בגיא ההרים
הרחק למעלה, בהרי לפלנד, היה קן נשרים ישן על מדף שבלט מצוק גבוה. הקן היה בנוי מענפים יבשים של אורן ואשוח, שנשזרו זה בזה עד שנעשו רשת צפופה וחזקה. שנה אחר שנה תיקנו אותו וחיזקו אותו. הוא היה רחב כשני מטרים, וכמעט גבוה כמו אוהל של לפי.
הצוק שעליו עמד קן הנשרים התנשא מעל גיא גדול. בקיץ גרה בגיא להקה של אווזי בר, כי היה זה מקום מחסה מצוין. הגיא היה סגור כל כך בין הצוקים, שמעטים ידעו עליו, אפילו בין הלפים עצמם.
בלב הגיא היה אגם קטן ועגול, ובו מזון בשפע לגוזלים הזעירים. על גדות האגם, שהיו מכוסות גושי עשב, שיחי ערבה וליבנים ננסיים, מצאו האווזים מקומות נהדרים לקינון.
מימי עולם גרו נשרים בהר ואווזים בגיא. בכל שנה היו הנשרים חוטפים כמה אווזים, אבל הם נזהרו מאוד שלא לקחת כל כך הרבה, שאווזי הבר יפחדו להישאר בגיא. והאווזים, מצדם, מצאו בנשרים תועלת לא קטנה. אמנם הם שודדים, אבל הם גם הרחיקו שודדים אחרים.
שנתיים לפני שנילס הולגרסון יצא למסעו עם אווזי הבר, עמדה אקה מקבנקייסה, מנהיגת הלהקה הזקנה, למרגלות מורד ההר והביטה אל קן הנשרים.
הנשרים נהגו לצאת לציד זמן קצר אחרי הזריחה. בכל הקיצים שבהם גרה אקה בגיא, היא עקבה בכל בוקר אחרי יציאתם, כדי לדעת אם הם עוצרים לצוד בגיא או עפים הלאה, אל שטחי ציד אחרים.
היא לא נאלצה לחכות זמן רב. שני הנשרים עזבו את המדף שבצוק ועלו לאוויר, מלכותיים ואיומים. הם כיוונו את דרכם אל המישור, ואקה נשמה לרווחה.
ימי הקינון וגידול הצעירים של מנהיגת האווזים הזקנה כבר חלפו, ובקיץ היתה עוברת ממרעה אחד של אווזים למשנהו ונותנת עצות בענייני דגירה וטיפול בגוזלים. מלבד זה היתה שומרת עין לא רק על נשרים, אלא גם על שועלי הרים, על ינשופים ועל כל שאר האויבים שאיימו על אווזי הבר ועל צאצאיהם.
סביב הצהריים התחילה אקה לחכות שוב לנשרים. כך עשתה בכל יום, בכל הקיצים שבהם גרה בגיא. היא ידעה מיד, לפי צורת הטיסה שלהם, אם הציד הצליח, ובמקרה כזה היה לבה שקט על בטחונם של בני עמה. אבל באותו יום היא לא ראתה את הנשרים חוזרים. "אני בטח מזדקנת ומטמטמת," חשבה אחרי שחיכתה זמן מה. "הנשרים כנראה חזרו הביתה מזמן."
אחר הצהריים הביטה שוב אל הצוק, וקיוותה לראות את הנשרים יושבים על המדף הסלעי, שם נהגו לנוח בשעות אחר הצהריים. לקראת ערב, כשהם רחצו באגם שבגיא, ניסתה עוד פעם לראות אותם, ולא הצליחה. שוב קוננה על כך שהיא מזדקנת. היא היתה רגילה כל כך לנשרים שבהר מעליה, עד שלא יכלה לתאר לעצמה שהם לא חזרו.
למחרת בבוקר התעוררה אקה מוקדם כדי לצפות בנשרים, אבל לא ראתה אותם. לעומת זאת שמעה בשקט הבוקר צעקה שהיתה כועסת ובוכייה גם יחד, ונדמה היה שהיא באה מקן הנשרים. "אולי קרה משהו לנשרים?" תהתה. היא פרשה במהירות את כנפיה ועלתה גבוה, עד שיכלה להביט היטב אל תוך הקן.
היא לא ראתה שם אף אחד משני הנשרים. בקן לא היה איש מלבד נשרון קטן, שעדיין לא הושלם צמיחת נוצותיו, והוא צרח וביקש אוכל.
אקה ירדה אל קן הנשרים לאט ובחוסר רצון. זה היה מקום מבהיל! היה ברור איזה שבט של שודדים גר שם! בקן ועל מדף הצוק היו פזורים עצמות מולבנות, נוצות מגואלות בדם, פיסות עור, ראשי ארנבות, מקורי ציפורים וכפות רגליים שעירות של חרגולי שלג. הנשרון, ששכב בתוך כל זה, היה מגעיל למראה, עם מקורו הגדול והפעור, גופו המגושם המכוסה פלומה וכנפיו הלא מפותחות, שבהן בצבצו הנוצות העתידיות כמו קוצים.
לבסוף התגברה אקה על הגועל שלה, ונחתה על שפת הקן, ובו בזמן הציצה בדאגה לכל הכיוונים, כי בכל רגע ציפתה לראות את הנשרים הזקנים חוזרים.
"טוב שמישהו סוף סוף בא," קרא גוזל הנשר. "תביאי לי אוכל מיד!"
"נו, נו, לא כל כך מהר," אמרה אקה. "קודם תגיד לי איפה אבא ואמא שלך."
"גם אני הייתי רוצה לדעת. הם יצאו אתמול בבוקר והשאירו לי למינג אחד לאכול בזמן שהם לא כאן. את יכולה להאמין שהוא נגמר מזמן. איזו בושה שאמא נותנת לי להתרעב ככה!"
אקה התחילה לחשוב שהנשרים באמת נורו, והסיקה שאם תיתן לנשרון להתרעב, אולי תיפטר מכל שבט השודדים הזה לתמיד. אבל קשה היה לה מאוד שלא לעזור לגוזל נטוש, ככל שיכלה.
"למה את יושבת ובוהה?" נהם הנשרון. "לא שמעת שאמרתי שאני רוצה אוכל?"
אקה פרשה את כנפיה וירדה אל האגם הקטן שבגיא. כעבור רגע חזרה אל קן הנשרים ובמקורה פורל.
הנשרון התמלא זעם כשהיא הפילה את הדג לפניו.
"את חושבת שאני אוכל דברים כאלה?" צווח, דחף את הדג הצידה וניסה לנקר באקה. "תביאי לי חרגול שלג או למינג, שומעת?"
אקה הושיטה קדימה את ראשה וצבטה את הנשרון צביטה חדה בצוואר. "תן לי לומר לך," אמרה האווזה הזקנה, "שאם אני צריכה להשיג לך אוכל, תצטרך להסתפק במה שאני נותנת לך. אבא ואמא שלך מתים, ואין לך מהם שום עזרה. אבל אם אתה רוצה לשכב כאן ולמות ברעב בזמן שאתה מחכה לחרגולי שלג ולמינגים, אני לא אעצור בעדך."
אחרי שאמרה את דברה, נסוגה מיד ולא הראתה את פניה בקן הנשרים זמן מה. אבל כשחזרה, הנשרון כבר אכל את הדג, וכשהפילה לפניו דג נוסף, בלע אותו מיד, אף שהיה ברור שהוא מתעב אותו.
אקה לקחה על עצמה משימה מייגעת. הנשרים הזקנים לא הופיעו עוד, והיא לבדה נאלצה להשיג לנשרון את כל המזון שהיה צריך. היא נתנה לו דגים וצפרדעים, והמזון הזה לא הזיק לו, והוא גדל והתחזק. עד מהרה שכח את הוריו הנשרים, ודמיין שאקה היא אמו האמיתית. ואקה, מצדה, אהבה אותו כאילו היה ילדה שלה. היא השתדלה לחנך אותו יפה ולרפא אותו מפראותו ומיהירותו.
אחרי שבועיים ראתה אקה שהגיע הזמן שתשיר את נוצותיה ותלבש שמלת נוצות חדשה כדי שתוכל לעוף. במשך ירח שלם לא תוכל להביא אוכל לנשרון הקטן, והוא עלול למות ברעב.
אז אמרה לו אקה יום אחד: "גורגו, אני לא יכולה לבוא אליך יותר עם דגים. עכשיו הכול תלוי באומץ הלב שלך, כלומר, האם תעז לצאת אל הגיא, כדי שאוכל להמשיך לספק לך מזון. אתה צריך לבחור בין רעב לבין לעוף למטה אל הגיא, אבל גם זה עלול לעלות לך בחייך."
בלי להסס לרגע עלה הנשרון על שפת הקן. הוא בקושי טרח למדוד את המרחק עד התחתית, פרש את כנפיו הקטנטנות ויצא לדרך. הוא התהפך שוב ושוב באוויר, ובכל זאת השתמש בכנפיו די הצורך כדי להגיע לקרקע כמעט בלי פגע.
למטה בגיא בילה גורגו את הקיץ בחברת הגוזלים הקטנים, והיה להם חבר טוב. מכיוון שחשב את עצמו לגוזל, ניסה לחיות כמוהם. כשהם שחו באגם, הלך אחריהם עד שכמעט טבע. היה לו מביך מאוד שאינו מצליח ללמוד לשחות, והוא הלך אל אקה והתלונן על חוסר היכולת שלו.
"למה אני לא יכול לשחות כמו האחרים?" שאל.
"הטפרים שלך התעקמו יותר מדי, והבהונות שלך גדלו יותר מדי כשישבת שם למעלה על הצוק," ענתה אקה. "אבל בכל זאת תהיה ציפור נהדרת."
עד מהרה גדלו כנפי הנשרון כל כך, שיכלו לשאת אותו. אבל רק בסתיו, כשהגוזלים למדו לעוף, עלה בדעתו שהוא יכול להשתמש בהן לטיסה. אז הגיעה תקופה של גאווה בשבילו, כי בספורט הזה היה שווה לכולם. חבריו לא נשארו באוויר יותר מהנדרש, אבל הוא נשאר שם כמעט כל היום ותרגל את אמנות הטיסה. עד כה לא עלה בדעתו שהוא ממין אחר מן האווזים, אבל לא יכול היה שלא לשים לב לכמה דברים שהפתיעו אותו, והוא שאל את אקה שאלות בלי הפסקה.
"למה חרגולי שלג ולמינגים רצים ומתחבאים כשהם רואים את הצל שלי על הצוק?" שאל. "הם לא מפחדים כך מהגוזלים האחרים."
"הכנפיים שלך גדלו יותר מדי כשישבת על הצוק," אמרה אקה. "זה מה שמפחיד את המסכנים הקטנים. אבל אל תתעצב בגלל זה. בכל זאת תהיה ציפור נהדרת."
אחרי שהנשר למד לעוף, למד בעצמו לדוג ולתפוס צפרדעים. אבל כעבור זמן התחיל להרהר גם בזה.
"איך זה שאני חי על דגים וצפרדעים?" שאל. "הגוזלים האחרים לא."
"זה בגלל שלא היה לי אוכל אחר לתת לך כשהיית על הצוק," אמרה אקה. "אבל אל תיעצב מזה. בכל זאת תהיה ציפור נהדרת."
כשאווזי הבר התחילו את נדידת הסתיו שלהם, עף גורגו עם הלהקה, וכל הזמן חשב את עצמו לאחד מהם. האוויר התמלא בציפורים שהיו בדרכן דרומה, והיתה התרגשות גדולה ביניהן כשאקה הופיעה ונשר בעקבותיה. להקת אווזי הבר היתה מוקפת כל הזמן בנחילי סקרנים, שהביעו בקול את תדהמתם. אקה ציוותה עליהם לשתוק, אבל אי אפשר היה לעצור כל כך הרבה לשונות מקשקשות.
"למה הם קוראים לי נשר?" שאל גורגו שוב ושוב, וכעסו גבר והלך. "הם לא רואים שאני אווז בר? אני לא אוכל ציפורים שטורף את בני מינו. איך הם מעזים לקרוא לי בשם מכוער כזה?"
יום אחד עפו מעל חצר חווה, שבה הלכו תרנגולות רבות על ערימת אשפה ונקרו. "נשר! נשר!" צעקו התרנגולות והתחילו לרוץ אל מחסה. אבל גורגו, ששמע שמדברים על הנשרים כעל פושעים פראיים, לא יכול היה לשלוט בכעסו. הוא קיפל את כנפיו וצלל לקרקע, ותקע את טפריו באחת התרנגולות. "אני אלמד אתכן, אני אלמד, שאני לא נשר!" צרח בזעם, ונקר במקורו.
באותו רגע שמע את אקה קוראת לו מהאוויר, ועלה בצייתנות. אווזת הבר עפה אליו והחלה לגעור בו. "מה אתה מנסה לעשות?" קראה, והלמה בו במקורה. "האם התכוונת אולי לקרוע לגזרים את התרנגולת המסכנה הזאת?" אבל כשהנשר קיבל את עונשו מאווזת הבר בלי למחות, פרצה מהמון הציפורים שסביבם סערה שלמה של לעג וקריאות גנאי. הנשר שמע זאת, והסתובב אל אקה בעיניים בוערות, כאילו רצה לתקוף אותה. אבל פתאום שינה את דעתו, ובמכות כנפיים מהירות זינק לאוויר ועלה כל כך גבוה, שאף קריאה לא יכלה להגיע אליו. הוא חג שם למעלה כל עוד ראו אותו אווזי הבר.
יומיים אחר כך הופיע שוב בלהקת אווזי הבר.
"אני יודע מי אני," אמר לאקה. "מאחר שאני נשר, עלי לחיות כמו שראוי לנשר. אבל אני חושב שנוכל להיות חברים בכל זאת. אותך או מישהו משלך לא אתקוף לעולם."
אבל אקה שמה את כל לבה בהצלחה לחנך נשר להיות ציפור עדינה ושלא מזיקה, והיא לא יכלה לשאת שהוא רוצה לעשות כרצונו.
"אתה חושב שאני רוצה להיות חברה של אוכל ציפורים?" שאלה. "חיה כפי שלימדתי אותך לחיות, ותוכל לנדוד עם הלהקה שלי כמו קודם."
שניהם היו גאים ועקשנים, ואיש מהם לא ויתר. בסוף אסרה אקה על הנשר להראות את פניו בסביבתה, וכעסה עליו היה עז כל כך, שאיש לא העז להזכיר את שמו בנוכחותה.
מאז שוטט גורגו בארץ, בודד ומנודה, כמו כל השודדים הגדולים. פעמים רבות היה מדוכא, והתגעגע בוודאי לימים שחשב את עצמו לאווז בר ושיחק עם הגוזלים העליזים.
בין בעלי החיים יצא לו שם גדול של אומץ. אמרו עליו שהוא לא מפחד משום אחד פרט לאמו המאמצת, אקה. ואמרו עליו גם שמעולם לא נקט אלימות נגד אווז בר.
בשבי
גורגו היה בן שלוש בלבד, ועוד לא חשב להתחתן ולהקים לעצמו בית, כשצייד תפס אותו יום אחד ומכר אותו לגן החיות סקנסן. שם כבר היו שני נשרים שבויים בכלוב שנבנה ממוטות ברזל וחוטי פלדה. הכלוב עמד תחת כיפת השמיים והיה גדול כל כך, שאפשר היה להעביר לתוכו בקלות כמה עצים, וגם ערמת אבנים גדולה למדי נערמה בתוכו. למרות כל זה היו הציפורים אומללות. הן ישבו בלי נוע במקום אחד כמעט כל היום. שמלות הנוצות היפות והכהות שלהן נעשו מדובללות וחסרות ברק, ועיניהן היו נעוצות בגעגוע חסר תקווה בשמיים שמעבר לכלוב.
בשבוע הראשון לשבייתו של גורגו הוא עוד היה ער ומלא חיים, אבל אחר כך ירדה עליו תרדמה כבדה. הוא התיישב במקום אחד, כמו שאר הנשרים, ובהה בריק. הוא כבר לא ידע איך הימים חולפים.
בוקר אחד, כשגורגו ישב בתרדמתו הרגילה, שמע מישהו קורא לו מלמטה. הוא היה מנומנם כל כך, שבקושי הצליח לעורר את עצמו מספיק כדי להוריד את מבטו.
"מי קורא לי?" שאל.
"הו, גורגו! אתה לא מכיר אותי? זה אגודלון, שהיה עף עם אווזי הבר."
"גם אקה נתפסה?" שאל גורגו בקול של מי שמנסה לאסוף את מחשבותיו אחרי שינה ארוכה.
"לא. אקה, האווז הלבן והלהקה כולה כנראה בריאים ושלמים למעלה בלפלנד בעונה הזאת," אמר הנער. "רק אני אסיר כאן."
בעודו מדבר, הבחין הנער שגורגו מסיט את מבטו וחוזר לבהות בחלל.
"נשר זהוב!" קרא הנער. "לא שכחתי שפעם נשאת אותי בחזרה אל אווזי הבר, ושחסת על חייו של האווז הלבן! תגיד לי אם אוכל לעזור לך במשהו!"
גורגו בקושי הרים את ראשו. "אל תפריע לי, אגודלון," פיהק. "אני יושב כאן וחולם שאני חופשי ומרחף גבוה בין העננים. אני לא רוצה להיות ער."
"אתה חייב להתעורר ולראות מה קורה סביבך," הזהיר אותו הנער, "אחרת עוד מעט תיראה אומלל כמו שאר הנשרים."
"הלוואי שהייתי כמותם! הם שקועים בחלומותיהם כל כך, שדבר כבר לא יכול להטריד אותם," אמר הנשר.
כשהגיע הלילה ושלושת הנשרים ישנו, נשמע שפשוף קל על חוטי הפלדה שנמתחו מעל הכלוב. שני השבויים הזקנים והאדישים לא נתנו לרעש להפריע להם, אבל גורגו התעורר.
"מי שם? מי זז שם על הגג?" שאל.
"זה אגודלון, גורגו," ענה הנער. "אני יושב כאן ומשייף את חוטי הפלדה כדי שתוכל לברוח."
הנשר הרים את ראשו וראה באור הלילה איך הנער יושב ומשייף את חוטי הפלדה שבראש הכלוב. לרגע התמלא תקווה, אבל מהר מאוד גברה עליו ההתייאשות.
"אני ציפור גדולה, אגודלון," אמר גורגו. "איך תצליח לשייף מספיק חוטים כדי שאצא? מוטב שתפסיק ותעזוב אותי בשקט."
"אוי, לך לישון ואל תדאג לי!" אמר הנער. "הלילה לא אסיים, ולא מחר בלילה, אבל אנסה לשחרר אותך בזמן, כי כאן תהיה לחורבן גמור."
גורגו נרדם. כשהתעורר למחרת בבוקר ראה במבט אחד שכמה חוטים כבר שוייפו. באותו יום הרגיש פחות מנומנם משהיה בעבר. הוא פרש את כנפיו ונפנף מענף לענף כדי להוציא את הנוקשות מפרקיו.
בוקר אחד מוקדם, בדיוק כשהופיע קו האור הראשון של השמש, העיר אגודלון את הנשר.
"נסה עכשיו, גורגו!" לחש.
הנשר הרים את מבטו. הנער באמת שייף כל כך הרבה חוטים, שעכשיו היה חור גדול ברשת החוטים. גורגו הניף את כנפיו ושיגר את עצמו למעלה. פעמיים החטיא ונפל בחזרה לכלוב, אבל לבסוף הצליח לצאת.
במכות כנפיים גאות עלה אל העננים. אגודלון הקטן ישב והביט אחריו בפנים עצובות. הוא השתוקק שמישהו יבוא וייתן גם לו חופש.
הנער התגורר עכשיו בסקנסן. הוא הכיר שם את כל בעלי החיים והרבה מהם נעשו חבריו. הוא נאלץ להודות שיש שם כל כך הרבה מה לראות וללמוד, שלא היה קשה לו להעביר את הזמן. אמנם מחשבותיו נדדו מדי יום אל מורטן האווז ושאר חבריו, והוא התגעגע אליהם. "לולא הייתי קשור בהבטחה שלי," חשב, "הייתי מוצא איזו ציפור שתיקח אותי אליהם!"
אולי יהיה מוזר שקלמנט לרסון לא החזיר לנער את חירותו, אבל צריך לזכור כמה היה הכנר הקטן נרגש כשעזב את סקנסן. בבוקר יציאתו חשב להניח את האוכל של הגמד בקערה כחולה, אבל למרבה הצער לא הצליח למצוא כזאת. כל אנשי סקנסן, הלפים, בנות האיכרים, בעלי המלאכה והגנים, באו להיפרד ממנו, ולא היה לו זמן לחפש קערה כחולה. הגיע הזמן לצאת, וברגע האחרון נאלץ לבקש מהלפי הזקן שיעזור לו.
"אחד מבני העם הקטן מתגורר כאן בסקנסן," אמר קלמנט, "ובכל בוקר אני מניח לו קצת אוכל. תעשה לי טובה ותיקח את המטבעות הקטנים האלה ותקנה בהם קערה כחולה? שים בה קצת דייסה וחלב, ומחר בבוקר הנח אותה מתחת למדרגות הבקתה של בולנס."
הלפי הזקן נראה מופתע, אבל לא היה זמן לקלמנט להסביר יותר, כי היה עליו למהר לתחנת הרכבת.
הלפי ירד אל הכפר של גן החיות כדי לקנות את הקערה. מכיוון שלא ראה קערה כחולה שנראתה לו מתאימה, קנה קערה לבנה, ואותה מילא בקפדנות והניח בכל בוקר.
בגלל זה לא שוחרר הנער מהבטחתו. הוא ידע שקלמנט נסע, אבל לו לא הרשו לעזוב.
באותו לילה השתוקק הנער לחירותו יותר מתמיד. זה היה מפני שהקיץ הגיע עכשיו באמת. במהלך מסעותיו סבל הרבה מקור וסערות, וכשהגיע לראשונה לסקנסן חשב שאולי טוב שנאלץ להפסיק את המסע. הוא היה קופא למוות אילו הלך ללפלנד בחודש מאי. אבל עכשיו היה חם. האדמה התכסתה ירק, הליבנים והצפצפות התלבשו בעלווה המשיית שלהם, ועצי הדובדבן, ולמעשה כל עצי הפרי, כוסו בפריחה. על שיחי הגרגרים היו גרגרים ירוקים, האלונים פרשו בזהירות את עליהם, ובגינת הירק בסקנסן צמחו אפונה, כרוב ופולים.
"עכשיו בטח חם בלפלנד," חשב הנער. "הלוואי שהייתי יושב על גבו של מורטן האווז בבוקר יפה כזה! איזה כיף היה לרכוב באוויר החם והשקט, ולהביט למטה על האדמה, כשהיא מכוסה עכשיו עשב ירוק ומקושטת בפרחים יפים."
הוא ישב והרהר בזה כשפתאום צנח הנשר מן השמיים, ונחת ליד הנער, על גג הכלוב.
"רציתי לנסות את כנפי ולראות אם הן עוד שוות משהו," אמר גורגו. "לא חשבת שאני מתכוון להשאיר אותך כאן בשבי, נכון? עלה על גבי, ואקח אותך אל חבריך."
"לא, זה בלתי אפשרי!" ענה הנער. "נתתי את מילתי שאשאר כאן עד שישחררו אותי."
"איזה שטויות אתה מדבר?" מחה גורגו. "קודם כול הביאו אותך לכאן בניגוד לרצונך, ואחר כך אילצו אותך להבטיח שתישאר כאן. בוודאי אתה מבין שהבטחה כזאת אין צורך לקיים?"
"הו, לא, אני חייב לקיים אותה," אמר הנער. "אני מודה לך בכל זאת על כוונתך הטובה, אבל אתה לא יכול לעזור לי."
"אני לא יכול?" אמר גורגו. "עוד נראה!" ברגע אחד אחז בנילס הולגרסון בטפריו הגדולים ועלה איתו אל השמיים, ונעלם בכיוון צפון.