הברבורים
הראשון עד הרביעי במאי.
סערה נוראה השתוללה באזור שמצפון לאגם מלארן, והיא נמשכה כמה ימים. השמיים היו אפורים וכבדים, הרוח שרקה והגשם הלם. אנשים ובעלי חיים ידעו שאי אפשר להכניס את האביב בלי סערה כזאת. ובכל זאת הם מצאו אותה בלתי נסבלת.
אחרי שהגשם ירד יום שלם, ערימות של השלג ביערות האורנים התחילו להימס ברצינות, ונחלי האביב התעוררו לחיים. כל הבריכות שבחצרות, המים העומדים בתעלות, המים שחלחלו בין הגבשושיות בביצות ובשטחי הבוץ, כולם נעו ונסו למצוא את דרכם אל הפלגים, כדי שיישאו אותם עד הים.
הפלגים מיהרו במורד אל הנהרות בכל המהירות, והנהרות עשו כל מה שיכלו כדי להוביל את המים אל אגם מלארן.
כל האגמים והנהרות באפלנד ובאזור המכרות השילו את כיסויי הקרח שלהם ברגע אחד, באותו יום עצמו, וכך התמלאו הפלגים בגושי קרח שהגיעו עד שפת הגדות.
נפוחים כפי שהיו, הם נשפכו אל אגם מלארן, ועד מהרה קלט האגם כמעט כל מים שיכול היה להכיל. למטה, ליד היציאה, זרם נחל סוער. נורשטרום הוא תעלה צרה, והיא לא הצליחה להוציא את המים מהר מספיק. ועוד דבר: רוח מזרחית חזקה הלמה ביבשה וחסמה את הזרם כשניסה לשאת את המים המתוקים אל הים המזרחי. הנהרות המשיכו לרוץ אל מלארן עם יותר מים משהוא יכול לפנות, ולא נותר לאגם הגדול אלא לעלות על גדותיו.
הוא עלה לאט מאוד, כאילו לא רצה לפגוע בחופיו היפים. אבל החופים היו ברובם נמוכים ומשתפלים בהדרגה, ועד מהרה כיסו המים כמה דונמים של אדמה, וזה הספיק כדי לעורר בהלה גדולה.
אגם מלארן מיוחד במינו: הוא מורכב מרצף של מפרצים צרים, ומכמנים. בשום מקום הוא לא נפתח למרכז סערות, וכאילו נברא רק לטיולי הנאה, לשייט ולדיג. בשום מקום אין לו חופים עקרים, שוממים וחשופים לרוח. נראה שמעולם לא עלה בדעתו שעל חופיו יעמדו דברים אחרים מלבד אחוזות כפריות, וילות קיץ, בתי אדון ומקומות בילוי. אבל דווקא משום שבדרך כלל פניו נעימים וידידותיים כל כך, הנזק גדול שבעתיים כשהוא מוריד באביב את החיוך מהפנים ומראה שהוא יכול להיות רציני.
באותה שעה קריטית עבר סמירה השועל בהליכה חשאית בחורשת ליבנים, צפונית לאגם מלארן. כרגיל הוא חשב על אגודלון ועל אווזי הבר, והתלבט איך יצליח למצוא אותם שוב. הוא איבד כל עקבות שלהם.
כשהתגנב בזהירות, מדוכא מהרגיל, הבחין באגר, יונת הדואר, שישבה על ענף של ליבנה.
"איזה מזל שפגשתי אותך, אגר!" קרא סמירה. "אולי תוכלי לומר לי איפה אקה מקבנקייסה והלהקה שלה מסתובבות בימים האלה?"
"ייתכן מאוד שאני יודעת איפה הם," רמזה אגר, "אבל לא סביר שאגלה לך!"
"כרצונך!" השיב סמירה בחדות. "בכל זאת, את יכולה להעביר להם הודעה ממני. את בטח יודעת מה מצבו של אגם מלארן עכשיו? יש שם שיטפון גדול, וכל הברבורים שגרים במפרץ הילסטה עומדים לראות את הקנים שלהם, על כל הביצים, נהרסים. אור־יום, מלך הברבורים, שמע על הננס שמטייל עם אווזי הבר ומכיר תרופה לכל מחלה. הוא שלח אותי לשאול את אקה אם תביא את אגודלון למפרץ הילסטה."
"אני מניחה שאוכל להעביר את ההודעה שלך," ענתה אגר, "אבל אני לא מבינה איך הילד הקטן יוכל לעזור לברבורים."
"גם אני לא," אמר סמירה, "אבל נדמה שהוא יודע לעשות כמעט הכול."
"מפליא אותי שאור־יום שולח את ההודעות שלו דרך שועל," העירה אגר.
"טוב, לא בדיוק היינו קוראים לנו ידידים טובים," אמר סמירה בחלקלקות, "אבל במצב חירום כזה אנחנו חייבים לעזור זה לזה. אולי כדאי שלא תגידי לאקה שקיבלת את ההודעה משועל. בינינו, היא נוטה להיות קצת חשדנית."
המקלט הבטוח ביותר לעופות המים בכל אזור מלארן הוא מפרץ הילסטה. חופיו נמוכים, מימיו רדודים, והוא גם מכוסה קנים.
הוא ממש לא גדול כמו אגם טאקרן, ובכל זאת הילסטה הוא מפלט טוב לציפורים, כי כבר זמן רב הוא שטח אסור לציידים.
הוא ביתם של ברבורים רבים מאוד, ובעל הטירה הישנה שבקרבת מקום אסר כל ירי על המפרץ, כדי שיוכלו לחיות בשקט.
ברגע שאקה קיבלה ידיעה שהברבורים זקוקים לעזרתה, מיהרה אל מפרץ הילסטה. היא הגיעה עם להקתה בערב אחד וראתה במבט אחד שאירע אסון גדול. הקנים הגדולים של הברבורים נתלשו, והרוח החזקה דחפה אותם במורד המפרץ. חלקם כבר התפרקו, שניים או שלושה התהפכו, והביצים שכבו בקרקעית האגם.
כשאקה נחתה על המפרץ, כל הברבורים שגרו שם היו מכונסים ליד החוף המזרחי, שם היו מוגנים מהרוח.
אף על פי שהשיטפון הסב להם נזק רב, הם היו גאים מכדי להניח למישהו לראות זאת.
"אין טעם לבכות," אמרו. "יש כאן שפע של סיבי שורשים וגבעולים, ובקרוב נבנה קנים חדשים."
אף אחד מהם לא חשב לבקש עזרה מזר, והברבורים לא ידעו בכלל שסמירה השועל הוא ששלח לקרוא לאווזי הבר!
כמה מאות ברבורים נחו על המים. הם התמקמו לפי דרגה ומעמד. הצעירים וחסרי הניסיון היו הכי רחוק החוצה, הזקנים והחכמים קרוב יותר למרכז הקבוצה, ובדיוק באמצע ישבו אור־יום, מלך הברבורים, ולבנבנה, מלכת הברבורים, שהיו מבוגרים מכל האחרים והתייחסו אל שאר הברבורים כאל ילדיהם.
האווזים נחתו על החוף המערבי של המפרץ. אבל כשאקה ראתה איפה הברבורים נמצאים, שחתה אליהם מיד. היא הופתעה מאוד מכך ששלחו לקרוא לה, אבל ראתה בזה כבוד, ולא רצתה לאבד רגע בדרך לעזרתם.
כשאקה התקרבה לברבורים, עצרה לבדוק אם האווזים שבאים אחריה שוחים בשורה ישרה, במרחקים שווים זה מזה.
"עכשיו שחו קדימה מהר!" פקדה. "אל תבהו בברבורים כאילו לא ראיתם בחיים משהו יפה, ואל תתייחסו למה שיגידו לכם!"
זו לא הייתה הפעם הראשונה שאקה ביקרה אצל הברבורים האצילים. תמיד קיבלו אותה כיאה לנוסעת גדולה כמותה.
אבל גם כך לא אהבה את הרעיון לשחות ביניהם. אף פעם היא לא הרגישה אפורה וחסרת חשיבות כל כך כמו כשפגשה ברבורים. תמיד היה אחד או שניים שזרקו הערה על "בעלי נוצות אפורים פשוטים" ועל "עניים". אבל תמיד עדיף לא לשים לב לדברים כאלה.
הפעם הכול עבר בצורה טובה במיוחד. הברבורים פינו מקום בנימוס לאווזי הבר, ואלה שחו קדימה דרך מעין מעבר שנוצר, שדרה שגדרו אותה ציפורים לבנות ונוצצות.
היה מראה יפהפה לראות אותם פורשים את כנפיהם כמו מפרשים כדי להיראות יפה בפני האורחים. הם נמנעו מהערות, וזה הפתיע את אקה.
ככל הנראה אור־יום שם לב להתנהגות הרעה שלהם בעבר ואמר לברבורים שעליהם להתנהג כראוי. כך חשבה האווזה המובילה.
אבל בדיוק כשהברבורים התאמצו לשמור על כללי הנימוס, הבחינו באווז הזכר, ששחה אחרון בשורה הארוכה של האווזים. אז עלה ביניהם רחש של סלידה, ואפילו של איומים, ומיד תמה ההתנהגות המופתית שלהם!
"מה זה?" צרח אחד. "אווזי הבר מתכוונים להתחפש בנוצות לבנות?"
"שלא יחשבו שזה יהפוך אותם לברבורים," קרא אחר.
הם התחילו לצרוח, זה חזק יותר מזה, בקולותיהם החזקים והמהדהדים. אי אפשר היה להסביר שאווז ביתי הגיע עם אווזי הבר.
"זה בטח מלך האווזים בכבודו ובעצמו," אמרו בלעג. "אין גבול לחוצפה שלהם!"
"זה לא אווז, זו סתם ברווזה ביתית."
האווז הלבן הגדול נזכר בהוראה של אקה לא לשים לב לשום דבר, יהיה מה שיהיה מה ששומע. הוא שתק ושחה קדימה מהר ככל יכולתו, אבל זה לא עזר. הברבורים נעשו חצופים יותר ויותר.
"איזה סוג של צפרדע הוא נושא על הגב?" שאל אחד. "הם בטח חושבים שאנחנו לא רואים שזו צפרדע, רק בגלל שהיא לבושה כמו בן אדם."
הברבורים, שרגע קודם נחו בסדר מושלם, שחו עכשיו הלוך ושוב בהתרגשות. כולם ניסו להידחק קדימה כדי להציץ באווז הבר הלבן.
"האווז הלבן הזה צריך להתבייש לבוא לכאן ולהתהדר לפני ברבורים!"
"הוא בטח אפור כמו כל השאר. פשוט נפל לחבית קמח באיזה בית חווה!"
אקה בדיוק הגיעה אל אור־יום והייתה עומדת לשאול אותו איזו עזרה הוא רוצה ממנה, כשמלך הברבורים הבחין במהומה בין הברבורים.
"מה אני רואה? לא לימדתי אתכם להתנהג בנימוס אל זרים?" אמר בזעף.
לבנבנה, מלכת הברבורים, שחתה החוצה להשכין סדר בין נתיניה, ושוב פנה אור־יום אל אקה.
כעבור זמן קצר חזרה לבנבנה, נסערת מאוד.
"אתם לא מצליחים להשתיק אותם?" צעק אור־יום.
"יש שם אווז בר לבן," ענתה לבנבנה. "הלא זו בושה? אני לא מתפלאת שהם זועמים!"
"אווז בר לבן?" לגלג אור־יום. "זה מגוחך מדי! אין דבר כזה. את בטח טועה."
ההמונים סביב מורטן האווז גדלו והלכו. אקה ושאר אווזי הבר ניסו לשחות אליו, אבל נדחפו לכאן ולכאן ולא הצליחו להגיע אליו.
מלך הברבורים הזקן, שהיה החזק מכולם, שחה מהר, דחק הצידה את כל האחרים ופילס את דרכו אל האווז הלבן הגדול. אבל כשראה שאכן יש אווז לבן על המים, הוא התרגז בדיוק כמו כל האחרים.
הוא סינן בזעם, התנפל ישר על מורטן האווז ותלש כמה נוצות.
"אני אלמד אותך לקח, אווז בר," צרח, "כדי שלא תבוא שוב אל הברבורים לבוש כך!"
"עוף, מורטן האווז! עוף, עוף!" קראה אקה, כי ידעה שאחרת הברבורים ימרטו כל נוצה שיש לאווז.
"עוף, עוף!" צעק גם אגודלון.
אבל מורטן האווז היה כל כך חסום בין הברבורים שלא היה לו מקום לפרוש את כנפיו. מכל עבר מתחו הברבורים את צווארם הארוכים, פתחו את מקורם החזקים ותלשו את נוצותיו.
מורטן האווז התגונן כמיטב יכולתו, במכות ובנשיכות. גם אווזי הבר התחילו להילחם בברבורים.
ברור איך זה היה נגמר אילולא קיבלו האווזים עזרה בלתי צפויה לגמרי.
זנב־אדום הבחין שהברבורים מתייחסים אליהם באלימות. מיד פלט את הקריאה החדה שציפורים קטנות משמיעות כשהן צריכות עזרה כדי להבריח נץ או בז.
שלוש קריאות בקושי נשמעו, וכל הציפורים הקטנות שבסביבה הגיחו אל מפרץ הילסטה כאילו על כנפי ברק.
היצורים הקטנים והעדינים האלה צללו על הברבורים, צרחו להם באוזניים וחסמו את שדה הראייה שלהם ברפרוף כנפיהם הזעירות. הן סחררו אותם ברפרוף ושיגעו אותם בקריאות "בושה, בושה, ברבורים!"
התקפת הציפורים הקטנות נמשכה רגע בלבד. כשהן הלכו והברבורים התעשתו, ראו שהאווזים התרוממו ועפו אל הקצה השני של המפרץ.
כלב השמירה החדש
לזכותם של הברבורים אפשר לומר לפחות דבר אחד: כשראו שאווזי הבר ברחו, הם היו גאים מכדי לרדוף אחריהם. חוץ מזה, האווזים יכלו לעמוד על גוש קנים בשלווה גמורה ולישון.
נילס הולגרסון היה רעב מכדי לישון.
"אני חייב להשיג משהו לאכול," אמר.
באותה תקופה, כשכל מיני דברים צפו על המים, לא היה קשה לילד קטן כמו נילס הולגרסון למצוא כלי שייט. הוא לא התעכב להתלבט, אלא קפץ על גדם שנסחף לתוך הקנים. אחר כך הרים מקל קטן והתחיל לדחוף את עצמו אל החוף.
בדיוק כשהגיע לחוף, שמע ריסוס במים. הוא נעצר בבת אחת. קודם ראה ברבורה ישנה בקן הגדול שלה, קרוב אליו מאוד, ואז הבחין ששועל נכנס כמה צעדים אל תוך המים והתגנב אל קן הברבורה.
"היי, היי, היי! קומי, קומי!" קרא הילד והכה במים במקל.
הברבורה קמה, אבל לא מהר מספיק, והשועל יכול היה להתנפל עליה לו רצה. אבל הוא נמנע, ובמקום זה מיהר היישר אל הילד.
אגודלון ראה את השועל בא ורץ על נפשו.
שטחי אחו רחבים השתרעו לפניו. הוא לא ראה עץ שיוכל לטפס עליו, ולא חור שיוכל להסתתר בו. הוא פשוט היה חייב להמשיך לרוץ.
הילד היה רץ טוב, אבל מובן שלא יכול היה להתחרות בשועל!
לא רחוק מהמפרץ עמדו כמה בקתות קטנות, ואורות נרות זהרו מבעד לחלונות. כמובן שהילד רץ לשם, אבל הבין שהרבה לפני שיגיע לבקתה הקרובה, השועל ישיג אותו.
פעם אחת היה השועל קרוב כל כך עד שנראה שהילד ללא ספק יהיה הטרף שלו, אבל נילס קפץ במהירות הצידה וחזר לכיוון המפרץ. בתנועה הזאת איבד השועל זמן, ולפני שהספיק להגיע אל הילד, הגיע הילד אל שני גברים שהיו בדרך הביתה מהעבודה.
הגברים היו עייפים ומנומנמים, והם לא הבחינו לא בילד ולא בשועל, אף על פי ששניהם רצו ממש לפניהם. גם הילד לא ביקש מהגברים עזרה, והסתפק בכך שהלך קרוב לצידם.
"בטח השועל לא יעז להתקרב אל הגברים," חשב.
אבל כעבור רגע בא השועל בצעדים קלים. הוא כנראה חישב שהגברים יחשבו אותו לכלב, כי הלך היישר אליהם.
"של מי הכלב הזה שמתגנב כאן?" שאל אחד. "נראה כאילו הוא מוכן לנשוך."
השני עצר והביט לאחור.
"לך מכאן!" אמר, ובעט בשועל בעיטה ששלחה אותו לצד השני של הדרך. "מה אתה עושה כאן?"
אחר כך שמר השועל על מרחק בטוח, אבל המשיך ללכת אחריהם כל הזמן.
עד מהרה הגיעו הגברים לבקתה ונכנסו אליה. הילד התכוון להיכנס איתם. אבל כשהגיע אל המדרגה ראה כלב שמירה גדול ופרוותי מזנק מהמלונה שלו לקבל את פני אדונו. פתאום שינה הילד את דעתו ונשאר בחוץ.
"תקשיב, כלב שמירה!" לחש הילד ברגע שהגברים סגרו את הדלת. "אני תוהה אם תרצה לעזור לי הלילה לתפוס שועל?"
לכלב הייתה ראייה לקויה, והוא נעשה רגזן ומריר מרוב שהיה כבול.
"מה, אני אתפוס שועל?" נבח בכעס. "מי אתה שמלגלג עליי? רק תתקרב אליי ואני אלמד אותך לא להתעסק איתי!"
"אל תחשוב שאני מפחד להתקרב אליך!" אמר הילד, ורץ אל הכלב.
כשהכלב ראה אותו, הוא התפלא כל כך שלא יכול היה לדבר.
"אני זה שקוראים לו אגודלון, שמטייל עם אווזי הבר," אמר הילד והציג את עצמו. "לא שמעת עליי?"
"נדמה לי שהדרורים צייצו עלייך קצת," השיב הכלב. "אומרים שעשית דברים נפלאים לגודל שלך."
"היה לי די מזל עד עכשיו," הודה הילד. "אבל עכשיו נגמר לי אם לא תעזור לי! יש שועל על העקבות שלי. הוא אורב לי מעבר לפינה."
"אתה חושב שאני לא יכול להריח אותו?" השיב הכלב. "אבל עוד מעט נפטר ממנו!" עם זה זינק הכלב עד כמה שהשרשרת איפשרה, נבח וגירגר זמן רב. "עכשיו אני לא חושב שיראה את פניו שוב הלילה!" אמר הכלב.
"ידרוש יותר מנביחה יפה כדי להפחיד את השועל הזה!" העיר הילד. "הוא יחזור בקרוב, וזה בדיוק מה שאני רוצה, כי החלטתי שתתפוס אותו."
"עכשיו אתה צוחק עליי?" שאל הכלב.
"רק בוא איתי אל תוך המלונה, ואגיד לך מה לעשות."
הילד וכלב השמירה זחלו אל המלונה והתכווצו שם, לוחשים.
כעבור זמן מה הוציא השועל את אפו ממקום המחבוא שלו. כשהכול היה שקט, זחל בזהירות. הוא הריח את הילד כל הדרך אל המלונה, אבל עצר במרחק בטוח וישב לחשוב איך לפתות אותו החוצה.
פתאום הוציא כלב השמירה את ראשו וגרגר עליו:
"לך מכאן, או שאתפוס אותך!"
"אשב כאן כמה שבא לי, למרות כולכם!" התריס השועל.
"לך מכאן!" חזר הכלב באיום, "או שלא תצא יותר לצוד אחרי הלילה."
אבל השועל רק חייך חיוך רחב ולא זז סנטימטר.
"אני יודע עד לאן מגיעה השרשרת שלך," אמר.
"הזהרתי אותך פעמיים," אמר הכלב ויצא מהמלונה. "עכשיו תאשים את עצמך!"
עם זה זינק הכלב על השועל ותפס אותו בלי שום מאמץ, כי היה משוחרר. הילד התיר את הקולר שלו.
היה מאבק לוהט, אבל הוא נגמר מהר. הכלב ניצח. השועל שכב על האדמה ולא העז לזוז.
"אל תזוז או שאהרוג אותך!" נהם הכלב. אחר כך תפס את השועל בעורף וגרר אותו אל המלונה. שם חיכה הילד עם השרשרת. הוא הניח את קולר הכלב סביב צווארו של השועל, והדק אותו כך שהשועל נכבל היטב. במהלך כל זה היה על השועל לשכב בשקט, כי פחד לזוז.
"עכשיו, סמירה השועל, אני מקווה שתהיה כלב שמירה טוב," צחק הילד כשסיים.