי הבר מעל רכס הלנד ונכנסו לסקונה. במשך שבועות אחדים הם נחו על המישורים הרחבים סביב פלקופינג. עוד להקות רבות של אווזי בר עצרו שם, ולכן האווזים הבוגרים נהנו לבקר חברים ותיקים, ובין הצעירים היו כל מיני משחקים ומרוצים.
נילס הולגרסון לא שמח על העיכוב בוסטרגוטלנד. הוא ניסה לשמור על לב אמיץ, אבל היה לו קשה להשלים עם גורלו.
"לו רק הייתי כבר הרחק מסקונה, באיזו ארץ זרה," חשב, "הייתי יודע בוודאות שאין לי על מה לקוות, והייתי רגוע יותר."
סוף סוף, בוקר אחד, יצאו האווזים לדרך ועפו לעבר הלנד.
בהתחלה כמעט לא התעניין הנער במחוז הזה. נדמה היה לו שאין שם שום דבר חדש לראות. אבל כשהמשיכו אווזי הבר בדרכם דרומה, לאורך רצועות החוף הצרות, התכופף הנער מעל צווארו של האווז ולא הסיר את עיניו מהקרקע.
הוא ראה את הגבעות נעלמות לאט לאט ואת המישור נפרש מתחתיו. באותה עת הבחין שהחוף נעשה פחות סלעי, שקבוצת האיים שמעבר לו הולכת ומתדלדלת עד שנעלמה, ושהים הרחב והפתוח מגיע עד היבשה עצמה. כאן כבר לא היו יערות. כאן שלט המישור. הוא השתרע עד קו האופק. ארץ חשופה כל כך, שדה אחרי שדה, הזכירה לנער את סקונה. הוא הרגיש שמחה וגם עצב כשהביט בה.
"אני לא יכול להיות רחוק מאוד מהבית," חשב.
פעמים רבות במהלך הטיול שאלו האווזונים את האווזים הזקנים:
"איך נראות ארצות זרות?"
"חכו, חכו! עוד מעט תראו," ענו האווזים הזקנים.
כשעברו אווזי הבר את רכס הלנד והתקדמו מרחק מה לתוך סקונה, קראה אקה:
"עכשיו הביטו למטה! הביטו מסביב! ככה זה נראה בארצות זרות."
באותו רגע עפו מעל רכס סודר. כל שרשרת הגבעות הארוכה הייתה עטופה ביערות אשור, וטירות יפות עם צריחים הציצו מבין העצים פה ושם.
בין העצים רעו יעלים, ובאחו שביער השתובבו ארנבות. מן היערות נשמעו קולות קרני הציידים, ונביחות הכלבים הרמות הגיעו עד לאווזי הבר. שדרות רחבות התפתלו בין העצים, ועליהן נסעו גבירות ואדונים בכרכרות מבריקות או רכבו על סוסים מהודרים. למרגלות הרכס שכן אגם הטבעת, ועל לשון יבשה צרה בו עמד מנזר בוסיו הקדום.
"האם בארצות זרות זה נראה ככה?" שאלו האווזונים.
"זה נראה בדיוק ככה בכל מקום שיש בו רכסים מכוסי יער," ענתה אקה, "רק שלא רואים הרבה כאלה. חכו! עוד תראו איך זה נראה בדרך כלל."
אקה הובילה את האווזים עוד דרומה, אל מישור סקונה הגדול. הוא השתרע שם, עם שדות תבואה, עם דונמים על דונמים של סלק סוכר שבהם עבדו קוטפי הסלק, עם בתי משק ומבני עזר נמוכים וסידוריים לבנים, עם אינספור כנסיות לבנות קטנות, עם בתי חרושת לסוכר אפורים וקומי מראה, ועם כפרים קטנים ליד תחנות הרכבת. אגמי אחו קטנים, שמסביבם עצי אשור, ולכל אחד מהם אחוזה מפוארת משלו, נצצו פה ושם.
"עכשיו הביטו למטה! הביטו היטב!" קראה האווזה המובילה. "ככה זה בארצות זרות, מחוף הים הבלטי ועד האלפים הגבוהים. מעבר לזה לא נסעתי מעולם."
אחרי שראו האווזונים את המישור, טסה האווזה המובילה לאורך חוף אורסונד. אחו ביצתי ירד בהדרגה אל הים. במקומות אחדים היו גדות גבוהות ותלולות, ובאחרים שדות חול נודד, שבהם החול נערם בתלוליות ובגבעות. כפרי דייגים השתרעו לאורך כל החוף, עם שורות ארוכות של בתים נמוכים מלבנים, כולם דומים זה לזה, עם מגדלור בקצה שובר הגלים, ועם רשתות דיג חומות תלויות בחצר הייבוש.
"עכשיו הביטו למטה! הביטו היטב! ככה זה נראה לאורך החופים בארצות זרות."
אחרי שאקה טסה כך זמן רב, היא נחתה פתאום על ביצה באזור וממינגהג, והנער לא יכול היה שלא לחשוב שהיא סיירה בכל סקונה רק כדי להראות לו שארצו יכולה להתחרות בכל ארץ בעולם. זה היה מיותר, כי הנער כלל לא חשב אם הארץ עשירה או ענייה.
מהרגע שראה את חורשת הערבות הראשונה, כאב לבו מגעגועים הביתה.