החגורה היקרה
יום רביעי, חמישה עשר ביוני.
הנשר המשיך לעוף עד שהתרחק מאוד צפונה מסטוקהולם. אז ירד אל גבעה קטנה מכוסה עצים, ושחרר מעט את אחיזתו בנער.
ברגע שאגודלון יצא מציפורני גורגו, הוא התחיל לרוץ בחזרה אל העיר, מהר ככל שהצליח.
הנשר חג בקשת ארוכה, השיג את הנער ועצר אותו בציפורן.
"אתה מתכוון לחזור אל הכלא?" שאל בתקיפות.
"זה העניין שלי. אני יכול ללכת לאן שאני רוצה, ולא איכפת לי מה אתה חושב!" השיב הנער בחדות וניסה להשתחרר. אז אחז בו הנשר בטפריו החזקים והתרומם באוויר.
עכשיו חג גורגו מעל כל מחוז אפלנד, ולא עצר עד שהגיע למפלים הגדולים באלווקרלבי. שם נחת על סלע בלב המים השועטים, מתחת למפל הרועם. שוב שחרר מעט את אחיזתו בשבוי.
הנער ראה שכאן אין סיכוי להימלט מהנשר. מעליהם התגלגלה במורד חומת הקצף הלבנה של המפל, וסביבם זרם הנהר בשצף אדיר. אגודלון כעס מאוד כשחשב שכך נאלץ להפר את הבטחתו. הוא הפנה אל הנשר את גבו ולא רצה לדבר איתו.
עכשיו, משהציב העוף את הנער במקום שאי אפשר לברוח ממנו, סיפר לו בסוד שאקה מקבנקייסה היא שגידלה אותו, ושהוא רב עם אמו המאמצת.
"עכשיו, אגודלון, אולי אתה מבין למה אני רוצה להחזיר אותך אל אווזי הבר," אמר. "שמעתי שאקה מחבבת אותך מאוד, והתכוונתי לבקש ממך שתעשה שלום בינינו."
ברגע שהנער הבין שהנשר לא חטף אותו מתוך רוע, התרכך כלפיו.
"הייתי שמח מאוד לעזור לך," השיב, "אבל אני קשור בהבטחה שלי." ואז סיפר לנשר איך נפל בשבי, ואיך קלמנט לרסון עזב את סקנסן בלי לשחרר אותו.
ועם זאת הנשר לא ויתר על תוכניתו.
"הקשב לי, אגודלון," אמר. "כנפי יכולות לשאת אותך לכל מקום שתרצה, ועיני יכולות לחפש כל דבר שתרצה למצוא. ספר לי איך נראה האיש שלקח ממך את ההבטחה הזאת, ואני אמצא אותו ואביא אותך אליו. אחר כך השאר כבר תלוי בך."
אגודלון הסכים להצעה.
"אני רואה, גורגו, שהייתה לך ציפור חכמה כמו אקה לאם מאמצת," העיר הנער.
הוא תיאר בפרוטרוט את קלמנט לרסון, והוסיף ששמע בסקנסן שהכנר הקטן בא מהלסינגלנד.
"נחפש אותו בכל הלסינגלנד, מיונגבי ועד מלנשו, מההר הגדול ועד הורנלנד," אמר הנשר. "מחר לפני השקיעה תשוחח עם האיש!"
"אני חושש שאתה מבטיח יותר ממה שתוכל לקיים," הטיל הנער ספק.
"נשר גרוע מאוד הייתי, אילו לא יכולתי לעשות כל כך הרבה," אמר גורגו.
וכך, כשעזבו גורגו ואגודלון את אלווקרלבי, כבר היו ידידים טובים, והנער ישב בשמחה על גב הנשר ורכב עליו. כך יכול היה לראות הרבה מן הארץ.
כשהיה לכוד בטפרי הנשר לא ראה כלום. אולי זה היה לטובה, כי לפני הצהריים עבר מעל אופסלה, מעל בתי החרושת הגדולים של אוסטרבי, מעל מכרה דנמורה ומעל טירת אורביהוס העתיקה, והיה מתאכזב מאוד אילו ידע כמה קרובים היו ולא ראה אותם.
הנשר נשא אותו במהירות מעל גסטריקלנד. בחלקו הדרומי של המחוז כמעט לא היה דבר שימשוך את העין. אבל כשטסו צפונה, התחיל להיות מעניין.
"הארץ הזאת לבושה חצאית של אשוחים וז'קט של אבן אפורה," חשב הנער. "אבל במותניה היא חוגרת חגורה שאין שנייה לה בערכה, כי היא רקומה באגמים כחולים ובחורשות ירוקות. מפעלי הברזל הגדולים מקשטים אותה כמו שורת אבנים יקרות, והאבזם שלה הוא עיר שלמה, עם טירות וקתדרלות וצברים גדולים של בתים."
כשהגיעו המטיילים לאזור היער הצפוני, נחת גורגו על ראש הר. כשהנער ירד מגבו, אמר הנשר:
"יש ציד ביער הזה, ואני לא יכול לשכוח את השבי שלי ולהרגיש חופשי באמת עד שאצא לצוד. לא איכפת לך שאעזוב אותך לזמן מה?"
"לא, כמובן שלא איכפת לי," הרגיע אותו הנער.
"אתה יכול ללכת לאן שאתה רוצה, ובלבד שתחזור לכאן עד השקיעה," אמר הנשר ועף משם.
הנער ישב על אבן והביט על פני האדמה החשופה והסלעית ועל היערות הגדולים מסביב.
הוא הרגיש בודד למדי. אבל עד מהרה שמע שירה ביער שמתחת, וראה משהו בהיר נע בין העצים. אחר כך ראה דגל כחול וצהוב, ומתוך השירים והפטפוט העליז הבין שנושאים אותו בראש תהלוכה. התהלוכה התקדמה, במעלה השביל המתפתל, והנער תהה לאן הולכים הדגל והולכיו. הוא לא האמין שמישהו יעלה אל שממה מכוערת וריקה כמו המקום שבו ישב. אבל הדגל התקרב לקצה היער, ומאחוריו צעדו אנשים שמחים רבים, שהוא הוביל אותם. פתאום התמלאה כל מישור ההר חיים ותנועה, ומאותו רגע היה לנער כל כך הרבה מה לראות, שלא היה לו רגע משעמם אחד.
יום היער
על גבו הרחב של ההר, במקום שבו השאיר גורגו את אגודלון, פרצה שריפת יער לפני עשר שנים. מאז נכרתו העצים החרוכים והוצאו משם, ושטח השריפה הגדול התחיל להתקשט בירוק לאורך שוליו, במקום שבו הוא נוגע ביער הבריא. אבל רוב הפסגה עדיין היה עקר ושומם עד כדי אימה. גדמים חרוכים, שעמדו כמו זקיפים בין מדפי הסלע, העידו שפעם היה כאן יער יפה, אבל מן האדמה לא צמחו שורשים חדשים.
ביום אחד בתחילת הקיץ התאספו כל ילדי הקהילה לפני בית הספר שליד ההר השרוף. כל ילד נשא על כתפו מעדר או את, ובידו סל אוכל. כשהתאספו כולם, צעדו בתהלוכה ארוכה אל היער. הדגל הלך בראש, והמורים משני צדיו, אחריו הלכו שני יערנים ועגלה עמוסה שתילי אורן וזרעי אשוח, ואחריהם הילדים.
התהלוכה לא עצרה באף אחת מחורשות הליבנה שליד היישובים, אלא צעדה עמוק לתוך היער. בזמן שעברה, הוציאו השועלים את ראשיהם ממאורותיהם בתדהמה, ותהו איזה מין אנשי עורף אלה. כשצעדו על פני בורות פחם ישנים, שבהם הדליקו כבשני פחם בכל סתיו, עיקמו הצלבנים את מקוריהם הכפופים ושאלו זה את זה איזה מין פחמים אלה, שממלאים עכשיו את היער.
לבסוף הגיעה התהלוכה אל מישור ההר הגדול והשרוף. הסלעים נקרחו מצמחי הלינאה העדינים שכיסו אותם פעם, נשדדו מהאזוב הכסוף היפה ומאזוב האיילים המושך. סביב המים האפלים שנאספו בסדקים ובשקעים לא נשאר עוד חמציץ. בכתמי האדמה הקטנים שבין הסלעים ובין האבנים לא היו שרכים, ולא כוכביות, ולא כל הדברים הירוקים והאדומים, הבהירים והרכים, המרגיעים, שבדרך כלל מכסים את קרקע היער.
היה זה כאילו אור בהיר הבהיק על ההר כשכיסו אותו כל ילדי הקהילה. הנה שוב משהו מתוק ועדין, משהו רענן וורדרד, משהו צעיר וגדל. אולי הילדים האלה יביאו אל היער המסכן והנטוש קצת חיים חדשים.
כשהילדים נחו ואכלו את ארוחת הצהריים, תפסו מעדרים ואתים והתחילו לעבוד. היערנים הראו להם מה לעשות. הם נטעו שתיל אחר שתיל בכל פיסת אדמה פנויה שמצאו.
תוך כדי עבודה דיברו ביניהם בנימה של יודעי דבר על איך השתילים הקטנים שהם נוטעים יקשרו את האדמה כך שלא תוכל להימלט, ועל איך תיווצר אדמה חדשה מתחת לעצים. עם הזמן יפלו זרעים, ובעוד כמה שנים יקטפו גם תותים וגם פטל במקום שעכשיו יש רק סלעים חשופים. השתילים הקטנים שהם נוטעים יהפכו בהדרגה לעצים גבוהים. אולי יבנו מהם בתים גדולים וספינות נהדרות!
אילו לא באו הילדים לכאן ולא נטעו כל עוד נשארה קצת אדמה בסדקים, כל האדמה הייתה נסחפת ברוח ובמים, וההר לא היה יכול להתכסות שוב בירוק לעולם.
"טוב שבאנו," אמרו הילדים. "הגענו בדיוק ברגע האחרון!" הם הרגישו חשובים מאוד.
בעוד שהם עבדו על ההר, ההורים שלהם היו בבית. עם הזמן התחילו לתהות איך מסתדרים הילדים. כמובן, זה היה רק בדיחה, כל העניין של נטיעת יער, אבל אולי יהיה משעשע לראות מה הם מנסים לעשות.
וכך, כעבור זמן קצר, היו אבות ואימהות בדרכם אל היער. כשהגיעו לחוות המרעה המרוחקות פגשו כמה משכניהם.
"אתם הולכים אל ההר השרוף?" שאלו.
"לשם פנינו מועדות."
"להסתכל על הילדים?"
"כן, לראות מה הם זוממים."
"זה רק משחק, כמובן."
"לא סביר שהילדים האלה ינטעו הרבה עצי יער. לקחנו איתנו את קומקום הקפה, כדי שיהיה לנו משהו חם לשתות, כי נצטרך להישאר שם כל היום עם אוכל מסלי הצהריים בלבד."
וכך עלו הורי הילדים במעלה ההר. בהתחלה חשבו רק על כמה יפה זה נראה, כל הילדים הקטנים בעלי הלחיים הוורדרדות פזורים על הגבעות האפורות. אחר כך הבחינו איך עובדים הילדים: חלקם נטעו שתילים, אחרים חפרו תלמים וזרעו זרעים. אחרים עוד עקרו אברש כדי שלא יחנוק את העצים הצעירים. הם ראו שהילדים לוקחים את העבודה ברצינות, וכל כך שקועים במה שהם עושים, שבקושי יש להם זמן להרים מבט.
האבות והאימהות עמדו רגע והסתכלו; אחר כך התחילו גם הם לעקור אברש, סתם בשביל הכיף. הילדים היו המדריכים, כי כבר הוכשרו, והיה עליהם להראות למבוגרים מה לעשות.
כך קרה שכל המבוגרים שבאו לראות את הילדים השתתפו בעבודה. ואז כמובן נעשה הדבר כיף גדול עוד יותר מקודם. עם הזמן קיבלו הילדים אפילו עוד עזרה. היו צריכים כלים נוספים, ולכן נשלחו שני נערים ארוכי רגליים אל הכפר להביא אתים ומעדרים. כשרצו על פני הבקתות, יצאו היושבים בבית ושאלו: "מה קרה? קרתה תאונה?"
"בכלל לא! אבל כל הקהילה על ההר השרוף ונוטעת יער."
"אם כל הקהילה שם, אנחנו לא יכולים להישאר בבית!"
וכך הלכה קבוצה אחר קבוצה של איכרים, נדחקים אל פסגת ההר השרוף. הם עמדו רגע והסתכלו. הפיתוי להצטרף אל העובדים היה בלתי אפשרי לעמוד בפניו.
"זו הנאה לזרוע את שדותינו שלנו באביב, ולחשוב על התבואה שתצמח מן האדמה, אבל העבודה הזאת מפתה אפילו יותר," חשבו.
מן הזריעה הזאת לא יצמחו רק קני תבואה דקים, אלא עצים אדירים עם גזעים גבוהים וענפים חזקים. זה היה כמו ללדת לא רק תבואה של קיץ אחד, אלא צמיחה של שנים רבות. זה היה התעוררות זמזום החרקים, שירת הקיכלי, משחק תרנגולי היער וכל מיני חיים על ההר השומם. יתר על כן, זה היה כמו הקמת אנדרטה לדורות הבאים. הם יכלו להשאיר מורשת של גבעה חשופה וחסרת עצים. במקום זה עמדו להשאיר יער מפואר.
הדורות הבאים ידעו שאבותיהם היו עם טוב וחכם, ויזכרו אותם בכבוד ובהכרת תודה.