הלחם
יום שבת, שמונה עשר ביוני.
למחרת בבוקר, כשהנשר טס כבר מרחק מה לתוך אנגרמנלנד, הוא אמר שהיום דווקא הוא הרעב, ושעליו למצוא משהו לאכול! הוא הניח את הילד על אורן ענקי בראש רכס הר גבוה, ופרש כנפיים.
הילד מצא לעצמו מושב נוח בענף מפורק לשניים, ומשם יכול היה להשקיף על אנגרמנלנד כולה. איזה בוקר מרהיב! אור השמש זהב את צמרות העצים, רוח רכה שיחקה בסיבי האורן, ריח מתוק מאין כמוהו נישא ביער, נוף יפהפה השתרע לפניו, והילד עצמו היה מאושר וחסר דאגות. נדמה היה לו שאין בעולם איש שטוב לו ממנו.
המבט שלו הגיע לכל עבר. הארץ ממערב לו הייתה כולה פסגות ורמות, וככל שהתרחקו, נראו גבוהות וקשות יותר. גם במזרח היו פסגות רבות, אבל הן הלכו ונמוכו לקראת הים, ושם הפכה הארץ שטוחה לגמרי. בכל מקום ראה נהרות ונחלים נוצצים, שדרכם הייתה קשה, עם אשדות ומפלים, כל עוד זרמו בין ההרים, אבל כשהתקרבו לחוף נפרשו צלולים ורחבים. מפרץ בוטניה היה זרוע איים ומחורץ בלשונות יבשה, ומעבר להם נפרשו מים כחולים ופתוחים, כמו שמי קיץ.
כשהילד שבע מהנוף, הוא התיר את תרמילו, הוציא פרוסה קטנה של לחם לבן משובח והתחיל לאכול.
"נדמה לי שמעולם לא טעמתי לחם טוב כל כך," אמר. "וכמה נשאר לי! זה יספיק לי ליומיים." בעודו לועס הוא חשב על הדרך שבה הגיע אליו הלחם.
"בטח הוא טעים לי כל כך משום שקיבלתי אותו בדרך כל כך יפה," אמר.
הנשר הזהוב עזב את מדלפד בערב הקודם. בקושי חצה את הגבול לאנגרמנלנד, והילד הספיק לראות עמק פורה ונהר, שעלו על כל מה שראה מעודו.
כשהילד הביט למטה אל העמק העשיר, הוא התלונן שהוא רעב. הוא לא אכל כלום יומיים שלמים, אמר, ועכשיו הוא גווע ברעב. גורגו לא רצה שיגידו על הילד שהיה לו גרוע איתו מאשר עם האווזים הפראיים, ולכן האט את מעופו.
"למה לא אמרת לי קודם?" שאל. "תקבל כל מה שתרצה לאכול. אין סיבה שתרעב כשיש לך נשר לחבר לדרך."
באותו רגע הבחין הנשר באיכר שזרע שדה סמוך לגדת הנהר. האיש נשא את הזרעים בסל שהיה תלוי על צווארו, וכל פעם שהסל התרוקן מילא אותו מחדש מתוך שק זרעים שעמד בקצה התלם. הנשר הסיק שהשק ודאי מלא באוכל הטוב ביותר שהילד יכול לרצות, ופגע אליו בשיוט מהיר. אבל לפני שהספיק להגיע, קם סביבו רעש נורא. דרורים, עורבים וסנוניות באו בדהרה, בצווחות פראיות, כי חשבו שהנשר מתכוון להסתער על ציפור כלשהי.
"הסתלק, הסתלק, שודד! הסתלק, הסתלק, רוצח ציפורים!" צעקו. הם עשו רעש גדול כל כך שהוא משך את האיכר, שבא בריצה, וגורגו נאלץ לברוח, והילד לא קיבל זרעים.
הציפורים הקטנות התנהגו בצורה מוזרה ביותר. הן לא רק אילצו את הנשר לברוח, אלא רדפו אחריו כברת דרך ארוכה לאורך העמק, ובכל מקום שמעו האנשים את צעקותיהן. נשים יצאו ומחאו כפיים עד שהקול נשמע כמטח יריות, והגברים יצאו בריצה עם רובים.
אותו דבר חזר על עצמו בכל פעם שהנשר צלל לעבר האדמה. הילד ויתר על התקווה שהנשר יצליח להשיג לו אוכל. לא עלה בדעתו קודם שכל כך שונאים את גורגו. כמעט ריחם עליו.
כעבור זמן קצר הגיעו לחווה שבה עקרת הבית בדיוק סיימה לאפות. היא הניחה על שולחן בחצר האחורית מגש של לחמניות מסוכרות להתקרר, ועמדה לידו ושמרה, שהחתול והכלב לא יגנבו את הלחמניות.
הנשר חג מטה אל החצר, אבל לא העז לנחות ממש מול עיניה של האיכרה. הוא טס למעלה ולמטה בהיסוס, פעמיים ירד עד לארובה, ושוב עלה.
האיכרה הבחינה בנשר. היא הרימה את ראשה והלכה אחריו במבטה.
"איך הוא מתנהג מוזר!" אמרה. "נדמה לי שהוא רוצה לחמניה משלי."
היא הייתה אישה יפה, גבוהה ובהירה, עם פנים עליזות ופתוחות. היא צחקה מכל הלב, לקחה לחמניה מהמגש והחזיקה אותה מעל ראשה.
"אם אתה רוצה, בוא ותיקח!" קראה אליו.
הנשר אמנם לא הבין את שפתה, אבל הבין מיד שהיא מציעה לו את הלחמניה. במהירות הברק צלל אל הלחם, חטף אותו ועף אל הגבהים.
כשראה הילד את הנשר חוטף את הלחם הוא בכה משמחה, לא משום שיימלט מרעב לכמה ימים, אלא מפני שהתרגש מכך שהאיכרה חלקה את לחמה עם ציפור טרף פראית.
עכשיו, כשישב על ענף האורן, יכול היה להיזכר בה כרצונו, באישה הגבוהה והבהירה שעמדה בחצר והחזיקה את הלחם למעלה.
היא ודאי ידעה שהציפור הגדולה היא נשר זהוב, שודד, שרגילים לקבל את פניו ביריות רמות. בוודאי ראתה גם את המחליף המוזר שישב על גבו. אבל היא לא חשבה מי הם. ברגע שהבינה שהם רעבים, חלקה איתם את לחמה הטוב.
"אם אי פעם אהפוך שוב לבן אדם," חשב הילד, "אחפש את האישה היפה שגרה ליד הנהר הגדול, ואודה לה על טובת לבה אלינו."
שריפת היער
בעוד הילד אוכל את ארוחת הבוקר שלו, הגיע אליו מצפון ריח קלוש של עשן. הוא הסתובב וראה ספירלה זעירה, לבנה כערפל, עולה מרכס יער, לא מהרכס הקרוב אליו ביותר, אלא מזה שמעבר לו. היה מוזר לראות עשן ביער הפראי, אבל אולי שם, מעבר להר, יש משק מרעה בהרים, והנשים מבשלות את קפה הבוקר שלהן.
מדהים היה לראות איך העשן הולך וגדל ומתפשט! הוא לא יכול היה לבוא מבקתת רועים, אבל אולי יש ביער כבשני פחם.
העשן גדל מרגע לרגע. עכשיו הוא התפתל מעל ראש ההר כולו. לא ייתכן שכל כך הרבה עשן יבוא מכבשן פחם. בוודאי פרצה שם שריפה כלשהי, כי ציפורים רבות עפו אל הרכס הקרוב. נצים, שחרורים וציפורים אחרות, קטנות כל כך שאי אפשר היה להכיר אותן מרחוק, ברחו מהאש.
הספירלה הלבנה והזעירה של העשן הפכה לענן לבן ועבה, שהתגלגל מעל שפת הרכס וירד לכיוון העמק. ניצוצות ופתיתי פיח זינקו מתוך העננים, ופה ושם אפשר היה לראות להבה אדומה בתוך העשן. אש גדולה השתוללה שם, אבל מה בער? בטח לא הייתה חווה גדולה חבויה ביער.
מקור של אש כזאת חייב להיות יותר מחווה. עכשיו בא העשן לא רק מהרכס, אלא גם מהעמק שמתחתיו, שהילד לא יכול היה לראות, כי הרכס הבא הסתיר אותו. עננים גדולים של עשן עלו. היער עצמו בער!
היה לו קשה להבין שהאורנים הירוקים והרעננים יכולים לבער. אם באמת היער הוא שבוער, אולי האש תתפשט עד אליו. זה נראה לא סביר, אבל הוא רצה שהנשר יחזור מהר. עדיף להיות רחוק מכאן. עצם הריח של העשן, שנשם עם כל נשימה, היה ייסורים.
פתאום שמע קול פצפוץ ופיצוץ נורא. הוא בא מהרכס הקרוב אליו. שם, בנקודה הגבוהה ביותר, עמד אורן גבוה כמו האורן שעליו ישב. רגע קודם הוא היה אדום להפליא באור הבוקר. עכשיו כל הסיבים נצצו, והאורן עלה באש. מעולם לא נראה יפה כל כך! אבל זו הייתה הפעם האחרונה שיכול היה להראות יופי כלשהו, כי האורן היה העץ הראשון ברכס שבער. אי אפשר היה לדעת איך הגיעו אליו הלהבות. האם האש עפה על כנפיים אדומות, או זחלה על האדמה כנחש? קשה היה לומר, אבל היא הייתה שם בכל מקרה. האורן הגדול בער כמו גזע של ליבנה.
הנה, תראו! עכשיו התפתל עשן במקומות רבים ברכס. שריפת היער הייתה גם ציפור וגם נחש. היא יכלה לעוף באוויר על פני מרחבים רחבים, או לחמוק על האדמה. הרכס כולו עלה בלהבות!
להקת ציפורים נמלטה בבהלה, והן חגו מעלה דרך העשן כמו פתיתי פיח גדולים. הן חצו את העמק והגיעו לרכס שעליו ישב הילד. ינשוף בעל אוזניים נח לידו, ועל ענף ממש מעליו נחת נץ נקבה. בכל זמן אחר היו אלה שכנים מסוכנים, אבל עכשיו הם אפילו לא העיפו מבט לכיוונו, אלא רק בהו באש. כנראה לא הבינו מה קרה ליער. חוּלדה זינקה במעלה האורן עד קצה ענף, והביטה בגבהים הבוערים. ממש לידה ישב סנאי, אבל נראה שלא הבחינו זה בזה.
עכשיו התדפקה האש במורד המדרון, שורקת ושואגת כסופה. דרך העשן אפשר היה לראות את הלהבות קופצות מעץ לעץ. לפני שענף עלה באש הוא התעטף תחילה בצעיף דק של עשן, אחר כך כל הסיבים האדימו בבת אחת, והוא התחיל להתפצפץ ולבעור.
בגיא שלמטה זרם נחל קטן, שעל גדותיו צמחו בוקיות ליבנים קטנים. נראה היה שהלהבות ייעצרו שם. עצים רחבי עלים אינם נתפסים באש בקלות כמו עצי אשוח. האש אכן עצרה כמו מול שער שיכול לעצור אותה. היא להטה ופצפצה וניסתה לזנק מעל הנחל אל יער האורנים שמעבר לו, אבל לא הגיעה אליו.
לזמן קצר נעצרה האש כך, ואז שלחה להבה ארוכה אל האורן הגדול והיבש שעמד על המדרון, והוא עלה באש מהר. האש חצתה את הנחל! החום היה כל כך עז שכל עץ בהר היה מוכן לבעור. בשאגה ובמרוץ של הסערה הפרועה ביותר ושל השטף הפראי ביותר עפה שריפת היער אל הרכס.
אז התרוממו הנץ והינשוף, והחולדה דהרה מטה מהעץ. בעוד כמה שניות תגיע האש לצמרת האורן, וגם הילד יצטרך לזוז. לא היה קל להחליק במורד גזע האורן הארוך והישר. הוא אחז בו חזק ככל יכולתו, והחליק במקטעים ארוכים בין הענפים הקשרניים, ולבסוף התגלגל ראשו קדימה אל האדמה. לא היה לו זמן לבדוק אם נפגע, רק למהר ולברוח. האש דהרה במורד האורן כסערה משתוללת, והאדמה מתחת לרגליו הייתה חמה ומעלה עשן. משני צדיו רצו שונר ואפעה, וממש לצד הנחש התעופפה חוגלה אמא שמיהרה בדרכה עם גוזליה הרכים, הפלומתיים.
כשירדו הנמלטים מההר אל הגיא, פגשו אנשים שנלחמו באש. הם היו שם כבר זמן מה, אבל הילד הסתכל כל כך בריכוז לעבר האש שלא הבחין בהם קודם.
בגיא הזה היה נחל, ועל גדותיו שורה של עצים רחבי עלים, ומאחורי העצים האלה עבדו האנשים. הם כרתו את עצי האשוח הקרובים ביותר לבוקיות, דלו מים מהנחל ושפכו אותם על האדמה, ושטפו את האברש ואת האוכמניות כדי שהאש לא תתגנב אל סבך הליבנים.
גם הם חשבו רק על האש שהתדפקה עכשיו לעברם. החיות הנמלטות רצו בין רגלי הגברים, בלי למשוך תשומת לב. אף אחד לא היכה באפעה ולא ניסה לתפוס את החוגלה בעודה רצה הלוך ושוב עם גוזליה הצייצנים. הם אפילו לא טרחו באגודלון. בידיהם החזיקו ענפי אורן גדולים ושרופים שנפלו לנחל, ונראה היה שהם מתכוונים להתמודד עם האש בכלי הנשק האלה. הם לא היו רבים, והיה מוזר לראות אותם עומדים שם, מוכנים ללחום, כשכל שאר היצורים החיים נמלטים.
כשהאש באה בשאגה ובמרוץ במורד המדרון, עם חומה שאי אפשר לשאת ועשן חונק, מוכנה לזנק מעל הנחל ומעל חומת העצים רחבי העלים כדי להגיע לגדה השנייה בלי לעצור, נסוגו האנשים תחילה כאילו לא יכלו לעמוד בפניה, אבל הם לא ברחו רחוק לפני שחזרו.
השריפה השתוללה בעוצמה פראית, ניצוצות ניתכו כמטר אש על העצים רחבי העלים, ולשונות להבה ארוכות פרצו בשריקה מתוך העשן, כאילו היער שבצד השני מוצץ אותן אליו.
אבל חומת העצים רחבי העלים הייתה מכשול שהגברים עבדו מאחוריו. כשהאדמה התחילה לעלות בעשן, הביאו מים בכליהם והרטיבו אותה. כשעץ הוקף עשן, כרתו אותו מיד, הפילו אותו וכיבו את הלהבות. במקום שהאש זחלה לאורך האברש, היכו בה בענפי האורן הרטובים וחנקו אותה.
העשן היה כל כך צפוף שהקיף הכול. אי אפשר היה לראות איך הקרב מתנהל, אבל קל היה להבין שזה קרב קשה, ושכמה פעמים הייתה האש קרובה לפרוץ הלאה.
אבל תארו לעצמכם! אחרי זמן מה נחלש שאגת הלהבות, והעשן התבהר. עד אז איבדו העצים רחבי העלים את כל עליהם, האדמה שמתחתם הייתה חרוכה, פניהם של הגברים הושחרו מעשן וטפטפו זיעה, אבל שריפת היער הובסה. היא חדלה להתלקח. עשן לבן ורך זחל על האדמה, וממנו הציצו המון גדמים שחורים. זה כל מה שנשאר מהיער היפה!
הילד טיפס על סלע כדי לראות איך כובתה האש. אבל עכשיו, כשהיער ניצל, התחילה הסכנה שלו. הינשוף והנץ הפנו שניהם בבת אחת את עיניהם אליו. ממש אז שמע קול מוכר קורא לו.
גורגו, הנשר הזהוב, בא מרחף ביער, ומיד נישא הילד בין העננים, ניצל מכל סכנה.