חמשת המרגלים
פעם, בסקנסן, ישב הנער מתחת למדרגות של הבקתה של בולנס, ושמע במקרה את קלמנט לרסון ואת הלפי הזקן מדברים על נורלנד. שניהם הסכימו שזה החלק היפה ביותר בשוודיה. קלמנט חשב שהחלק הדרומי הוא הטוב ביותר, ואילו הלפי העדיף דווקא את הצפוני.
תוך כדי הוויכוח התברר שקלמנט מעולם לא הגיע צפונה יותר מהרנוסנד. הלפי צחק עליו: איך אפשר לדבר בביטחון כזה על מקומות שלא ראו מעולם?
"נראה לי שאצטרך לספר לך סיפור, קלמנט, כדי שתקבל מושג כלשהו על לפלנד, מאחר שלא ראית אותה," הציע הלפי.
"שלא יאמרו עלי שאני מסרב לשמוע סיפור," השיב קלמנט, והלפי הזקן התחיל:
"פעם קרה שהציפורים שחיו למטה בשוודיה, דרומה מארץ הלפים הגדולה, חשבו שהצפיפות אצלן גדולה מדי, והציעו לעבור צפונה.
"הן התכנסו כדי לדון בעניין. הציפורים הצעירות והלהוטות רצו לצאת לדרך מיד, אבל הזקנות והחכמות יותר החליטו לשלוח מרגלים שיסקרו את הארץ החדשה.
"'שכל אחת מחמש משפחות הציפורים הגדולות תשלח מרגל,' אמרו הציפורים הזקנות והחכמות, 'וילמד אם יש שם מקום לכולנו, מזון ומקומות מחבוא.'
"חמש ציפורים נבונות וכשרות נבחרו מיד בידי חמש משפחות הציפורים הגדולות.
"ציפורי היער בחרו בחוגלה, ציפורי השדה בעפרוני, ציפורי הים בשחף, ציפורי המים המתוקים בצולל, וציפורי הצוקים בדרור השלג.
"כשחמש הנבחרות היו מוכנות לצאת, אמרה החוגלה, שהייתה הגדולה והמצווה ביותר:
"'לפנינו שטחי ארץ עצומים. אם נטוס יחד, יעבור זמן רב עד שנעבור על כל השטח שעלינו לסקור. ואם נטוס כל אחת לבד, וכל אחת תסקור את חלקה בארץ, אפשר לסיים את כל העבודה בכמה ימים.'
"שאר המרגלות מצאו שההצעה טובה, והסכימו לפעול לפיה.
"הוחלט שהחוגלה תסקור את אזורי התווך. העפרוני ייסע מזרחה, השחף עוד יותר מזרחה, במקום שבו הארץ נוגעת בים, והצולל יטוס מעל השטח שמערב לאזורי התווך, ודרור השלג אל הקצה המערבי ביותר.
"לפי התוכנית הזאת עברו חמש הציפורים על פני כל ארץ הצפון. אחר כך חזרו וסיפרו לאסיפת הציפורים מה גילו.
"השחף, שטס לאורך חוף הים, דיבר ראשון.
"'הצפון הוא ארץ נהדרת,' אמר. 'המצרים מלאים דגים, ויש בהם כפות יבשה ואיים לאין ספור. רובם לא מיושבים, וציפורי הים ימצאו שם מקום בשפע. בני האדם דגים מעט ושטים מעט במצרים, אבל לא מספיק כדי להפריע לציפורים. אם ציפורי הים ישמעו בעצתי, הן יעברו צפונה מיד.'
"כשסיים השחף, דיבר העפרוני, שסקר את הארץ שמעבר לחוף:
"'אני לא יודע על מה השחף מדבר, עם האיים והכפות שלו,' אמר העפרוני. 'אני טסתי רק מעל שדות גדולים ואחו פורח. מעולם לא ראיתי ארץ שנחצית בנהרות גדולים כל כך. על גדותיהם פזורות חוות, ובשפכי הנהרות יש ערים, אבל רוב הארץ שוממה מאוד. אם ציפורי השדה ישמעו בעצתי, הן יעברו צפונה מיד.'
"אחרי העפרוני בא תורה של החוגלה, שטסה מעל אזורי התווך.
"'אני לא יודעת מה העפרוני מתכוון בשדות שלו, ולא מה השחף מתכוון באיים ובכפות,' אמרה. 'בכל הטיסה ראיתי רק יערות אורן. יש גם נחלים שוצפים ושטחים רחבים של ביצות מכוסות טחב, אבל כל מה שאינו נהר או ביצה הוא יער. אם ציפורי היער ישמעו בעצתי, הן יעברו צפונה מיד.'
"אחרי החוגלה בא הצולל, שסקר את אזור הגבול שבמערב.
"'אני לא יודע מה החוגלה מתכוונת ביערות שלה, ואני גם לא יודע איפה היו העיניים של העפרוני והשחף,' העיר הצולל. 'כמעט אין שם יבשה, רק אגמים גדולים. בין גדות יפהפיות נוצצים אגמי הרים צלולים וכחולים, שנשפכים אל מפלים רועמים. אם ציפורי המים המתוקים ישמעו בעצתי, הן יעברו צפונה מיד.'
"הדובר האחרון היה דרור השלג, שטס לאורך הגבול המערבי.
"'אני לא יודע מה הצולל מתכוון באגמים שלו, ואני גם לא יודע אילו ארצות ראו החוגלה, העפרוני והשחף,' אמר. 'אני מצאתי בצפון אזור הרים עצום אחד. לא נתקלתי בשום שדות ובשום יערות אורן, אלא בפסגה אחר פסגה וברמות. ראיתי שדות קרח ושלג ונחלי הר, עם מים לבנים כחלב. לא ראיתי חקלאים ולא בקר ולא חוות, אלא רק לפים וצבאים ובקתות נגלו לעיני. אם ציפורי הצוקים ישמעו בעצתי, הן יעברו צפונה מיד.'
"כשחמשת המרגלים סיימו למסור את דיווחיהם לאסיפה, התחילו לקרוא זה לזה שקרנים, והיו מוכנים לתקוף זה את זה כדי להוכיח שהצדק עמם.
"אבל הציפורים הזקנות והחכמות ששלחו אותם האזינו לדיווחים בשמחה, והרגיעו את להט הריב.
"'אסור לכם לריב ביניכם,' אמרו. 'מהדיווחים שלכם אנחנו מבינות שבצפון יש רכסי הרים גדולים, אזור אגמים עצום, ארצות יער רחבות, מישור רחב וקבוצה גדולה של איים. זה יותר ממה שציפינו לו, יותר ממה שיכולה להתגאות בו ממלכה אדירה בתוך גבולותיה.'"
הנוף הנודד
יום שבת, שמונה עשר ביוני.
הנער נזכר בסיפורו של הלפי הזקן כי הוא עצמו טס עכשיו מעל הארץ שעליה דובר בו. הנשר אמר לו שרצועת החוף הפרושה מתחתם היא מערב בוטניה, ושהרכסים הכחולים הרחוקים במערב כבר שייכים ללפלנד.
אחרי כל מה שעבר עליו בשריפת היער, היה זה תענוג לשבת שוב בנוחות על גבו של גורגו. ולא רק זה, הטיסה עצמה הייתה נפלאה. היא הייתה קלה כל כך שלפעמים נדמה שהם עומדים באוויר. הנשר היכה וגם היכה בכנפיו בלי שנראה כי הוא זז ממקומו, ולעומת זאת כל מה שמתחתיהם נראה כאילו הוא בתנועה. כל האדמה וכל מה שעליה נעו לאט דרומה. היערות, השדות, הגדרות, הנהרות, הערים, האיים, מנסרות העץ, כולם יצאו למסע. הנער תהה לאן הם מועדים. אולי נמאס להם לעמוד כל כך רחוק בצפון והם רוצים לעבור דרומה?
בין כל הדברים הנעים היה רק דבר אחד שעמד במקומו: רכבת. היא עמדה בדיוק מתחתיהם, כי עם הרכבת היה כמו עם גורגו, היא לא יכלה לזוז ממקומה. הקטר פלט עשן וניצוצות. את קשקוש הגלגלים שמעו עד למעלה אל הנער, אבל הרכבת לא נראתה נעה. היערות חלפו במרוצה, תחנת העצירה חלפה במרוצה, גדרות ועמודי טלגרף חלפו במרוצה, אבל הרכבת עמדה במקומה. נהר רחב עם גשר ארוך התקדם לקראתה, אבל הנהר והגשר החליקו מתחת לרכבת בקלילות גמורה. לבסוף הופיעה תחנת רכבת. מנהל התחנה עמד על הרציף עם דגלו האדום, והתקדם באיטיות לעבר הרכבת.
כשהניף את דגלו הקטן, פלט הקטר סלסולי עשן כהים עוד יותר מקודם, וצפר בעצב כי הוא נאלץ לעמוד במקום. פתאום התחיל לנוע דרומה, כמו כל השאר.
הנער ראה את כל דלתות הקרונות נפתחות ואת הנוסעים יורדים, בעוד הקרונות והאנשים נעים דרומה.
הוא הסיט את מבטו מן האדמה וניסה להסתכל ישר קדימה. ההתבוננות ברכבת המוזרה סחררה אותו; אבל אחרי שהביט רגע בענן לבן קטן, נמאס לו גם מזה והוא הביט שוב למטה, וכל הזמן חשב שהנשר והוא עצמו עומדים במקומם ושכל השאר נוסע דרומה. תארו לעצמכם! מה אם שדה התבואה שרץ עכשיו מתחתיו, ובוודאי נזרע זה מקרוב, כי הוא ראה עליו עלה ירוק, יגיע עד סקונה, שם השיפון בשיא פריחתו בעונה הזאת!
כאן למעלה יערות האורן היו שונים: העצים היו קרחים, הענפים קצרים והמחטים כמעט שחורות. עצים רבים היו קרחים בצמרתם ונראו חולניים. אם יער כזה ייסע עד קולמורדן ויראה יער אמיתי, כמה נחות ירגיש!
בגנים שראה עכשיו היו כמה שיחים יפים, אבל לא עצי פרי ולא עצי טיליה ולא עציערמון, רק מילה וליבנה. היו שם ערוגות ירקות, אבל הן עוד לא נעדרו ולא נטעו בהן.
"אם גן עלוב כזה יבוא ויזדחל אל סורמלנד, מחוז הגנים, הלא יחשוב שהוא שממה עלובה לעומתם?"
ותארו לעצמכם מישור עצום כמו זה שהחליק עכשיו מתחתיו, שמגיע לנגד עיניהם של האיכרים העניים מסמולנד! הם היו ממהרים לעזוב את חלקות הגן הדלות שלהם ואת שדותיהם האבניים, כדי להתחיל לחרוש ולזרוע.
אבל היה דבר אחד שבארץ הצפון הזאת היה יותר מאשר בכל ארץ אחרת, והוא אור. בוודאי כבר ירד הלילה, כי העגורים עמדו ישנים על הביצה, אבל היה בהיר כמו ביום. השמש לא נסעה דרומה כמו כל שאר הדברים. במקום זאת היא הלכה צפונה עד כדי כך שזרחה בפני הנער. לכל מראית עין, לא עלה בדעתה לשקוע באותו לילה.
הלוואי שהאור הזה והשמש הזאת היו זורחים על מערב וממינגהג! אביו ואמו של הנער היו מתים על יום עבודה שנמשך עשרים וארבע שעות.
יום ראשון, תשעה עשר ביוני.
הנער הרים את ראשו והסתכל סביבו, מבולבל לגמרי. זה היה מוזר בצורה בלתי רגילה! הנה הוא שוכב ישן במקום שמעולם לא היה בו. לא, הוא מעולם לא ראה את הגיא הזה ולא את ההרים שמסביב; ומעולם לא ראה ליבנים קטנות וקמלות כאלה כמו אלה שמתחתיהן שכב עכשיו.
איפה הנשר? הנער לא ראה שום סימן ממנו. בוודאי גורגו נטש אותו. ובכן, הנה עוד הרפתקה!
הנער שכב שוב, עצם את עיניו וניסה להיזכר באילו נסיבות נרדם.
הוא נזכר שכל עוד טסו מעל מערב בוטניה, דמיין לעצמו שהנשר והוא עומדים באוויר, ושהארץ שמתחתיהם נעה דרומה. כשהנשר פנה צפונה־מערבה, בא הרוח מאותו צד, ושוב הוא הרגיש זרם אוויר, וכך הארץ שמתחתיהם הפסיקה לנוע, והוא הבחין שהנשר נושא אותו קדימה במהירות מבהילה.
"עכשיו אנחנו טסים אל תוך לפלנד," אמר גורגו, והנער התכופף קדימה כדי לראות את הארץ ששמע עליה כל כך הרבה.
אבל הוא חש אכזבה קלה כשלא ראה דבר מלבד שטחי יער עצומים וביצות רחבות. יער בא אחרי ביצה וביצה אחרי יער. העייפות מהשעמום הזה הרדימה אותו עד שכמעט נפל לקרקע.
הוא אמר לנשר שאינו יכול להישאר על גבו עוד דקה אחת, אלא חייב לישון קצת. גורגו צלל מיד לקרקע, והנער נפל על גבשושית טחב. אחר כך שלח גורגו טופר אחד סביבו ועלה שוב לאוויר איתו.
"לך לישון, אגודלון!" קרא. "אור השמש מונע ממני לישון ואני רוצה להמשיך בדרך."
אף על פי שהנער היה תלוי במצב לא נוח, הוא אכן נם וחלם.
הוא חלם שהוא עומד על דרך רחבה בדרום שוודיה, ממהר קדימה מהר ככל שרגליו הקטנות יכולות לשאת אותו. הוא לא היה לבד, הרבה עוברי אורח צעדו באותו כיוון. ממש לידו צעדו קני שיפון מלאי גרגרים, דגניות פורחות וחינניות צהובות. עצי תפוח כבדי פרי התנשפו בדרך, ואחריהם שעועית מטפסת, אשכולות גדולים של חינניות לבנות וגושים של שיחי פרי יער. אשור ואלון וטיליה גבוהים הלכו בנחת באמצע הדרך, ענפיהם מתנדנדים, והם לא זזו הצידה מפני איש. בין רגליו הזעירות של הנער זינקו פרחים קטנים: פרחי תות בר, כלניות לבנות, תלתן ואל־תשכחני. בתחילה חשב שרק משפחת הצמחים יצאה למסע, אבל עד מהרה ראה שחיות ואנשים מתלווים אליהם. החרקים זמזמו סביב שיחים מתקדמים, הדגים שחו בתעלות נעות, הציפורים שרו בעצים מהלכים. חיות בית וחיות בר רצו, ובתוך כל זה נעו בני אדם, חלקם עם את וחרמש, אחרים עם גרזנים, ואחרים עוד עם רשתות דיג.
התהלוכה צעדה בשמחה ובעליצות, והוא לא התפלא כשראה מי מוביל אותה. לא פחות מהשמש עצמה, שהתגלגלה קדימה כמו ראש גדול וזוהר, עם שיער של קרניים בצבעים רבים ופנים קורנות מצחוק ומטוב לב!
"קדימה, צעדו!" קראה השמש בלי הפסק. "אין צורך לפחד כל עוד אני כאן. קדימה, צעדו!"
"מעניין לאן השמש רוצה לקחת אותנו?" אמר הנער. קנה שיפון שצעד לידו שמע אותו ומיד ענה:
"הוא רוצה לקחת אותנו עד לפלנד, להילחם במכשפת הקרח."
אחרי זמן מה הבחין הנער שכמה מן ההולכים מהססים, מאטים, ולבסוף עומדים לגמרי. הוא ראה שהאשור הגבוה נעצר, ושהצבי והשיבולת נשארו בצד הדרך, וכך גם שיח הפטל, הנורית הצהובה הקטנה, עץ הערמון והחוגלה.
הוא הסתכל סביבו וניסה להבין מדוע כל כך הרבה נעצרים. אז גילה שהם כבר לא בדרום שוודיה. הצעדה הייתה כל כך מהירה שכבר הגיעו לסוולנד.
שם התחיל האלון לנוע בזהירות רבה יותר. הוא עצר זמן מה כדי לחשוב, עשה כמה צעדים מהוססים, ואז עמד במקומו.
"למה האלון לא בא?" שאל הנער.
"הוא מפחד ממכשפת הקרח," אמרה ליבנה צעירה ויפה שדילגה בעוז ובעליצות כזאת שהיה תענוג להסתכל בה. ההמון מיהר הלאה כמקודם. בעוד זמן קצר היו בנורלנד, ועכשיו כבר לא שינה כמה השמש קראה ופיתתה: עץ התפוח נעצר, עץ הדובדבן נעצר, קנה השיפון נעצר!
הנער פנה אליהם ושאל:
"למה אתם לא באים? למה אתם עוזבים את השמש?"
"אנחנו לא מעזים! אנחנו מפחדים ממכשפת הקרח שגרה בלפלנד," ענו.
הנער הבין שהם רחוקים בצפון, כי התהלוכה הלכה ודללה. קנה השיפון, השעורה, תות הבר, שיח האוכמניות, גבעול האפונה ושיח הדומדמניות הגיעו עד לכאן. האיל והפרה המבויתת הלכו זה לצד זה, אבל עכשיו עצרו גם הם. השמש כמעט הייתה נשארת לבדה אילו לא הצטרפו מלווים חדשים. שיחי ערבה וצמחייה שיחית רבה הצטרפו לתהלוכה. לפים וצבאים, ינשוף הרים, שועל הרים וחוגלת ערבה הלכו אחריהם.
אז שמע הנער משהו מתקרב אליהם. הוא ראה נהרות גדולים ונחלים סוחפים בכוח אדיר.
"למה הם ממהרים כל כך?" שאל.
"הם בורחים ממכשפת הקרח שגרה למעלה בהרים."
פתאום ראה הנער לפניו חומה גבוהה, כהה ומצודדת. מיד הפנתה השמש את פניה הקורנות אל החומה והציפה אותה באור. אז התברר שזו לא חומה, אלא הרים נפלאים ביותר, שהתנשאו זה מאחורי זה. פסגותיהם היו ורודות באור השמש, ומורדותיהם תכולים ומוזהבים.
"קדימה, קדימה!" דרבנה השמש כשהיא מטפסת על הצוקים התלולים. "אין סכנה כל עוד אני איתכם."
אבל באמצע העלייה עזבה הליבנה האמיצה, וגם האורן החסון והאשוח העקשן, וכאן גם הלפי ושיחי הערבה עזבו. לבסוף, כשהשמש הגיעה לפסגה, לא נשאר איש מלבד הזעיר, נילס הולגרסון, שהלך אחריה.
השמש התגלגלה אל תוך מערה, שקירותיה היו מקושטים בקרח, ונילס הולגרסון רצה ללכת אחריה, אבל לא העז להתקדם יותר מפתח המערה, כי שם בפנים ראה דבר נורא.
בעומק המערה ישבה מכשפה זקנה עם גוף של קרח, שיער של נטיפי קרח ומעטה של שלג!
לרגליה שכבו שלושה זאבים שחורים, שקמו ופערו את לועם כשהשמש התקרבה. מפי הראשון בא קור חודר, מפי השני רוח צפונית סוערת, ומפי השלישי חושך שאי אפשר לחדור אותו.
"זו בוודאי מכשפת הקרח והשבט שלה," חשב הנער.
הוא הבין שעכשיו הגיע הזמן לברוח, אבל היה כל כך סקרן לראות איך תסתיים הפגישה בין השמש למכשפת הקרח שהתמהמה.
מכשפת הקרח לא זזה, רק הפנתה את פניה המכוערים אל השמש. זה נמשך זמן קצר. לנער נדמה שהמכשפה מתחילה לאנוח ולרעוד. מעטה השלג שלה נפל, ושלושת הזאבים הפראיים יללו פחות בפראות.
לפתע קראה השמש:
"עכשיו תם זמני!" והתגלגלה אל מחוץ למערה.
אז שחררה מכשפת הקרח את שלושת זאביה. מיד פרצו מן המערה רוח הצפון, הקור והחושך, והתחילו לרדוף אחרי השמש.
"גרשו אותו! הדפו אותו אחורה!" צרחה מכשפת הקרח. "רדפו אחריו רחוק כל כך שלעולם לא יוכל לחזור! למדו אותו שלפלנד היא שלי!"
אבל נילס הולגרסון הרגיש כל כך אומלל כשראה שהשמש עומדת להיות מגורשת מלפלנד, עד שהתעורר בצעקה. כשחזר להכרתו, מצא את עצמו בקרקעית ערוץ.
אבל איפה גורגו? איך יוכל לגלות איפה הוא עצמו נמצא?
הוא קם והסתכל סביבו. אז במקרה הרים את עיניו וראה מבנה מוזר של זרדי אורן וענפים שניצב על בליטת צוק.
"זה בוודאי אחד מקני הנשרים שגורגו..." אבל עד כאן הגיע. הוא תלש את כובעו, נופף בו באוויר, והריע.
עכשיו הבין לאן הביא אותו גורגו. זה היה הגיא שבו חיו אווזי הבר בקיץ, ומעליו ממש היה צוק הנשרים.
הוא הגיע!
בעוד רגעים אחדים יפגוש את מורטן האווז ואת אקה ואת כל שאר החברים. הידד!
הפגישה
הכול היה שקט בגיא. השמש עוד לא עלתה מעל הצוקים, ונילס הולגרסון ידע שעוד מוקדם מדי בבוקר מכדי שהאווזים יהיו ערים.
הנער הלך לאט וחיפש את חבריו. לא הרחיק לכת, ועצר בחיוך, כי ראה מראה יפה כל כך. אווזת בר ישנה בקן קטן ומסודר, ולידה עמד בן זוגה האווז. גם הוא ישן, אבל ניכר שהציב את עצמו קרוב אליה כדי להיות בהישג יד אם יסתכנו, חלילה.
הנער המשיך בלי להפריע להם והציץ בסבך הערבה שכיסה את הקרקע. עד מהרה הבחין בזוג אווזים נוסף. אלה היו זרים, לא מהלהקה שלו, אבל הוא היה כל כך מאושר שהתחיל מזמזם, רק משום שמצא אווזי בר.
הוא הציץ בעוד חורשה קטנה. שם סוף סוף ראה שניים מוכרים.
זו בוודאי ניאליה שמקננת שם, והאווז שעומד לידה הוא בוודאי קולמי. ברור! הנער כמעט רצה להעיר אותם, אבל הניח להם לישון והלך.
בסבך הבא ראה את ויסי ואת קוסי, ולא רחוק מהן מצא את איקסי ואת קקסי. כל הארבעה ישנו, והנער חלף על פניהם בלי להפריע. כשהתקרב לסבך הבא, חשב שהוא רואה משהו לבן מנצנץ בין השיחים, והלב שלו הלם משמחה. כן, זה היה כפי שציפה. שם ישבה דונפין העדינה על קן מלא ביצים. לידה עמד האווז הלבן שלה. אף על פי שישן, קל היה לראות כמה הוא גאה לשמור על אשתו כאן, בין הרי לפלנד. הנער לא רצה להעיר את האווז, והמשיך ללכת.
הוא נאלץ לחפש זמן רב עד שמצא עוד אווזי בר. לבסוף ראה על תל קטן משהו שנראה כגבשושית טחב אפורה קטנה, וידע שזו אקה מקבנקייסה. היא עמדה ערה לגמרי והסתכלה סביב כאילו שמרה על כל הגיא.
"בוקר טוב, אמא אקה!" אמר הנער. "בבקשה אל תעירי את שאר האווזים עדיין, כי אני רוצה לדבר איתך בארבע עיניים."
אווזת המנהיגה הזקנה רצה במורד התל אל הנער.
קודם אחזה בו וניערה אותו, אחר כך ליטפה אותו במקורה לפני שניערה אותו שוב. אבל לא אמרה מילה, כי הוא ביקש ממנה לא להעיר את האחרים.
אגודלון נישק את אמא אקה הזקנה על שתי לחייה, ואז סיפר לה איך נישא לסקנסן ונכלא שם.
"עכשיו אני חייב לספר לך שסמירה השועל, שחסרה לו אוזן, ישב כלוא בכלוב השועלים בסקנסן," אמר הנער. "אף על פי שהיה רע מאוד אלינו, לא יכולתי שלא לרחם עליו. היו הרבה שועלים אחרים בכלוב, והם נראו די מרוצים שם, אבל סמירה ישב כל הזמן מדוכא, מתגעגע לחופש.
"רכשתי הרבה חברים טובים בסקנסן, ויום אחד שמעתי מהכלב הלפי שאיש בא לסקנסן לקנות שועלים. הוא היה מאי כלשהו הרחק באוקיינוס. כל השועלים הושמדו שם, והחולדות עמדו להתגבר על התושבים, אז רצו את השועלים בחזרה.
"ברגע שגיליתי את זה, הלכתי אל הכלוב של סמירה ואמרתי לו:
"'מחר יבואו לכאן אנשים לקחת זוג שועלים. אל תתחבא, סמירה, אלא הישאר בקדמת הכלוב ודאג שיבחרו בך. אז תהיה חופשי שוב.'
"הוא עשה כעצתי, ועכשיו הוא מסתובב חופשי באי. מה את אומרת על זה, אמא אקה? אילו היית במקומי, לא היית עושה כך?"
"פעלת בדרך שגורמת לי לאחל שאני הייתי עושה זאת," אמרה אווזת המנהיגה בגאווה.
"הקלה גדולה לדעת שאת מסכימה," אמר הנער. "עכשיו יש עוד דבר אחד שאני רוצה לשאול אותך עליו:
"יום אחד במקרה ראיתי את גורגו הנשר, זה שנלחם במורטן האווז, אסיר בסקנסן. הוא היה בכלוב הנשרים ונראה עלוב ונטוש. חשבתי לחתוך את רשת התיל שמעליו ולשחרר אותו, אבל חשבתי גם שהוא שודד מסוכן שטורף ציפורים, ותהיתי אם אעשה נכון כשאשחרר שודד כזה, ואם לא עדיף אולי להשאיר אותו במקומו. מה את אומרת, אמא אקה? האם היה נכון לחשוב כך?"
"לא, לא היה נכון!" השיבה אקה. "תגיד על הנשרים מה שתרצה, הם ציפורים גאות ואוהבות חופש יותר מכל האחרות. לא נכון להחזיק אותם בשבי. אתה יודע מה אני מציעה? זאת: ברגע שתנוח היטב, נעשה שנינו יחד את הדרך אל בית הכלא הגדול של הציפורים, ונשחרר את גורגו."
"זו בדיוק המילה שציפיתי לשמוע ממך, אמא אקה," השיב הנער בהתלהבות.
"יש מי שאומרים שאין לך עוד אהבה בלב אל מי שגידלת בעדינות כזאת, כי הוא חי כפי שנשרים חייבים לחיות. אבל עכשיו אני יודע שזה לא נכון. ועכשיו אני רוצה לראות אם מורטן האווז ער.
"בינתיים, אם את רוצה לומר 'תודה' למי שהביא אותי לכאן אליך, אני חושב שתמצאי אותו שם למעלה על בליטת הצוק, שבה מצאת פעם גוזל נשר חסר ישע."