יום רביעי, חמישה באוקטובר.
היום ניצל הילד את שעת המנוחה, כשאקה אכלה מרחק מה משאר אווזי הבר, ושאל אותה אם נכון מה שסיפר בטאקי. אקה לא יכלה להכחיש. הילד גרם למנהיגת הלהקה להבטיח שלא תגלה את הסוד למורטן האווז. האווז הלבן הגדול היה אמיץ ונדיב כל כך, שאם ישמע על התנאים של השדון, הוא עלול לעשות משהו נמהר.
אחר כך ישב הילד על גב האווז, זעוף ושתקן, וראשו שחוח. הוא שמע את אווזי הבר קוראים לאווזונים שהנה הם כבר בדלרנה, אפשר לראות את סטדיאן בצפון, ועכשיו הם עפים מעל נהר אוסטרדל אל אגם הורמונד, ובקרוב יגיעו אל נהר וסטרדל. אבל הילד לא טרח אפילו להציץ בכל זה.
"כנראה אסתובב עם אווזי הבר כל שארית חיי," אמר לעצמו, "ואראה מהארץ הזאת הרבה יותר ממה שאני רוצה."
הוא היה אדיש באותה מידה כשאווזי הבר קראו אליו שהם הגיעו עכשיו לורמלנד, ושהנהר שהם עוקבים אחריו דרומה הוא קלראלבן.
"כבר ראיתי כל כך הרבה נהרות," חשב הילד, "בשביל מה להתאמץ ולהסתכל על עוד אחד?"
ואפילו אילו היה להוט יותר לראות נופים, לא היה הרבה מה לראות, כי צפון ורמלנד אינו אלא יערות עצומים ומונוטוניים, ובתוכם מתפתל קלראלבן, צר ועשיר במפלים קטנים. פה ושם אפשר לראות תנור פחמים, קרחת יער או כמה בקתות נמוכות בלי ארובות, שבהן גרים פינים. אבל היער בכללותו רחב ידיים כל כך, עד שאפשר לדמות שזה במעמקי לפלנד.
משק קטן
יום חמישי, שישה באוקטובר.
אווזי הבר עקבו אחרי קלראלבן עד בתי היציקה הגדולים לברזל במונק פורס. משם המשיכו מערבה אל פריקסדלן. עוד לפני שהגיעו לאגם פריקן החלה החשכה לרדת, והם נחתו בביצה קטנה ורטובה על גבעה מיוערת. הביצה בהחלט התאימה ללינה לאווזי הבר, אבל הילד חשב שהיא קודרת וקשה, והתגעגע למקום שינה טוב יותר. עוד כשהיה גבוה באוויר הבחין שמתחת לרכס שוכנים כמה משקים, ובמהירות רבה יצא לחפש אותם.
הם היו רחוקים ממה שדמיין, ולא פעם התפתה לחזור. לאט לאט נעשה היער דליל יותר, והוא הגיע לדרך שעברה לאורך שולי היער. ממנה הסתעף שביל יפה, שעמדו בשוליו עצי ליבנה, והוביל למטה אל משק, ומיד מיהר אליו.
בתחילה נכנס הילד לחצר משק גדולה כככר שוק בעיר, מוקפת שורה ארוכה של בתים אדומים. כשחצה את החצר ראה משק אחר, שבית המגורים שלו פנה אל שביל חצץ ואל מדשאה רחבה. מאחורי הבית השתרע גן עבות עלווה. הבית עצמו היה קטן ופשוט, אבל הגן היה מוקף שורה של עצי עוזרר גבוהים מאוד, צפופים כל כך זה לזה עד שיצרו חומה ממש מסביבו. נדמה היה לילד שהוא נכנס אל אולם גדול בעל כיפה גבוהה, ושמי התכלת היפים הם תקרתו. עצי העוזרר היו עמוסים אשכולות של פירות אדומים, הדשאים עדיין היו ירוקים כמובן, אבל באותו לילה היה ירח מלא, ואור הירח הבהיר שנפל על הדשא גרם לו להיראות לבן כמו כסף.
לא נראתה שם נפש חיה, והילד יכול היה לשוטט בחופשיות לאן שרצה. בגן ראה דבר שכמעט שיפר את מצב רוחו. הוא טיפס על עץ עוזרר כדי לאכול פירות, אבל לפני שהגיע לאשכול הבחין בשיח ברברית שגם הוא היה מלא פירות. הוא החליק לאורך ענף העוזרר וטיפס אל שיח הברברית, ורק הגיע לשם וגילה שיח דומדמניות, שעליו עוד היו תלויים אשכולות אדומים ארוכים. אחר כך ראה שהגן מלא פירות דומדמניות קוצניות ופטל ושיחי ורד בר, שבערוגות הירק יש כרוב ולפת, ושעל כל שיח יש פירות, על העשבים זרעים, ועל כל קנה שיבולים מלאות גרגרים. ושם על השביל, לא, בוודאי שאי אפשר לטעות, היה תפוח אדום גדול שהאיר באור הירח.
הילד התיישב בצד השביל, כשהתפוח האדום הגדול לפניו, והתחיל לחתוך ממנו חתיכות קטנות בסכין הנדן שלו.
"לא יהיה כל כך נורא להיות שדון כל החיים," חשב, "אם תמיד יהיה קל כל כך להשיג אוכל טוב כמו כאן."
הוא ישב והרהר בזמן שאכל, ולבסוף תהה אם לא כדאי לו להישאר כאן ולתת לאווזי הבר לנסוע דרומה בלעדיו.
"אני לא יודע איך אוכל להסביר למורטן האווז שאני לא יכול לחזור הביתה," חשב. "עדיף שאעזוב אותו לגמרי. אוכל לאסוף מספיק מזון לחורף, כמו שהסנאים עושים, ואם אגור בפינה חשוכה של האורווה או של הרפת, לא אקפא למוות."
בדיוק כשחשב כך שמע רשרוש קל מעל לראשו, ושנייה אחר כך עמד על הקרקע לידו משהו שדמה לגדם של ליבנה.
הגדם התעקם והתפתל, ושתי נקודות בהירות בראשו זהרו כגחלים. זה נראה כמו כישוף. אבל הילד הבחין עד מהרה שלגדם יש מקור עקום וטבעות גדולות של נוצות סביב העיניים הבוערות. אז ידע שזה לא כישוף.
"זו הנאה אמיתית לפגוש יצור חי," אמר הילד. "אולי תואילי לומר לי איך קוראים למקום הזה, גברת תנשמת חומה, ואיזה אנשים גרים כאן."
באותו ערב, כמו בכל ערב, התיישבה התנשמת על שלב בסולם הגדול שהיה נשען על הגג, ומשם הסתכלה למטה אל שבילי החצץ ואל הדשאים, וחיכתה לחולדות. להפתעתה הרבה לא הופיעה אפילו חולדה אחת. במקום זה ראתה משהו שנראה כמו בן אדם, אבל קטן, קטן הרבה יותר, מסתובב בגן.
"זה זה שמבריח את החולדות!" חשבה התנשמת. "מה לעזאזל זה יכול להיות? זה לא סנאי, לא חתלתול ולא סמור," אמרה לעצמה. "אני מניחה שציפור שחיה במקום ישן כמו זה כל כך הרבה זמן כמוני צריכה לדעת הכול בעולם, אבל זה למעלה מהבנתי," סיכמה.
היא בהתה בדבר שנע על שביל החצץ עד שעיניה צרבו. לבסוף גברה עליה הסקרנות והיא עפה למטה אל הקרקע כדי להסתכל מקרוב על הזר.
כשהילד התחיל לדבר, התנשמת התכופפה קדימה והסתכלה בו מכף רגל ועד ראש.
"אין לו טפרים ואין לו קרניים," אמרה לעצמה, "אבל מי יודע, אולי יש לו שן ארסית או נשק מסוכן עוד יותר. אני חייבת לברר מה הוא שווה לפני שאעז לגעת בו."
"המקום נקרא מורבקה," אמרה התנשמת, "ופעם גרו כאן אנשים מכובדים. אבל אתה עצמך, מי אתה?"
"אני חושב לעבור לגור כאן," אמר הילד מרצונו, בלי לענות על שאלת התנשמת. "אתם חושבים שזה אפשרי?"
"אה, כן, אבל המקום כבר לא משהו, לעומת מה שהיה פעם," אמרה התנשמת. "אני מניחה שתסתדר כאן. הכול תלוי במה אתה מצפה לחיות. אתה מתכוון לצאת לציד חולדות?"
"אה, בשום אופן לא!" הכריז הילד. "יש יותר סכנה שהחולדות יאכלו אותי מאשר שאני אעשה להן משהו רע."
"אי אפשר שהוא תמים כמו שהוא אומר," חשבה התנשמת החומה. "בכל זאת, אני חושבת שאנסה..." היא התרוממה לאוויר, ובשנייה אחת היו טפריה נעוצים בכתפו של נילס הולגרסון והיא ניסתה לנקר את עיניו.
הילד הגן על שתי עיניו בידו האחת וניסה להשתחרר בידו השנייה, ובו בזמן קרא לעזרה בכל כוחו. הוא הבין שהוא בסכנת מוות, וחשב שהפעם בוודאי הגיע הסוף שלו!
ועכשיו עליי לספר לכם על צירוף מקרים מוזר: באותה שנה שבה נסע נילס הולגרסון עם אווזי הבר, הייתה אישה שחשבה לכתוב ספר על שוודיה, שיתאים לילדים לקרוא בבתי הספר. היא חשבה על כך מחג המולד ועד הסתיו שאחריו, אבל לא כתבה מהספר אפילו שורה אחת. לבסוף נמאס לה מכל העניין עד כדי כך, שאמרה לעצמה: "אינך מתאימה לעבודה כזאת. שבי וחברי סיפורים ואגדות, כמו תמיד, ותני למישהו אחר לכתוב את הספר הזה, שחייב להיות רציני ומלמד, ושאסור שתהיה בו מילה אחת לא אמיתית."
כמעט הוחלט שתוותר על הרעיון. אבל היא חשבה, באופן טבעי מאוד, שהיה נעים לכתוב משהו יפה על שוודיה, וקשה היה לה לוותר על עבודתה. לבסוף עלה בדעתה שאולי הסיבה שהכתיבה לא מתקדמת היא שהיא חיה בעיר, ומסביבה רק רחובות אפורים וקירות בתים. אולי אם תצא אל הכפר, שבו תוכל לראות יערות ושדות, זה ילך טוב יותר.
היא הייתה מוורמלנד, והיה ברור לה לגמרי שהיא רוצה להתחיל את הספר באותו מחוז. קודם כול תכתוב על המקום שבו גדלה. זה היה משק קטן, רחוק מהעולם הגדול, שבו נשמרו הרבה הרגלים ומנהגים מימי קדם. היא חשבה שיהיה מהנה לילדים לשמוע על המטלות הרבות שבאו בזו אחר זו במשך השנה. היא רצתה לספר להם איך חגגו בבית שלה את חג המולד, וראש השנה, ופסחא, ויום קיץ אמצעי; איזה ריהוט היה להם בבית; איך נראו המטבח והמזווה, ואיך נראו הרפת, האורווה, בית האורחים ובית המרחץ. אבל כשהגיע הזמן לכתוב על זה, העט לא זז. למה זה קרה, היא לא הצליחה להבין בכלל, ובכל זאת כך היה.
נכון, היא זכרה הכול בבהירות, כאילו עדיין חיה בתוכו. היא טענה בפני עצמה שמכיוון שהיא ממילא נוסעת אל הכפר, אולי כדאי לה לעשות טיול קטן אל המשק הישן, כדי לראות אותו שוב לפני שתכתוב עליו. היא לא הייתה שם שנים רבות, והרעיון שיש לה סיבה לנסיעה לא נראה לה רע בכלל. למעשה תמיד השתוקקה להיות שם, בכל חלק של העולם שבו הייתה. היא ראתה מקומות רבים שהיו מפוארים ויפים יותר. אבל בשום מקום לא מצאה נחת והגנה כמו בבית ילדותה.
לא היה לה קל כל כך לחזור הביתה כפי שאפשר לחשוב, כי האחוזה נמכרה לאנשים שהיא לא הכירה. היא הרגישה, אמנם, שיקבלו אותה יפה, אבל לא רצתה ללכת למקום הישן כדי לשבת ולשוחח עם זרים, כי רצתה להיזכר איך היה בימים שחלפו. לכן תכננה להגיע לשם מאוחר בערב, כשעבודת היום תסתיים והאנשים יהיו בתוך הבית.
מעולם לא תיארה לעצמה שיהיה נפלא כל כך לחזור הביתה! כשישבה בעגלה ונסעה לעבר המשק הישן, דמיינה שהיא צעירה והולכת וצעירה בכל רגע, ושעוד מעט היא כבר לא תהיה אדם מבוגר משהו עם שיער שמאפיר, אלא ילדה קטנה בחצאית קצרה עם צמה בלונדינית ארוכה. כשזיהתה כל משק לאורך הדרך, לא יכלה לדמיין אחרת מאשר שהכול בבית יהיה כמו בימים עברו. אביה ואמה ואחיה ואחיותיה יעמדו במרפסת לקבל את פניה; ראשת משק הבית הוותיקה תרוץ אל חלון המטבח לראות מי בא, ונרו ופרייה וכלב או שניים נוספים יבואו בקפיצות וינתרו עליה.
ככל שהתקרבה למקום, כך הרגישה שמחה יותר. היה סתיו, ופירוש הדבר זמן עמוס, מלא מטלות. בוודאי המטלות השונות האלה הן שמנעו מהבית להיות אי פעם משעמם. לאורך כל הדרך חפרו האיכרים תפוחי אדמה, וכנראה יעשו כך גם אצלה בבית. פירוש הדבר שעליהם להתחיל מיד לגרר תפוחי אדמה ולהכין קמח תפוחי אדמה. הסתיו היה מתון, והיא תהתה אם כל מה שבגן כבר נאגר. הכרוב עוד היה בחוץ, אבל אולי כבר קטפו את ההופס ואת כל התפוחים.
טוב יהיה אם לא עושים בבית ניקיון כללי. עונת ירידי הסתיו התקרבה, ובכל מקום צריך היה לנקות ולקרצף לפני פתיחת הירידים. זה נחשב לאירוע גדול, במיוחד אצל המשרתים. היה כיף להיכנס למטבח בערב הירידים ולראות את הרצפה המקורצפת מחדש, זרועה ענפי ערער, את הקירות המסוידים ואת כלי הנחושת הנוצצים התלויים מהתקרה.
גם אחרי שחגיגות הירידים הסתיימו לא היה הרבה זמן לנשום, כי אז הגיעה העבודה בפשתן. בימי הכלב הפשתן נפרש באחו כדי שיירקב מעט. עכשיו הונח בבית המרחץ הישן, שבו הודלק התנור כדי לייבש אותו. כשהתייבש מספיק לטיפול, זימנו את כל הנשים שבסביבה. הן ישבו מחוץ לבית המרחץ וקרעו את הפשתן לחתיכות. אחר כך היכו אותו במקלות מיוחדים, כדי להפריד את הסיבים הלבנים והדקים מהגבעולים היבשים. בזמן העבודה הפכו הנשים אפורות מאבק; שערן ובגדיהן התכסו בזרעי פשתן, אבל נראה שלא הפריע להן. כל היום דפקו המקלות, והפטפוט נמשך, כך שכשהתקרבו לבית המרחץ הישן נשמע כאילו התפרצה שם סערה רועשת.
אחרי העבודה בפשתן באו אפיית העוגיות הקשות הגדולות, גיזת הכבשים, וזמן החלפת המשרתים. בנובמבר היו ימי שחיטה עמוסים, עם המלחת בשר, הכנת נקניקים, אפיית פודינג דם והשרית נרות. התופרת שהייתה תופרת להם את השמלות מבד ארוג בבית הייתה צריכה לבוא בזמן הזה כמובן, ואלה היו תמיד שבועיים נעימים, כשהנשים ישבו יחד ועסקו בתפירה. הסנדלר, שעשה נעליים לכל בני הבית, ישב ועבד באותו זמן בחדר המשרתים הגברים, ומעולם לא נמאס לצפות בו כשחתך את העור, שם סוליות ועקבים והכניס חורים לשרוכים.
אבל הלחץ הגדול ביותר בא סביב חג המולד. יום לוסיה, שבו הלכה המשרתת לבושה לבן, עם נרות בשערה, והגישה קפה לכולם בחמש בבוקר, בא כמעין תזכורת שבשבועיים הבאים אי אפשר לסמוך על הרבה שינה. כי עכשיו צריך היה לבשל את בירת חג המולד, להשרות את דג החג בתמיסת סודה, ולאפות ולקרצף לקראת החג.
היא הייתה באמצע האפייה, עם תבניות של לחמניות חג ומגשי עוגיות מסביבה, כשהעגלון משך במושכות בקצה השביל, כפי שביקשה. היא התעוררה בבהלה, כמי שמתעורר פתאום משינה עמוקה. היה עצוב עבורה, שזה עתה חלמה שהיא מוקפת בכל אנשיה, לשבת לבדה בשעת ערב מאוחרת. כשירדה מהעגלה והחלה ללכת במעלה השביל הארוך כדי להגיע בלי שיבחינו בה אל בית ילדותה, הרגישה בעוצמה כזאת את הניגוד בין אז לעכשיו, שהייתה מעדיפה לחזור לאחור.
"מה התועלת בלבוא לכאן?" נאנחה. "אי אפשר שזה יהיה כמו בימים הישנים!"
מצד שני הרגישה שמכיוון שנסעה מרחק כה רב, תראה את המקום בכל זאת, ולכן המשיכה ללכת, אף שהייתה מדוכאת יותר בכל צעד שעשתה.
היא שמעה שהוא השתנה מאוד, ואכן כך היה! אבל עכשיו, בערב, לא שמה לב לכך. היא חשבה, דווקא, שהכול ממש אותו דבר. הנה הבריכה, שבנעוריה הייתה מלאה קרפיונים, ואיש לא העז לדוג בה, כי אבא רצה שהקרפיונים יישארו בשקט. שם היו חדרי המשרתים הגברים, המזווה והאסם, עם פעמון החצר מעל גמלון אחד ושבשבת מעל השני. חצר הבית הייתה כמו חדר עגול, בלי מבט החוצה לשום כיוון, כמו בימי אביה, שלא היה לו לב לכרות אפילו שיח אחד.
היא התעכבה בצל תחת עץ העוזרר הגדול בכניסה למשק, ועמדה והסתכלה סביבה. כשעמדה שם קרה דבר מוזר: להקת יונים באה ונחתה לידה.
היא בקושי האמינה שהן ציפורים אמיתיות, כי יונים אינן רגילות לנוע אחרי השקיעה. כנראה אור הירח היפה הוא שהעיר אותן. כנראה חשבו שהשחר עלה ועפו מהשובכים, ורק התבלבלו ובקושי ידעו איפה הן. כשראו בן אדם עפו אליה, כאילו תסדר אותן.
היו הרבה להקות יונים באחוזה כשהוריה חיו שם, כי היונים היו בין היצורים שאביה לקח תחת חסותו המיוחדת. אם מישהו הזכיר פעם שחיטת יונה, זה קלקל לו את מצב הרוח. היא שמחה שהציפורים היפות באו לקראתה בבית הישן. מי יודע, אולי היונים עפו בלילה כדי להראות לה שלא שכחו שפעם היה להן שם בית טוב.
אולי אביה שלח את ציפוריו עם ברכה אליה, כדי שלא תרגיש עצובה ובודדה כל כך כשתבוא אל ביתה לשעבר.
כשחשבה על כך עלה בה געגוע עז כל כך לימים שחלפו, עד שעיניה התמלאו דמעות. החיים היו יפים במקום הזה. היו להם שבועות של עבודה שהופסקו בחגיגות חג רבות. הם עמלו קשה כל היום, אבל בערב התאספו סביב המנורה וקראו את טגנר ורונברג, את "הגברת" לנגרן ו"העלמה" ברמר. הם גידלו תבואה, אבל גם ורדים ויסמין. הם טוו פשתן, אבל שרו שירי עם בזמן הטווייה. הם עבדו קשה על ההיסטוריה והדקדוק שלהם, אבל גם שיחקו תיאטרון וכתבו שירים. הם עמדו ליד כיריים המטבח והכינו אוכל, אבל גם למדו לנגן בחליל ובגיטרה, בכינור ובפסנתר. הם נטעו כרוב ולפת, אפונה ושעועית בגן אחד, ובגן אחר היו מלאים תפוחים ואגסים וכל מיני פירות יער. הם חיו לבדם, ולכן היו אגורים בזיכרונם כל כך הרבה סיפורים ואגדות. הם לבשו בגדים ארוגים בבית, אבל יכלו גם לנהל חיים חסרי דאגות ועצמאיים.
"בשום מקום אחר בעולם לא יודעים להפיק כל כך הרבה מהחיים כמו באחד המשקים הקטנים האלה בילדותי!" חשבה. "היה בדיוק מספיק עבודה ובדיוק מספיק משחק, ובכל יום הייתה שמחה. כמה הייתי רוצה לחזור לכאן שוב! עכשיו, אחרי שראיתי את המקום, קשה לעזוב אותו."
אז פנתה אל להקת היונים ואמרה להן, צוחקת על עצמה כל הזמן:
"האם תעופו אל אבא ותגידו לו שאני משתוקקת לחזור הביתה? שוטטתי מספיק במקומות זרים. שאלו אותו אם הוא לא יכול לסדר שאחזור בקרוב אל בית ילדותי."
ברגע שאמרה זאת התרוממה להקת היונים ועפה. היא ניסתה ללוות אותן בעיניה, אבל הן נעלמו מיד. כאילו כל החבורה הלבנה התמוססה באוויר הנוצץ.
היונים רק הלכו, וכבר שמעה שתי צעקות חדות מהגן, ובעודה ממהרת לשם ראתה מחזה מוזר. עמד שם ננס זעיר, לא גבוה יותר מכף יד, ונאבק עם תנשמת חומה. בתחילה הייתה כה נדהמת שלא יכלה לזוז. אבל כשהננס צעק יותר ויותר בכי, ניגשה במהירות והפרידה בין הלוחמים. התנשמת התרוממה אל עץ, והננס נשאר על שביל החצץ, בלי לנסות להסתתר או לברוח.
"תודה על העזרה," אמר. "אבל היה טיפשי מצידך לתת לתנשמת לברוח. אני לא יכול להסתלק מכאן, כי היא יושבת למעלה על העץ ומשגיחה עליי."
"היה חסר מחשבה מצידי לתת לה ללכת. אבל כדי לתקן, אולי אוכל ללוות אותך לביתך?" שאלה מי שכתבה סיפורים, מופתעת במקצת מכך שבאופן בלתי צפוי כזה נקלעה לשיחה עם אחד מהעם הקטן. ובכל זאת לא הייתה מופתעת כל כך, אחרי הכול. זה היה כאילו כל הזמן חיכתה לחוויה יוצאת דופן כלשהי, בזמן שהלכה באור הירח מחוץ לביתה הישן.
"האמת היא שחשבתי לעצור כאן ללילה," אמר הננס. "אם רק תראי לי מקום שינה בטוח, לא אצטרך לחזור ליער לפני עלות השחר."
"אני צריכה להראות לך מקום לישון? אינך גר כאן?"
"אני מבין שאת לוקחת אותי לאחד מהעם הקטן," אמר הננס, "אבל אני בן אדם, כמוך, אף שהפכתי לננס בידי שדון."
"זה הדבר המופלא ביותר ששמעתי מעודי! אולי תרצה לספר לי איך נקלעת למצב כזה?"
הילד לא התנגד לספר לה על הרפתקאותיו, וככל שהסיפור התקדם, כך הלכה המאזינה והתפלאה ושמחה יותר ויותר.
"איזה מזל להיתקל במי שעבר בכל שוודיה על גב אווז!" חשבה. "בדיוק את זה שהוא מספר אכתוב בספר שלי. עכשיו לא אצטרך לדאוג יותר בעניין הזה. טוב שבאתי הביתה. ולחשוב שאמצא עזרה כזאת ברגע שאגיע למקום הישן!"
מיד הבזיקה במוחה מחשבה נוספת. היא שלחה לאביה ביונים הודעה שהיא משתוקקת לבית, וכמעט מיד קיבלה עזרה בעניין שהרהרה בו זמן כה רב. אולי זו תשובת האב לתפילתה?