בית החרושת לברזל
יום חמישי, עשרים ושמונה באפריל.
אחרי שאווזי הבר ואגודלון עזרו לאוסה, רועת האווזים, ולמאטס הקטן לעבור את הקרח, הם טסו אל וסטמנלנד, וצנחו בשדה תבואה כדי לאכול ולנוח.
רוח מערבית חזקה נשבה כמעט כל היום שבו חצו אווזי הבר את אזור המכרות, וכל פעם שניסו לכוון את דרכם צפונה, היא הדפה אותם מזרחה. אקה חשבה שסמירה השועל מסתובב חופשי בחלקו המזרחי של המחוז, ולכן לא רצתה לטוס לשם. היא פנתה לאחור שוב ושוב, ונאבקה בכוחות עצומים לעבר המערב. בקצב כזה התקדמו אווזי הבר לאט מאוד, ובשעות אחר הצהריים המאוחרות הם עדיין היו מעל אזור המכרות של וסטמנלנד. לקראת ערב נחלשה הרוח פתאום, והנוסעים העייפים קיוו שיוכלו לטוס בנחת קצת לפני שקיעת השמש. אבל אז הגיעה משב רוח אלים, שהעיף את האווזים לפניו כמו כדורים, והנער, שישב בנוחות ולא חשב על שום סכנה, הורם מגבו של האווז והושלך אל החלל.
קטן וקל כפי שהיה, הוא לא יכול היה ליפול ישר אל האדמה ברוח כזאת. בהתחלה הרוח נשאה אותו עמה, והוא ירד לאט, בתנודות פתאומיות, כמו עלה שנושר מהעץ.
"הרי זה לא נורא כל כך!" חשב הנער בזמן שנפל. "אני צונח בקלות, כאילו הייתי פיסת נייר. מורטן האווז בוודאי ימהר ויאסוף אותי."
הדבר הראשון שעשה הנער כשנחת היה לקרוע מעל ראשו את הכובע ולנופף בו, כדי שהאווז הלבן הגדול יראה היכן הוא.
"הנה אני, איפה אתם? הנה אני, איפה אתם?" קרא, ותהה מעט למה מורטן האווז עדיין לא עומד לצדו.
אבל האווז הלבן הגדול לא נראה בשום מקום, וגם להקת אווזי הבר לא נראתה על רקע השמיים. היא נעלמה כליל.
זה נראה לו מוזר למדי, אבל הוא לא דאג ולא פחד. אפילו לרגע לא עלה בדעתו שיצורים כמו אקה ומורטן האווז יעזבו אותו. משב הרוח הבלתי צפוי כנראה נשא אותם עמו. ברגע שיצליחו להסתובב, הם בוודאי יחזרו ויאספו אותו.
אבל מה זה? איפה הוא בכלל נמצא? הוא עמד והביט אל השמיים וחיפש סימן לאווזים, ועכשיו הציץ במקרה סביבו. הוא לא נחת על קרקע מישורית, אלא נפל לתוך מערה עמוקה ורחבה בהר, או מה שזה לא יהיה. היא הייתה גדולה כמו כנסייה, עם קירות כמעט אנכיים בכל ארבעת הצדדים, ובלי שום גג. על הקרקע היו סלעים ענקיים, ובין הסלעים צמחו אזוב, שיחי חמוציות הרים וליבנותננסיות. פה ושם בקיר בלטו בליטות, ועליהן היו תלויים סולמות רעועים. בצד אחד נפתח מעבר אפל, שנראה כאילו הוביל עמוק לתוך ההר.
לא לחינם טס הנער יום שלם מעל אזור המכרות. הוא הבין מיד שהסדק הגדול נוצר בידי האנשים שכרו כאן עפרת ברזל.
"אני צריך לנסות לטפס בחזרה אל פני האדמה," חשב. "אחרת אני חושש שחבריי לא ימצאו אותי!"
הוא עמד ללכת אל הקיר כשמישהו תפס אותו מאחור, והוא שמע קול נוהם וגס באוזנו: "מי אתה?"
הנער הסתובב במהירות, ובבלבול הרגע חשב שהוא עומד מול סלע ענק המכוסה אזוב חום. ואז הבחין שלסלע יש כפות רחבות ללכת בהן, ראש, שתי עיניים ופה נוהם.
הוא לא הצליח להתעשת ולענות, והחיה הגדולה גם לא נראתה מצפה לתשובה. היא הפילה אותו, גלגלה אותו קדימה ואחורה בכפותיה והרחרחה אותו. נדמה היה שהיא כמעט בולעת אותו, אבל אז שינתה את דעתה וקראה:
"ברומה ומולה, בואו הנה, גורים, ויהיה לכם משהו טוב לאכול!"
זוג גורים פרועים, לא יציבים על רגליהם ורכים כמו כלבלבים, התגלגלו אליה.
"מה יש לך, אמא דובה? אפשר לראות? או, אפשר לראות?" צווחו הגורים בהתרגשות.
"אהה! אז נפלתי בין דובים," חשב הנער לעצמו. "עכשיו סמירה השועל לא יצטרך להתאמץ יותר ולרדוף אחרי."
אמא דובה דחפה את הנער אל הגורים. אחד מהם חטף אותו במהירות ורץ אתו, אבל לא נשך חזק. הוא היה שובב ורצה להשתעשע קצת עם אגודלון לפני שיאכל אותו. הגור השני רץ אחרי הראשון כדי לחטוף את הנער לעצמו, ובהתנועעו הכבדה הצליח ליפול בדיוק על ראשו של הגור שנשא את הנער. כך התגלגלו שני הגורים זה על זה, נושכים, שורטים ונוהמים.
בזמן הקטטה הצליח הנער להשתחרר, רץ אל הקיר והתחיל לטפס. אז מיהרו שני הגורים אחריו, טיפסו בזריזות על הצוק, השיגו אותו והשליכו אותו על האזוב כמו כדור.
"עכשיו אני יודע מה עובר על עכברון מסכן כשהוא נופל לציפורני החתול," חשב הנער.
הוא ניסה להימלט כמה פעמים. הוא רץ עמוק לתוך המנהרה הישנה, התחבא מאחורי הסלעים וטיפס על הליבנות, אבל הגורים גילו אותו בכל מקום שהלך אליו. ברגע שתפסו אותו הם שחררו אותו, כדי שיוכל לברוח שוב והם יזכו להנאה לתפוס אותו מחדש.
לבסוף נמאס לנער וכל כך התעייף מהכול, שהשליך את עצמו על הקרקע.
"ברח," נהמו הגורים, "או שנאכל אותך!"
"אז תצטרכו לאכול אותי," אמר הנער, "כי אני כבר לא יכול לרוץ."
מיד מיהרו שני הגורים אל אמא דובה והתלוננו:
"אמא דובה, אוי, אמא דובה, הוא לא רוצה לשחק יותר."
"אז תחלקו אותו ביניכם שווה בשווה," אמרה אמא דובה.
כששמע הנער את זה הוא נבהל כל כך, שקפץ מיד והתחיל לשחק שוב.
כשהגיעה שעת השינה, קראה אמא דובה לגורים שיבואו עכשיו להתכרבל אליה וללכת לישון. היה להם כל כך כיף שרצו להמשיך לשחק למחרת, ולכן לקחו את הנער ביניהם והניחו עליו את כפותיהם. הם לא רצו שיזוז בלי שיעירו אותם. הם נרדמו מיד. הנער חשב שבעוד זמן מה ינסה לחמוק החוצה. אבל מעולם בחייו לא הוטל, הושלך, הורדף וגולגל כל כך! והוא היה כל כך מותש שגם הוא נרדם.
כעבור זמן ירד אבא דוב בטיפוס במורד קיר ההר. הנער התעורר מקול הקריעה של אבנים וחצץ שנשרו כשהוא התנדנד לתוך המכרה הישן. הנער פחד לזוז הרבה, אבל הצליח להתמתח ולהסתובב, כך שיכול היה לראות את הדוב הגדול. זו הייתה חיה זקנה, גסה להחריד וענקית, עם כפות גדולות, ניבים נוצצים גדולים ועיניים קטנות ורעות! הנער לא יכול היה שלא לרעוד למראה מלך היער הזקן הזה.
"יש כאן ריח של בן אדם," אמר אבא דוב ברגע שהגיע אל אמא דובה, ונהמתו הייתה כגלגול רעם.
"איך אפשר לדמיין שטות כזאת?" אמרה אמא דובה בלי להתרגש. "הוחלט אחת ולתמיד שאנחנו לא פוגעים יותר בבני אדם. אבל אילו אחד מהם היה מופיע כאן, איפה שהגורים ואני גרים, לא היה נשאר ממנו מספיק בשבילך כדי שתריח אפילו את הריח שלו!"
אבא דוב שכב לצד אמא דובה. "את אמורה להכיר אותי מספיק טוב כדי להבין שאני לא מרשה לשום דבר מסוכן להתקרב לגורים. תספרי לי במקום זה מה עשית. לא ראיתי אותך שבוע שלם!"
"חיפשתי מקום מגורים חדש," אמר אבא דוב. "קודם הלכתי לווֶרמלנד, ללמוד מקרובינו באקסהרד איך הם מסתדרים באותה ארץ, אבל טרחתי לחינם. לא נשארה מאורת דובים אחת בכל היער."
"אני מאמינה שבני האדם רוצים את כל האדמה לעצמם," אמרה אמא דובה. "גם אם אנחנו משאירים בשקט אנשים ובקר וחיים רק על חמוציות הרים, חרקים וירק, אנחנו לא יכולים לשבת ביער בשקט! מעניין לאן אפשר לעבור כדי לחיות בשלווה?"
"חיינו בנוחות שנים רבות בבור הזה," העיר אבא דוב. "אבל אני לא יכול להסתפק בו עכשיו, מאז שבית הרעש הגדול נבנה ממש בשכנותנו. לאחרונה הסתכלתי על הארץ שממזרח לנהר דאל, ליד הר גארפן. גם שם יש הרבה בורות מכרות ישנים ומקומות מסתור נאים אחרים. חשבתי שאולי אפשר להיות שם מוגנים למדי מפני בני אדם..."
ברגע שאמר אבא דוב את זה הוא התיישב והתחיל להרחרח.
"זה יוצא דופן שבכל פעם שאני מדבר על בני אדם אני מריח שוב את הריח המוזר הזה," העיר.
"לך ובדוק בעצמך אם אתה לא מאמין לי!" אתגרה אותו אמא דובה. "אני רק רוצה לדעת איפה בן אדם יכול להצליח להתחבא כאן למטה?"
הדוב הסתובב בכל המערה והרחרח. לבסוף חזר ושכב בלי מילה.
"נו, מה אמרתי לך?" אמרה אמא דובה. "אבל כמובן שאתה חושב שרק לך יש אף ואוזניים!"
"אי אפשר להיות זהירים מדי עם שכנים כמו שיש לנו," אמר אבא דוב בשקט. ואז זינק בשאגה. למרבה המזל, אחד הגורים הזיז כף אל פניו של נילס הולגרסון, והעלוב הקטן לא יכול היה לנשום, והתחיל להתעטש. אמא דובה כבר לא הצליחה להחזיק את אבא דוב. הוא דחף את הגורים ימינה ושמאלה וראה את הנער לפני שהספיק להתיישב.
הוא היה בולע אותו מיד אילו אמא דובה לא הטילה את עצמה ביניהם.
"אל תיגע בו! הוא שייך לגורים," אמרה. "היה להם כל כך כיף איתו כל הערב, שלא יכלו לאכול אותו, ורצו לשמור אותו עד הבוקר."
אבא דוב דחף את אמא דובה הצידה.
"אל תתערבי במה שאת לא מבינה!" שאג. "לא מרגישה את ריח בני האדם עליו אפילו מרחוק? אני אוכל אותו מיד, אחרת הוא יעשה לנו איזו תרמית מרושעת."
הוא פער שוב את לסתותיו, אבל בינתיים הספיק הנער לחשוב, ובמהירות הבזק חפר בילקוטו והוציא גפרורים, נשק ההגנה היחיד שלו, הצית אחד מהם על מכנסי העור שלו, ותקע את הגפרור הבוער בפיו הפעור של הדוב.
אבא דוב נחר כשהריח את הגופרית, ובכך כבתה הלהבה. הנער היה מוכן עם גפרור נוסף, אבל, באופן מוזר, אבא דוב לא חזר על התקפתו.
"אתה יכול להדליק הרבה מהוורדים הכחולים הקטנים האלה?" שאל אבא דוב.
"אני יכול להדליק מספיק כדי לשים קץ ליער כולו," ענה הנער, כי חשב שכך אולי יצליח להפחיד את אבא דוב.
"או, זה לא יהיה בעיה בשבילי!" התפאר הנער, בתקווה שהדוב ירגיש כלפיו כבוד.
"טוב!" קרא הדוב. "אתה תעשה לי שירות. עכשיו אני שמח מאוד שלא אכלתי אותך!"
אבא דוב לקח את הנער בזהירות בין ניביו וטיפס מהבור. הוא עשה את זה בקלות ובזריזות מופלאות, בהתחשב בכך שהיה כה גדול וכבד. ברגע שעלה, מיהר אל היער. ניכר היה שאבא דוב נברא כדי להידחק דרך יערות עבותים. הגוף הכבד פילס דרך בסבך כמו סירה במים.
אבא דוב רץ עד שהגיע לגבעה בשולי היער, ממנה יכול היה לראות את בית הרעש הגדול. שם שכב והניח את הנער לפניו, ואחז בו בחוזקה בין כפותיו הקדמיות.
"עכשיו תסתכל למטה על בית הרעש הגדול!" פקד. בית החרושת הגדול לברזל, עם בניינים רבים וגבוהים, עמד על שפת מפל. ארובות גבוהות שלחו עננים כהים של עשן, תנורי הפיצוץ בערו בעוצמה, ואור נשפך מכל החלונות והפתחים. בפנים פעלו הפטישים ומכבשי הגלגול בכוח כזה, שהאוויר צלצל מהקשקוש והדי הרעם שלהם. סביב בתי המלאכה עצמם היו מחסני פחם עצומים, ערימות סיגים גדולות, מחסנים, ערימות עצים ומחסני כלים. מעט רחוק יותר השתרעו שורות ארוכות של בתי פועלים, וילות יפות, בתי ספר, אולמות אספות וחנויות. אבל שם הכול היה שקט, וכנראה כולם ישנו. הנער לא הביט לשם, אלא התבונן בריכוז בבית החרושת. האדמה סביבם הייתה שחורה, השמיים מעליהם היו כמו כיפה גדולה של אש, המפלים הלבנים מקצף שטפו הלאה, והבניינים עצמם שלחו אור ועשן, אש וניצוצות. זה היה המראה המרהיב ביותר שהנער ראה אי פעם!
"אתה בטח לא מתכוון לומר שאתה יכול להצית מקום כזה?" העיר הדוב בספק.
הנער עמד תקוע בין כפות החיה וחשב שהדבר היחיד שאולי יציל אותו הוא שהדוב יחשוב עליו בהערכה רבה על יכולתו וכוחו.
"לי זה אותו הדבר," ענה בהתנשאות. "גדול או קטן, אני יכול לשרוף אותו עד היסוד."
"אז אספר לך משהו," אמר אבא דוב. "אבותיי חיו באזור הזה מאז שצמחו היערות הראשונים. מהם ירשתי שטחי ציד ומרעה, מאורות ומקומות מסתור, וחייתי כאן בשלום כל ימיי. בהתחלה בני האדם לא הטרידו אותי הרבה. הם חפרו בהרים ואספו קצת עפרה כאן למטה, ליד המפלים, והיה להם כבשן ותנור, אבל הפטישים נשמעו רק כמה שעות ביום, והתנור לא הודלק יותר משני ירחים ברציפות. זה לא היה כל כך נורא ויכולתי לשאת את זה. אבל בשנים האחרונות, מאז שבנו את בית הרעש הזה, שמקשקש באותו רעש יום ולילה, החיים כאן הפכו בלתי נסבלים. פעם גרו כאן רק מנהל ושני נפחים, אבל עכשיו יש כל כך הרבה אנשים שאני אף פעם לא מרגיש בטוח מפניהם. חשבתי שאצטרך לעבור לגור במקום אחר, אבל גיליתי משהו טוב יותר!"
הנער תהה מה אבא דוב המציא, אבל לא ניתנה לו הזדמנות לשאול, כי הדוב לקח אותו שוב בין ניביו ונכנס במורד הגבעה בצעדים כבדים. הנער לא יכול היה לראות דבר, אבל ידע לפי הרעש הגובר שהם מתקרבים אל מכבשי הגלגול.
אבא דוב הכיר היטב את בית החרושת. הוא שוטט שם בלילות אפלים רבים, התבונן במה שמתרחש בפנים, ותהה אם העבודה לא תיפסק לעולם. הוא בחן את הקירות בכפותיו ורצה שיהיה חזק מספיק כדי להפיל את כל המבנה במכה אחת.
קשה היה להבחין בו על רקע האדמה הכהה, וכשנשאר גם בצל הקירות, לא היה סיכוי גדול שיגלו אותו. עכשיו הלך בלי פחד בין בתי המלאכה וטיפס לראש ערימת סיגים. שם ישב על עכוזיו, לקח את הנער בין כפותיו הקדמיות והרים אותו.
"נסה להסתכל לתוך הבית!" פקד. זרם אוויר חזק נדחס לתוך גליל גדול שהיה תלוי מהתקרה ומלא ברזל מותך. כשהזרם הזה נכנס בשאגה איומה לתוך תערובת הברזל, פרצו מעלה מטרי ניצוצות בכל הצבעים, בצרורות, בנחלים, באשכולות ארוכים! הם פגעו בקיר ונשפכו בהתזה על כל החדר הגדול. אבא דוב נתן לנער לצפות במחזה המפואר עד שהנשיפה הסתיימה והפלדה האדומה הזורמת והמנצנצת נוצקה לתבניות מטילים.
הנער היה מרותק לגמרי מהתצוגה המופלאה, ובקושי זכר שהוא אסיר בין שתי כפות של דוב.
אבא דוב נתן לו להציץ לתוך מכבש הגלגול. הוא ראה פועל אחד לוקח מוט ברזל קצר ועבה בלהט לבן מפתח התנור ומניח אותו מתחת לגלגל. כשהברזל יצא מתחת לגלגל הוא היה שטוח ומתארך. מיד תפס אותו פועל אחר והניח אותו מתחת לגלגל כבד יותר, שהפך אותו לארוך ודק עוד יותר. כך עבר מגלגל לגלגל, נלחץ ונמשך, עד שבסוף התפתל על הרצפה כחוט אדום ארוך.
אבל בזמן שמוט הברזל הראשון נלחץ, נלקח מוט שני מהתנור והונח מתחת לגלגלים, וכשהוא התקדם קצת, הובא שלישי. חוטים טריים זחלו ברציפות על הרצפה כמו נחשים סוסקים. הברזל סינוור את הנער. אבל הוא מצא שיפה עוד יותר לצפות בפועלים, שבמיומנות ובעדינות אחזו בנחשים הלוהטים במלקחיים ודחפו אותם מתחת לגלגלים. נראה היה להם כמשחק לטפל בברזל הסוסק.
"את זה אני קורא עבודת גברים אמיתית!" העיר הנער לעצמו.
אחר כך נתן הדוב לנער להציץ אל הכבשן ואל הנפחייה, והוא התפלא יותר ויותר כשראה איך הנפחים מטפלים בברזל ובאש.
"האנשים האלה לא מפחדים מחום ומלהבות," חשב. הפועלים היו מכוסים פיח ולכלוך. הוא דמיין שהם איזה סוג של בני אש, ולכן יכלו לכופף ולעצב את הברזל כרצונם. הוא לא יכול היה להאמין שהם סתם בני אדם רגילים, כיוון שהיה להם כוח כזה!
"הם ממשיכים ככה יום אחרי יום, לילה אחרי לילה," אמר אבא דוב, כשצנח בעייפות על הקרקע. "אתה יכול להבין שמתעייפים קצת מהדבר הזה. אני שמח מאוד שסוף סוף אוכל לשים לזה קץ!"
"באמת!" אמר הנער. "איך תעשה את זה?"
"או, חשבתי שאתה תצית את הבניינים!" אמר אבא דוב. "זה ישים קץ לכל העבודה הזאת, ואני אוכל להישאר בביתי הישן."
הנער רעד בכל גופו.
אז בשביל זה הביא אותו אבא דוב לכאן!
"אם תצית את בית הרעש, אני מבטיח לחוס על חייך," אמר אבא דוב. "אבל אם לא תעשה את זה, אעשה ממך חיסול מהיר!" בתי המלאכה העצומים נבנו מלבנים, והנער חשב לעצמו שאבא דוב יכול לפקוד כמה שהוא רוצה, אי אפשר לציית לו. אבל עד מהרה ראה שאולי זה בכל זאת לא בלתי אפשרי. ממש מעבר להם שכבה ערימה של שבבים ונסורת שאפשר היה להצית בקלות, ולידה ערימת עצים שהגיעה כמעט עד מחסן הפחם. מחסן הפחם השתרע עד בתי המלאכה, ואם הוא יידלק פעם אחת, הלהבות יעברו מהר לגג בית היציקה. כל מה שיכול לבעור יבער, הקירות יקרסו מהחום והמכונות יושמדו. "תעשה או לא תעשה?" תבע אבא דוב. הנער ידע שעליו לענות מיד שלא יעשה, אבל ידע גם שאז כפות הדוב ימעכו אותו למוות, ולכן ענה:
"אצטרך לחשוב על זה."
"טוב מאוד, חשוב," הסכים אבא דוב. "אגיד לך שהברזל הוא הדבר שנתן לבני האדם יתרון עלינו הדובים, וזו סיבה נוספת שאני רוצה לשים קץ לעבודה כאן."
הנער חשב שינצל את העיכוב כדי להמציא תוכנית בריחה, אבל היה מודאג כל כך שלא יכול היה לכוון את מחשבותיו לאן שרצה. במקום זה התחיל לחשוב על העזרה הגדולה שהברזל היה לבני האדם. הם היו זקוקים לברזל לכל דבר. יש ברזל במחרשה שפורצת את השדה, בגרזן שכורת את העץ לבניית בתים, במגל שקוצר את התבואה, ובסכין שאפשר להשתמש בה לכל מיני דברים. יש ברזל במתג של הסוס, במנעול שעל הדלת, במסמרים שמחזיקים את הרהיטים יחד, ובציפוי שמכסה את הגג. הרובה שגירש חיות פרא עשוי ברזל, וכך גם הכלי שפרץ את המכרה. ברזל כיסה את ספינות המלחמה שראה בקרלסקרונה, הקטרים אדו בארץ על מסילות ברזל, המחט שתפרה את מעילו הייתה מברזל, והמספריים שגזזו את הכבשים והסיר שבישל את האוכל. גדולים וקטנים כאחד, הרבה דברים שאי אפשר בלעדיהם נעשו מברזל. אבא דוב צדק לגמרי כשאמר שהברזל הוא שנתן לבני האדם את השליטה על הדובים.
"נו, תעשה או לא תעשה?" חזר אבא דוב.
הנער נרתע ממחשבותיו. הנה הוא עומד וחושב על דברים מיותרים לגמרי, ועדיין לא מצא דרך להציל את עצמו!
"אל תהיה חסר סבלנות כל כך," אמר. "זה עניין רציני בשבילי, ואני חייב שיהיה לי זמן לשקול."
"טוב, אז שקול עוד רגע," אמר אבא דוב. "אבל תן לי לומר לך שבגלל הברזל נעשו בני האדם חכמים הרבה יותר מאיתנו הדובים. רק בגלל זה, אם לא מסיבה אחרת, הייתי רוצה לשים קץ לעבודה כאן."
שוב השתדל הנער להמציא תוכנית בריחה, אבל מחשבותיו נדדו, בלי שליטה. הן היו עסוקות בברזל. ובהדרגה התחיל להבין כמה הרבה חשבו וחישבו בני האדם לפני שגילו איך להפיק ברזל מעפרה, ונדמה היה לו שהוא רואה נפחים עתיקים מכוסי פיח כפופים מעל הנפחייה ומהרהרים איך לטפל בו כראוי. אולי בגלל שחשבו כל כך הרבה על הברזל התפתחה התבונה בבני האדם, עד שבסוף התקדמו כל כך שיכלו לבנות מפעלים גדולים כאלה. האמת הייתה שבני האדם חבים לברזל יותר מכפי שהם עצמם יודעים.
"נו, מה אתה אומר? תעשה או לא תעשה?" התעקש אבא דוב.
הנער התכווץ. הנה הוא עומד וחושב מחשבות מיותרות, ואין לו מושג מה לעשות כדי להציל את עצמו.
"זה לא עניין קל להחליט כמו שאתה חושב," ענה. "אתה חייב לתת לי זמן להרהר."
"אוכל לחכות לך עוד קצת," אמר אבא דוב. "אבל אחר כך לא תקבל עוד רחמים. אתה צריך לדעת שבגלל הברזל יכולים בני האדם לחיות כאן על רכוש הדובים. ועכשיו אתה מבין למה אני רוצה להיפטר מהעבודה."
הנער התכוון לנצל את הרגע האחרון כדי להמציא דרך להציל את עצמו, אבל מרוב חרדה ובלבול מחשבותיו נדדו שוב. עכשיו התחיל לחשוב על כל מה שראה כשטס מעל אזור המכרות. מוזר היה שיש כל כך הרבה חיים ופעילות וכל כך הרבה עבודה שם בשממה.
"רק תחשוב כמה עני ושומם היה המקום הזה אילו לא היה כאן ברזל!
"בית היציקה הזה נתן עבודה להרבה אנשים, וקיבץ סביבו הרבה בתים מלאים בני אדם, שבתורם משכו לכאן מסילות ברזל וחוטי טלגרף ו..."
"די, די!" נהם הדוב. "תעשה או לא תעשה?"
הנער העביר את ידו על מצחו. עדיין לא עלתה בדעתו שום תוכנית בריחה, אבל דבר אחד ידע: הוא לא רצה לגרום שום נזק לברזל, שהיה מועיל כל כך לעשירים ולעניים כאחד, ושנתן לחם להרבה אנשים בארץ הזאת.
"לא אעשה!" אמר.
אבא דוב לחץ אותו קצת יותר חזק, אבל לא אמר דבר.
"לא תצליח לגרום לי להרוס את בית החרושת לברזל!" התריס הנער. "הברזל הוא ברכה כה גדולה שאסור לפגוע בו."
"אז כמובן שאינך מצפה שייתנו לך לחיות הרבה זמן?" אמר הדוב.
"לא, אני לא מצפה לזה," השיב הנער, והביט בדוב ישר בעיניים.
אבא דוב אחז בו חזק עוד יותר. זה כאב כל כך שהנער לא יכול היה לעצור את הדמעות, אבל לא צעק ולא אמר מילה.
"טוב מאוד, אם כך," אמר אבא דוב והרים את כפו לאט מאוד, בתקווה שהנער יתקפל ברגע האחרון.
אבל בדיוק אז שמע הנער משהו נוקש קרוב מאוד אליהם, וראה לוע של רובה במרחק שני צעדים. הוא ואבא דוב היו שקועים כל כך בענייניהם שלא הבחינו שאדם התגנב ממש אליהם.
"אבא דוב! אתה לא שומע את נקישת ההדק?" קרא הנער. "ברח, אחרת יירו בך!"
אבא דוב נבהל נורא. ובכל זאת נתן לעצמו די זמן להרים את הנער ולשאת אותו אתו. בזמן שרץ נשמעו כמה יריות והכדורים שרטו את אוזניו, אבל למרבה המזל הוא הצליח להימלט.
הנער חשב, בעודו תלוי מפי הדוב, שמעולם לא היה טיפש כמו הלילה. אילו רק שתק, הדוב היה נורה והוא עצמו היה משתחרר. אבל הוא כל כך התרגל לעזור לבעלי החיים שעשה זאת באופן טבעי, כמובן מאליו.
כשרץ אבא דוב מרחק מה לתוך היער, עצר והניח את הנער על הקרקע.
"תודה, קטן!" אמר. "אני מניח שהכדורים האלה היו פוגעים בי אילולא היית שם. ועכשיו אני רוצה לעשות לך טובה בתמורה. אם תפגוש פעם דוב אחר, פשוט תגיד לו את זה, מה שאלחש לך עכשיו, והוא לא ייגע בך."
אבא דוב לחש מילה או שתיים באוזן הנער ומיהר להסתלק, כי חשב ששמע כלבי ציד וציידים רודפים אחריו.
הנער עמד ביער, חופשי ושלם, ובקושי הבין איך זה אפשרי.
אווזי הבר טסו הלוך ושוב כל הערב, הביטו וקראו, אבל לא הצליחו למצוא את אגודלון. הם חיפשו הרבה אחרי שקעה השמש, ולבסוף, כשהחשיך כל כך שנאלצו לנחות איפשהו ללילה, הם היו מדוכאים מאוד. לא היה אחד מהם שלא חשב שהנער נהרג מהנפילה ושוכב מת ביער, במקום שהם לא יכולים לראות אותו.
אבל למחרת בבוקר, כשהשמש הציצה מעל הגבעות והעירה את אווזי הבר, הנער שכב ישן, כמו תמיד, בתוכם. כשהתעורר ושמע אותם צווחים וגועים בתדהמתם, לא יכול היה שלא לצחוק.
הם היו להוטים כל כך לדעת מה קרה לו שלא רצו ללכת לארוחת בוקר עד שיספר להם את כל הסיפור. הנער סיפר במהרה את כל הרפתקתו עם הדובים, אבל אחר כך נראה שהוא מהסס להמשיך.
"איך חזרתי אליכם, אולי אתם כבר יודעים?" אמר.
"לא, אנחנו לא יודעים כלום. חשבנו שנהרגת."
"זה מוזר!" העיר הנער. "אה, כן! כשאבא דוב עזב אותי, טיפסתי על אורן ונרדמתי. עם עלות השחר העיר אותי נשר שריחף מעליי. הוא הרים אותי בציפורניו ונשא אותי. הוא לא פגע בי, אבל טס ישר לכאן אליכם והפיל אותי בתוככם."
"הוא לא אמר לך מי הוא?" שאל האווז הלבן הגדול.
"הוא נעלם לפני שהספקתי אפילו להודות לו. חשבתי שאמא אקה שלחה אותו אחריי."
"איזה דבר יוצא דופן!" קרא האווז הלבן. "אבל אתה בטוח שזה היה נשר?"
"מעולם לא ראיתי נשר לפני כן," אמר הנער, "אבל הוא היה גדול ומרהיב כל כך שאני לא יכול לתת לו שם נמוך יותר!"
מורטן האווז פנה אל אווזי הבר כדי לשמוע מה דעתם על זה, אבל הם עמדו והביטו אל האוויר, כאילו חשבו על משהו אחר.
"אסור לנו לשכוח לגמרי לאכול ארוחת בוקר היום," אמרה אקה, ופרשה במהירות את כנפיה.