אחר צהריים אחד של יולי ירד גשם נורא באזור אגם לוסאיאורה. הלפים, שבקיץ חיו רוב הזמן תחת כיפת השמיים, זחלו אל תוך האוהל וישבו על עקביהם סביב האש ושתו קפה.
המתיישבים החדשים בחוף המזרחי של האגם עבדו בחריצות כדי שבתיהם יהיו מוכנים לפני שיגיע חורף הצפון הקשה. הם התפלאו על הלפים, שחיו בצפון הרחוק מאות שנים מבלי לחשוב אפילו פעם אחת שנחוצה להם הגנה טובה יותר מפני הקור והסערה מאשר יריעת אוהל דקה.
הלפים, מצדם, התפלאו על המתיישבים החדשים, שמטילים על עצמם עבודה קשה וחסרת טעם, כשכדי לחיות בנוחות אין צורך בשום דבר מלבד כמה אילי צפון ואוהל אחד.
הם צריכים רק לנעוץ את הכלונסאות באדמה ולפרוש עליהם את היריעות, וביתם מוכן. אין להם צורך לטרוח בקישוט או בריהוט. הדבר החשוב ביותר הוא לפזר על הרצפה ענפי אשוח, לפרוש כמה עורות ולתלות את הקדירה הגדולה, שבה מבשלים את בשר אייל הצפון, על שרשרת הקשורה לראש כלונסאות האוהל.
בעוד הלפים משוחחים על כוסות הקפה שלהם, התקרבה סירת משוטים מכיוון קירונה ועגנה בחוף, ליד מחנה הלפים.
מן הסירה ירדו פועל ונערה צעירה, בת שלוש עשרה או ארבע עשרה. הנערה הייתה אוסה. כלבי הלפים זינקו אליהם בנביחות רמות, ואחד מבני המקום הוציא את ראשו מפתח האוהל לראות מה קורה.
הוא שמח כשראה את הפועל, כי היה זה ידיד של הלפים, אדם טוב לב וחברותי, שידע לדבר בשפתם. הלפי קרא לו להיכנס אל האוהל.
"הגעת בדיוק בזמן, סודרברג!" אמר. "קנקן הקפה על האש. אי אפשר לעבוד בגשם הזה, אז היכנס וספר לנו מה חדש."
הפועל נכנס, ובמהומה גדולה, בין הרבה צחוק ובדיחות, פינו מקום לסודרברג ולאוסה, אף על פי שהאוהל כבר היה מלא עד אפס מקום באנשי המקום. אוסה לא הבינה דבר מן השיחה. היא ישבה בשתיקה והביטה בתדהמה בקדירה ובקנקן הקפה, באש ובעשן, בגברים הלפים ובנשים הלפיות, בילדים ובכלבים, בקירות וברצפה, בכוסות הקפה ובמקטרות העישון, בלבוש הצבעוני ובכלים הגסים. כל זה היה חדש בשבילה.
פתאום הורידה את מבטה, כי הרגישה שכל מי שבאוהל מסתכל עליה. סודרברג בוודאי אמר עליה משהו, כי עכשיו הוציאו גם הגברים הלפים וגם הנשים הלפיות את המקטרות הקצרות מפיהם והביטו בה בעיניים פעורות, מלאי פליאה ויראה. הלפי שישב לידה טפח על כתפה והינהן ואמר בשוודית: "בְּרָה, בְּרָה!" (טוב, טוב!). אישה לפית מילאה כוס קפה עד הקצה והעבירה אותה אליה בקושי רב, ובו בזמן נער לפי, בגילה בערך, התפתל וזחל בין היושבים עד שהגיע אליה.
אוסה הבינה שסודרברג מספר ללפים שהיא זה עתה קברה את אחיה הקטן, מאטס. הלוואי שיברר דווקא על אביה.
השדון אמר לה שהוא גר אצל הלפים שחנו מערבית לאגם לוסאיאורה, והיא התחננה שיתנו לה לנסוע למעלה על משאית חול כדי לחפש אותו, שכן רכבות נוסעים רגילות לא הגיעו עד לשם. גם הפועלים וגם המנהלים עזרו לה כמיטב יכולתם. מהנדס אחד שלח את סודרברג איתה מעבר לאגם, כי הוא דיבר לפית. היא קיוותה לפגוש את אביה ברגע שתגיע. מבטה נדד בחרדה מפנים לפנים, אבל ראתה רק בני המקום. אביה לא היה שם.
היא הבחינה שהלפים וסודרברג השוודי מדברים ביניהם ברצינות הולכת וגוברת. הלפים הניעו את ראשיהם ודפקו על מצחם, כאילו דיברו על מישהו שאינו שפוי לגמרי.
היא נעשתה כל כך חסרת מנוחה שלא יכלה עוד לשאת את המתח, ושאלה את סודרברג מה הלפים יודעים על אביה.
"הם אומרים שהוא הלך לדוג," אמר הפועל. "הם לא בטוחים שיוכל לחזור למחנה הלילה, אבל ברגע שמזג האוויר יתבהר, אחד מהם ילך לחפש אותו."
אחר כך פנה אל הלפים וחזר לשוחח איתם. הוא לא רצה לתת לאוסה הזדמנות לשאול אותו עוד על יון אסרסון.
למחרת בבוקר
אולה סרקה בעצמו, האיש הנכבד ביותר בין הלפים, אמר שימצא את אביה של אוסה, אבל לא נראה שהוא ממהר. הוא ישב מקופל מחוץ לאוהל וחשב על יון אסרסון, ותהה איך הכי טוב לספר לו על בואה של בתו. היה צריך להיזהר מאוד, כדי שיון אסרסון לא ייבהל ויברח. הוא היה אדם מוזר, שפחד מילדים. נהג לומר שמראם ממלא אותו עצבות כזאת שהוא אינו יכול לשאת אותה.
בעוד אולה סרקה שוקל בליבו, ישבו אוסה רועת האווזים ואסלק, הנער הלפי שהסתכל בה כל כך בעיון אמש, על האדמה מול האוהל ושוחחו.
אסלק למד בבית ספר ויכול היה לדבר שוודית. הוא סיפר לאוסה על חיי "בני הסאמה", ואמר לה בנחרצות שטוב להם יותר מאשר לכל שאר האנשים.
אוסה חשבה שהם חיים בעוני נורא, ואמרה לו את זה.
"את לא יודעת על מה את מדברת!" אמר אסלק בקצרה. "רק תישארי אצלנו שבוע ותראי שאנחנו האנשים המאושרים ביותר בעולם."
"אם אשאר כאן שבוע שלם, אחנק מכל העשן שבאוהל," השיבה אוסה.
"אל תגידי את זה!" מחה הנער. "את לא מכירה אותנו. תני לי לספר לך משהו שיבהיר לך שככל שתישארי אצלנו יותר זמן, כך תהיי מרוצה יותר."
ואז התחיל אסלק לספר לאוסה על מחלה שנקראה "המגפה השחורה", שפעם השתוללה בכל הארץ. הוא לא היה בטוח אם עברה גם בארץ הסאמה האמיתית, שבה הם נמצאים עכשיו, אבל ביֶמטלנד היא השתוללה באכזריות כזאת, שמבין בני הסאמה שחיו שם ביערות ובהרים מתו כולם, חוץ מנער בן חמש עשרה. ומבין השוודים, שחיו בעמקים, לא נשארה אלא נערה אחת, שגם היא הייתה בת חמש עשרה.
הנער והנערה שוטטו, כל אחד לבדו, בארץ השוממה כל החורף, בחיפוש אחר בני אדם אחרים. לבסוף, לקראת האביב, נפגשו השניים. אסלק המשיך: "הנערה השוודית ביקשה מהנער הלפי שילווה אותה דרומה, שם תוכל לפגוש אנשים מבני עמה. היא לא רצתה להישאר עוד ביֶמטלנד, שבה היו רק חוות נטושות. 'אקח אותך לכל מקום שתרצי,' אמר הנער, 'אבל לא לפני החורף. עכשיו אביב, והאיילים שלי הולכים מערבה, אל ההרים. את יודעת שאנחנו, בני הסאמה, צריכים ללכת לאן שהאיילים שלנו לוקחים אותנו.' הנערה השוודית הייתה בת להורים עשירים. היא הייתה רגילה לחיות תחת גג, לישון במיטה ולאכול ליד שולחן. תמיד בזתה לאנשי ההרים העניים וחשבה שמי שחי תחת כיפת השמיים אומלל מאוד. אבל היא פחדה לחזור לביתה, שלא היו בו אלא מתים. 'לפחות תן לי ללכת איתך להרים,' אמרה לנער, 'כדי שלא אצטרך לשוטט כאן לגמרי לבדי ולא לשמוע אף פעם קול של בן אדם.'
"הנער הסכים ברצון, וכך הלכה הנערה עם האיילים אל ההרים.
"העדר השתוקק למרעים הטובים שבהרים, וכל יום הלך מרחקים ארוכים כדי לאכול את הטחב. לא היה זמן להקים אוהלים. הילדים נאלצו לשכב על האדמה המושלגת ולישון כשהאיילים עצרו לרעות. הנערה נאנחה לא פעם והתלוננה שהיא עייפה כל כך, שהיא חייבת לחזור לעמק. ובכל זאת המשיכה ללכת איתם, כדי לא להישאר בלי חברה אנושית.
"כשהגיעו לרמות הגבוהות, הקים הנער אוהל בשביל הנערה על גבעה יפה שירדה אל נחל הרים.
"בערב לכד באמצעות לאסו את האיילות וחלב אותן, ונתן לנערה חלב לשתות. הוא הוציא בשר אייל מיובש וגבינת אייל, שבני עמו החביאו בגבהים כשהיו שם בקיץ הקודם.
"אבל הנערה המשיכה להתלונן כל הזמן ולא הייתה מרוצה לעולם. היא לא רצתה לאכול לא בשר אייל ולא גבינת אייל, וגם לא לשתות חלב אייל. היא לא הצליחה להתרגל לשבת על עקביה באוהל או לשכב על האדמה, כשכל משכבה עור אייל וכמה ענפי אשוח.
"בן ההרים צחק על צרותיה ובכל זאת המשיך להתייחס אליה בטוב לב.
"אחרי כמה ימים ניגשה הנערה אל הנער בזמן שחלב, ושאלה אם תוכל לעזור לו. אחר כך לקחה על עצמה להבעיר את האש מתחת לקדירה שבה היו אמורים לבשל את בשר האייל, ואחר כך לשאת מים ולהכין גבינה. וכך חלף הזמן בנעימים. מזג האוויר היה נוח, ואת האוכל השיגו בקלות. יחד טמנו מלכודות לציד, דגו פורל־סלמון באשדות וליקטו פטל הצפון בביצה.
"כשהקיץ תם, ירדו עוד נמוך יותר בהרים, למקום שבו נפגשים יער האורנים ויער העצים נשירי העלים. שם הקימו את האוהל. הם היו צריכים לעבוד קשה בכל יום, אבל חיו טוב יותר, כי האוכל היה שפע גדול אף מזה שבקיץ, בזכות הציד.
"כשבא השלג והאגמים התחילו לקפוא, נסוגו מזרחה, אל יערות האורנים הצפופים.
"ברגע שהוקם האוהל, התחילה עבודת החורף. הנער לימד את הנערה להכין חוט משרירי אייל, לעבד עורות, להכין נעליים ולבוש מעורות, להכין מסרקים וכלים מקרני אייל, לנסוע על מגלשיים ולהוביל מזחלת שמושכים אותה אילים.
"כשעברו את החורף החשוך והשמש התחילה להאיר כל היום וכמעט כל הלילה, אמר הנער לנערה שעכשיו ילווה אותה דרומה, כדי שתפגוש כמה מבני עמה.
"אז הביטה בו הנערה בתדהמה.
"'למה אתה רוצה לשלוח אותי?' שאלה. 'אתה משתוקק להיות לבד עם האיילים שלך?'
"'חשבתי שדווקא את משתוקקת ללכת מכאן?' אמר הנער.
"'כבר כמעט שנה אני חיה כמו בני הסאמה,' השיבה הנערה. 'אני לא יכולה לחזור לבני עמי ולחיות את החיים הסגורים אחרי שהסתובבתי חופשיה בהרים וביערות. אל תגרש אותי, תן לי להישאר כאן. דרך החיים שלכם טובה משלנו.'
"הנערה נשארה עם הנער כל חייה, ומעולם לא השתוקקה עוד לעמקים. ואת, אוסה, אילו נשארת אצלנו רק חודש, לא היית יכולה לעולם להיפרד מאיתנו."
בדברים האלה סיים אסלק, הנער הלפי, את סיפורו. ברגע זה הוציא אביו, אולה סרקה, את המקטרת מפיו וקם.
אולה הזקן הבין שוודית יותר משרצה שמישהו ידע, והוא שמע את דברי בנו. בעודו מקשיב, הבזיק בראשו פתאום איך לטפל בעניין העדין הזה, לספר ליון אסרסון שבתו באה לחפש אותו.
אולה סרקה ירד אל אגם לוסאיאורה, ואחרי שהלך מרחק קצר לאורך החוף, נקרה בדרכו אדם שישב על סלע ודג.
הדייג היה אפור שיער וכפוף. עיניו מצמצו בעייפות והיה בו משהו רפוי וחסר אונים. הוא נראה כמו אדם שניסה לשאת משא כבד מדי בשבילו, או לפתור בעיה קשה מדי בשבילו, ונשבר ונפל ברוחו מרוב כישלון.
"בטח התמזל מזלך בדיג, יון, אם אתה יושב כאן כל הלילה?" אמר איש ההרים בלפית כשהתקרב.
הדייג נרתע, ואז הרים את מבטו. הפיתיון שעל הקרס נעלם, ובחוף לידו לא היה אף דג. הוא מיהר לשים פיתיון חדש על הקרס ולהשליך את החכה. בינתיים התיישב איש ההרים על העשב לידו.
"יש עניין שרציתי לדבר איתך עליו," אמר אולה. "אתה יודע שהייתה לי בת קטנה שמתה בחורף שעבר, ואנחנו מתגעגעים אליה כל הזמן באוהל."
"כן, אני יודע," אמר הדייג בחטף, וענן עבר על פניו, כאילו לא אהב שמזכירים לו ילד מת.
"אין טעם לבלות את החיים באבל," אמר הלפי.
"כנראה שאין."
"עכשיו אני חושב לאמץ ילדה אחרת. לא נראה לך שזה רעיון טוב?"
"זה תלוי בילדה, אולה."
"אספר לך מה שאני יודע על הילדה," אמר אולה. ואז סיפר לדייג שבסביבות אמצע הקיץ באו למכרות שני ילדים זרים, בן ובת, לחפש את אביהם, ומפני שאביהם לא היה שם, נשארו לחכות לשובו. בזמן שהיו שם, נהרג הנער מפיצוץ של סלעים.
אחר כך תיאר אולה בצורה יפה כמה אמיצה הייתה הילדה הקטנה, וכיצד זכתה להערצתם ולאהדתם של כולם.
"זאת הילדה שאתה רוצה לקחת אל האוהל שלך?" שאל הדייג.
"כן," השיב הלפי. "כששמענו את סיפורה, כולנו התרגשנו עמוקות ואמרנו זה לזה שאחות טובה כל כך תהיה גם בת טובה, ויחלנו שתבוא אלינו."
הדייג ישב בשקט וחשב רגע. היה ברור שהוא ממשיך בשיחה רק כדי לעשות טובה לידידו הלפי.
"אני מניח שהילדה היא מבני עמך?"
"לא," אמר אולה, "היא לא מבני הסאמה."
"אולי היא בתו של מתיישב חדש והיא רגילה לחיים כאן?"
"לא, היא מהדרום הרחוק," השיב אולה, כאילו זה דבר של מה בכך.
הדייג התעניין יותר.
"אם כך, אני לא חושב שתוכל לקחת אותה," אמר. "יש ספק אם תוכל לעמוד בחיים באוהל בחורף, כי לא גדלה כך."
"היא תמצא באוהל הורים טובים, אחים ואחיות טובים," התעקש אולה סרקה. "גרוע יותר להיות לבד מאשר לקפוא."
הדייג נעשה להוט יותר ויותר למנוע את האימוץ. נראה היה שאינו יכול לשאת את המחשבה שילדה להורים שוודים תתקבל אצל הלפים.
"אמרת קודם שהיה לה אב במכרה."
"הוא מת," אמר הלפי בחטף.
"אני מניח שבדקת את העניין היטב, אולה?"
"מה הטעם בכל הטרחה הזאת?" אמר הלפי בבוז. "אני צריך לדעת! האם הילדה ואחיה היו נאלצים לשוטט בארץ אילו היה להם אב חי? האם שני ילדים היו נאלצים לדאוג לעצמם אילו היה להם אב? הילדה עצמה חושבת שהוא חי, אבל אני אומר שהוא בוודאי מת."
האיש בעל העיניים העייפות פנה אל אולה.
"איך קוראים לילדה, אולה?" שאל.
איש ההרים חשב קצת, ואז אמר:
"אני לא זוכר. אצטרך לשאול אותה."
"לשאול אותה! היא כבר כאן?"
"היא למטה, במחנה."
"מה, אולה! לקחת אותה אליך עוד לפני שידעת מה רוצה אביה?"
"מה אכפת לי מאביה! אם הוא לא מת, כנראה הוא מאלה שלא אכפת להם מילדם. אולי ישמח שאחר ייקח אותה תחת חסותו."
הדייג השליך את החכה וקם בזריזות בתנועותיו, שהעידה על חיים חדשים.
"אני לא חושב שאביה יכול להיות כמו שאר האנשים," המשיך איש ההרים. "אני מניח שהוא אדם שרודפים אותו מחשבות קודרות וחששות רעים, ולכן הוא לא יכול לעבוד בקביעות. איזה סוג של אב זה בשביל הילדה?"
בעוד אולה מדבר, התחיל הדייג ללכת במעלה החוף.
"לאן אתה הולך?" שאל הלפי.
"אני הולך להסתכל על בת האומנה שלך, אולה."
"יפה!" אמר הלפי. "בוא תפגוש אותה. נדמה לי שתגיד שהיא תהיה לי בת טובה."
השוודי מיהר קדימה במהירות כזאת, שהלפי בקושי הצליח לעמוד בקצב.
אחרי רגע אמר אולה לחברו:
"עכשיו אני נזכר ששמה אוסה, הילדה הזאת שאני מאמץ."
האיש האחר רק המשיך למהר, ואולה סרקה הזקן היה מרוצה כל כך שרצה לצחוק בקול.
כשהגיעו לטווח ראייה של האוהלים, אמר אולה עוד כמה מילים.
"היא באה אלינו, בני הסאמה, כדי למצוא את אביה ולא כדי להיות בת האומנה שלי. אבל אם לא תמצא אותו, אשמח להשאיר אותה באוהל שלי."
הדייג האיץ את צעדיו עוד יותר.
"הייתי צריך לדעת שייבהל כשאאיים לקחת את בתו אל מחנה הלפים," צחק אולה לעצמו.
כשהאיש מקירונה, שהביא את אוסה אל האוהל, חזר מאוחר יותר באותו יום, היו איתו בסירה שני אנשים שישבו צמודים זה לזה ואחזו ידיים, כאילו לא רצו עוד לעולם להיפרד.
אלה היו יון אסרסון ובתו. שניהם היו שונים ממה שהיו כמה שעות קודם לכן.
האב נראה פחות כפוף ופחות עייף, ועיניו היו צלולות וטובות, כאילו מצא סוף סוף את התשובה לדבר שהטריד אותו כל כך הרבה זמן.
אוסה רועת האווזים לא הביטה סביבה בגעגוע, כי מצאה מישהו שידאג לה, ועכשיו יכלה להיות שוב ילדה.