סטוקהולם
סקנסן
לפני כמה שנים חי בסקנסן, הפארק הגדול שממש מחוץ לסטוקהולם, המקום שבו אספו כל כך הרבה דברים מופלאים, איש זקן וקטן בשם קלמנט לרסון. הוא בא מהלסינגלנד, והגיע לסקנסן עם הכינור שלו כדי לנגן ריקודי עם ועוד ניגונים ישנים. את הופעותיו נתן בעיקר בערב. ביום תפקידו היה לשבת ולשמור באחד מבתי האיכרים היפים הרבים שהועברו לסקנסן מכל קצות הארץ.
בהתחלה חשב קלמנט שבזקנתו מזדמן לו מזל טוב יותר ממה שהעז לחלום; אבל אחרי זמן מה התחיל לשנוא את המקום ממש, ובייחוד בשעות השמירה. כשבאו מבקרים להסתובב בבית, זה היה בסדר גמור, אבל בימים מסוימים ישב קלמנט שעות ארוכות לבדו לגמרי. אז תקפו אותו געגועים כאלה לבית, עד שפחד שיצטרך לוותר על משרתו. הוא היה עני מאוד, וידע שבבית יהיה למעמסה על הקהילה. לכן ניסה להחזיק מעמד כל עוד יכול, אף על פי שהרגיש אומלל יותר מיום ליום.
בערב יפה אחד בתחילת מאי קיבל קלמנט כמה שעות חופש. הוא ירד במדרון התלול שמוביל אל מחוץ לסקנסן, ופגש דייג מאחד האיים שהלך בדרך עם שק הציד שלו. הדייג היה צעיר פעלתן שהיה מביא לסקנסן עופות ים שהצליח ללכוד בחיים. קלמנט פגש אותו כבר פעמים רבות.
הדייג עצר את קלמנט ושאל אם מנהל סקנסן נמצא. אחרי שקלמנט ענה לו, שאל הוא בתורו איזה דבר יקר יש לדייג בשק. "אתה יכול לראות מה יש לי," ענה הדייג, "אם בתמורה תיתן לי רעיון כמה כדאי לי לבקש עליו."
הוא פתח את השק, וקלמנט הציץ פנימה פעם אחת, ועוד פעם, ואז נסוג מיד צעד או שניים. "אלוהים אדירים, אשביורן!" קרא. "איך תפסת את זה?"
הוא נזכר שכשהיה ילד, אמו נהגה לספר על העם הקטן שגר מתחת לרצפת הבקתה. לא הרשו לו לבכות או להתנהג בשובבות, כדי לא להכעיס את הקטנים האלה. כשגדל, האמין שאמו המציאה את סיפורי השדונים כדי שיתנהג יפה. אבל התברר שזו לא הייתה המצאה של אמו; כי הנה, בשק של אשביורן, שכב אחד מהעם הקטן.
נשארה בקלמנט מעט מהאימה הטבעית של ילדים, והוא הרגיש צמרמורת עוברת לו בעמוד השדרה כשהציץ לתוך השק. אשביורן ראה שהוא מבוהל והתחיל לצחוק; אבל קלמנט לקח את העניין ברצינות. "ספר לי, אשביורן, איפה נתקלת בו?" שאל. "תהיה בטוח שלא ארבתי לו!" אמר אשביורן. "הוא בא אליי. יצאתי מוקדם הבוקר ולקחתי את הרובה שלי לסירה. בדיוק דחפתי את הסירה מהחוף במוט, וראיתי אווזי בר באים ממזרח, צורחים כמו משוגעים. ירית לעברם, אבל לא פגעתי באף אחד. במקום זה נפל לתוך המים היצור הזה, כל כך קרוב לסירה, שהייתי צריך רק להושיט יד ולהרים אותו."
"אני מקווה שלא ירית בו, אשביורן?"
"אוי, לא! הוא בריא ושלם; אבל כשנפל הוא היה קצת מבולבל בהתחלה, אז ניצלתי את זה וכרכתי את קצות שני חוטי מפרשים סביב הקרסוליים והפרקים שלו, כדי שלא יוכל לברוח. 'הא! הנה משהו לסקנסן,' חשבתי מיד."
קלמנט הלך והתחלחל כשהדייג דיבר. כל מה ששמע בילדותו על העם הקטן, על נקמנותם כלפי אויבים ועל טובם כלפי ידידים, חזר אליו. לא היה טוב סופם של אלה שניסו להחזיק אחד מהם בשבי.
"היית צריך לשחרר אותו מיד, אשביורן," אמר קלמנט.
"הייתי קרוב מאוד להיאלץ לשחרר אותו," השיב הדייג. "כדאי שתדע, קלמנט, שאווזי הבר ליוו אותי כל הדרך הביתה, והם חגו על האי כל הבוקר, וקראו 'הונק, הונק' כאילו רצו אותו בחזרה. ולא רק הם, אלא כל האוכלוסייה: שחפים, שחפיות ים, ועוד רבים אחרים שלא שווים אפילו כדור אחד של אבק שריפה, ירדו על האי ועשו רעש נורא. כשיצאתי החוצה הם התעופפו סביבי עד שנאלצתי לחזור. אשתי התחננה שאשחרר אותו, אבל אני החלטתי שהוא יגיע לסקנסן, אז הצבתי בחלון אחת הבובות של הילדים, החבאתי את הגמד בתחתית השק ויצאתי לדרך. כנראה שהציפורים חשבו שזה הוא עומד בחלון, כי הניחו לי ללכת ולא רדפו אחריי."
"הוא אומר משהו?" שאל קלמנט.
"כן. בהתחלה ניסה לקרוא לציפורים, אבל לא נתתי לו, ושמתי לו מחסום בפה."
"אוי, אשביורן!" מחה קלמנט. "איך אתה יכול להתייחס אליו כך! אתה לא רואה שהוא יצור על־טבעי!"
"אני לא יודע מה הוא," אמר אשביורן ברוגע. "שאחרים יחשבו על זה. אני מסתפק אם רק אקבל עליו סכום יפה. עכשיו תגיד לי, קלמנט, מה לדעתך הרופא בסקנסן ייתן לי."
עברה שתיקה ארוכה לפני שקלמנט ענה. הוא ריחם מאוד על הקטן המסכן. הוא ממש דמיין שאמו עומדת לידו ואומרת לו שעליו להיות תמיד אדיב לעם הקטן.
"אין לי מושג מה הרופא שם למעלה ירצה לתת לך, אשביורן," אמר לבסוף. "אבל אם תשאיר אותו אצלי, אשלם לך עליו עשרים קרונות."
אשביורן בהה בנגן בתדהמה כששמע אותו מציע סכום כה גדול. הוא חשב שקלמנט מאמין שלגמד יש כוח מסתורי ושהוא עשוי לעזור לו. הוא בכלל לא היה בטוח שהרופא יראה בו תגלית כה גדולה או יציע לשלם סכום כה גבוה; ולכן קיבל את הצעתו של קלמנט.
הנגן תחב את קנייתו לאחת הכיסים הרחבים שלו, חזר לסקנסן ונכנס לצריף מכוסה אזוב, שלא היו בו לא מבקרים ולא שומרים. הוא סגר את הדלת אחריו, הוציא את הגמד, שעדיין היה קשור ידיים ורגליים וחסום פה, והשכיב אותו בעדינות על ספסל.
"עכשיו תקשיב למה שאני אומר!" אמר קלמנט. "אני יודע כמובן שאלה כמוכם לא אוהבים שבני אדם רואים אותם, אלא מעדיפים ללכת ולהתעסק בעניינים שלכם בדרככם. לכן החלטתי לתת לך חופש, אבל רק בתנאי שתישאר בפארק הזה עד שארשה לך לעזוב. אם אתה מסכים, הנד בראשך שלוש פעמים."
קלמנט הביט בגמד בציפייה בטוחה, אבל הלה לא הזיז שריר.
"לא יקרה לך שום רע," המשיך קלמנט. "אדאג שיאכילו אותך כל יום, ויהיה לך כל כך הרבה מה לעשות שם, שהזמן לא ייראה לך ארוך. אבל אסור לך ללכת למקום אחר עד שאתן לך רשות. עכשיו נסכים על אות. כל עוד אניח לך את האוכל בקערה לבנה, אתה נשאר. כשאניח אותו בקערה כחולה, אתה רשאי ללכת."
קלמנט שתק שוב, וציפה שהגמד יאותת הסכמה, אבל הוא לא זז.
"טוב מאוד," אמר קלמנט, "אז אין ברירה אלא להראות אותך לאדון של המקום הזה. אז ישימו אותך בארון זכוכית, וכל האנשים בעיר הגדולה סטוקהולם יבואו לבהות בך."
זה הפחיד את הגמד, והוא נתן מיד את האות.
"יפה מאוד," אמר קלמנט וחתך את החבל שקשר את ידי הגמד. ואז מיהר אל הדלת.
הנער התיר את הקשרים שסביב קרסוליו וקרע את המחסום מהפה לפני שחשב על כל דבר אחר. כשפנה אל קלמנט להודות לו, הלה כבר הלך.
ממש מחוץ לדלת פגש קלמנט אדון נאה ומכובד, שהיה בדרכו למקום קרוב שיש ממנו תצפית יפה. קלמנט לא זכר שראה את הזקן המרשים הזה קודם, אבל בוודאי הבחין בקלמנט פעם כשניגן בכינור, כי עצר ופנה אליו.
"יום טוב, קלמנט!" אמר. "מה שלומך? אתה לא חולה, נכון? נדמה לי שהתרזית קצת לאחרונה."
היה בזקן כל כך הרבה חביבות, שקלמנט אזר אומץ וסיפר לו על הגעגועים שלו הביתה.
"מה!" קרא הזקן. "מתגעגע הביתה כשאתה בסטוקהולם? זה לא ייתכן!" הוא נראה כמעט נעלב. אחר כך חשב שהוא מדבר רק עם איכר זקן ובור מהלסינגלנד, וחזר ליחס הידידותי שלו.
"בוודאי מעולם לא שמעת איך נוסדה העיר סטוקהולם? אילו שמעת, היית מבין שהדאגה שלך לברוח היא רק דמיון שווא. בוא איתי אל הספסל שם, ואספר לך משהו על סטוקהולם."
כשהאדון הזקן התיישב על הספסל הוא הציץ למטה אל העיר, שנפרשה בכל תפארתה לרגליו, ונשם נשימה עמוקה, כאילו רצה לשתות את כל יופיו של הנוף. אחר כך פנה אל הנגן.
"הבט, קלמנט!" אמר, ובזמן שדיבר צייר במקלו מפה קטנה בחול שלפניהם. "כאן שוכנת אפלנד, וכאן, בדרום, בולט לשון יבשה אחת, שמתפצלת למפרצים רבים. וכאן סורמלנד עם לשון יבשה אחרת, שגם היא מרוסקת כך ופונה ישר צפונה. כאן, ממערב, בא אגם מלא איים: זה אגם מלארן. ממזרח בא גוף מים אחר, שבקושי מצליח להידחק בין האיים והאיונים. זה הים המזרחי. כאן, קלמנט, במקום שאפלנד נפגשת עם סורמלנד ומלארן נפגש עם הים המזרחי, זורם נהר קצר, ובאמצעו ארבעה איונים קטנים שמחלקים את הנהר לכמה יובלים, ואחד מהם נקרא נורשטרום, ובעבר נקרא סטוקסונד.
"בהתחלה היו האיונים האלה איים רגילים מכוסי יער, כאלה שמוצאים בשפע באגם מלארן גם היום, ובמשך דורות הם היו נטולי יושבים לגמרי. מיקומם היה טוב, בין שני גופי מים ושני גופי יבשה; אבל איש לא שם לב לכך. שנה אחר שנה עברה; אנשים התיישבו לאורך אגם מלארן ובארכיפלג, אבל האיים שבנהר לא משכו מתיישבים. לפעמים קרה שימאי עגן באחד מהם ונטע את אוהלו ללילה; אבל איש לא נשאר שם זמן רב.
"יום אחד דייג שגר באי לידינג, בחוף מפרץ המלח, כיוון את סירתו אל אגם מלארן, ושם היה לו מזל כה טוב בדיג, עד ששכח לצאת הביתה בזמן. הוא לא הגיע רחוק יותר מארבעת האיונים, והדבר הטוב ביותר שיכול היה לעשות היה לעגון באחד מהם ולחכות עד מאוחר יותר בלילה, כשיהיה אור ירח בהיר.
"היה סוף הקיץ וחם. הדייג משך את סירתו אל היבשה, שכב לידה כשראשו מונח על אבן, ונרדם. כשהתעורר הירח כבר היה בשמיים זמן רב. הוא ניצב ממש מעליו וזרח בהדר כזה, עד שהיה כמו אור יום מלא.
"האיש זינק על רגליו והתכוון לדחוף את סירתו למים, כשראה הרבה כתמים שחורים נעים בזרם. להקת כלבי ים שטה במלוא המהירות אל האי. כשראה הדייג שהם מתכוונים לזחול ליבשה, התכופף אל החנית שלו, שתמיד לקח איתו בסירה. אבל כשהזדקף, לא ראה כלבי ים. במקום זה עמדו על החוף עלמות יפות מאוד, לבושות גלימות ירוקות רחבות משי, ועל ראשיהן כתרי פנינים. הדייג הבין שאלה בנות ים שחיות על איי סלע שוממים רחוק בלב הים, ולבשו מראה של כלבי ים כדי לעלות ליבשה וליהנות מאור הירח על האיונים הירוקים.
"הוא הניח את החנית בזהירות רבה, וכשהעלמות עלו על האי לשחק, התגנב מאחוריהן והתבונן בהן. הוא שמע שבנות הים יפות ומקסימות כל כך, עד שאי אפשר לראות אותן ולא להתרגש מקסמיהן; והוא נאלץ להודות שאין זו אמירה מוגזמת עליהן.
"אחרי שעמד זמן מה בצל העצים וצפה בריקוד, ירד אל החוף, לקח עור כלב ים אחד מאלה ששכבו שם, והחביא אותו מתחת לאבן. אחר כך חזר לסירתו, שכב לידה והעמיד פנים שהוא ישן.
"עד מהרה ראה את העלמות מדלגות אל החוף ללבוש את עורות כלבי הים שלהן. בתחילה היה הכול משחק וצחוק, ואלה התחלפו בבכי ויללה כשאחת מבנות הים לא מצאה את עורה. חברותיה רצו לאורך החוף וחזרה ועזרו לה לחפש, אבל לא מצאו שום עקבות. בעודן מחפשות הבחינו שהשמיים מחווירים והיום מפציע, ולא יכלו להתמהמה עוד, וכולן שחו משם והשאירו מאחור את זו שעורה נעלם. היא ישבה על החוף ובכתה.
"הדייג כמובן ריחם עליה, אבל אילץ את עצמו לשכב בשקט עד עלות השחר. אז קם, דחף את הסירה למים וצעד לתוכה, כדי שייראה שהוא רואה אותה במקרה אחרי שהרים את המשוטים.
"'מי את?' קרא. 'נטרפה ספינתך?'
"היא רצה אליו ושאלה אם ראה את עור הכלב שלה. הדייג נראה כאילו אינו יודע על מה היא מדברת. היא התיישבה שוב ובכתה. אז החליט לקחת אותה איתו בסירה. 'בואי איתי אל הבקתה שלי,' ציווה, 'ואמי תטפל בך. את לא יכולה להישאר כאן על האי, שאין בו לא אוכל ולא מחסה!' הוא דיבר בצורה כה משכנעת, עד שהיא שוכנעה לעלות לסירתו.
"גם הדייג וגם אמו היו טובים מאוד אל בת הים המסכנה, והיא נראתה מאושרת אצלם. היא נעשתה מרוצה יותר מיום ליום, עזרה לאישה המבוגרת בעבודתה, והייתה בדיוק כמו כל נערה אחרת מהאיים, רק שהייתה יפה הרבה יותר. יום אחד שאל אותה הדייג אם תרצה להיות אשתו, והיא לא התנגדה, אלא אמרה מיד כן.
"התחילו להכין את החתונה. בת הים התלבשה כמו כלה בגלימה הירוקה הרחבה שלה, עם כתר הפנינים הנוצץ שענדה כשהדייג ראה אותה לראשונה. באותם ימים לא היו על האי לא כנסייה ולא כומר, ולכן התיישבו באי החתונה בסירות כדי לחתור אל הכנסייה הראשונה שיפגשו.
"הדייג הושיב בסירתו את בת הים ואת אמו, והוא חתר כל כך יפה, שהיה הרבה לפני כל האחרים. כשהגיע לנקודה שממנה ראה את האיון בנהר, שבו זכה בכלתו, לא יכול היה שלא לחייך.
"'למה אתה מחייך?' שאלה.
"'אה, אני חושב על הלילה ההוא שבו החבאתי את עור הכלב שלך,' ענה הדייג; כי הוא היה כה בטוח בה, עד שחשב שאין עוד צורך להסתיר דבר.
"'מה אתה אומר?' שאלה הכלה בתדהמה. 'בוודאי מעולם לא היה לי עור כלב ים!' התברר שהיא שכחה הכול.
"'את לא זוכרת איך רקדת עם בנות הים?' שאל.
"'אני לא יודעת על מה אתה מדבר,' אמרה הכלה. 'נראה לי שחלמת אמש חלום מוזר.'
"'אם אראה לך את עור הכלב שלך, כנראה תאמיני לי!' צחק הדייג, והפנה מיד את הסירה אל האיון. הם ירדו לחוף והוא הוציא את עור הכלב מתחת לאבן שבה החביא אותו.
"אבל ברגע שהכלה הניחה עיניה על עור הכלב, חטפה אותו ומשכה אותו על ראשה. הוא נצמד אליה, כאילו יש בו חיים, ומיד השליכה את עצמה לזרם.
"החתן ראה אותה שוחה משם וקפץ למים אחריה; אבל לא הצליח להשיג אותה. כשראה שאינו יכול לעצור אותה בשום דרך אחרת, תפס בצערו את חניתו והטיל אותה. הוא כיוון טוב יותר ממה שהתכוון, כי בת הים המסכנה השמיעה צווחה חודרת ונעלמה במעמקים.
"הדייג עמד על החוף וחיכה שתצוף שוב. הוא הבחין שהמים סביבו מתחילים לקבל ברק רך, יופי שמעולם לא ראה. הם נצצו בוורוד ולבן, כמשחק הצבעים שבפנים של צדפות.
"כשהמים הנוצצים ליקקו את החופים, חשב הדייג שגם הם משתנים. הם התחילו לפרוח ולהפיץ ניחוחות. ברק רך התפשט עליהם וגם הם קיבלו יופי שמעולם לא היה להם קודם.
"הוא הבין איך כל זה קרה. כי כך הדבר בבנות ים: מי שמביט בהן חייב למצוא אותן יפות מכל אחת אחרת, ומכיוון שדמה של בת הים התערבב במים ששטפו את החופים, יופיה עבר אל שניהם. כל מי שראה אותם חייב לאהוב אותם ולהתגעגע אליהם. זו הייתה הירושה שלהם מבת הים."
כשהאדון המכובד הגיע עד כאן בסיפורו, פנה אל קלמנט והביט בו. קלמנט הנהן בהערצה אבל לא אמר דבר, כי לא רצה להפסיק את הסיפור.
"עכשיו עליך לזכור את זה, קלמנט," המשיך האדון הזקן, ובעיניו ניצוץ שובב. "מאותו זמן התחילו אנשים להגר אל האיים. בהתחלה התיישבו שם רק דייגים ואיכרים, אבל גם אחרים נמשכו אליהם. יום אחד הפליגו המלך והרוזן שלו במעלה הנהר. מיד התחילו לדבר על האיים האלה, כי הבחינו שהם ממוקמים כך שכל כלי שיט שמפליג לעבר אגם מלארן חייב לעבור על פניהם. הרוזן הציע שצריך לשים על התעלה מנעול שאפשר לפתוח ולסגור כרצון, כדי להכניס ספינות סוחרים ולהוציא שודדי ים.
"הרעיון הזה בוצע," אמר האדון הזקן, כשקם והתחיל לצייר בחול שוב במקלו. "על הגדול שבאיים הקים הרוזן מבצר עם מגדל חזק, שנקרא 'קרנן'. וסביב האי נבנתה חומה. כאן, בקצה הצפוני והדרומי של החומה, עשו שערים והציבו מעליהם מגדלים חזקים. מעל האיים האחרים בנו גשרים; גם אלה צוידו במגדלים גבוהים. בתוך המים, מסביב, הציבו זר של כלונסאות עם סורגים שאפשר לפתוח ולסגור, כך שאף כלי שיט לא יוכל לעבור בלי רשות.
"כך אתה רואה, קלמנט, ארבעת האיים שנשארו כל כך הרבה זמן בלי שמבחינים בהם, הפכו עד מהרה למבוצרים היטב. אבל לא זה היה הכול, כי החופים והמצר משכו אנשים, ותוך זמן קצר באו מכל עבר להתיישב שם. הם בנו כנסייה, שנקראת מאז 'שטורקירקן'. הנה היא עומדת, ליד הטירה. וכאן, בתוך החומות, היו הבקתות הקטנות שבנו לעצמם החלוצים. הן היו פשוטות, אבל שירתו את מטרתן. לא היה צורך ביותר מזה באותם ימים כדי שהמקום ייחשב עיר. והעיר נקראה סטוקהולם.
"הגיע יום, קלמנט, שבו הרוזן שהתחיל את המפעל הלך למנוחתו האחרונה, וסטוקהולם נשארה בלי בנאי ראשי. נזירים שנקראו האחים האפורים באו לארץ. סטוקהולם משכה אותם. הם ביקשו רשות להקים שם מנזר, והמלך נתן להם אי, אחד הקטנים יותר, זה שפונה אל מלארן. שם בנו, והמקום נקרא אי האחים האפורים. באו נזירים אחרים, שנקראו האחים השחורים. גם הם ביקשו זכות לבנות בסטוקהולם, ליד השער הדרומי. על האי הזה, הגדול מבין האיים שמצפון לעיר, נבנה 'בית הרוח הקדושה', הוא בית חולים; ועל הקטן יותר הקימו אנשים חסכנים טחנה, ולאורך האיונים הקטנים הסמוכים דגו הנזירים. כפי שאתה יודע, יש עכשיו רק אי אחד, כי התעלה בין השניים התמלאה; אבל הוא עדיין נקרא אי הרוח הקדושה.
"ועכשיו, קלמנט, כל האיים הקטנים המכוסים יער היו זרועים בתים, ובכל זאת אנשים המשיכו לזרום; כי לחופים ולמים האלה יש כוח למשוך אנשים אליהם. לכאן באו נשים אדוקות מסדר סנטה קלרה וביקשו אדמה לבנות עליה. לא הייתה להן ברירה אלא להתיישב בחוף הצפוני, בנורמלם, כפי שהוא נקרא. תהיה בטוח שלא שמחו יתר על המידה על המקום הזה, כי על פני נורמלם עבר רכס גבוה, ועליו הייתה לעיר גבעת התלייה שלה, כך שהיה זה מקום שנוא. בכל זאת הקימו הקלרות המסכנות את הכנסייה והמנזר שלהן בחוף שמתחת לרכס. אחרי שהתבססו שם מצאו עד מהרה הרבה חסידים. על הרכס עצמו נבנו בית חולים וכנסייה, שהוקדשה לקדוש גוראן, ומתחת לרכס ממש הוקמה כנסייה לקדוש יעקב.
"ואפילו בסודרמלם, שבו ההר עולה אנכית מהחוף, התחילו לבנות. שם הקימו כנסייה למרים הקדושה.
"אבל אל תחשוב שרק אנשי המנזרים עברו לסטוקהולם! היו שם גם הרבה אחרים, בעיקר סוחרים ובעלי מלאכה גרמנים. אלה היו מיומנים יותר מהשוודים, וקיבלו אותם יפה. הם התיישבו בתוך חומות העיר, שם הרסו את הבקתות הקטנות והעלובות שעמדו ובנו בתי אבן גבוהים ומפוארים. אבל המקום בתוך החומות לא היה רב, ולכן נאלצו לבנות את הבתים צפופים, כשחזיתותיהם פונות אל הסמטאות הצרות. אז אתה רואה, קלמנט, שסטוקהולם ידעה למשוך אנשים!"
בנקודה הזו בסיפור הופיע אדון אחר והלך במהירות בשביל לעבר האיש שדיבר עם קלמנט, אבל הלה נופף ביד, והאחר נשאר במרחק. האדון הזקן והמכובד ישב עדיין על הספסל ליד הנגן.
"עכשיו, קלמנט, עליך לעשות לי טובה," אמר. "אין לי זמן לדבר איתך עוד, אבל אשלח לך ספר על סטוקהולם, ואתה חייב לקרוא אותו מהכריכה עד הכריכה. הנחתי לך, כביכול, את היסודות של סטוקהולם. את השאר למד בעצמך, ולמד איך העיר שגשגה והשתנתה. קרא איך העיר הקטנה והצרה, הסגורה בחומה על האיים, התפשטה והפכה לים הגדול הזה של בתים שמתחתינו. קרא איך במקום שבו עמד פעם המגדל האפל קרנן, הוקמה הטירה היפה והמוארת שמתחתינו, ואיך כנסיית האחים האפורים הפכה למקום קבורתם של מלכי שוודיה; קרא איך איון אחר איון נבנה במפעלים; איך הורידו את הרכס והמצר מולא; איך גינות הירק בקצה הדרומי והצפוני של העיר הפכו לפארקים יפים או לרובעים בנויים; איך פארק האיילים הפרטי של המלך הפך למקום הבילוי האהוב על העם. אתה חייב להרגיש כאן בבית, קלמנט. העיר הזו אינה שייכת רק לתושבי סטוקהולם. היא שלך ושל כל השוודים.
"כשתקרא על סטוקהולם, זכור שאמרתי את האמת, כי לעיר יש הכוח למשוך אליה כל אחד. קודם עבר לכאן המלך, אחר כך בנו כאן האצילים את ארמונותיהם, ואחר כך נמשך אחד אחרי השני אל המקום, עד שעכשיו, כפי שאתה רואה, סטוקהולם אינה עיר לעצמה או למחוזות הסמוכים; היא גדלה והפכה לעיר של הממלכה כולה.
"אתה יודע, קלמנט, שיש בתי משפט בכל קהילה בארץ, אבל בסטוקהולם יש סמכות שיפוט על האומה כולה. אתה יודע שיש שופטים בכל בית משפט מחוזי בארץ, אבל בסטוקהולם יש בית משפט אחד, שכל האחרים אחראים לפניו. אתה יודע שיש קסרקטינים וחיילים בכל חלקי הארץ, אבל אלה שבסטוקהולם מפקדים על הצבא כולו. בכל מקום בארץ תמצא מסילות ברזל, אבל המערכת הלאומית הגדולה כולה נשלטת ומנוהלת בסטוקהולם; כאן תמצא את מועצות הניהול של הכמורה, של המורים, של הרופאים, של הפקידים ושל חברי המושבעים. זה הלב של ארצך, קלמנט. כל המטבעות שבכיסך נטבעו כאן, והבולים שאתה מדביק על מכתביך מיוצרים כאן. יש כאן משהו לכל שוודי. כאן אף אחד לא צריך להרגיש געגועים הביתה, כי כאן כל השוודים בבית.
"וכשתקרא על כל מה שהובא לכאן אל סטוקהולם, חשוב גם על החדש ביותר שהעיר משכה אליה: בתי האיכרים העתיקים כאן בסקנסן; הריקודים הישנים; התלבושות ורהיטי הבית הישנים; המנגנים ומספרי הסיפורים. כל דבר טוב מימים עברו פיתתה סטוקהולם לבוא לסקנסן לכבד אותו, כדי שהוא בתורו יעמוד לפני העם בתפארת מחודשת.
"אבל קודם כול ולבסוף, זכור כשאתה קורא על סטוקהולם שעליך לשבת במקום הזה. עליך לראות איך הגלים נוצצים במשחק שמח ואיך החופים נוצצים ביופי. תיפול תחת הקסם שלהם, קלמנט."
האדון הנאה הרים את קולו, כך שהוא הדהד חזק ומצווה, ועיניו ברקו. אחר כך קם, ובנפנוף יד אל קלמנט, הלך משם. קלמנט הבין שזה שדיבר איתו הוא אדם גדול, והשתחווה לו עמוק ככל שיכול.
למחרת בא משרת מלכותי עם ספר אדום גדול ומכתב לקלמנט, ובמכתב נאמר שהספר מאת המלך.
אחרי זה היה הזקן הקטן, קלמנט לרסון, מבולבל במשך כמה ימים, ואי אפשר היה להוציא ממנו מילה הגיונית. כשחלף שבוע, הלך אל המנהל ומסר את הודעת ההתפטרות שלו. הוא פשוט היה חייב ללכת הביתה.
"למה אתה חייב ללכת הביתה? אינך יכול ללמוד להסתפק כאן?" שאל הרופא.
"אוי, אני מסתפק כאן," אמר קלמנט. "העניין הזה כבר לא מטריד אותי, אבל אני חייב ללכת הביתה בכל זאת."
קלמנט היה נסער למדי, כי המלך אמר שעליו ללמוד הכול על סטוקהולם ולהיות מאושר בה. אבל הוא לא יכול היה למצוא מנוח עד שיספר לכולם בבית שהמלך אמר לו את המילים האלה. הוא לא יכול היה לוותר על הרעיון לעמוד על גבעת הכנסייה בבית ולספר לגדול ולקטן שהמלך היה כה טוב אליו, שישב לידו על הספסל, ושלח לו ספר, ושהקדיש זמן לדבר איתו, עם נגן עני, שעה שלמה, כדי לרפא אותו מגעגועיו הביתה. היה טוב לספר זאת ללפים ולנערות האיכרים מדלרנה בסקנסן, אבל מה זה לעומת היכולת לספר על כך בבית?
גם אם יסיים קלמנט בבית העניים, זה לא יהיה קשה כל כך אחרי זה. הוא היה אדם שונה לגמרי ממה שהיה, והוא יזכה לכבוד והערכה בצורה שונה לגמרי.
הגעגוע החדש הזה השתלט על קלמנט. הוא פשוט היה חייב ללכת אל הרופא ולומר לו שעליו ללכת הביתה.