בדרך אל הים
יום שישי, שבעה באוקטובר.
מתחילת מסע הסתיו עפו אווזי הבר ישר דרומה, אבל כשעזבו את פריקסדלן הם פנו לכיוון אחר, וטסו מעל מערב ורמלנד ודלסלנד, לעבר בוהוסלן.
זה היה מסע עליז! האווזונים כבר התרגלו לעוף כל כך, שלא התלוננו עוד על עייפות, והנער חזר במהירות לשמחת החיים שלו. הוא היה מרוצה שדיבר עם בן אדם. הוא התעודד כששמע ממנה שאם ימשיך לעשות טוב לכל מי שהוא פוגש, כמו עד עכשיו, זה לא יסתיים רע בשבילו. היא לא ידעה לומר לו איך יחזור לצורתו הטבעית, אבל נתנה לו קצת תקווה וביטחון, וזה הביא את הנער לחשוב על דרך למנוע מהאווז הלבן הגדול לחזור הביתה.
"אתה יודע, מורטן האווז, שיהיה די משעמם בשבילנו לשבת בבית כל החורף אחרי מסע כזה," אמר כשהם עפים הרחק למעלה באוויר. "אני יושב כאן וחושב שכדאי לנו לצאת לחו"ל עם האווזים."
"אתה בטח לא מדבר ברצינות!" אמר האווז. מאז שהוכיח לאווזי הבר שהוא יכול לעוף איתם עד לפלנד, הוא היה מרוצה לגמרי לחזור אל דיר האווזים באורווה של הולגר נילסון.
הנער ישב רגע בשתיקה והביט למטה על ורמלנד, שבה יערות הליבנה, החורשות העלויות והגנים היו לבושים בצבעי סתיו אדומים וצהובים.
"נדמה לי שמעולם לא ראיתי את הארץ שמתחתינו יפה כמו היום!" אמר לבסוף. "האגמים הם כמו סרטי סאטן כחולים. אתה לא חושב שחבל להשתקע במערב וממינגהג ולא לראות עוד כלום מהעולם?"
"חשבתי שאתה רוצה לחזור הביתה לאמא ולאבא ולהראות להם איזה נער נהדר נהיית," אמר האווז.
כל הקיץ הוא חלם איזה רגע גאה יהיה לו כשינחת בחצר ליד הבקתה של הולגר נילסון, ויראה את דונפין ואת ששת האווזונים לאווזים ולתרנגולות, לפרות ולחתול, ולאמא של הולגר נילסון בכבודה ובעצמה. בגלל זה הוא לא שמח במיוחד מההצעה של הנער.
"נו, מורטן האווז, אתה לא חושב בעצמך שיהיה קשה לא לראות יותר שום דבר יפה!" אמר הנער.
"אני מעדיף לראות את שדות התבואה השמנים של סודרסלט מאשר את הגבעות הכחושות האלה," ענה האווז. "אבל אתה יודע היטב שאם אתה באמת רוצה להמשיך במסע, אני לא יכול להיפרד ממך."
"זו בדיוק התשובה שציפיתי לה ממך," אמר הנער, ובקולו הרגישו שנפל ממנו משא כבד של דאגה.
מאוחר יותר, כשטסו מעל בוהוסלן, הבחין הנער שרצועות ההרים שם רצופות יותר, שהעמקים דומים לנקיקים קטנים שנפוצצו בסלע היסוד, ושהאגמים הארוכים למרגלותיהם שחורים כאילו באו מעולם התחתון. גם זו הייתה ארץ מפוארת, וכשהנער ראה אותה, פעם עם פס של שמש ופעם עם צל, חשב שיש בה משהו מוזר ופראי. הוא לא ידע למה, אבל עלה בו הרעיון שפעם, מזמן, חיו באזורים המסתוריים האלה גיבורים רבים, חזקים ואמיצים, שעברו הרפתקאות מסוכנות ונועזות רבות. התשוקה הישנה לקחת חלק בכל מיני הרפתקאות נפלאות התעוררה בו.
"אולי אני עוד אתגעגע לסכנת נפשות לפחות פעם בכמה ימים," חשב. "ובכל זאת, הכי טוב להסתפק במה שיש."
הוא לא סיפר על הרעיון הזה לאווז הלבן הגדול, כי עכשיו עפו האווזים מעל בוהוסלן במלוא המהירות שיכלו לגייס, והאווז התנשף כל כך חזק שלא היה לו כוח להשיב.
השמש ירדה נמוך על האופק ונעלמה מדי פעם מאחורי גבעה, ועדיין המשיכו האווזים לדהור קדימה.
לבסוף ראו במערב פס אור זוהר, שהלך והתרחב בכל מנף כנפיים. עוד מעט נפרש לפניהם הים, לבן כחלב ומנצנץ בוורוד ובתכלת, וכשהקיפו את צוקי החוף ראו שוב את השמש, תלויה מעל הים, גדולה ואדומה ומוכנה לצלול אל הגלים.
הנער הביט בים הרחב האין־סופי ובשמש האדומה של הערב, שהאור שלה היה כל כך אדיב שהעז להסתכל ישר אליה, ותחושה של שלווה ושקט חדרה אל נשמתו.
"לא כדאי להתעצב, נילס הולגרסון," אמרה השמש. "זה עולם יפה לחיות בו, לגדולים ולקטנים כאחד. וטוב גם להיות חופשי ושמח, ולהרגיש מעליך כיפה גדולה של שמיים פתוחים."
מתנת אווזי הבר
האווזים עמדו וישנו על איון סלע קטן, ממש אחרי פיאלבקה. כשהתקרבו חצות והירח היה גבוה בשמיים, ניערה אקה הזקנה את התנומה מעיניה. אחר כך עברה סביב והעירה את איקסי וקקסי, קולמי וניאליה, ויסי וקוסי, ולבסוף נגחה באגודלון בעדינות במקורה, כך שהבהילה אותו.
"מה קרה, אמא אקה?" שאל וזינק בבהלה.
"שום דבר חמור," הרגיעה אותו אווזת ההובלה. "זה רק כך: אנחנו, שבעה ותיקים שביחד כבר זמן רב, רוצים לעוף הלילה מרחק קצר אל תוך הים, וחשבנו שאולי תרצה לבוא איתנו."
הנער ידע שאקה לא הייתה מציעה את זה אילולא היה משהו חשוב באוויר, ולכן מיד התיישב על גבה. הם טסו ישר מערבה. תחילה עברו האווזים מעל חגורה של איים גדולים וקטנים ליד החוף, ואחר כך מעל מרחב רחב של ים פתוח, עד שהגיעו לצביר הגדול הידוע בשם איי ודר. כולם היו נמוכים וסלעיים, ובאור הירח אפשר היה לראות שהם די גדולים.
אקה הביטה באחד האיים הקטנים ביותר ונחתה עליו. הוא היה גבעת אבן עגולה ואפורה, ובה נקיק רחב שהים השליך לתוכו חול ים לבן ודק וכמה צדפים.
כשהנער החליק מגבה של האווזה הבחין במשהו קרוב מאוד אליו, שנראה כמו אבן משוננת. אבל מיד ראה שזה נשר גדול שבחר באי הסלע הזה כנמל ללילה. לפני שהספיק הנער לתהות איך האווזים נוחתים בפזיזות כזאת כל כך קרוב לאויב מסוכן, התעופף העוף אליהם, והנער זיהה את גורגו, העיט.
ברור שאקה וגורגו תיאמו את הפגישה, כי אף אחד מהם לא הופתע.
"יפה מצדך, גורגו," אמרה אקה. "לא חשבתי שתגיע למקום המפגש לפנינו. אתה כאן כבר זמן רב?"
"באתי מוקדם בערב," ענה גורגו. "אבל אני חושש שהשבח היחיד שמגיע לי הוא על כך שעמדתי בפגישה איתך. לא הצלחתי כל כך במילוי ההוראות שנתת לי."
"אני בטוחה, גורגו, שעשית יותר ממה שאתה מוכן להודות," הרגיעה אקה. "אבל לפני שתספר מה עבר עליך במסע, אבקש מאגודלון שיעזור לי למצוא משהו שאמור להיות קבור באי הזה."
הנער עמד והביט בהתפעלות בשני צדפים יפים, אבל כשאקה אמרה את שמו הרים את מבטו.
"בטח תהית, אגודלון, למה סטינו מהדרך ועפנו לכאן, אל הים המערבי," אמרה אקה.
"אם אגיד את האמת, חשבתי שזה מוזר," ענה הנער. "אבל ידעתי, כמובן, שתמיד יש לך סיבה טובה לכל מה שאת עושה."
"יש לך דעה טובה עליי," השיבה אקה, "אבל אני כמעט חוששת שתאבד אותה עכשיו, כי סביר מאוד שעשינו את הדרך הזאת לשווא.
"לפני שנים רבות קרה שאני ושתיים מהאווזות הוותיקות האחרות נתקלנו בסערות נוראות בזמן טיסת אביב, והרוח הסיעה אותנו אל האי הזה. כשגילינו שלפנינו יש רק ים פתוח, חששנו שיסחפו אותנו כל כך רחוק עד שלעולם לא נמצא את הדרך חזרה ליבשה, ולכן שכבנו על הגלים בין הצוקים החשופים האלה, והסערה אילצה אותנו להישאר שם כמה ימים.
"סבלנו נורא מרעב. פעם אחת העזנו לעלות אל הנקיק שבאי הזה לחפש אוכל. לא מצאנו אף עלה ירוק, אבל ראינו כמה שקים קשורים היטב, קבורים עד חציָם בחול. קיווינו למצוא בשקים תבואה, ומשכנו וגררנו אותם עד שקרענו את הבד. אבל לא נשפכה החוצה שום תבואה, אלא מטבעות זהב נוצצים. לדברים כאלה לא היה לנו, לאווזי הבר, שום שימוש, ולכן השארנו אותם במקומם. כל השנים האלה לא חשבנו על המציאה הזאת, אבל הסתיו הזה קרה משהו שגרם לנו לרצות זהב.
"אנחנו לא יודעות אם האוצר עדיין כאן, אבל עשינו את כל הדרך הזאת כדי לבקש ממך שתבדוק את העניין."
הנער, עם צדף בכל יד, קפץ למטה אל הנקיק והתחיל לחפור בחול. הוא לא מצא שקים, אבל כשחפר בור עמוק שמע צליל מתכת וראה שנתקל במטבע זהב. אז חפר באצבעותיו והרגיש מטבעות רבים בחול. הוא מיהר בחזרה אל אקה.
"השקים נרקבו והתפרקו," קרא, "והכסף פזור בכל החול."
"מצוין!" אמרה אקה. "עכשיו מלא את הבור וישר אותו, כדי שאיש לא ישים לב שהחול הוזז."
הנער עשה כפי שנצטווה, אבל כשעלה מהנקיק נדהם לראות שאווזי הבר עומדים בשורה, אקה בראשם, ופוסעים לעברו בחגיגיות רבה.
האווזים עצרו לפניו, וכולם הרכינו את ראשיהם פעמים רבות, כל כך רציניים, שהוא נאלץ להסיר את כובעו ולהשתחוות להם.
"העניין הוא כך," אמרה אקה, "אנחנו, האווזות הזקנות, חשבנו שאילו שירת אגודלון בני אדם ועשה למענם כמו שעשה למעננו, הם לא היו נותנים לו ללכת בלי לגמול לו כראוי."
"אני לא עזרתי לכם; אתם שדאגתם לי היטב," השיב הנער.
"אנחנו חושבות גם," המשיכה אקה, "שכשבן אדם ליווה אותנו במסע שלם, אסור לתת לו לעזוב אותנו עני כמו שבא."
"אני יודע שמה שלמדתי השנה איתכם שווה לי יותר מזהב או אדמות," אמר הנער.
"מכיוון שמטבעות הזהב האלה שוכבים בנקיק בלי בעלים כל השנים האלה, אני חושבת שצריך להיות שלך," הכריזה אווזת הבר.
"חשבתי ששמעתי אותך אומרת משהו על כך שאתן עצמכן צריכות את הכסף הזה," הזכיר הנער.
"אנחנו אכן צריכות אותו, כדי שנוכל לתת לך תגמול שיגרום לאמא ולאבא שלך לחשוב שעבדת כרועה אווזים אצל אנשים הגונים."
הנער הסתובב חצי סיבוב והעיף מבט אל הים, ואז הסתובב שוב והביט ישר בעיניה הבהירות של אקה.
"נראה לי מוזר, אמא אקה, שאת מפטרת אותי כך משירותך ומשלמת לי לפני שהודעתי לך על עזיבה," אמר.
"כל עוד נשארים אווזי הבר בשוודיה, אני מקווה שתישאר איתנו," אמרה אקה. "רציתי רק להראות לך איפה האוצר, בזמן שאנחנו יכולים להגיע אליו בלי לסטות יותר מדי מהדרך."
"בכל זאת זה נראה כאילו אתן רוצות להיפטר ממני לפני שאני רוצה ללכת," טען אגודלון. "אחרי כל הזמנים הטובים שהיו לנו ביחד, אני חושב שאתן צריכות לתת לי לצאת איתכן לחו"ל."
כשאמר הנער את זה, מתחו אקה ואווזי הבר האחרים את צווארם הארוך ישר כלפי מעלה, ועמדו רגע עם מקורים פתוחים למחצה, שואפים אוויר.
"את זה לא חשבתי עליו," אמרה אקה כשהתאוששה. "לפני שתחליט לבוא איתנו, מוטב שנשמע מה יש לגורגו לומר. כדאי שתדע שכשעזבנו את לפלנד ההסכם בין גורגו לביני היה שהוא יטוס אל ביתך בסקונה, ינסה להשיג בשבילך תנאים טובים יותר אצל השדון."
"נכון," אישר גורגו, "אבל כמו שכבר אמרתי לכם, המזל היה נגדי. עד מהרה מצאתי את משק הולגר נילסון, ואחרי שחגתי מעליו מעלה ומטה שעתיים בערך, הבחנתי בשדון מתגנב בין הסככות.
"מיד צללתי עליו ועפתי איתו אל אחו, שם יכולנו לדבר בלי הפרעה.
"אמרתי לו שאקה מקבנקייסה שלחה אותי לשאול אם אינו יכול לתת לנילס הולגרסון תנאים קלים יותר.
"'הלוואי שהייתי יכול!' ענה, 'כי שמעתי שהוא התנהג יפה במסע, אבל אין זה בכוחי.'
"אז התרגזתי ואמרתי שאנקר את עיניו אם לא יתרצה.
"'תעשה מה שאתה רוצה,' השיב, 'אבל לגבי נילס הולגרסון, הדבר יסתיים בדיוק כפי שאמרתי. תגיד לו ממני שכדאי לו לחזור בקרוב עם האווז שלו, כי העניינים במשק במצב רע. אביו נאלץ לשלם ערבות על אחיו, שבו בטח. הוא קנה סוס בכסף מושאל, והחיה צלעה כבר בפעם הראשונה שרתם אותה. מאז אין לו ממנה שום תועלת בעולם. תגיד לנילס הולגרסון שהוריו נאלצו למכור שתיים מהפרות, ושעליהם לוותר על החווה אם לא יגיע להם עזרה ממקום כלשהו.'"
כששמע הנער את זה, הזעיף פנים וקפץ את אגרופיו בכוח, עד שהציפורניים נעצו בבשרו.
"אכזרי מצד השדון להציב לי תנאים כל כך קשים, שאני לא יכול לחזור הביתה ולהקל על הוריי, אבל הוא לא יהפוך אותי לבוגד בחבר! אבא ואמא שלי אנשים ישרים ותמימי דרך. אני יודע שהם מעדיפים לוותר על עזרתי מאשר שאחזור אליהם עם מצפון אשם."