העיר הצפה על המים
יום שישי, שישה במאי.
אין עוד אווזה עדינה וטובת לב כמו האווזה האפורה הקטנה דונפין. כל אווזי הבר אהבו אותה, והאווז הלבן, המאולף, היה מוכן למות למענה. כשדונפין ביקשה דבר מה, אפילו אקה לא יכלה לסרב לה.
כשדונפין הגיעה לאגם מלארן, הנוף נראה לה מוכר. מעבר לאגם השתרע הים, ובו איים רבים מכוסי יער, ושם, על אי קטן, גרו הוריה ואחיה ואחיותיה. היא התחננה לפני אווזי הבר שיעופו אל ביתה לפני שימשיכו צפונה, כדי שתוכל להראות למשפחתה שהיא עדיין בחיים. זו תהיה להם שמחה גדולה.
אקה אמרה בגלוי שלדעתה הוריה של דונפין ואחיה ואחיותיה לא גילו אהבה גדולה אליה כשהפקירו אותה באולנד, אבל דונפין לא הסכימה להודות שאקה צודקת. "ומה עוד היה להם לעשות, כשראו שאני לא יכולה לעוף?" הוחתה. "הרי הם לא יכלו להישאר באולנד בגללי!"
דונפין התחילה לספר לאווזי הבר על ביתה בארכיפלג, כדי לשכנע אותם לעשות את הדרך. משפחתה גרה על אי סלעים. מרחוק לא נראה שם דבר חוץ מאבנים, אבל מקרוב אפשר היה למצוא בסדקים ובשקעים את מעדני האווזים המשובחים ביותר, ולחפש זמן רב עד שימצאו מקומות קינון טובים יותר מאלה שהיו חבויים בחריצי ההר או בין שיחי הערבה. אבל הכי טוב מכול היה הדייג הזקן שגר שם. דונפין שמעה שבנעוריו היה צַלָּף מצוין ותמיד שכב בלב הים וצד ציפורים. אבל עכשיו, בזקנתו, אחרי שאשתו מתה והילדים עזבו את הבית, והוא נשאר לבדו בצריף, התחיל לדאוג לציפורים שבאי שלו. הוא אף פעם לא ירה בהן, וגם לא הרשה לאחרים לירות. הוא הסתובב בין הקינים, וכשהאמהות ישבו על הביצים הביא להן מזון. אף אחת מהן לא פחדה ממנו. כולן אהבו אותו.
דונפין הייתה בצריף שלו פעמים רבות, והוא האכיל אותה בפירורי לחם. מפני שהיה טוב לציפורים, הן נהרו אל האי שלו בהמונים כאלה, שהאי כבר הלך והצטופף. מי שהגיע קצת באיחור באביב מצא את כל מקומות הקינון תפוסים. בגלל זה נאלצה משפחתה של דונפין להשאיר אותה מאחור.
דונפין התחננה כל כך, עד שלבסוף הצליחה לשכנע אותם, אף על פי שאווזי הבר הרגישו שהם מבזבזים זמן ושעליהם לעוף ישר צפונה. אבל טיול קטן כזה אל אי הסלעים לא יעכב אותם יותר מיום אחד.
אז יצאו ביום אחד בבוקר, אחרי שהתחזקו בארוחת בוקר טובה, ועפו מזרחה מעל אגם מלארן. הנער לא ידע בבירור לאן הם הולכים, אבל הוא הבחין שככל שהם עפים מזרחה, כך האגם הולך ונעשה שוקק יותר וגדות האגם בנויות יותר.
דוברות כבדות מטען וסירות מפרש, סירות קטנות וסירות דיג פנו מזרחה, ועוד הרבה אוניות קיטור לבנות ויפות פגשו אותן ועקפו אותן. לאורך הגדות עברו דרכים כפריות ופסי רכבת, וכולם לאותו כיוון. היה שם, במזרח, מקום שכולם רצו להגיע אליו בבוקר.
על אחד האיים ראה הנער טירה לבנה גדולה, ומזרחית לה היו הגדות זרועות וילות. בהתחלה הן עמדו רחוק זו מזו, אחר כך התקרבו והתקרבו, ובסוף כל הגדה הייתה מלאה בהן. היו שם מכל הסוגים: כאן טירה, שם בקתה, אחר כך בית אחוזה נמוך, או אחוזה עם מגדלונים רבים. חלקן עמדו בגנים, אבל רובן עמדו ביער הפראי שהקיף את הגדות. למרות השוני ביניהן, היה בהן דבר אחד משותף: הן לא היו פשוטות וקודרות כמו שאר הבניינים, אלא צבועות בצבעים בוהקים של ירוק וכחול, אדום ולבן, כמו בתי משחק של ילדים.
הנער ישב על גב האווזה והביט למטה אל בתי הגדה המוזרים, ודונפין קראה בשמחה: "עכשיו אני יודעת איפה אנחנו! שם נמצאת העיר הצפה על המים."
הנער הביט קדימה. בהתחלה לא ראה אלא כמה עננים קלים וערפילים שמתגלגלים קדימה מעל המים, אבל עד מהרה קלט מגדלי כנסיות גבוהים, ואחר כך בית אחד ועוד בית, עם שורות רבות של חלונות. הם הופיעו ונעלמו, מתגלגלים הנה והנה, אבל אף פס של גדה לא ראה! הכול שם נראה כאילו נח על המים.
קרוב יותר לעיר כבר לא ראה לאורך הגדות בתי משחק יפים, רק מפעלים מוכתמים. ערימות גדולות של פחם ועצים נערמו מאחורי קרשים גבוהים, ולצד רציפים שחורים ומפויחים עמדו אוניות מטען גדולות, אבל מעל הכול השתרע ערפל מנצנץ ושקוף, שהפך הכול לגדול וחזק ונפלא כל כך, שזה כמעט היה יפה.
אווזי הבר עפו על פני מפעלים ואוניות מטען והתקרבו אל המגדלים העטופים בענן. פתאום צנחו כל הערפילים אל המים, חוץ מהדקים והצמריריים, שחגו מעל ראשיהם בגוני כחול וורוד יפהפיים. שאר העננים התגלגלו מעל המים והיבשה. הם הסתירו לגמרי את החלקים התחתונים של הבתים: רק הקומות העליונות והגגות והמגדלים נראו. חלק מהבניינים נראו גבוהים כמו מגדל בבל. הנער בוודאי ידע שהם בנויים על גבעות והרים, אבל את אלה לא ראה, רק את הבתים שנדמה היה שהם צפים בין העננים הלבנים הנסחפים. בפועל הבניינים היו כהים ומעומעמים, כי השמש במזרח לא האירה עליהם.
הנער ידע שהוא רוכב מעל עיר גדולה, כי ראה מגדלים וגגות בתים מזדקרים מן העננים לכל עבר. לפעמים נפער חור בערפילים החגים, והוא הביט מטה אל נחל מתפתל וזורם, אבל יבשה לא יכול היה לראות. כל זה היה יפה למראה, אבל הוא הרגיש מבולבל מאוד, כמו שמרגישים כשנתקלים במשהו שאי אפשר להבין.
כשעבר את העיר, גילה שהאדמה כבר אינה מוסתרת בעננים, וגדות, נחלים ואיים נראו שוב בבירור. הוא הסתובב כדי לראות את העיר טוב יותר, אבל לא הצליח, כי עכשיו היא נראתה קסומה לגמרי. הערפילים קיבלו צבע מקרני השמש והתגלגלו קדימה באדומים, כחולים וצהובים מבהיקים ביותר. הבתים היו לבנים, כאילו נבנו מאור, והחלונות והמגדלים נצצו כאש. הכול צף על המים כמקודם.
האווזים עפו ישר מזרחה. הם עברו מעל מפעלים וסדנאות, ואחר כך מעל אחוזות שעל הגדות. אוניות קיטור וגוררות שרצו על המים, אבל עכשיו הן באו מן המזרח והפליגו מערבה, לעבר העיר.
אווזי הבר המשיכו לעוף, אבל במקום מפרצי מלארן הצרים והאיים הקטנים נפרשו מתחתם מים רחבים יותר ואיים גדולים יותר. לבסוף נשארה היבשה מאחור ולא נראתה עוד.
הם עפו עוד רחוק יותר, למקום שבו כבר לא היו איים גדולים מיושבים, רק אינספור איי סלעים קטנים פזורים על המים. עכשיו כבר לא היו המפרצים דחוקים בין היבשות. הים השתרע לפניהם, עצום וללא גבול.
כאן נחתו אווזי הבר על אי סלעים, ומיד כשרגליהם נגעו באדמה פנה הנער אל דונפין.
"איזו עיר זו שעברנו מעליה עכשיו?" שאל.
"אני לא יודעת איך בני האדם קראו לה," אמרה דונפין. "אנחנו, האווזים האפורים, קוראים לה 'העיר הצפה על המים'."
האחיות
לדונפין היו שתי אחיות, יפת־כנף ועין־זהב. הן היו ציפורים חזקות וחכמות, אבל לא היה להן שמלת נוצות רכה ומבריקה כמו לדונפין, וגם לא האופי המתוק והעדין שלה. מאז שהיו גוזלים צהובים וקטנים, הוריהן וקרוביהן ואפילו הדייג הזקן הראו להן בבירור שהם חושבים על דונפין יותר מעליהן. בגלל זה שנאו האחיות את דונפין מאז ומתמיד.
כשאווזי הבר נחתו על אי הסלעים, יפת־כנף ועין־זהב רעו מעט עשב קרוב לחוף, ומיד הבחינו בזרים.
"תראי, אחותי עין־זהב, איזה אווזים נאים הגיעו לאי שלנו!" קראה יפת־כנף. "לעתים רחוקות ראיתי ציפורים כל כך חיננות. שמת לב שיש ביניהן אווז לבן? ראית פעם ציפור יפה ממנו? כמעט אפשר לחשוב שהוא ברבור!"
עין־זהב הסכימה עם אחותה שאלה אורחים מכובדים מאוד שהגיעו אל האי, אבל פתאום נפסקה באמצע וקראה: "אחותי יפת־כנף! הו, אחותי יפת־כנף! את לא רואה את מי הם מביאים איתם?"
גם יפת־כנף הבחינה בדונפין, והייתה נדהמת כל כך, שעמדה זמן רב ומקורה פתוח לרווחה, ורק שרקה.
"אי אפשר שזו היא! איך היא הצליחה להסתנן לחברה כזאת? הרי השארנו אותה באולנד שתקפא ותרעב."
"הגרוע מכול הוא שהיא תלשין לאבא ולאמא שעפנו כל כך קרוב אליה שהוצאנו לה את הכנף מהמקום," אמרה עין־זהב. "תראי שזה יסתיים בכך שיגרשו אותנו מהאי!"
"מחכים לנו רק צרות, עכשיו כשהצעירה הזאת חזרה!" לחשה יפת־כנף בזעם. "ובכל זאת, נראה לי שהכי טוב שנראה שמחות ככל האפשר על שובה. היא כל כך טיפשה, שאולי בכלל לא שמה לב שדחפנו אותה בכוונה."
בזמן שיפת־כנף ועין־זהב שוחחו כך, עמדו אווזי הבר על החוף וסידרו את נוצותיהם אחרי הטיסה. עכשיו צעדו בשורה ארוכה במעלה החוף הסלעי אל הסדק שבו נהגו הוריה של דונפין לשהות.
הוריה של דונפין היו אנשים טובים. הם גרו באי יותר זמן מכל אחד אחר, והיה מנהגם לייעץ ולעזור לכל מי שמגיע חדש. גם הם ראו את האווזים מתקרבים, אבל לא זיהו את דונפין בלהקה.
"מוזר לראות אווזי בר נוחתים על האי הזה," העיר אדון האווזים. "להקה מצוינת היא - את זה אפשר לראות לפי התעופה שלהם."
"אבל לא יהיה קל למצוא מרעה לכל כך הרבה," אמרה גבירת האווזים, שהייתה עדינה ומתוקה כמו דונפין.
כשאקה הגיעה בצעידה עם חבורתה, יצאו הוריה של דונפין לקראתה לקדם את פניה באי. דונפין עפה ממקומה בסוף השורה ונחתה בין הוריה.
"אמא ואבא, סוף סוף אני כאן!" קראה בשמחה. "אתם לא מכירים את דונפין?"
בהתחלה לא הצליחו ההורים הזקנים להבין מה הם רואים, אבל כשזיהו את דונפין, הם היו מאושרים עד לאין שיעור, כמובן.
בזמן שאווזי הבר ומורטן האווז ודונפין פטפטו בהתרגשות, וניסו לספר איך היא ניצלה, באו יפת־כנף ועין־זהב בריצה. הן קראו "ברוכה הבאה" ועשו את עצמן שמחות כל כך על שדונפין בבית, עד שהיא התרגשה עמוקות.
אווזי הבר שבעו נחת באי והחליטו לא להמשיך בדרכם עד הבוקר שלמחרת. כעבור זמן מה שאלו האחיות את דונפין אם תבוא איתן לראות את המקומות שבהם הן מתכוונות לבנות את קיניהן. היא הלכה איתן מיד, וראתה שהן בחרו מקומות קינון מבודדים ומוגנים היטב.
"ועכשיו, איפה תשתקעי את, דונפין?" שאלו.
"אני? הרי אני לא מתכוונת להישאר באי," אמרה. "אני טסה עם אווזי הבר עד לפלנד."
"איזו חבל שאת צריכה לעזוב אותנו!" אמרו האחיות.
"הייתי שמחה מאוד להישאר כאן עם אבא ואמא ועם שתיכן," אמרה דונפין, "לולא הבטחתי לגדול הלבן..."
"מה!" צווחה יפת־כנף. "האם תהיי של האווז הנאה? אז הוא..." אבל כאן נגעה בה עין־זהב בדחיפה חדה, והיא השתתקה.
שתי האחיות האכזריות היה להן הרבה על מה לדבר כל אחר הצהריים. הן געשו מזעם על שלדונפין יש מחזר כמו האווז הלבן. לעצמן היו מחזרים, אבל אלה היו אווזים אפורים פשוטים, ומאז שראו את מורטן האווז, נראו להן כל כך מכוערים ושפלים, שלא רצו אפילו להביט בהם.
"זה יהרוג אותי מצער!" יבבה עין־זהב. "לו לפחות את היית זו שתפסה אותו, אחותי יפת־כנף!"
"אני מעדיפה לראות אותו מת מאשר להסתובב כאן כל הקיץ ולחשוב שדונפין תפסה אווז לבן!" זעפה יפת־כנף.
ובכל זאת המשיכו האחיות להתנהג בחביבות רבה כלפי דונפין, ואחר הצהריים לקחה עין־זהב את דונפין איתה, כדי שתראה את מי שהיא חושבת להתחתן איתו.
"הוא לא יפה כמו זה שיהיה לך," אמרה עין־זהב. "אבל בתמורה אפשר להיות בטוחים שהוא באמת מה שהוא."
"למה את מתכוונת, עין־זהב?" שאלה דונפין. בהתחלה לא רצתה עין־זהב להסביר למה התכוונה, אבל לבסוף הוציאה את זה.
"מעולם לא ראינו אווז לבן שמסתובב עם אווזי בר," אמרה האחות, "ואנחנו תוהות אם אולי הוא מכושף."
"את טיפשה מאוד," השיבה דונפין בכעס. "הוא אווז מאולף, ברור."
"הוא מביא איתו אחד שמכושף," אמרה עין־זהב, "ובמצב כזה גם הוא בוודאי מכושף. את לא חוששת שהוא אולי קורמורן שחור?" היא ידעה לדבר יפה והצליחה להפחיד את דונפין עד עמקי נשמתה.
"את לא מתכוונת למה שאת אומרת," התחננה האווזה האפורה הקטנה. "את רק רוצה להפחיד אותי!"
"אני רוצה את טובתך, דונפין," אמרה עין־זהב. "אני לא מצליחה לדמיין דבר גרוע יותר מזה שתעופי משם עם קורמורן שחור! אבל עכשיו אגיד לך משהו - נסי לשכנע אותו לאכול משורשים שאספתי כאן. אם הוא מכושף, זה יתגלה מיד. ואם לא, הוא יישאר כמו שהוא."
הנער ישב בין אווזי הבר והקשיב לאקה ולאדון האווזים הזקן, כשדונפין באה בעפיפה אליו. "אגודלון, אגודלון!" קראה. "מורטן האווז גוסס! אני הרגתי אותו!"
"תני לי לעלות על גבך, דונפין, ותקחי אותי אליו!" הם עפו משם, ואקה ושאר אווזי הבר עפו אחריהם. כשהגיעו אל האווז, הוא שכב מוטל על הקרקע. הוא לא היה מסוגל להוציא מילה, רק התנשם בכבדות.
"דגדגו אותו מתחת לגרון והכו אותו על הגב!" ציוותה אקה. הנער עשה כך, ועד מהרה השתעל האווז הלבן הגדול שורש לבן גדול, שנתקע לו בגרון. "אכלת מאלה?" שאלה אקה והצביעה על כמה שורשים שהיו מונחים על הקרקע.
"כן," נאנח האווז.
"אז טוב שהם נתקעו לך בגרון," אמרה אקה, "כי הם רעילים. אילו בלעת אותם, בוודאי היית מת."
"דונפין אמרה לי לאכול אותם," אמר האווז.
"אחותי נתנה לי אותם," מחתה דונפין, וסיפרה הכול.
"עלייך להיזהר מהאחיות האלה שלך, דונפין!" הזהירה אקה, "כי הן לא רוצות בטובתך, תיזכרי במה שאני אומרת!"
אבל דונפין הייתה בנויה כך שלא יכלה לחשוב רע על אף אחד, ורגע אחר כך, כשיפת־כנף ביקשה ממנה לבוא ולפגוש את מי שנועד לה, הלכה איתה מיד.
"הו, הוא לא יפה כמו שלך," אמרה האחות, "אבל הוא הרבה יותר אמיץ ונועז!"
"איך את יודעת שהוא כזה?" אתגרה אותה דונפין.
"כבר זמן מה יש בכי וצער בין שחפי הים ובין ברווזי הבר שבאי. בכל בוקר עם עלות השחר מגיעה ציפור טרף מוזרה וחוטפת אחד מהם."
"איזו ציפור זו?" שאלה דונפין.
"אנחנו לא יודעות," השיבה האחות. "מבני מינה לא ראו עוד באי, ומוזר לומר, היא מעולם לא תקפה אחד מאיתנו, האווזים. אבל עכשיו החליט מי שנועד לי לאתגר אותה מחר בבוקר ולגרש אותה."
"הו, אני מקווה שיצליח!" אמרה דונפין.
"אני בקושי חושבת שיצליח," השיבה האחות. "אילו האווז שלי היה גדול וחזק כמו שלך, הייתה לי תקווה."
"את רוצה שאבקש ממורטן האווז לפגוש את הציפור המוזרה?" שאלה דונפין.
"בהחלט כן!" קראה יפת־כנף בהתרגשות. "לא תוכלי לעשות לי שירות גדול מזה."
למחרת בבוקר קם האווז לפני הזריחה. הוא התייצב על הנקודה הגבוהה ביותר של האי והביט לכל עבר. עד מהרה ראה ציפור גדולה וכהה מגיעה ממערב. כנפיה היו גדולות מאוד, וקל היה להבין שהיא נשר. האווז לא ציפה ליריב מסוכן יותר מינשוף, ועכשיו הבין שלא יימלט מהמפגש הזה בחיים. אבל לא עלה בדעתו להימנע ממאבק עם ציפור חזקה ממנו פי כמה.
הציפור הגדולה צללה על שחף וננעצה בו בצפורניה. לפני שהנשר הספיק לפרוש את כנפיו, ניגש אליו מורטן האווז בריצה. "עזוב את זה!" צעק. "ואל תבוא לכאן שוב, אחרת תתמודד איתי!" "איזה משוגע אתה?" אמר הנשר. "מזל שלך שאני אף פעם לא נלחם באווזים, אחרת היית נגמר מהר!"
מורטן האווז חשב שהנשר רואה את עצמו טוב מכדי להילחם בו, ועף עליו בזעם, נושך אותו בגרון ומכה אותו בכנפיו. את זה, כמובן, לא הסכים הנשר לסבול והחל להילחם, אבל לא בכל כוחו.
הנער שכב ישן במקום שבו ישנו אקה ושאר אווזי הבר, כשדונפין קראה: "אגודלון, אגודלון! מורטן האווז נקרע לגזרים בידי נשר."
"תני לי לעלות על גבך, דונפין, ותקחי אותי אליו!" אמר הנער.
כשהגיעו למקום, היה מורטן האווז קרוע קשות ומדמם, אבל עדיין נלחם. הנער לא יכול היה להילחם בנשר; כל מה שיכול היה לעשות הוא לחפש עזרה יעילה יותר.
"מהרי, דונפין, וקראי לאקה ולאווזי הבר!" קרא. ברגע שאמר זאת, נסוג הנשר והפסיק להילחם.
"מי מדבר על אקה?" שאל. הוא ראה את אגודלון ושמע את אווזי הבר קוראים, ופרש את כנפיו.
"תגיד לאקה שמעולם לא ציפיתי להיתקל בה או באחד מלהקתה כאן בלב הים!" אמר, ונסק משם בתעופה מהירה וחיננית.
"זה אותו נשר שהחזיר אותי פעם אל אווזי הבר," העיר הנער והביט אחרי הציפור בתדהמה.
האווזים החליטו לעזוב את האי עם עלות השחר, אבל קודם רצו לרעות קצת. בזמן שהסתובבו ונישנשו, באה אל דונפין ברווזת הרים.
"יש לי הודעה אלייך מאחיותייך," אמרה הברווזה. "הן לא מעזות להראות את עצמן בין אווזי הבר, אבל ביקשו שאזכיר לך לא לעזוב את האי בלי לבקר את הדייג הזקן."
"נכון!" קראה דונפין, אבל עכשיו הייתה מפוחדת כל כך, שלא רצתה ללכת לבדה, וביקשה מהאווז ומאגודלון ללוות אותה אל הצריף.
הדלת הייתה פתוחה, ודונפין נכנסה, והאחרים נשארו בחוץ. אחרי רגע שמעו את אקה נותנת את אות היציאה, וקראו לדונפין. אווזה אפורה יצאה ועפה עם אווזי הבר הרחק מהאי.
הם עפו כברת דרך לא קטנה לאורך הארכיפלג, כשהנער התחיל לתהות על האווזה שמלווה אותם. דונפין תמיד עפה בקלילות ובשקט, אבל זו התאמצה במכות כנפיים כבדות ורועשות. "אנחנו בחברה הלא נכונה. זו יפת־כנף שעפה אחרינו!"
בקושי סיים הנער לדבר, וכבר פלטה האווזה צווחה כל כך מכוערת וזועמת, שכולם הבינו מי היא. אקה והאחרים פנו אליה, אבל האווזה האפורה לא עפה משם מיד. במקום זה נתקלה באווז הלבן הגדול, חטפה את אגודלון ועפה משם כשהוא במקורה.
החל מרדף פרוע מעל הארכיפלג. יפת־כנף עפה מהר, אבל אווזי הבר היו צמודים אחריה, ולא היה סיכוי שתימלט.
פתאום ראו פיסת עשן עולה מן הים, ושמעו פיצוץ. בהתרגשותם לא שמו לב שהם נמצאים ממש מעל סירה שישב בה דייג בודד.
אף אחד מהאווזים לא נפגע, אבל דווקא שם, מעל הסירה, פתחה יפת־כנף את מקורה והפילה את אגודלון אל הים.