אגדות מהריאדלן
יום שלישי, ארבעה באוקטובר.
שלושה ימים נסע הנער בגשם ובערפל, והתגעגע לפינה מוגנת כלשהי שבה יוכל לנוח קצת.
סוף סוף ירדו האווזים לאכול ולהרגיע את כנפיהם. להקלתו הגדולה של הנער, הוא ראה על גבעה קרובה מגדל תצפית, וגרר את עצמו אליו.
כשטיפס לראש המגדל מצא שם קבוצת מטיילים, אז זחל במהירות לפינה חשוכה, ועד מהרה נרדם שנת ישרים.
כשהתעורר, התחיל הנער להרגיש אי־נוחות, כי המטיילים התעכבו במגדל זמן רב כל כך ושיחקו בסיפורים. נדמה היה לו שהם לעולם לא ילכו. מורטן האווז לא יכול היה לבוא לקחת אותו כל עוד הם שם, והנער ידע, כמובן, שהאווזים הפראיים ממהרים להמשיך בדרך. באמצע אחד הסיפורים נדמה לו ששמע קולות צפצוף וחבטות כנפיים, כאילו האווזים עפים להם, אבל הוא לא העז לגשת אל המעקה כדי לבדוק אם זה נכון.
לבסוף, כשהמטיילים הלכו והנער יכול היה לזחול ממחבואו, לא ראה שום אווז פראי, ושום מורטן האווז לא בא לקחת אותו. הוא קרא, "הנה אני, איפה אתם?" בכל כוחו, אבל חבריו לדרך לא הופיעו. לשנייה אחת לא עלה בדעתו שהם נטשו אותו; אבל הוא חשש שקרה להם משהו רע, והוא עוד תהה מה לעשות כדי למצוא אותם, כשבטאקי העורב נחת לידו.
הנער לא חלם שיום אחד יקבל את פני בטאקי בשמחה כזאת, כמו שקיבל אותו עכשיו.
"בטאקי היקר," פרץ הנער. "איזה מזל שאתה כאן! אולי אתה יודע מה קרה למורטן האווז ולאווזים הפראיים?"
"הרגע באתי עם דרישת שלום מהם," ענה העורב. "אקה ראתה צייד מסתובב בהר, ולכן לא העזה להישאר ולחכות לך, והמשיכה קדימה. עלה על גבי ועוד מעט תהיה עם חבריך."
הנער התיישב מהר על גב העורב, ובטאקי היה משיג את האווזים בקרוב, לולא עיכב אותו ערפל. כאילו שמש הבוקר העירה אותו לחיים. צעיפים קטנים וקלים של אד עלו פתאום מהאגם, מהשדות ומהיער. הם התעבו והתפשטו במהירות מופלאה, ועד מהרה כל האדמה הוסתרה מן העין בערפילים לבנים ומתגלגלים.
בטאקי עף מעל לערפל, באוויר צלול ובשמש נוצצת, אבל האווזים הפראיים בוודאי ירדו אל תוך העננים הלחים, כי אי אפשר היה לראות אותם. הנער והעורב קראו וצרחו, אבל לא קיבלו תשובה.
"נו, איזה מזל רע!" אמר בטאקי לבסוף. "אבל אנחנו יודעים שהם נוסעים דרומה, ובוודאי אמצא אותם ברגע שהאד יתפזר."
הנער היה מצוער מהמחשבה שהוא נפרד ממורטן האווז דווקא עכשיו, כשהאווזים בדרכם, והאווז הלבן הגדול עלול להיתקל בכל מיני צרות. אחרי שאגודלון ישב ודאג שעתיים ויותר, אמר לעצמו שעד כה לא קרה שום אסון, ואין טעם לאבד את הלב.
ממש אז שמע תרנגול קורא למטה על האדמה, ומיד התכופף קדימה על גב העורב וקרא:
"איך קוראים לארץ שאני עובר מעליה?"
"קוראים לה הריאדלן, הריאדלן, הריאדלן," קרא התרנגול.
"איך זה נראה שם למטה, איפה שאתה?" שאל הנער.
"צוקים במערב, יערות במזרח, עמקים רחבים לאורך הארץ כולה," ענה התרנגול.
"תודה," קרא הנער. "אתה מתאר את זה בצורה ברורה."
כשנסעו עוד קצת, שמע עורבני קורא למטה בתוך הערפל.
"איזה אנשים גרים בארץ הזאת?" קרא הנער.
"איכרים טובים וחסכנים," ענה העורבני. "איכרים טובים וחסכנים."
"ומה הם עושים?" שאל הנער. "מה הם עושים?"
"הם מגדלים בקר וכורתים יערות," קרא העורבני.
"תודה," ענה הנער. "אתה עונה יפה."
קצת יותר רחוק שמע קול אדם מזמר ושר בקולות גבוהים למטה בערפל.
"יש עיר גדולה באזור הזה של הארץ?" שאל הנער.
"מה--מה--מי זה שקורא?" קרא קול האדם.
"יש עיר גדולה באזור הזה?" חזר הנער.
"אני רוצה לדעת מי זה שקורא," צעק קול האדם.
"יכולתי לדעת שלא אקבל מידע כששואלים בן אדם שאלה בנימוס," השיב הנער בחדות.
לא עבר זמן רב והערפל נעלם, פתאום כמו שבא. אז ראה הנער נוף יפהפה, עם צוקים גבוהים כמו בימטלנד, אבל בלי יישובים גדולים ופורחים על מורדות ההרים. הכפרים שכנו רחוק זה מזה, והחוות היו קטנות. בטאקי עקב אחרי הנחל דרומה עד שנראה כפר. שם נחת בשדה קשיים והוריד את הנער.
"בקיץ גדלה כאן תבואה," אמר בטאקי. "הסתכל מסביב, אולי תמצא משהו אכיל."
הנער עשה כעצתו, ותוך זמן קצר מצא גבעול חיטה. בזמן שהוציא את הגרגרים ואכל אותם, דיבר אליו בטאקי.
"אתה רואה את ההר שמתנשא ממש מדרום לנו?" שאל.
"כן, כמובן שאני רואה," אמר הנער.
"קוראים לו סונפיאלט," המשיך העורב; "אתה יכול לתאר לעצמך שהיו שם הרבה זאבים פעם."
"בוודאי היה זה מקום נהדר לזאבים," אמר הנער.
"האנשים שגרו כאן בעמק הותקפו על ידם לעיתים קרובות," העיר העורב.
"אולי אתה זוכר סיפור טוב על זאבים ותספר לי אותו?" אמר הנער.
"סיפרו לי שמזמן מזמן, הזאבים מסונפיאלט ארבו לאיש שיצא למכור את סחורתו," התחיל בטאקי. "הוא היה מהדה, כפר כמה קילומטרים במורד העמק. היה חורף, והזאבים רדפו אחריו כשנסע על הקרח של אגם יוסנה. היו שם תשעה או עשרה בערך, ולאיש מהדה היה סוס זקן וחלש, כך שהיה סיכוי קטן מאוד שיימלט.
"כששמע האיש את יללת הזאבים וראה כמה רבים הם הרודפים אחריו, איבד את ראשו, ולא עלה בדעתו שעליו לזרוק מהמזחלת את החביות והקנקנים כדי להקל על המשא. הוא רק הלהיב את הסוס בשוט ונסע במהירות המרבית, אבל עד מהרה ראה שהזאבים מתקרבים אליו. החופים היו שוממים, והחווה הקרובה ביותר הייתה במרחק ארבעה־עשר קילומטרים. הוא חשב שהגיעה שעתו האחרונה, והיה משותק מפחד.
"בעודו יושב שם מבועת, ראה משהו נע בין השיחים שהוצבו בקרח לסימון הדרך; וכשגילה מי זה שהולך שם, פחדו הלך וגבר.
"לא חיות טרף באו לקראתו, אלא אישה זקנה ועניה, ושמה מאלין הפינית, שהייתה רגילה לשוטט בדרכים ובשבילים. היא הייתה גבנונית וצולעת קצת, ולכן זיהה אותה מרחוק.
"הזקנה צעדה היישר לעבר הזאבים. המזחלת הסתירה אותם מעיניה, והאיש הבין מיד שאם ימשיך לנסוע בלי להזהיר אותה, היא תלך ישר אל לועות החיות, ובזמן שהן ינסרו אותה, יספיק הוא להימלט.
"הזקנה צעדה לאט, כפופה על מקל. היה ברור שהיא אבודה אם לא יעזור לה, אבל גם אם יעצור ויקח אותה למזחלת, ממש לא בטוח שתינצל. סביר מאוד שהזאבים ישיגו אותם, והוא והיא והסוס ייהרגו כולם. הוא שקל אם לא עדיף להקריב חיים אחד כדי שיינצלו שניים--המחשבה הבזיקה בו ברגע שראה את הזקנה. היה לו גם זמן לחשוב איך יהיה לו אחר כך--אולי יצטער שלא הושיט לה עזרה; או אם יום אחד אנשים ילמדו על המפגש ועל כך שלא ניסה לעזור לה. זה היה פיתוי נורא.
"'מוטב שלא הייתי רואה אותה,' אמר לעצמו.
"ממש אז יללו הזאבים בפראות. הסוס התרומם על רגליו, זינק קדימה ודהר על פני הקבצנית הזקנה. גם היא שמעה את יללת הזאבים, וכשהאיש מהדה חלף על פניה, ראה שהיא יודעת מה מצפה לה. היא עמדה ללא ניע, פיה פתוח לצעקה, זרועותיה פרושות לעזרה. אבל היא לא צעקה ולא ניסתה להשליך את עצמה למזחלת. נדמה היה שמשהו הפך אותה לאבן. 'זה אני,' חשב האיש. 'בוודאי נראיתי כמו שד כשחלפתי על פניה.'
"הוא ניסה להרגיש שבע רצון, עכשיו כשהיה בטוח שיימלט; אבל באותו רגע בדיוק לבו האשים אותו. מעולם לא עשה דבר נבזי, והוא הרגיש עכשיו שכל חייו נהרסו.
"'יהיה מה שיהיה,' אמר, ומשך ברסן, 'אני לא יכול להשאיר אותה לבדה עם הזאבים!'
"בקושי רב הצליח לסובב את הסוס, אבל בסוף עלה בידו, והוא נסע מיד בחזרה אליה.
"'מהר, עלי למזחלת,' אמר בגסות; כי כעס על עצמו שלא השאיר את הזקנה לגורלה.
"'את יכולה להישאר בבית מדי פעם, מכשפה זקנה!' רטן. 'עכשיו גם הסוס שלי וגם אני נפול בגללך.'
"הזקנה לא אמרה מילה, אבל לאיש מהדה לא היה מצב רוח לחוס עליה.
"'הסוס כבר דהר היום שלושים וחמישה קילומטרים, והמשא לא הוקל כלל מאז שעלית עליו!' מלמל, 'ובוודאי את מבינה שבקרוב יתרושש.'
"מגלשי המזחלת חרקו על הקרח, ובכל זאת שמע איך הזאבים מתנשפים, וידע שהחיות כמעט עליו.
"'נגמר לנו!' אמר. 'הרבה תועלת היה בניסיון להציל אותך, מאלין, לך או לי!'
"עד לאותו רגע שתקה הזקנה--כמו מי שרגילה לספוג עלבונות--אבל עכשיו אמרה כמה מילים.
"'אני לא מבינה למה אינך זורק את הסחורה ומקל על המשא. תוכל לחזור מחר ולאסוף אותה.'
"האיש הבין שזו עצה נבונה, והתפלא שלא חשב עליה קודם. הוא זרק את הרסן לזקנה, התיר את החבלים שקשרו את החביות והשליך אותן החוצה. הזאבים כבר היו עליהם, אבל עכשיו עצרו לבחון את מה שהושלך על הקרח, והנוסעים שוב הקדימו אותם.
"'אם זה לא יעזור לך,' אמרה הזקנה, 'אתה מבין, כמובן, שאמסור את עצמי לזאבים מרצוני, כדי שתימלט.'
"בזמן שדיברה ניסה האיש לדחוף מהמזחלת הארוכה גיגית ענקית של מבשלה. בעודו מושך בה, עצר כאילו לא החליט עדיין אם לזרוק אותה; אבל בעצם מחשבתו הייתה עסוקה בדבר אחר לגמרי.
"'בוודאי איש וסוס שאין בהם חולשה אינם צריכים לתת לזקנה חלשה להיטרף בידי זאבים למענם!' חשב. 'חייבת להיות דרך אחרת להינצל. כמובן שיש! רק הטיפשות שלי מונעת ממני למצוא את הדרך.'
"שוב התחיל לדחוף את הגיגית, ושוב עצר, ופרץ בצחוק.
"הזקנה נבהלה ותהתה אם השתגע, אבל האיש מהדה צחק על עצמו כי היה טיפש כל כך כל הזמן. זה היה הדבר הפשוט ביותר בעולם להציל את שלושתם. הוא לא הבין למה לא חשב על כך קודם.
"'שמעי מה אני אומר לך, מאלין!' אמר. 'היה נהדר מצדך שהיית מוכנה להשליך את עצמך לזאבים. אבל לא תצטרכי, כי אני יודע איך אפשר להציל את שלושתנו בלי לסכן אף אחד. זכרי, כל מה שאעשה, את תישארי יושבת ותיסעי עד לינסל. שם תעירי את אנשי העיירה ותגידי להם שאני לבד כאן על הקרח, מוקף בזאבים, ותבקשי שיבואו לעזור לי.'
"האיש חיכה עד שהזאבים כמעט הגיעו למזחלת. אז גלגל החוצה את הגיגית הגדולה, קפץ למטה וזחל מתחתיה.
"זו הייתה גיגית עצומה, גדולה מספיק להכיל בישול שלם של חג המולד. הזאבים זינקו עליה ונשכו את הטבעות, אבל הגיגית הייתה כבדה מכדי שיזיזו אותה. הם לא יכלו להגיע אל האיש שבפנים.
"הוא ידע שהוא בטוח וצחק על הזאבים. אחרי זמן מה שב להיות רציני.
"'מעתה, כשאהיה במצוקה, אזכור את הגיגית הזאת, ואזכור שאין לי צורך לעולם לעשות עוול לא לעצמי ולא לאחרים, כי תמיד יש דרך שלישית לצאת מקושי, רק צריך להצליח למצוא אותה.'"
בזה סיים בטאקי את סיפורו.
הנער שם לב שהעורב אינו מדבר לעולם אלא אם יש משמעות מיוחדת מאחורי דבריו, וככל שהאזין לו יותר, כן נעשה מהורהר יותר.
"מעניין למה סיפרת לי את הסיפור הזה," העיר הנער.
"פשוט עלה בדעתי כשעמדתי כאן והבטתי למעלה אל סונפיאלט," ענה העורב.
עכשיו נסעו הלאה במורד אגם יוסנה, ותוך שעה בערך הגיעו לקולסט, קרוב לגבול הלסינגלנד. כאן נחת העורב ליד בקתה קטנה שלא היו בה חלונות--רק תריס. מהארובה עלו ניצוצות ועשן, ומבפנים נשמעו מכות פטיש כבדות.
"בכל פעם שאני רואה את הנפחייה הזאת," העיר העורב, "אני נזכר שבימים עברו היו כאן בהריאדלן נפחים מיומנים כל כך, במיוחד בכפר הזה, שאי אפשר היה להשוות אליהם אף אחד בארץ כולה."
"אולי אתה זוכר גם סיפור עליהם?" אמר הנער.
"כן," השיב בטאקי, "אני זוכר סיפור על נפח מהריאדלן שהזמין פעם שני נפחים מומחים אחרים--אחד מדלרנה ואחד מורמלנד--להתחרות בו בייצור מסמרים. האתגר התקבל, ושלושת הנפחים נפגשו כאן בקולסט. הדלרני התחיל. הוא חישל תריסר מסמרים, ישרים וחלקים וחדים כל כך שאי אפשר היה לשפר אותם. אחריו בא הורמלנדי. גם הוא חישל תריסר מסמרים שהיו מושלמים לגמרי, ויתר על כן סיים אותם בחצי מהזמן שלקח לדלרני. כשהשופטים ראו זאת אמרו לנפח מהריאדלן שלא כדאי לו לנסות, כי לא יוכל לחשל טוב יותר מהדלרני או מהר יותר מהורמלנדי.
"'אני לא מוותר! חייבת להיות עוד דרך להצטיין,' התעקש הנפח מהריאדלן.
"הוא הניח את הברזל על הסדן בלי לחמם אותו בכבשן; פשוט הקיש עליו עד שהתחמם, וחישל מסמר אחר מסמר, בלי שימוש בסדן ובלי מפוח. אף אחד מהשופטים לא ראה מעולם נפח מניף פטיש במיומנות כזאת, והנפח מהריאדלן הוכרז כטוב ביותר בארץ."
בדברים האלה שתק בטאקי, והנער נעשה מהורהר עוד יותר.
"מעניין מה הייתה מטרתך בכך שסיפרת לי את זה," שאל.
"הסיפור נפל בראשי כשראיתי שוב את הנפחייה הישנה," אמר בטאקי בקלילות.
שני הנוסעים עלו שוב לאוויר, והעורב נשא את הנער דרומה עד שהגיעו לקהילת לילהריאדל, שם נחת על תל מכוסה עלים בראש רכס.
"מעניין אם אתה יודע על איזה תל אתה עומד," אמר בטאקי.
הנער נאלץ להודות שאינו יודע.
"זהו קבר," אמר בטאקי. "מתחת לתל הזה שוכב המתיישב הראשון בהריאדלן."
"אולי יש לך גם עליו סיפור?" אמר הנער.
"לא שמעתי עליו הרבה, אבל אני חושב שהיה נורווגי. הוא שירת אצל מלך נורווגי, נפל בחסדיו הרעים, ונאלץ לברוח מהארץ.
"אחר כך עבר אל מלך שוודיה, שישב באופסלה, ונכנס לשירותו. אבל אחרי זמן מה ביקש את יד אחותו של המלך, וכשהמלך לא רצה לתת לו כלה בעלת מעמד כה גבוה, נמלט איתה. עד אז הצליח להכניס את עצמו לחוסר חסד כזה, עד שלא היה בטוח לו לגור לא בנורווגיה ולא בשוודיה, והוא לא רצה לעבור לארץ זרה. 'אבל בוודאי עוד נשארה לי דרך,' חשב. עם משרתיו ואוצרותיו נסע דרך דלרנה, עד שהגיע ליערות השוממים שמעבר לגבולות המחוז. שם התיישב, בנה בתים ופרץ אדמה. כך, אתה רואה, היה האדם הראשון שהתיישב בחלק הזה של הארץ."
בעודו מקשיב לסיפור האחרון, נראה הנער רציני מאוד.
"מעניין מה מטרתך בכך שאתה מספר לי את כל זה," חזר ושאל.
בטאקי התפתל והסתובב וכיווץ את עיניו, וחלף זמן עד שענה לנער.
"מכיוון שאנחנו כאן לבד," אמר לבסוף, "אנצל את ההזדמנות לשאול אותך על עניין מסוים.
"האם ניסית פעם לברר באילו תנאים השדון שהפך אותך אמור להחזיר אותך להיות בן אדם רגיל?"
"התנאי היחיד ששמעתי עליו הוא שעליי לקחת את האווז הלבן ללפלנד ולהחזיר אותו לסקונה, בריא ושלם."
"חשבתי כך," אמר בטאקי; "כי כשנפגשנו לאחרונה דיברת בביטחון על כך שאין דבר בזוי יותר מלרמות חבר שסומך עליך. מוטב שתשאל את אקה על התנאים. אתה יודע, אני מניח, שהיא הייתה בביתך ושוחחה עם השדון."
"אקה לא סיפרה לי על כך," אמר הנער בתמיהה.
"בוודאי חשבה שמוטב שלא תדע מה בדיוק אמר השדון. באופן טבעי היא מעדיפה לעזור לך מאשר למורטן האווז."
"מוזר, בטאקי, שתמיד יש לך דרך לגרום לי להרגיש אומלל וחרד," אמר הנער.
"אני מניח שאכן עשוי להיראות כך," המשיך העורב, "אבל הפעם אני מאמין שתהיה אסיר תודה לי על שאני מספר לך שדברי השדון היו בערך כך: תהפוך שוב לבן אדם רגיל אם תחזיר את מורטן האווז, כדי שאמך תניח אותו על קרש הקצבים ותערוף את ראשו."
הנער זינק על רגליו.
"זו רק עוד אחת מהמצאות הבוז שלך," קרא בכעס.
"אתה יכול לשאול את אקה בעצמך," אמר בטאקי. "אני רואה אותה מגיעה לשם למעלה עם כל להקתה. ואל תשכח מה שאמרתי לך היום. בדרך כלל יש דרך החוצה מכל קושי, אם רק יודעים למצוא אותה. אתעניין לראות איזו הצלחה תהיה לך."