באותה שנה שנילס הולגרסון טייל עם אווזי הבר, כולם דיברו על שני ילדים קטנים, ילד וילדה, שהלכו ברגל ברחבי הארץ. הם היו מאזור סונרבו שבסמולנד, ופעם גרו עם הוריהם ועם ארבעה אחים ואחיות בבקתה קטנה בשדה האברש.
כשאוסה ומאטס עוד היו קטנים, הגיעה לבקתה שלהם בלילה אחד אישה עניה וחסרת בית וביקשה מחסה. המקום בקושי הכיל את המשפחה, ובכל זאת קיבלו אותה, והאם פרשה לה מצע על הרצפה. בלילה היא השתעלה כל כך חזק, שהילדים חשבו שהבית רועד. עד הבוקר היא כבר הייתה חולה מכדי להמשיך בנדודיה. אבא ואמא של הילדים היו טובים אליה ככל האפשר. הם ויתרו לה על מיטתם וישנו על הרצפה, ואילו האב הלך לרופא והביא לה תרופה.
בימים הראשונים התנהגה האישה החולה כמו פראית. היא דרשה תשומת לב בלי הפסקה, ומעולם לא אמרה מילת תודה. אחר כך נעשתה שקטה יותר, ולבסוף התחננה שיישאו אותה אל שדה האברש ויעזבו אותה שם למות.
כשמארחיה לא רצו לשמוע על כך, סיפרה להם שבשנים האחרונות שוטטה עם להקת צוענים. היא עצמה לא הייתה צוענייה בדמה, אלא בתו של איכר אמיד. היא ברחה מהבית והלכה אחרי הנודדים. היא האמינה שאישה צוענייה שכעסה עליה הביאה עליה את המחלה הזאת. ולא זו בלבד: הצוענייה גם קיללה אותה ואמרה שכל מי שיכניס אותה אל תחת גגו או יהיה טוב אליה, יינחל גורל דומה. האישה האמינה בזה, ולכן ביקשה מהם לגרש אותה מהבית ולא לראות אותה עוד לעולם. היא לא רצתה להביא אסון על אנשים טובים כל כך. אבל האיכרים סירבו למלא את בקשתה. ייתכן שנבהלו, אבל הם לא היו מסוג האנשים שיכולים לזרוק מביתם אדם עני וחולה.
זמן קצר אחר כך מתה האישה, ואז באו האסונות. עד אז לא היה בבקתה דבר מלבד אושר. דייריה היו עניים, אבל לא עניים מאוד. האב היה עושה מסרקי אורגים, והאם והילדים עזרו לו בעבודה. אבא עשה את המסגרות, אמא והילדים הגדולים עשו את הקשירה, והקטנים שייפו את השיניים וחתכו אותן. הם עבדו מהבוקר עד הערב, אבל הזמן עבר בנעימים, במיוחד כשאבא סיפר על הימים שבהם נסע בארצות רחוקות ומכר מסרקי אורגים. אבא היה עליז כל כך, שלפעמים אמא והילדים צחקו עד שכאבו להם הצדדים מהבדיחות והלצות שלו.
השבועות שאחרי מותה של האישה הנודדת נשארו בזכרון הילדים כמו סיוט נורא. הם לא ידעו אם הזמן היה ארוך או קצר, אבל זכרו שכל הזמן היו אצלם הלוויות. בזה אחר זה איבדו את אחיהם ואחיותיהם. לבסוף השתררו בבקתה שקט ועצב.
האם שמרה על מידה כלשהי של אומץ, אבל האב כבר לא היה דומה לעצמו. הוא לא יכול היה עוד לעבוד או להתבדח, אלא ישב מהבוקר עד הערב, ראשו טמון בידיו, ורק הרהר.
פעם אחת, אחרי הקבורה השלישית, פרץ האב בדברים פרועים שהפחידו את הילדים. הוא אמר שהוא לא מבין למה צריכים לבוא עליהם אסונות כאלה. הם עשו מעשה טוב כשעזרו לאישה החולה. האם ייתכן אפוא שהרע בעולם הזה חזק מהטוב?
האם ניסתה לשכנע אותו בהגיון, אבל לא הצליחה להרגיע אותו.
כעבור כמה ימים לקתה הבכורה. היא תמיד הייתה האהובה על אביה, ולכן כשהבין שגם היא עומדת ללכת, ברח מכל הסבל. האם לא אמרה דבר, אבל חשבה שעדיף לו להיות הרחק משם, כי חששה שיאבד את שפיות דעתו. הוא הרהר זמן רב מדי ברעיון האחד הזה: שאלוהים הניח לאדם רשע להביא כל כך הרבה רעה.
אחרי שהאב הלך, הם נעשו עניים מאוד. זמן מה שלח להם כסף, ואחר כך כנראה שדברים הסתבכו אצלו, כי כסף כבר לא הגיע.
ביום קבורתה של הבת הבכורה סגרה האם את הבקתה ויצאה מהבית עם שני הילדים שנותרו, אוסה ומאטס. היא ירדה לסקונה לעבוד בשדות סלק הסוכר, ומצאה מקום בבית החרושת לסוכר ביורדברגה. היא הייתה עובדת טובה ובעלת אופי עליז ונדיב. כולם אהבו אותה. רבים התפלאו איך היא יכולה להיות כל כך רגועה אחרי כל מה שעברה, אבל האם הייתה חזקה וסבלנית מאוד. כשמישהו דיבר איתה על שני ילדיה החסונים, אמרה רק: "בקרוב אאבד גם אותם", בלי רעד בקולה ובלי דמעה בעיניה. היא התרגלה לא לצפות לשום דבר אחר.
אבל זה לא יצא כפי שחששה. במקום זה, המחלה תקפה אותה עצמה. היא באה לסקונה בתחילת הקיץ, ולפני הסתיו כבר איננה, והילדים נשארו לבדם.
בזמן שהייתה חולה, אמרה האם לילדים פעמים רבות שיזכרו שהיא מעולם לא התחרטה על כך שהניחה לאישה החולה להישאר אצלם. לא קשה למות, אמרה, כשעושים את הישר, כי אז אפשר ללכת בלב שלם.
לפני שהאם הלכה לעולמה, ניסתה לדאוג איכשהו לילדיה. היא ביקשה מהאנשים שבביתם גרה להניח להם להישאר בחדר שבו התגוררה. אם יהיה לילדים רק מחסה, הם לא יהיו נטל על איש. היא ידעה שהם יכולים לדאוג לעצמם.
אוסה ומאטס קיבלו רשות להשאיר את החדר בתנאי שירעו את האווזים, כי תמיד היה קשה למצוא ילדים שמוכנים לעשות את העבודה הזאת. הדבר יצא כפי שהאם ציפתה: הם אכן כלכלו את עצמם. הילדה הכינה ממתקים, והילד גילף צעצועי עץ, ואת כולם מכרו בבתי האיכרים. היה להם כשרון למסחר, ועד מהרה התחילו לקנות ביצים וחמאה מהאיכרים ולמכור אותן לעובדי בית החרושת לסוכר. אוסה הייתה הגדולה, ובהגיעה לגיל שלוש עשרה כבר הייתה אחראית כמו אישה בוגרת. היא הייתה שקטה ורצינית, ואילו מאטס היה ער ופטפטן. אחותו נהגה לומר לו שהוא יכול לקרקר חזק יותר מהאווזים.
כשהילדים היו ביורדברגה כבר שנתיים, התקיימה ערב אחד הרצאה בבית הספר. ברור שהיא נועדה למבוגרים, אבל שני ילדי סמולנד ישבו בקהל. הם לא חשבו על עצמם כעל ילדים, וגם מעטים חשבו עליהם כך. המרצה דיבר על המחלה הנוראה שנקראת המגפה הלבנה, שבכל שנה לוקחת כל כך הרבה אנשים בשוודיה. הוא דיבר בפשטות רבה, והילדים הבינו כל מילה.
אחרי ההרצאה חיכו מחוץ לבית הספר. כשהמרצה יצא, הם אחזו זה בידו של זה, ניגשו אליו ברצינות ושאלו אם יוכלו לדבר איתו.
הזר ודאי התפלא על שני הילדים הוורדרדים בעלי פני התינוק שעמדו שם ודיברו ברצינות הראויה לבני אדם גדולים מהם פי שלושה, אבל הקשיב להם בנימוס. הם סיפרו מה קרה בביתם, ושאלו את המרצה אם הוא חושב שאמם ואחיהם ואחיותיהם מתו מהמחלה שתיאר.
"סביר מאוד", ענה. "קשה לחשוב על מחלה אחרת."
אילו ידעו האם והאב מה שהילדים למדו באותו ערב, אולי היו מצליחים להגן על עצמם. אילו שרפו את בגדיה של האישה הנודדת, אילו קרצפו ואווררו את הבקתה ולא השתמשו בציוד המיטה הישן, כל מי שהילדים התאבלו עליהם היו עוד חיים. המרצה אמר שאינו יכול לומר זאת בוודאות, אבל לדעתו אף אחד מיקיריהם לא היה חולה אילו ידעו איך להישמר מההדבקה.
אוסה ומאטס חיכו מעט לפני ששאלו את השאלה הבאה, כי היא הייתה החשובה מכולן. אם כך, לא נכון שהצוענייה שלחה את המחלה בגלל שהם התיידדו עם מי שהיא כעסה עליה. זה לא היה משהו מיוחד שפגע רק בהם. המרצה הבטיח להם שאין לאיש כוח להביא מחלה על אדם אחר בדרך כזאת.
אז הודו לו הילדים והלכו לחדרם. הם דיברו עד מאוחר בלילה.
למחרת הודיעו שהם לא יכולים לרעות אווזים עוד שנה, אלא חייבים ללכת למקום אחר. לאן הם הולכים? ובכן, לנסות למצוא את אביהם. הם חייבים לספר לו שאמם והילדים האחרים מתו ממחלה רגילה ולא ממשהו מיוחד שהביא עליהם אדם כועס. הם שמחו מאוד שגילו את זה. עכשיו חובתם לספר על כך לאביהם, כי כנראה הוא עדיין מנסה לפתור את התעלומה.
אוסה ומאטס יצאו לדרך אל ביתם הישן בשדה האברש. כשהגיעו, הם נחרדו לראות את הבקתה הקטנה עולה באש. הם הלכו לבית הכומר, ושם נודע להם שפועל רכבת ראה את אביהם במלמברגט, הרחק בלפלנד. הוא עבד שם במכרה, ואולי עודנו שם. כששמע הכומר שהילדים רוצים לצאת לחפש את אביהם, הוציא מפה והראה להם כמה רחוק מלמברגט וניסה להניא אותם מהמסע, אבל הילדים התעקשו שהם חייבים למצוא את אביהם. הוא עזב את הבית כשהוא מאמין במשהו שאינו נכון. הם חייבים למצוא אותו ולומר לו שהכול היה טעות.
הם לא רצו לבזבז את חסכונותיהם הקטנים על כרטיסי רכבת, ולכן החליטו ללכת את כל הדרך ברגל. הם מעולם לא התחרטו על כך, כי התברר שזה מסע יפה להפליא.
עוד לפני שיצאו מסמולנד, עצרו בחווה לקנות אוכל. בעלת הבית הייתה אישה טובת לב ואימהית, שהתעניינה בילדים. היא שאלה אותם מי הם ומאין באו, והם סיפרו לה את סיפורם. "אוי ואבוי! אוי ואבוי!" הפסיקה אותם שוב ושוב בזמן שדיברו. אחר כך ליטפה את הילדים והאכילה אותם בכל מיני מעדנים, ולא הסכימה לקבל תמורתם אפילו פרוטה. כשקמו להודות לה וללכת, ביקשה האישה שיעצרו בחוות אחיה בכפר הסמוך. כמובן שהילדים שמחו מאוד.
"מסרו לו דרישת שלום וספרו לו מה קרה לכם", אמרה האיכרה.
כך עשו הילדים, וקיבלו יחס טוב. מכל חווה אחר כך שמעו תמיד: "אם במקרה אתם הולכים לכיוון פלוני, עצרו שם או שם וספרו להם מה קרה לכם."
בכל בית איכרים ששלחו אותם אליו היה תמיד חולה בשחפת. כך עברו אוסה ומאטס בארץ מבלי משים, ולימדו את האנשים איך להילחם במחלה הנוראה הזאת.
לפני הרבה מאוד שנים, כשהמגפה השחורה השתוללה בארץ, סיפרו שראו ילד וילדה מסתובבים מבית לבית. הילד נשא מגרפה, ואם עצר וגרף לפני בית, פירוש הדבר שם ימותו רבים, אבל לא כולם, כי למגרפה שיניים גסות והיא לא לוקחת הכול. הילדה נשאה מטאטא, ואם באה וטאטאה לפני דלת, פירוש הדבר שכל המתגוררים בפנים חייבים למות, כי המטאטא הוא כלי שמנקה לגמרי.
נראה מופלא שבימינו שני ילדים יסתובבו בארץ בגלל מחלה אכזרית. אבל הילדים האלה לא הפחידו את האנשים במגרפה ובמטאטא. הם אמרו במקום זה: "לא נסתפק בגריפת החצר ובטאטוא הרצפות, נשתמש במגב ובמברשת, במים ובסבון. נשמור על ניקיון מבפנים ומבחוץ לדלת, ואנחנו עצמנו נהיה נקיים בנפש ובגוף. כך ננצח את המחלה."
יום אחד, בעודם בלפלנד, לקחה אקה את הילד למלמברגט, ושם גילו את מאטס הקטן שוכב מחוסר הכרה בפתח הבור. הוא ואוסה הגיעו לשם זמן קצר קודם. באותו בוקר הוא שוטט בתקווה להיתקל באביו. הוא התקרב יותר מדי אל פיר המכרה ונפגע מסלעים שעפו אחרי פיצוץ.
אגודלון רץ אל קצה הפיר וקרא למטה אל הכורים שילד קטן נפצע.
מיד התפרצו כמה פועלים אל מאטס הקטן. שניים מהם נשאו אותו אל הצריף שבו התגוררו הוא ואוסה. הם עשו כל מה שיכלו כדי להציל אותו, אבל היה מאוחר מדי.
אגודלון הצטער כל כך על אוסה המסכנה. הוא רצה לעזור לה ולנחם אותה, אבל ידע שאם יבוא אליה עכשיו, רק יפחיד אותה, כמוהו כמות שהוא!
בלילה שאחרי קבורתו של מאטס הקטן, סגרה אוסה את עצמה מיד בצריפה.
היא ישבה לבדה ונזכרה, אחד אחד, בדברים שאחיה אמר ועשה. היה כל כך הרבה לחשוב עליו, שלא הלכה ישר לישון אלא ישבה ערה כמעט כל הלילה. ככל שחשבה יותר על אחיה, כך הבינה יותר כמה קשה יהיה לחיות בלעדיו. לבסוף הניחה את ראשה על השולחן ובכתה.
"מה אעשה עכשיו כשמאטס הקטן איננו?" התייפחה.
כבר היה קרוב מאוד לבוקר, ואוסה, מותשת מהמאמץ של יומה הקשה, נרדמה סוף סוף.
היא חלמה שמאטס הקטן פותח בשקט את הדלת ונכנס לחדר.
"אוסה, את צריכה ללכת ולמצוא את אבא", אמר.
"איך אוכל, כשאני אפילו לא יודעת איפה הוא?" ענתה בחלומה.
"אל תדאגי בקשר לזה", השיב מאטס הקטן בדרכו העליזה הרגילה. "אשלח מישהו שיעזור לך."
ברגע שאוסה רועת האווזים חלמה שמאטס הקטן אמר את זה, נשמעה דפיקה בדלת. זו הייתה דפיקה אמיתית, לא משהו ששמעה בחלום, אבל החלום אחז בה כל כך חזק, שלא יכלה להבחין בין האמיתי ללא אמיתי. כשהלכה לפתוח את הדלת, חשבה:
"זה בטח האדם שמאטס הקטן הבטיח לשלוח אלי."
והיא צדקה, כי זה היה אגודלון שבא לדבר איתה על אביה.
כשראה שהיא לא מפחדת ממנו, סיפר לה בכמה מילים איפה אביה וכיצד להגיע אליו.
בזמן שדיבר, התעוררה אוסה רועת האווזים לאט לאט, וכשסיים היא כבר הייתה ערה לגמרי.
אז נבהלה כל כך מהמחשבה שהיא מדברת עם שדון, עד שלא יכלה לומר תודה או כל דבר אחר, אלא סגרה מהר את הדלת.
כשעשתה זאת, נדמה לה שראתה הבעה של כאב חולפת על פני השדון, אבל לא יכלה למנוע את מעשיה, כי הייתה מחוץ לעצמה מרוב פחד. היא זחלה למיטה במהירות האפשרית ומשכה את השמיכה על ראשה.
אף על פי שפחדה מהשדון, הייתה לה תחושה שהוא מתכוון לטובתה. ולכן למחרת מיהרה לעשות כפי שאמר לה.