עלה ירוק גדול
יום חמישי, שישה־עשר ביוני.
למחרת עבר הילד מעל הלסינגלנד. הארץ השתרעה מתחתיו, ועל עצי האורן ניצנים חדשים בירוק בהיר, בחורשות הליבנה עלים חדשים, באחו דשא ירוק וצעיר, ובשדות תבואה שזה עתה נבטה. זו הייתה ארץ הררית, אבל ישר דרכה עבר עמק רחב ובהיר, ומשני צדיו הסתעפו עמקים אחרים, חלקם קצרים וצרים, חלקם רחבים וארוכים.
"הארץ הזאת דומה לעלה," חשב הילד, "כי היא ירוקה כמו עלה, והעמקים מחלקים אותה בערך כמו שהעורקים מחלקים את העלה."
עמקי הצד, כמו העמק הראשי, היו מלאים אגמים, נהרות, חוות וכפרים. הם נצמדו, בהירים ומחייכים, בין ההרים הכהים, עד שהגבעות לחצו אותם לאט לאט זה אל זה. שם הם נעשו צרים כל כך שלא היה בהם מקום ליותר מנחל קטן.
בגבהים שבין העמקים צמחו יערות אורן שלא היה להם קרקע ישרה לצמוח עליה. הרים עמדו מכל עבר, והיער כיסה את הכול, כמו עור צמרירי שנמתח על גוף כחוש.
היה זה מראה יפהפה מלמעלה, והילד ראה ממנו לא מעט, כי הנשר ניסה למצוא את הכנר הזקן קלמנט לרסון, ועף מגיא לגיא וחיפש אותו.
קצת מאוחר יותר בבוקר התעורר חיים ותנועה בכל חווה. דלתות הרפתות נפתחו לרווחה והפרות הוצאו החוצה. הן היו צבעוניות ויפות, קטנות, גמישות וקלילות, ובטוחות על רגליהן עד כדי כך שקפצו וזינקו בדרכים מצחיקות ביותר. אחריהן באו העגלים והכבשים, וראו בבירור שגם הם במצב רוח מצוין.
בחצרות החוות הלך ונעשה עליז יותר מרגע לרגע. כמה נערות צעירות עם תרמילים על הגב צעדו בין הבקר. נער עם שוט ארוך שמר שהצאן יישאר מלוכד, וכלב קטן רץ הנה והנה בין הפרות ונבח על אלה שניסו לנגוח בו. האיכר רתם סוס לעגלה עמוסה גיגיות חמאה, קופסאות גבינה וכל מיני מאכלים. האנשים צחקו ופטפטו. הם והבהמות היו עליזים באותה מידה, כאילו ציפו ליום של הנאה אמיתית.
כעבור רגע כולם היו בדרך אל היער. אחת הנערות הלכה בראש, ופיתתה את הבקר בקריאות מתוקות ומנגנות. הבהמות הלכו אחריה בשורה ארוכה. נער הרועים וכלב הצאן רצו לכאן ולשם, כדי שאף יצור לא יסטה מהדרך הנכונה, ובסוף הגיעו האיכר ועוזרו. הם הלכו לצד העגלה כדי שלא תתהפך, כי הדרך שבה צעדו הייתה שביל יער צר ומלא אבנים.
אולי היה זה מנהג שכל האיכרים בהלסינגלנד שולחים את הבקר שלהם ליער באותו יום, ואולי זה פשוט קרה כך באותה שנה. בכל מקרה, הילד ראה איך מכל עמק ומכל חווה יוצאים מסעות של אנשים ובהמות שמחים, ופונים אל היער הבודד וממלאים אותו חיים. מעמקי היער הסבוך שמע הילד את שירי הרועות ואת צלצול הפעמונים של הפרות. לרבים מהמסעות היו דרכים ארוכות וקשות. הילד ראה איך הם צועדים בביצות, איך הם נאלצים לעקוף דרך עצים שנפלו, ואיך שוב ושוב העגלות נתקלות באבנים ומתהפכות עם כל מה שבהן. אבל האנשים פגשו את כל המכשולים בבדיחות ובצחוק.
אחר הצהריים הגיעו למקום מוריק שבו נבנו רפתות וכמה בקתות פשוטות. הפרות געו משמחה כשדרכו על הדשא העסיסי והירוק בחצרות שבין הבקתות, ומיד התחילו לרעות. האיכרים, בפטפוט עליז ובהלצות, נשאו מים ועצים וכל מה שהובא בעגלות אל הבקתה הגדולה יותר. עד מהרה עלה עשן מהארובה, ואז התיישבו החולבות, נער הרועים והגברים על סלע שטוח ואכלו את ארוחת הערב שלהם.
גורגו הנשר היה בטוח שימצא את קלמנט לרסון בין אלה שיצאו אל היער. בכל פעם שראה מסע כזה אל חוות המרעה, הוא ירד נמוך ובחן אותו בעיניו החדות, אבל שעה אחר שעה עברה והוא לא מצא את מי שחיפש.
אחרי שחגו הרבה, לקראת ערב הגיעו לשטח אבנים ושומם ממזרח לעמק הראשי הגדול. שם ראה הילד חוות מרעה מרוחקת נוספת מתחתיו. האנשים והבקר כבר הגיעו. הגברים פיצלו עצים, והחולבות חלבו את הפרות.
"תראה שם!" אמר גורגו. "נדמה לי שמצאנו אותו."
הוא ירד, ולתדהמתו הגדולה ראה הילד שהנשר צדק. שם עמד קלמנט לרסון הקטן וקצץ עצים.
גורגו נחת על עץ אורן ביער הצפוף, במרחק קצת מהבית.
"מילאתי את חובתי," אמר הנשר, והניע את ראשו בגאווה. "עכשיו עליך לנסות לשוחח עם האיש. אני אשב כאן בראש האורן הצפוף ואחכה לך."
ערב השנה החדשה של החיות
העבודה של היום הסתיימה בחוות היער, ארוחת הערב נגמרה, והאיכרים ישבו ושוחחו. עבר זמן רב מאז שהיו ביער בלילה של קיץ, והם לא נראו להוטים ללכת לישון. היה אור כמו ביום, והחולבות עסקו בתפירה ובסריגה. מדי פעם הרימו את ראשיהן, הביטו אל היער וחייכו. "הנה אנחנו שוב כאן!" אמרו. העיר, על אי־השקט שלה, נשכחה מליבן, והיער, בדממתו השלווה, עטף אותן. כשהיו בבית תהו איך יצליחו לשאת את הבדידות של היער, אבל משהגיעו לכאן הרגישו שזה הזמן הטוב ביותר שלהן.
נערות ונערים רבים מחוות מרעה שכנות באו לבקר אותם, ולכן ישבו על הדשא מול הבקתות די הרבה אנשים, אבל לא היה קל להם להתחיל שיחה. הגברים עמדו לחזור הביתה למחרת, ולכן נתנו להם החולבות משימות קטנות וביקשו שיעבירו דרישות שלום לחברים בכפר. זה היה כמעט כל מה שנאמר.
פתאום הרימה הבכירה בין הנערות את עיניה מעבודתה ואמרה בצחוק:
"אין צורך שנשב כאן שותקים הלילה, כי יש לנו שני מספרי סיפורים. האחד הוא קלמנט לרסון שיושב לידי, והשני הוא ברנהרד מסונאשו, שעומד שם מאחור ומביט לעבר רכס בלק. אני חושבת שנבקש מכל אחד מהם לספר לנו סיפור. למי שיבדר אותנו יותר אתן את הצעיף שאני סורגת."
ההצעה זכתה למחיאות כפיים חמות. שני המתחרים התנצלו בתירוצים חלשים, כמובן, אבל שוכנעו מהר. קלמנט ביקש מברנהרד להתחיל, והוא לא התנגד. הוא ידע מעט על קלמנט לרסון, אבל הניח שיבוא עם איזה סיפור על רוחות ושדים. מכיוון שידע שאנשים אוהבים להקשיב לדברים כאלה, חשב שהכי טוב לבחור משהו מאותו סוג.
"לפני כמה מאות שנים," התחיל, "דיין של דלסבו, האזור שלנו, רכב דרך היער הצפוף בערב השנה החדשה. הוא רכב על סוס, לבוש מעיל פרווה וכובע פרווה. על קדמת האוכף שלו הייתה תלויה תיק ובו כלי הקודש, ספר התפילות והגלימה הכמרית. הוא נקרא לענייני הקהילה אל יישוב יער מרוחק, ושוחח שם עם חולה עד שעת לילה מאוחרת. עכשיו היה בדרכו הביתה, אבל חשש שלא יגיע לבית הכומר עד אחרי חצות.
"מכיוון שנאלץ לשבת באוכף כשהיה צריך להיות בבית, במיטתו, שמח שהלילה לא היה סוער. מזג האוויר היה מתון, האוויר דומם והשמים מעוננים. מאחורי העננים היה תלוי ירח מלא ועגול שנתן קצת אור, אף על פי שלא נראה. אלמלא האור הקלוש הזה, לא היה יכול להבחין בין שבילים לשדות, כי זה היה חורף בלי שלג, ולכל הדברים היה אותו צבע אפור־חום.
"הסוס שהדיין רכב עליו היה סוס שהוא העריך מאוד. הוא היה חזק ואיתן, וחכם כמעט כמו אדם. הוא יכול היה למצוא את דרכו הביתה מכל מקום באזור. הדיין שם לב לכך כמה פעמים, והסתמך על זה בביטחון רב כל כך, עד שלא טרח לחשוב לאן הוא נוסע כשרכב על הסוס הזה. כך התקדם גם עכשיו בלילה האפור, דרך היער המבלבל, כשהרסן משתלשל ומחשבותיו רחוקות.
"הוא חשב על הדרשה שעליו לשאת למחרת, ועל עוד הרבה דברים, וחלף זמן רב עד שעלה בדעתו לבדוק כמה התקדם בדרכו הביתה. כשהרים את מבטו, ראה שהיער צפוף סביבו כמו בהתחלה, והוא נדהם קצת, כי רכב כל כך הרבה זמן שהיה צריך כבר להגיע לחלק המיושב של האזור.
"דלסבו הייתה אז בערך כמו היום. הכנסייה, בית הכומר וכל החוות הגדולות והכפרים היו בקצה הצפוני של האזור, ואילו בחלק הדרומי היו רק יערות והרים. הדיין ראה שהוא עדיין באזור הלא מיושב, וידע שהוא בחלק הדרומי ועליו לרכוב צפונה כדי להגיע הביתה. לא היו כוכבים, וגם לא ירח שיכוון אותו, אבל הוא היה אדם שארבעת כיווני השמים היו חקוקים בראשו. הייתה לו תחושה ודאית שהוא נוסע דרומה, או אולי מזרחה.
"הוא התכוון להפנות את הסוס מיד, אבל היסס. החיה מעולם לא תעתה, ולא נראה סביר שתעשה זאת עכשיו. סביר יותר שהדיין טעה. הוא היה רחוק במחשבותיו ולא הסתכל על הדרך. אז הניח לסוס להמשיך באותו כיוון, ושוב שקע בהרהוריו.
"פתאום הכה בו ענף גדול וכמעט הפיל אותו מהסוס. אז הבין שעליו לברר איפה הוא נמצא.
"הוא הביט למטה וראה שהוא רוכב על פני ביצה רכה, שאין בה שביל סלול. הסוס טרטר בקצב מהיר ולא הראה שום היסוס. שוב היה הדיין בטוח שהוא הולך לכיוון הלא נכון, והפעם לא היסס להתערב. הוא תפס את הרסן, הפנה את הסוס והוביל אותו חזרה אל הדרך. אך מיד כשהגיע אליה, הסוס פנה שוב ופנה ישר אל היער.
"הדיין היה בטוח שהוא טועה בדרך, אבל מכיוון שהחיה התעקשה כל כך, חשב שאולי היא מנסה למצוא דרך טובה יותר, והניח לה ללכת.
"הסוס הסתדר היטב אף על פי שלא היה לו שביל ללכת בו. אם מצוק חסם את דרכו, טיפס עליו בזריזות של עז, ומאוחר יותר, כשנאלצו לרדת, צמצם את פרסותיו יחד וגלש במורדות הסלעיים.
"'הלוואי שימצא את דרכו הביתה לפני שעת התפילה!' חשב הדיין. 'מעניין איך יקבלו אנשי דלסבו את זה אם לא אהיה בכנסייה שלי בזמן?'
"הוא לא נאלץ להרהר בזה זמן רב, כי עד מהרה הגיע למקום מוכר לו. זה היה נחל קטן שבו דג בקיץ הקודם. עכשיו ראה שהדבר הוא כפי שחשש: הוא בעומק היער, והסוס צועד לכיוון דרום־מזרח. נראה שהוא נחוש לשאת את הדיין רחוק ככל האפשר מהכנסייה ומבית הכומר.
"איש הדת ירד מהסוס. הוא לא יכול היה להניח לסוס לשאת אותו אל השממה. עליו לחזור הביתה. ומכיוון שהחיה התעקשה ללכת בכיוון הלא נכון, החליט ללכת ברגל ולהוביל אותה עד שיגיעו לדרכים מוכרות יותר. הדיין כרך את הרסן סביב זרועו והתחיל ללכת. לא היה קל לצעוד ביער במעיל פרווה כבד, אבל הדיין היה חזק ועמיד ולא פחד מאוד מעייפות יתר.
"בינתיים גרם לו הסוס דאגה חדשה. הוא לא רצה ללכת אחריו, אלא נעץ את פרסותיו בחוזקה באדמה.
"לבסוף כעס הדיין. הוא מעולם לא היכה את הסוס הזה, וגם עכשיו לא רצה. במקום זה זרק את הרסן והלך משם.
"'נוכל להיפרד כאן, מכיוון שאתה רוצה ללכת בדרכך שלך,' אמר.
"הוא לא עשה יותר משני צעדים, והסוס כבר בא אחריו, אחז בזהירות בשרוול מעילו ועצר אותו. הדיין הסתובב והביט לסוס ישר בעיניים, כאילו רצה לחקור מדוע הוא מתנהג בצורה כל כך מוזרה.
"אחר כך לא הצליח הדיין להבין כיצד זה אפשרי, אבל בטוח שלמרות החושך ראה בבירור את פני הסוס וקרא אותם כמו פני אדם. הוא הבין שהחיה שרויה בפחד ובחרדה נוראים. הסוס נתן באדונו מבט שהיה גם מתחנן וגם מאשים.
"'שירתי אותך יום אחר יום ועשיתי את רצונך,' כאילו אמר. 'האם לא תלך אחריי הלילה הזה, פעם אחת?'
"הדיין נגע ללבו התחנון שבעיני החיה. היה ברור שהסוס זקוק לעזרתו הלילה, באופן כלשהו. מכיוון שהיה אדם בכל רמ"ח אבריו, החליט הדיין מיד ללכת אחריו. בלי להתעכב עוד זינק אל האוכף. 'קדימה!' אמר. 'לא אעזוב אותך מכיוון שאתה זקוק לי. אל יאמר איש על הדיין של דלסבו שסירב ללוות יצור שנמצא בצרה.'
"הוא הניח לסוס ללכת כרצונו וחשב רק איך להישאר על האוכף. הדרך התבררה כמסוכנת וקשה, ברובה בעלייה. היער היה כל כך צפוף שלא יכול היה לראות שני צעדים קדימה, אבל נדמה היה לו שהם מטפסים על הר גבוה. הסוס טיפס על מדרונות מסוכנים. אילו הדיין היה מוביל, לא היה חושב לרכוב על שטח כזה.
"'בטח אינך מתכוון לעלות עד רכס בלק, נכון?' צחק הדיין, שידע שזהו אחד הפסגות הגבוהות ביותר בהלסינגלנד.
"במהלך הרכיבה גילה שהוא והסוס אינם היחידים שיצאו באותו לילה. הוא שמע אבנים מתגלגלות למטה וענפים נשברים, כאילו חיות פורצות דרכן ביער. הוא נזכר שזאבים רבים באזור ההוא, ותהה אם הסוס רוצה להוביל אותו אל מפגש עם חיות טרף.
"הם עלו ועלו, וככל שעלו גבוה יותר, כך העצים היו מפוזרים יותר. לבסוף רכבו על רמה כמעט חשופה, שממנה יכול היה הדיין להביט לכל כיוון. הוא הביט על פני שטחים אין־סופיים של ארץ, שעלו וירדו בהרים ובעמקים מכוסים יערות קודרים. היה חשוך כל כך שהתקשה להבחין בסדר כלשהו, אבל עד מהרה הצליח להבין היכן הוא.
"'אבל כמובן, זה רכס בלק שהגעתי אליו!' אמר לעצמו. 'זה לא יכול להיות הר אחר, כי שם במערב אני רואה את אי יארב, ובמזרח הים נוצץ סביב אי אג. גם בצפון אני רואה משהו נוצץ. זה בטח דלן. במעמקים מתחתיי אני רואה עשן לבן ממפלי ניאן. כן, אני למעלה על רכס בלק. איזו הרפתקה!'
"כשהגיעו לפסגה עצר הסוס מאחורי אורן עבות, כאילו להסתתר. הדיין התכופף קדימה וסילק הצידה את הענפים, כדי שיהיה לו מבט חופשי.
"מולו נגלתה הקרחת החשופה של ההר. היא לא הייתה ריקה ושוממה כפי שציפה. באמצע המקום הפתוח עמד סלע ענק, וסביבו התאספו חיות בר רבות. נראה היה שהן מקיימות איזו אספה.
"סמוך לסלע הגדול ראה דובים, כבדים ובנויים בחוזקה עד כדי כך שנראו כגושי אבן עטויי פרווה. הם שכבו, ועיניהם הקטנות מצמצו בחוסר סבלנות. היה ברור שבאו משנת החורף כדי להיות בבית הדין, ושבקושי הצליחו להישאר ערים. מאחוריהם, בשורות צפופות, ישבו מאות זאבים. הם לא היו מנומנמים, כי זאבים ערניים יותר בחורף מאשר בקיץ. הם ישבו על עכוזיהם כמו כלבים, הצליפו באדמה בזנבותיהם ולהטו, ולשונותיהם משתלשלות רחוק מפיהם. מאחורי הזאבים התגנבו הלינקסים, קשי רגליים וגמלוניים, כמו חתולים מעוותים. הם לא רצו להיות בין שאר החיות, ושרקו וירקו כשמישהו התקרב אליהם. את השורה שמאחורי הלינקסים תפסו הגולונים, בעלי פני כלב ופרוות דוב. הם לא הרגישו טוב על הקרקע, ורקעו בכריות כפותיהם בחוסר סבלנות, בגעגוע לטפס על העצים. מאחוריהם, מכסים את כל השטח עד שולי היער, קפצו השועלים, הנמיות והסמורים. אלה היו קטנים ובעלי גוף מושלם, אבל נראו פראיים וצמאי דם אפילו יותר מהחיות הגדולות.
"את כל זה ראה הדיין בבירור, כי כל המקום היה מואר. על הסלע הענק במרכז עמדה נימפת היער, שאחזה בידה לפיד אורן שבער בלהבה אדומה גדולה. הנימפה הייתה גבוהה כמו העץ הגבוה ביותר ביער. היא לבשה גלימה של ענפי אשוח ושערה היה עשוי אצטרובלי אשוח. היא עמדה דוממת מאוד, פניה אל היער. היא צפתה והקשיבה.
"הדיין ראה הכול ברור כמו שרק אפשר, אבל תדהמתו הייתה גדולה כל כך שניסה להילחם בה, ולא רצה להאמין לראיית עיניו.
"'דברים כאלה לא יכולים לקרות!' חשב. 'רכבתי הרבה יותר מדי זמן ביער הקודר. זו רק אשליה אופטית.'
"עם זאת הקדיש למחזה את מלוא תשומת לבו, ותהה מה עומד להיעשות.
"הוא לא נאלץ לחכות הרבה עד ששמע צלצול פעמון מוכר, בא מעמקי היער, ובו ברגע שמע צעדים ושבירת ענפים, כמו כשחיות רבות פורצות דרך ביער.
"עדר גדול של בקר טיפס על ההר. הם באו דרך היער באותו סדר שבו צעדו אל חוות ההר. ראשונה באה פרת הפעמון, ואחריה השור, ואחר כך שאר הפרות והעגלים. אחריהם בא הצאן, צפוף וממושמע. אחריו באו העיזים, ובסוף הסוסים והסייחים. כלב הצאן דהר לצד הכבשים, אבל לא רועה ולא רועה־נערה ליוו אותם.
"הדיין חש שקורע לב לראות את החיות הביתיות הולכות ישר אל חיות הבר. הוא היה חוסם בשמחה את דרכן וקורא 'עצרו!' אבל הבין שאין בכוח אדם לעצור את צעדת הבקר בלילה הזה, ולכן לא זז.
"החיות הביתיות היו בייסורים מפני מה שעמד לפניהן. אם הגיע תורה של פרת הפעמון, התקדמה בראש שמוט ובצעד מהוסס. לעיזים לא היה חשק לשחק או לנגוח. הסוסים ניסו להתאפק באומץ, אבל גופם כולו רעד מפחד. הכי מעורר רחמים מכולם היה כלב הצאן. הוא שמר את זנבו בין רגליו וזחל על האדמה.
"פרת הפעמון הובילה את התהלוכה כל הדרך עד נימפת היער, שעמדה על הסלע בראש ההר. הפרה הקיפה את הסלע ואז פנתה אל היער, בלי שאף אחת מחיות הבר נגעה בה. באותו אופן עברו כל הבקר בשלום ליד חיות הבר.
"כשהיצורים צעדו בטור, ראה הדיין את נימפת היער מנמיכה את לפיד האורן שלה מעל זה ומעל זה.
"בכל פעם שזה קרה פרצו חיות הטרף בשאגות רמות של שמחה, במיוחד כשהלפיד הונמך מעל פרה או יצור גדול אחר. החיה שראתה את הלפיד מסתובב לעברה פלטה צעקה חודרת, כאילו קיבלה דקירת סכין בבשרה, ואילו העדר כולו שאליו השתייכה געה בקינה.
"אז התחיל הדיין להבין את משמעות מה שראה. הרי שמע שהחיות באזור דלסבו מתכנסות על רכס בלק בכל ערב שנה חדשה, כדי שנימפת היער תסמן אילו מן החיות הביתיות יהיו באותה שנה טרף לחיות הבר. הדיין ריחם על היצורים המסכנים שנמסרו לחסדי חיות פראיות, כשבאמת לא צריך להיות להם אדון מלבד האדם.
"העדר הראשון רק עזב, וכבר צלצל פעמון אחר, והבקר מחווה אחרת צעד אל ראש ההר. אלה באו באותו סדר כמו הראשונים ועברו ליד נימפת היער, שעמדה שם קשה ורצינית, וסימנה חיה אחר חיה למוות.
"עדר אחר עדר עקבו, בלי הפסקה בשורת התהלוכה. חלקם היו קטנים כל כך שכללו רק פרה אחת וכמה כבשים, אחרים כללו רק זוג עיזים. היה ברור שאלה באים מבתים עניים מאוד, אבל גם הם נאלצו לעבור לפני הנימפה.
"הדיין חשב על איכרי דלסבו, שאהבו כל כך את חיותיהם. 'אילו ידעו על כך, ודאי לא היו מניחים שזה יחזור על עצמו!' חשב. 'הם היו מסכנים את חייהם שלהם ולא מניחים לבקר שלהם לשוטט בין דובים וזאבים כדי שיקבלו גזר דין מנימפת היער!'
"העדר האחרון שהופיע היה זה מחוות בית הכומר. הדיין שמע את צלצול הפעמון המוכר מרחוק. גם הסוס בוודאי שמע אותו, כי התחיל לרעוד בכל אבריו והיה רטוב מזיעה.
"'אז עכשיו תורך לעבור לפני נימפת היער ולקבל את גזר דינך,' אמר הדיין לסוס. 'אל תפחד! עכשיו אני יודע למה הבאת אותי לכאן, ואני לא אעזוב אותך.'
"הבקר המשובח מחוות הכמורה יצא מהיער וצעד אל הנימפה ואל חיות הבר. אחרון בשורה היה הסוס שהביא את אדונו אל רכס בלק. הדיין לא ירד מהאוכף, אלא הניח לחיה לשאת אותו אל נימפת היער.
"לא היו לו סכין או רובה להגנתו, אבל הוציא את ספר התפילות וישב ולחץ אותו אל ליבו, כשהוא חושף את עצמו לקרב נגד הרוע.
"בהתחלה נראה כאילו איש לא הבחין בו. הבקר של הדיין צעד לפני הנימפה באותו סדר כמו האחרים. היא לא הניפה את הלפיד לעבר אף אחד מהם, אבל ברגע שהסוס החכם צעד קדימה, עשתה תנועה כדי לסמן אותו למוות.
"מיד הרים הדיין את ספר התפילות, ואור הלפיד נפל על הצלב שעל כריכתו. נימפת היער פלטה צעקה חדה וגבוהה והניחה ללפיד ליפול מידה.
"מיד כבתה הלהבה. במעבר הפתאומי מאור לחושך לא ראה הדיין דבר, וגם לא שמע דבר. סביבו שררה הדממה העמוקה של שממה בחורף.
"אז נפרדו העננים הכהים, ודרך הפתח צעד הירח המלא והעגול ושפך את אורו על האדמה. הדיין ראה שהוא והסוס לבדם על פסגת רכס בלק. אף אחת מחיות הבר הרבות לא הייתה שם. האדמה לא נרמסה בידי העדרים שעברו עליה, אבל הדיין עצמו ישב עם ספר התפילות לפניו, ואילו הסוס תחתיו עמד רועד ומוקצף.
"עד שהגיע הדיין הביתה כבר לא ידע אם זה היה חלום, חזיון או מציאות, מה שראה, אבל לקח זאת כאזהרה לזכור את היצורים המסכנים שנתונים לחסדי חיות הבר. הוא הטיף בעוצמה כזאת לאיכרי דלסבו, שבימיו הושמדו כל הזאבים והדובים באותו חלק של הארץ, אף על פי שאולי חזרו מאז."
כאן סיים ברנהרד את סיפורו. הוא זכה לשבחים מכל עבר, ונראה היה שברור מראש שיקבל את הפרס. רוב הנוכחים חשבו שכמעט חבל שקלמנט נאלץ להתחרות בו.
אבל קלמנט, בלי להירתע, התחיל:
"יום אחד, כשגרתי בסקנסן, ממש מחוץ לסטוקהולם, וכמהתי הביתה..." ואז סיפר על הגמד הזעיר שפדה, כדי שלא יצטרך לשבת בכלוב ולהיות מוצג לעיני כל האנשים. הוא סיפר גם שמיד אחרי שעשה את מעשה הרחמים הזה קיבל עליו גמול. הוא דיבר ודיבר, ותדהמת שומעיו הלכה וגדלה, אבל כשהגיע אל המשרת המלכותי ואל הספר היפה, כל החולבות הפילו את מלאכת התפירה שלהן וישבו והביטו בקלמנט בעיניים פעורות מתדהמה מההרפתקאות המופלאות שלו.
ברגע שקלמנט סיים, הכריזה הבכירה בין החולבות שהוא יקבל את הצעיף.
"ברנהרד סיפר רק דברים שקרו למישהו אחר, אבל קלמנט עצמו היה הגיבור של סיפור אמיתי, ואותו אני מחשיבה חשוב הרבה יותר."
בזה הסכימו כולם. הם הביטו בקלמנט בעיניים אחרות לגמרי אחרי ששמעו שדיבר עם המלך, והכנר הקטן חשש להראות כמה הוא גאה. אבל בשיא ההתרוממות שלו שאל אותו מישהו מה עלה בגורלו של הגמד.
"לא היה לי זמן להניח לו בעצמי את הקערה הכחולה," אמר קלמנט, "אז ביקשתי מהלפי הזקן לעשות זאת. מה עלה בגורלו מאז, אני לא יודע."
אך הוא בקושי סיים לדבר, ואצטרובל אורן קטן בא וניחת על אפו. הוא לא נפל מעץ, ואיש מהאיכרים לא זרק אותו. פשוט אי אפשר היה לדעת מאין בא.
"אהה, קלמנט!" קרצה החולבת, "נראה שהאנשים הקטנים מקשיבים לנו. לא היית צריך להשאיר לאחר להניח את הקערה הכחולה הזאת!"