כשהקרח נשבר
יום חמישי, עשרים ושמונה באפריל.
למחרת היה מזג האוויר בהיר ויפה. נשבה רוח מערבית חזקה, והאנשים שמחו על כך, כי היא ייבשה את הדרכים שנספגו בגשמים הכבדים של היום הקודם.
מוקדם בבוקר היו שני ילדי סמולנד, אוסה רועת האווזים ומאטס הקטן, על הדרך הראשית שמובילה מסורמלנד לנרקה. הדרך עברה לאורך החוף הדרומי של אגם היילמר, והילדים צעדו והביטו בקרח שכיסה את רובו. שמש הבוקר שלחה את קרניה הצלולות על הקרח, והוא לא נראה כהה ומאיים כמו רוב קרח האביב, אלא נצץ ופיתה. עד כמה שהעין ראתה, הקרח היה יציב ויבש. הגשם זרם לתוך סדקים ושקעים, או נספג בקרח עצמו. הילדים ראו רק קרח בריא.
אוסה רועת האווזים ומאטס הקטן היו בדרכם צפונה, ולא יכלו שלא לחשוב על כל הצעדים שיחסכו אם יחצו את האגם במישרין במקום להקיף אותו. הם ידעו אמנם שקרח אביב הוא בוגדני, אבל הקרח הזה נראה בטוח לגמרי. הם ראו שליד החוף הוא עבה כמה סנטימטרים. הם הבחינו בשביל שאפשר ללכת בו, והחוף שממול נראה קרוב כל כך, עד שנדמה היה להם שיגיעו אליו בתוך שעה.
"בואי, ננסה!" אמר מאטס הקטן. "אם רק נסתכל קדימה, כדי שלא ניפול לאיזה בור, נצליח."
אז יצאו אל האגם. הקרח לא היה חלק מאוד, ואפשר היה ללכת עליו בקלות. היו עליו יותר מים משציפו לראות, ופה ושם היו סדקים שהמים בעבעו מתוכם. צריך היה להיזהר ממקומות כאלה, אבל זה היה קל לעשות באור יום מלא, כשהשמש זורחת.
הילדים התקדמו במהירות, ודיברו רק על כמה חכמים הם היו כשיצאו אל הקרח במקום לדשדש בדרך הבוצית.
אחרי שהלכו זמן מה הגיעו לאי וין, ואישה זקנה הבחינה בהם מחלונה. היא מיהרה לצאת מצריפה, נופפה להם לחזור וצעקה משהו שהם לא שמעו. הם הבינו היטב שהיא מזהירה אותם לא להתקדם יותר, אבל חשבו שאין סכנה מיידית. איזה טיפשות זו תהיה לעזוב את הקרח כשהכול מתנהל כל כך יפה!
לכן המשיכו הלאה, עברו את אי וין, ולפניהם השתרע קרח לאורך כשנים עשר קילומטרים.
שם בחוץ היו כל כך הרבה מים, עד שהילדים נאלצו לעקוף בדרכים עקלקלות, אבל זה היה להם משחק. הם התחרו ביניהם מי ימצא את הקרח היציב ביותר. הם לא היו עייפים ולא רעבים. היום כולו היה לפניהם, והם צחקו על כל מכשול שנקרה בדרכם.
מדי פעם העיפו מבט קדימה אל החוף הרחוק. הוא עדיין נראה רחוק, אף על פי שהלכו כבר שעה טובה. הם הופתעו למדי מכך שהאגם רחב כל כך.
"נדמה שהחוף מתרחק מאיתנו," העיר מאטס הקטן.
שם בחוץ לא היו הילדים מוגנים מפני הרוח, שהלכה והתחזקה מרגע לרגע, והדביקה את בגדיהם אל גופם עד שבקושי יכלו להתקדם. הרוח הקרה הייתה הדבר הלא נעים הראשון שפגשו במסע.
אבל המפליא היה שהרוח באה בשאגה רמה, כאילו הביאה עימה את רעש טחנה גדולה או מפעל, אף שדבר כזה לא היה שם על הקרח. הם הלכו ממערב לאי הגדול, ואלן, ועכשיו חשבו שהם מתקרבים לחוף הצפוני. פתאום הרוח התחילה לנשוב ביתר עוז, והשאגה גברה כל כך מהר, עד שהחלו להרגיש אי נוחות.
לפתע עלה בדעתם שהשאגה נגרמת מהגלים הקצפיים והסוערים שמתנפצים אל חוף. אפילו זה נראה בלתי מתקבל על הדעת, מאחר שהאגם עדיין היה מכוסה קרח.
בכל מקרה, הם עצרו והסתכלו סביב. הם הבחינו רחוק במערב בסוללה לבנה שנמתחה לרוחב האגם כולו. בתחילה חשבו שזו סוללת שלג לצד דרך. אחר כך הבינו שאלה גלים מכוסי קצף שמתנפצים אל הקרח! הם אחזו זה בידה של זו ורצו בלי לומר מילה. מעבר לקרח, במערב, השתרע ים פתוח, ופתאום נראה שפס הקצף נע מזרחה. הם תהו אם הקרח עומד להישבר בכל מקום. מה עומד לקרות? הם הרגישו עכשיו שהם בסכנה גדולה.
לפתע נדמה היה שהקרח תחת רגליהם עולה, עולה ויורד, כאילו מישהו דוחף אותו מלמטה. כעבור רגע שמעו הד עמום, ואז הופיעו סדקים בקרח סביבם. הילדים ראו איך הם זוחלים מתחת לכיסוי הקרח.
ברגע הבא הכול נדם, ואז התחילו שוב העלייה והירידה. אחר כך התחילו הסדקים להתרחב לבקעים שהמים בעבעו מתוכם. לאט לאט הפכו הבקעים לפערים. זמן קצר אחר כך התחלק הקרח לגושים גדולים.
"אוסה," אמר מאטס הקטן, "זה ודאי שבירת הקרח!"
"אכן כן, מאטס הקטן," אמרה אוסה, "אבל עדיין אפשר להגיע לחוף. רוץ על נפשך!"
האמת היא שלרוח ולגלים נשארה עוד עבודה רבה כדי לפנות את הקרח מן האגם. החלק הקשה ביותר נעשה כשלוח הקרח התפוצץ לחתיכות, אבל את כל החתיכות האלה צריך לשבור ולהטיח זו בזו, כדי שיימעכו, יישחקו ויימסו. עוד נשאר הרבה קרח קשה ובריא, שיצר משטחים גדולים ושלמים.
הסכנה הגדולה ביותר לילדים הייתה בכך שלא היה להם מבט כולל על הקרח. הם לא ראו את המקומות שבהם הפערים רחבים מכדי לקפוץ מעליהם, וגם לא ידעו היכן למצוא גושים שיישאו אותם, ולכן שוטטו בלי מטרה הלוך ושוב, והתרחקו אל תוך האגם במקום להתקרב אל היבשה. לבסוף, מבולבלים ומבוהלים, עמדו במקומם ובכו.
אז חלף במהירות עדר אווזי בר. הם צרחו בקול רם וחד, אבל המוזר היה שמעל קרקור האווזים שמעו הילדים הקטנים את המילים האלה:
"עליכם ללכת ימינה, ימינה, ימינה!" הם התחילו מיד לפעול לפי העצה, אבל עד מהרה עמדו שוב בחוסר ביטחון מול פער רחב אחר.
שוב שמעו את האווזים צורחים מעליהם, ושוב, בתוך הקרקור, הבחינו בכמה מילים:
"עמדו במקומכם! עמדו במקומכם!"
הילדים לא אמרו מילה זה לזו, אלא צייתו ועמדו בשקט. זמן קצר אחר כך צפו גושי הקרח זה אל זה, כך שאפשר היה לעבור את הפער. אז אחזו שוב ידיים ורצו. הם פחדו לא רק מן הסכנה, אלא גם מן העזרה המסתורית שבאה אליהם.
עד מהרה נאלצו לעצור שוב, ומיד הגיע אליהם קול הקרקור.
"ישר קדימה, ישר קדימה!" אמר.
ההכוונה הזאת נמשכה כחצי שעה, ובינתיים הגיעו אל כף יונגר, שם עזבו את הקרח וחצו בהליכה במים אל החוף. הם עדיין פחדו נורא, אף על פי שהיו על אדמה יציבה. הם לא עצרו להביט לאחור אל האגם, שבו הגלים הטיחו את גושי הקרח מהר יותר ויותר, אלא המשיכו לרוץ. כשהלכו מרחק קצר לאורך הכף, עצרה אוסה פתאום.
"חכה כאן, מאטס הקטן," אמרה, "שכחתי משהו."
אוסה רועת האווזים ירדה שוב אל החוף, ושם עצרה לחטט בשקה. לבסוף שלפה נעל עץ קטנה, והניחה אותה על אבן, במקום שאפשר לראות אותה בבירור. אחר כך רצה אל מאטס הקטן בלי להביט לאחור אפילו פעם אחת.
אבל ברגע שהפנתה את גבה, אווז לבן גדול ירד מן השמיים כמו ברק, חטף את נעל העץ ועף עימה.