יום שישי, שבעה עשר ביוני.
למחרת בבוקר, מוקדם ובהיר, כבר היו הילד והנשר באוויר. גורגו קיווה שבאותו יום יגיע רחוק צפונה, אל מערב בוטניה. למזלו, שמע את הילד אומר לעצמו שבארץ כמו זו שהם עוברים בה עכשיו אי אפשר שאנשים יחיו.
הארץ שנפרשה מתחתיהם הייתה דרום מדלפד. כששמע הנשר את דברי הילד, השיב:
"כאן למעלה יש יערות במקום שדות."
הילד חשב על ההבדל בין שדות השיפון הבהירים והזהובים, עם הקני הדקיק שלהם שצומח בקיץ אחד, לבין יער האשוח הכהה, עם העצים הכבדים שלו, שלוקח להם שנים רבות להבשיל לקציר.
"מי שצריך להתפרנס משדה כזה חייב להיות בעל סבלנות רבה!" אמר.
לא נאמר עוד דבר עד שהגיעו למקום שבו נכרת היער, והאדמה הייתה מכוסה גדמים וענפים כרותים. כשעפו מעל המקום הזה, שמע הנשר את הילד ממלמל לעצמו שהמקום מכוער להחריד ועלוב.
"את השדה הזה פינו בחורף שעבר", אמר הנשר.
הילד חשב על הקוצרים שבביתו, שביום קיץ יפה רוכבים על מכונות הקציר שלהם, ותוך זמן קצר קוצרים שדה גדול. אבל את שדה היער קצרו בחורף. הכורתים יצאו אל השממה כשהשלג עמוק והקור עז מאוד. גם כריתת עץ אחד הייתה עבודה מייגעת, ואלה שהפילו יער כזה בוודאי עבדו תחת כיפת השמיים שבועות רבים.
"הם חייבים להיות אנשים קשוחים כדי לקצור שדה כזה", אמר.
אחרי עוד שתי מכות כנפיים ראו בקצה הקרחת בקתת עץ. לא היו בה חלונות, ובמקום דלת היו שני לוחות רופפים. הגג היה מכוסה קליפות עץ וזרדים, אבל עכשיו הוא נקרע ונפער, והילד ראה שבתוך הבקתה יש רק כמה אבנים גדולות ששימשו כאח, ושני ספסלי קרשים. כשהיו מעל הבקתה, הנשר שיער שהילד תוהה מי יכול היה לגור בצריף עלוב כזה.
"הקוצרים שקצרו את שדה היער גרו כאן", אמר הנשר.
הילד נזכר איך הקוצרים בביתו חזרו מעבודת היום, עליזים ושמחים, ואיך פרשו לפניהם תמיד את הטוב ביותר שהיה לאמו במזווה. ואילו כאן, אחרי עבודת היום הקשה, עליהם לנוח על ספסלים קשים בבקתה גרועה מבית שימוש. ומה הם אוכלים, את זה לא יכול היה לדמיין.
"מעניין אם יש חגיגות קציר לפועלים האלה?" שאל.
קצת רחוק יותר ראו למטה דרך גרועה להחריד מתפתלת בין העצים. היא הייתה צרה ומפותלת, עלתה וירדה, מלאה אבנים, ונחתכה בנחלים במקומות רבים. כשעפו מעליה, הנשר ידע שהילד תוהה מה מובילים בדרך כזאת.
"בדרך הזאת הובילו את היבול אל הערימה", אמר הנשר.
הילד נזכר כמה כיף היה בבית כשעגלות הקציר, שרתמו אליהן שני סוסים חסונים, הובילו את התבואה מהשדה. האיש שהנהיג ישב בגאווה על ראש העומס, הסוסים רקדו והזקיפו אוזניים, וילדי הכפר, שהורשו לטפס על האלומות, ישבו שם וצחקו וצרחו, חצי שמחים וחצי מפוחדים. אבל כאן גוררים גזעים ענקיים במעלה ובמורד גבעות תלולות, כאן הסוסים המסכנים מתאמצים עד כלות כוחם, והעגלון נמצא לא פעם בסכנה.
"אני חושש שהיה מעט מאוד שמחה בדרך הזאת", אמר הילד.
הנשר המשיך לעוף במכות כנפיים חזקות, ועד מהרה הגיעו לגדת נהר מכוסה בולי עץ, שבבים וקליפות. הנשר הבין שהילד תוהה למה נראה שם כל כך מבולגן.
"כאן נערם היבול", אמר לו הנשר.
הילד חשב איך בארצו ערמות התבואה מוקמות סמוך לחוות, כמו היו קישוטיהן הגדולים ביותר, ואילו כאן את היבול נושאים אל חוף נהר שומם ומשאירים אותו שם.
"מעניין אם מישהו בשממה הזאת סופר את ערימותיו ומשווה אותן לאלה של שכנו?" אמר.
כעבור זמן קצר הגיעו אל יונגן, נהר שגולש בעמק רחב. מיד השתנה הכול כל כך, שאפשר היה לחשוב שהגיעו לארץ אחרת. יער האשוח הכהה נעצר על המדרונות שמעל העמק, והמורדות היו לבושים ליבנים ולצפצפות רועדות עם גזעים בהירים. העמק היה רחב כל כך, שבמקומות רבים התרחב הנהר והפך לאגמים. לאורך החופים השתרעה עיר גדולה ופורחת.
כשרחפו מעל העמק הבין הנשר שהילד תוהה אם השדות והאחו כאן יכולים לפרנס כל כך הרבה אנשים.
"כאן גרים הקוצרים שקוצרים את שדות היער", אמר הנשר.
הילד חשב על הבקתות הנמוכות ועל החוות המגודרות בסקונה כשקרא:
"הרי כאן האיכרים גרים בארמונות של ממש. נראה שכדאי לעבוד ביער!"
הנשר התכוון לטוס ישר צפונה, אבל כשעף מעל הנהר הבין שהילד תוהה מי מטפל בעצים אחרי שנערמו על גדת הנהר.
הילד נזכר כמה נזהרו בביתו שלא לאבד אפילו גרגיר אחד, ואילו כאן רפסודות ענקיות של בולי עץ צפות במורד הנהר ואיש אינו משגיח עליהן. הוא לא האמין שיותר ממחצית הבולים מגיעה אי פעם ליעדה. רבים צפו באמצע הזרם, ועבורם הכול התנהל בשלום, אחרים נעו סמוך לחוף, התנגשו בלשוני יבשה, וחלקם נשארו מאחור במים הדוממים של הפלגים. באגמים היו כל כך הרבה בולים, שהם כיסו את כל פני המים. נראה שהם תקועים שם לזמן בלתי מוגבל. בגשרים הם נתקעו, במפלים הם נצברו, ואז נערמו כפירמידות ונשברו לשניים, ואחר כך, בשוקת המים, נחסמו באבנים והצטברו לגבעות גדולות.
"מעניין כמה זמן לוקח לבולים להגיע לבית החרושת?" אמר הילד.
הנשר המשיך לעוף לאט במורד נהר יונגן. במקומות רבים עצר באוויר וכנפיו פרושות, כדי שהילד יראה איך נעשית עבודת קציר מסוג זה.
עד מהרה הגיעו למקום שבו עבדו הכורתים והסוחבים. הנשר ראה שהילד תוהה מה הם עושים.
"הם אלה שמטפלים בכל היבול המאחר", אמר הנשר.
הילד נזכר בקלות המושלמת שבה אנשי ביתו הובילו את התבואה אל הטחנה. כאן הגברים רצו לאורך החופים עם מוטות ארוכים בעלי ווים, ובעמל ובמאמץ דחפו את הבולים קדימה. הם נכנסו למים עד מותניהם ונרטבו מכף רגל ועד ראש. הם קפצו מאבן לאבן, רחוק בתוך הזרמים, ודרכו על ערימות הבולים המתגלגלות בשלווה, כאילו הלכו על קרקע ישרה. היו אלה אנשים נועזים ונחושים.
"כשאני מסתכל בהם אני נזכר ביציקי הברזל באזורי המכרות, שמשחקים באש כאילו אינה מזיקה כלל", אמר הילד. "הסוחבים האלה משחקים עם המים כאילו היו אדוניהם. נדמה שכבשו אותם עד כדי כך שהמים לא מעזים לפגוע בהם."
לאט לאט התקרבו לפתח הנהר, ומעבר לו נפרש מפרץ בוטניה. גורגו לא המשיך ישר קדימה, אלא עף צפונה לאורך החוף. עוד לפני שהספיקו להגיע רחוק ראו מחנה עצים גדול כמו עיר קטנה. בעוד הנשר חג מעליו הלוך ושוב, שמע את הילד אומר שהמקום נראה מעניין.
"כאן נמצא מחנה העצים הגדול שנקרא סוורטוויק", אמר הנשר.
הילד חשב על הטחנה שבביתו, שעמדה בשלווה טבועה בין העלים וסובבה את כנפיה לאט מאוד. הטחנה הזאת, שבה טוחנים את יבול היער, עמדה על המים.
בריכת הטחנה הייתה עמוסה בולי עץ. אחד אחד אחזו בהם העובדים בקרסי העץ שלהם, דחפו אותם אל המרזבים ומיהרו להוביל אותם אל המסורים המסתובבים. מה קרה לבולים בפנים הילד לא יכול היה לראות, אבל שמע זמזום ושאגה חזקים, ומהקצה השני של הבניין יצאו קרונות קטנים עמוסים קרשים לבנים. הקרונות נסעו על פסים נוצצים אל מגרש העצים, שם נערמו הקרשים בשורות ויצרו רחובות, כמו גושי בתים בעיר. במקום אחד בנו ערמות חדשות, במקום אחר פירקו ישנות. אלה הועמסו על שתי אוניות גדולות שחיכו למטען. המקום המה פועלים, וביער שמאחורי המגרש היו בתיהם.
"אם יעבדו כך, בקרוב ינסרו את כל היערות של מדלפד", אמר הילד.
הנשר הזיז את כנפיו קצת בלבד, ונשא את הילד מעל מחנה גדול נוסף, דומה מאוד לראשון, עם הטחנה, המגרש, הרציף ובתי הפועלים.
"זה נקרא קוקיקנבורג", אמר הנשר.
הוא הניף את כנפיו לאט, חלף על פני שני מחנות עצים גדולים והתקרב לעיר גדולה. כששמע הנשר את הילד שואל לשמה, קרא: "זו סונדסוול, אחוזת אזורי העצים."
הילד נזכר בערי סקונה, שנראו כל כך ישנות, אפורות ומכובדות, ואילו כאן, בצפון העגום, עיר סונדסוול פנתה אל מפרץ יפהפה ונראתה צעירה, שמחה ומאירה. היה משהו מוזר בעיר כשראו אותה מלמעלה, כי באמצעה עמדה קבוצת מבני אבן גבוהים שנראו כה מרשימים, שקשה למצוא להם מתאימים אפילו בסטוקהולם. סביב מבני האבן היה מרחב פתוח גדול, ואחריו בא זר של בתי עץ שנראו יפים ונעימים בגינותיהם הקטנות. אבל נדמה שהיו מודעים לכך שהם עניים בהרבה מבתי האבן, ולא העזו להתקרב אליהם.
"זו בוודאי עיר עשירה וחזקה", אמר הילד. "איך ייתכן שאדמת היער הענייה היא מקור כל זה?"
הנשר הניף שוב את כנפיו ועבר אל האי אלן, שנמצא מול סונדסוול. הילד הופתע מאוד לראות את כל מנסרות העצים שקישטו את החופים. באי אלן הן עמדו זו ליד זו, ובחוף היבשה שממול היו מנסרה אחר מנסרה ומגרש עצים אחר מגרש עצים. הוא ספר ארבעים לפחות, אך האמין שיש הרבה יותר.
"כמה נפלא הכול נראה מכאן למעלה!" התפלא. "חיים ופעילות כאלה לא ראיתי בשום מקום חוץ מכאן, בכל הטיול. ארץ גדולה יש לנו! לאן שאלך, תמיד יש משהו חדש שאנשים יכולים לחיות ממנו."