יום הנסיעה הראשון
יום שבת, אחד באוקטובר.
הנער ישב על גבו של האווז ועלה עמו אל בין העננים. כשלושים אווזים, בשורות מסודרות, טסו במהירות דרומה. נשמע רחש נוצות, וכנפיים רבות חבטו באוויר ברעש כזה, שבקושי אפשר היה לשמוע את קולך שלך. אקה מקבנקייסה טסה בראש. אחריה טסו איקסי וקקסי, קולמי וניאליה, ויסי וקוסי, מורטן האווז ודונפין. ששת האווזונים שהצטרפו אל הלהקה בסתיו הקודם כבר הלכו לדרכם ודאגו לעצמם. במקומם לקחו האווזים הזקנים עמם עשרים ושניים אווזונים שגדלו בגיא באותו קיץ. אחד־עשר טסו מימין, אחד־עשר משמאל, והם עשו כמיטב יכולתם לשמור על מרווחים שווים, כמו הציפורים הגדולות.
האווזונים המסכנים לא יצאו מעולם למסע ארוך, ובתחילה התקשו לעמוד בקצב המהיר של הטיסה.
"אקה מקבנקייסה! אקה מקבנקייסה!" קראו בקול קטן וקבלני.
"מה קרה?" שאלה האווזה המובילה בחדות.
"הכנפיים שלנו התעייפו מלהתנועע, הכנפיים שלנו התעייפו מלהתנועע!" יללו הצעירים.
"ככל שתמשיכו יותר, כך יקל עליכם," ענתה האווזה המובילה, בלי להאט את מהירותה. והיא צדקה לגמרי, כי כאשר האווזונים טסו עוד שעתיים, הם הפסיקו להתלונן על עייפות.
אבל בגיא שבהרים הם היו רגילים לאכול כל היום, ובתוך זמן קצר התחילו להרגיש רעב.
"אקה, אקה, אקה מקבנקייסה!" יללו האווזונים בקול מעורר רחמים.
"מה הצרה עכשיו?" שאלה האווזה המובילה.
"אנחנו כל כך רעבים, שאנחנו לא יכולים לטוס יותר!" יבבו האווזונים. "אנחנו כל כך רעבים, שאנחנו לא יכולים לטוס יותר!"
"אווזי בר צריכים ללמוד לאכול אוויר ולשתות רוח," אמרה האווזה המובילה, והמשיכה לטוס.
ואמנם נדמה היה שהצעירים לומדים לחיות על רוח ואוויר, כי אחרי שטסו עוד קצת, הם לא אמרו עוד מילה על רעב.
להקת האווזים עדיין עברה מעל אזור ההרים, והאווזים הזקנים קראו בקול את שמות כל הפסגות שחלפו על פניהן, כדי שהצעירים ילמדו אותם. אחרי שקראו כך זמן מה: "זה פורסוטיוקו, זה סריאקטיוקו, זה סוליטלמה," וכן הלאה, האווזונים איבדו שוב את הסבלנות.
"אקה, אקה, אקה!" צווחו בקול שובר לב.
"מה קרה?" אמרה האווזה המובילה.
"אין לנו עוד מקום בראש בשביל השמות הנוראים האלה!" צווחו האווזונים.
"ככל שתכניסו יותר לראש, כך יהיה בו מקום ליותר," השיבה האווזה המובילה, והמשיכה לקרוא את השמות המוזרים.
הנער ישב וחשב שכבר הגיע הזמן שאווזי הבר ייצאו דרומה, כי כל כך הרבה שלג ירד, שהאדמה הייתה לבנה עד כמה שהעין רואה. אי אפשר היה להכחיש שבסוף ימיהם בגיא היה די לא נעים. גשם וערפל באו בזה אחר זה בלי הפסקה, ואם התבהר מדי פעם, מיד אחר כך בא הכפור. פירות היער והפטריות, שמהם התקיים הנער כל הקיץ, קפאו או נרקבו. לבסוף נאלץ לאכול דגים נאים, מה שלא אהב כלל. הימים התקצרו, והערבים הארוכים והבקרים המאוחרים היו משעממים למדי בשביל מי שלא יכול לישון כל זמן שהשמש איננה.
עכשיו, סוף סוף, כנפי האווזונים התחזקו, והאווזים יכלו לצאת דרומה. הנער היה כל כך שמח, שצחק ושר כשרכב על גב האווז. לא רק בגלל החושך והקור השתוקק לעזוב את לפלנד, היו גם סיבות אחרות.
בשבועות הראשונים לשהותו שם לא התגעגע הנער הביתה כלל. הוא חשב שמעולם לא ראה ארץ מפוארת כל כך. הדאגה היחידה שלו הייתה להגן על עצמו מפני היתושים, שלא יאכלו אותו חי.
הנער כמעט לא ראה את האווז, כי האווז הלבן והגדול חשב רק על דונפין שלו ולא רצה להיפרד ממנה לרגע. לעומת זאת, אגודלון נצמד לאקה ולגורגו הנשר, ושלושתם בילו יחד שעות רבות ומאושרות.
שתי הציפורים לקחו אותו עמן למסעות ארוכים. הוא עמד על פסגת קבנקייסה המכוסה שלג, הביט למטה אל הקרחונים וביקר במצוקים גבוהים רבים שרגל אדם כמעט לא דרכה בהם. אקה הראתה לו עמקי הרים נסתרים ועמוקים, והניחה לו להציץ למערות שבהן הזאבות מגדלות את גוריהן. הוא גם הכיר את אילי הצפון המבויתים שרעו בעדרים לאורך חופי אגם טורנה היפהפה, וירד אל המפלים הגדולים, והעביר לדובים שחיו שם דרישות שלום מחבריהם וקרוביהם בוסטמנלנד.
מאז שראה את אוסה רועת האווזים, השתוקק ליום שבו יוכל לחזור הביתה עם מורטן האווז ולהיות שוב בן אדם רגיל. הוא רצה להיות שוב הוא עצמו, כדי שאוסה לא תפחד לדבר אתו ולא תטרוק את הדלת בפניו.
כן, הוא היה ממש שמח שהם סוף סוף דוהרים דרומה. הוא נופף בכובעו וקרא בקול רם כשראה את יער האורנים הראשון. באותה דרך בירך את הבקתה האפורה הראשונה, את העז הראשונה, את החתול הראשון ואת התרנגולת הראשונה.
הם פגשו בלי הפסק ציפורים נודדות, שטסו עכשיו בלהקות גדולות יותר מאשר באביב.
"לאן פניכם, אווזי בר?" קראו הציפורים החולפות. "לאן פניכם?"
"אנחנו, כמוכם, יוצאים לחו"ל," ענו האווזים.
"האווזונים שלכם עוד לא מוכנים לטוס," צרחו האחרות. "הם לעולם לא יחצו את הים עם הכנפיים הקטנטנות האלה!"
גם הלפים והאיילים עזבו את ההרים. כשאווזי הבר הבחינו באיילים, הם עשו סיבוב למטה וקראו:
"תודה על החברה בקיץ הזה!"
"מסע נעים לכם, ושתחזרו לשלום!" השיבו האיילים.
אבל כשראו הדובים את אווזי הבר, הם הצביעו עליהם בפני הגורים ונהמו:
"תראו את האווזים האלה; הם כל כך מפחדים מקצת קור, שהם לא מעזים להישאר בבית בחורף."
אבל האווזים הזקנים היו מוכנים עם תשובה, וקראו לאווזוניהם:
"תראו את החיות האלה שנשארות בבית וישנות חצי שנה, רק כדי לא להתאמץ ולנסוע דרומה!"
למטה, ביער האורנים, ישבו גוזלי תרנגולת היער צפופים זה אל זה והביטו בגעגוע אחרי להקות הציפורים הגדולות, שבשמחה ובעליצות המשיכו דרומה.
"מתי יגיע תורנו?" שאלו את אמא תרנגולת היער.
"אתם תצטרכו להישאר בבית עם אמא ועם אבא," אמרה.