בנרקה
בימים עברו היה בנרקה דבר שלא היה כמוהו בשום מקום אחר: מכשפה בשם יסטר־קאיסה.
את השם קאיסה קיבלה כי היה לה עסק רב עם רוח וסופה, ומכשפות הרוח נקראות תמיד כך. את שם המשפחה הוסיפו לה כי האמינו שבאה מביצת יסטר בנפת אסקר.
נראה היה שביתה האמיתי באסקר, אבל היא הייתה מופיעה גם במקומות אחרים. בכל נרקה לא היה אדם בטוח שלא יפגוש בה.
היא לא הייתה מכשפה קודרת ועצובה, אלא עליזה ושובבה, ואת הסופה אהבה יותר מכול. ברגע שהרוח התחזקה דיה, מיהרה לעוף אל מישור נרקה ולרקוד לה היטב. בימים שבהם שטף את המישור מערבולת רוח, יסטר־קאיסה חגגה! היא הייתה עומדת בלב הרוח ומסתובבת, שערה הארוך מתרומם אל תוך העננים, וזנב שמלתה הארוך גורר על האדמה כמו ענן אבק, ומתחתיה השתרע כל המישור כמו רצפת אולם נשפים.
בבוקר הייתה יסטר־קאיסה יושבת על איזה אורן גבוה בראש תלול, ומשקיפה על המישור. אם היה חורף והיא ראתה על הדרכים הרבה עגלות, מיהרה לנשוף סופת שלגים וערמה את הכתמים גבוה כל כך, שאנשים בקושי הצליחו לחזור לבתיהם עד הערב. ואם היה קיץ ומזג אוויר טוב לקציר, ישבה יסטר־קאיסה בשקט עד שהועמסו ערמות החציר הראשונות, ואז ירדה עם שני ממטרים כבדים שהפסיקו את העבודה באותו יום.
אמת לאמיתה שהיא כמעט לא חשבה על שום דבר מלבד לעורר תעלולים. פחמי העץ שבהרי קיל בקושי העזו לנמנם קלות, כי ברגע שראתה כבשן ללא השגחה, התגנבה אליו ונשפה בו עד שעלה בלהבה גדולה. ואם נהגי המתכת מלאקסו ומסווארטו איחרו בערב, יסטר־קאיסה כיסתה את הדרכים ואת הסביבה כולה בעננים כהים כל כך, שגם האנשים וגם הסוסים איבדו את דרכם והובילו את העגלות הכבדות אל תוך ביצות ובוצות.
אם ביום קיץ פרשה אשת הכומר של גלנסהמר את שולחן התה בגינה ופתאום בא משב רוח שהרים את מפת השולחן והפך את הספלים והצלוחיות, ידעו מי עשתה את הצרה! אם כובעו של ראש עיריית אורברו עף מראשו וצריך היה לרוץ אחריו על פני כל הכיכר; אם הכביסה על החבל עפה והתכסתה בלכלוך, או אם העשן נכנס לבקתות ונראה שאינו מוצא את דרכו החוצה דרך הארובה, קל היה לנחש מי מבלה בחוץ!
אף על פי שיסטר־קאיסה אהבה כל מיני משחקי התגרות, לא היה בה שום דבר רע באמת. אפשר היה לראות שהיא קשה ביותר עם אנשים ריבניים, קמצנים או רשעים, ואילו אנשים ישרים וילדים קטנים ועניים לקחה תחת כנפיה. זקנים מספרים עליה שפעם, כשכנסיית אסקר עלתה באש, חלפה יסטר־קאיסה באוויר, נחתה בתוך האש והעשן על גג הכנסייה, והסירה את האסון.
למרות זאת, אנשי נרקה התעייפו לא פעם מיסטר־קאיסה, אבל היא לא התעייפה מלעשות להם תעלולים. כשישבה על קצה ענן והביטה מטה אל נרקה, ששכבה לה בשלווה ובנוחות, בוודאי חשבה: "התושבים יחיו טוב מדי אם לא אהיה קיימת. הם יהפכו מנומנמים וקהים. חייב להיות מישהו כמוני שיעורר אותם וישמור על מצב רוחם."
אז הייתה צוחקת צחוק פראי, ובקשקוש כמו עורבנית הייתה דוהרת משם, רוקדת ומסתובבת מקצה אחד של המישור לקצהו האחר. כשאיש מנרקה ראה אותה באה וגוררת אחריה את שובל האבק שלה על פני המישור, לא יכול היה שלא לחייך. מרגיזה ומעייפת היא בהחלט הייתה, אבל רוחה הייתה עליזה. לאיכרים היה מרענן לפגוש את יסטר־קאיסה בדיוק כמו שהיה מרענן למישור שיוצלף בסופה.
כיום אומרים שיסטר־קאיסה מתה ואיננה, כמו כל המכשפות האחרות, אבל את זה קשה להאמין. זה כאילו בא מישהו ואמר לכם שמעכשיו האוויר יהיה תמיד דומם על המישור, והרוח לא תרקוד עוד לעולם על פניו עם משבים סוערים וממטרים שוטפים.
מי שחושב שיסטר־קאיסה מתה ואיננה, כדאי לו לשמוע מה קרה בנרקה בשנה שנילס הולגרסון עבר בחלק הזה של הארץ. אחר כך שיגיד מה דעתו.
ערב השוק
יום רביעי, עשרים ושבעה באפריל.
זה היה יום לפני יריד הבקר הגדול באורברו. ירד גשם זלעפות, ואנשים חשבו: "בדיוק כמו בימי יסטר־קאיסה! בימי יריד היא הייתה שובבה יותר מהרגיל. זה היה בדיוק בסגנונה לסדר שפע גשם כזה בערב שוק."
ככל שהיום נמשך, הגשם גבר, ולקראת ערב באו שטפונות של ממש. הדרכים היו כמו ביצות בלי תחתית. האיכרים שיצאו מבתיהם עם הבקר שלהם מוקדם בבוקר, כדי להגיע בשעה סבירה, סבלו קשות. הפרות והשוורים היו עייפים כל כך שבקושי יכלו לזוז, ובהמות מסכנות רבות צנחו באמצע הדרך, כדי להראות שהן מותשות מכדי להמשיך. כל מי שגר לצד הדרך נאלץ לפתוח את דלתותיו לנוסעים אל השוק ולהכניס אותם כמיטב יכולתו. בתי משק, אסמים ומחסנים התמלאו עד אפס מקום.
בינתיים מי שהצליח להתאמץ ולהמשיך אל הפונדק עשה זאת, אבל כשהגיעו, ייחלו שעצרו באחת הבקתות שלצד הדרך. כל האבוסים באסם וכל התאים באורווה כבר היו תפוסים. לא נותרה ברירה אלא להשאיר את הסוסים והבקר בחוץ בגשם. בעליהם בקושי הצליחו להיכנס למחסה.
הצפיפות, הבוץ והרפש בחצר האסם היו נוראים! חלק מהבהמות עמדו בשלוליות ולא יכלו אפילו לשכב. היו בעלים מתחשבים, כמובן, שהשיגו קש לבהמות שלהם לשכב עליו ופרשו עליהן שמיכות, אבל היו גם כאלה שישבו בפונדק, שתו והמרו בקלפים, ושכחו לגמרי את היצורים האילמים שהיו צריכים להגן עליהם.
הנער והאווזים הפראיים הגיעו באותו ערב לאי קטן מיוער באגם היילמר. האי היה מופרד מן היבשה בנחל צר ורדוד, ובשפל אפשר היה לעבור אותו ברגל יבשה.
על האי ירד גשם חזק בדיוק כמו בכל מקום אחר. הנער לא יכול היה לישון מרוב המים שהמשיכו לטפטף עליו. לבסוף קם והחל ללכת. נדמה היה לו שהוא מרגיש את הגשם פחות כשהוא זז.
בקושי הספיק להקיף את האי, כששמע שכשוך בנחל. תוך רגע ראה סוס בודד פוסע בין העצים. מעולם בחייו לא ראה שארית כזאת של סוס! הוא היה קצר נשימה, נוקשה ברכיים ורזה כל כך שאפשר היה לספור כל צלע מתחת לעור. לא היו עליו לא רתמה ולא אוכף, רק רסן ישן שהשתלשל ממנו קצה חבל רקוב למחצה. ברור היה שלא התקשה להשתחרר.
הסוס הלך ישר אל המקום שבו ישנו האווזים הפראיים. הנער חשש שידרוך עליהם.
"לאן אתה הולך? תסתכל איפה אתה דורך!" קרא הנער.
"אה, הנה אתה!" קרא הסוס. "הלכתי קילומטרים כדי לפגוש אותך!"
"שמעת עליי?" שאל הנער בתדהמה.
"יש לי אוזניים, גם אם אני זקן! הרבה מדברים עליך בימים אלה."
בעודו מדבר, הרכין הסוס את ראשו כדי לראות טוב יותר, והנער הבחין שיש לו ראש קטן, עיניים יפות ואף רך ורגיש.
"בטח היה סוס טוב בתחילה, אף על פי שנקלע לצרה בזקנתו," חשב.
"הלוואי שתבוא איתי ותעזור לי בדבר מה," התחנן הסוס.
הנער חשב שיהיה מביך ללוות יצור שנראה עלוב כל כך, והתנצל בגלל מזג האוויר הרע.
"לא יהיה לך גרוע יותר על גבי מאשר כאן, כשאתה שוכב," אמר הסוס. "אבל אולי אתה לא מעז ללכת עם סוס זקן ומטלטל כמוני."
"בוודאי שאני מעז!" אמר הנער.
"אז העיר את האווזים, כדי שנסכים איתם איפה יבואו לקחת אותך מחר," אמר הסוס.
עד מהרה ישב הנער על גב הבהמה. הסוס הזקן דהר לו טוב יותר ממה שהנער חשב שאפשר. הייתה זו רכיבה ארוכה בגשם ובחושך עד שעצרו ליד פונדק גדול, שבו הכול נראה דוחה להפליא! סימני הגלגלים בדרך היו עמוקים כל כך שהנער חשש שיטבע אם ייפול לתוכם. לצד הגדר שהקיפה את החצר היו קשורים שלושים או ארבעים סוסים ובהמות, בלי שום הגנה מפני הגשם, ובחצר עמדו עגלות עמוסות ארגזי אריזה, שבהם היו כלואים כבשים, עגלים, חזירים ותרנגולות.
הסוס ניגש אל הגדר ועמד שם. הנער נשאר יושב על גבו, ובעיניו הטובות בלילה ראה בבירור כמה גרוע מצבן של הבהמות.
"איך קרה שאתם עומדים כאן בגשם?" שאל.
"אנחנו בדרך ליריד באורברו, אבל נאלצנו לעצור כאן בגלל הגשם. זה פונדק, אבל כבר הגיעו כל כך הרבה נוסעים שאין לנו מקום באסמים."
הנער לא ענה, אלא ישב בשקט והביט סביבו. לא הרבה מהבהמות ישנו, ומכל עבר שמע תלונות ומחאות זועמות. היה להן די סיבה להתלונן, כי מזג האוויר היה גרוע עוד יותר מקודם באותו יום. רוח קפואה החלה לנשב, והגשם שהלם עליהן הפך לשלג. קל היה להבין במה הסוס רוצה שהנער יעזור לו.
"אתה רואה את החצר היפה הזאת ממש מול הפונדק?" אמר הסוס.
"כן, אני רואה," ענה הנער, "ואינני מבין למה לא ניסו למצוא לכולכם מחסה שם. אולי הם כבר מלאים?"
"לא, אין שם אורחים זרים," אמר הסוס. "האנשים שגרים בחווה הזאת קמצנים ואנוכיים כל כך, שלשווא יבקש מהם מישהו מקלט."
"אם כך, כנראה תצטרכו להישאר איפה שאתם."
"נולדתי וגדלתי בחווה הזאת," אמר הסוס. "אני יודע שיש שם אסם גדול ורפת גדולה, עם הרבה תאים ואבוסים ריקים, ותהיתי אם לא תוכל איכשהו להכניס אותנו לשם."
"אני לא חושב שאעז..." היסס הנער. אבל היה לו כל כך חבל על הבהמות המסכנות שרצה לפחות לנסות.
הוא רץ אל חצר האסם הזרה וראה מיד שכל הבניינים הנלווים נעולים והמפתחות נעלמו. הוא עמד שם נבוך וחסר אונים, כשבאה לו עזרה ממקור בלתי צפוי. משב רוח בא בכוח אדיר ופתח לרווחה דלת של מחסן, ממש לפניו.
הנער לא התמהמה וחזר אל הסוס.
"אי אפשר להיכנס לאסם או לרפת," אמר, "אבל יש מחסן חציר גדול וריק ששכחו לנעול בבריח. אני יכול להוביל אתכם לשם."
"תודה!" אמר הסוס. "יהיה טוב לישון שוב על אדמה מוכרת. זה האושר היחיד שאני יכול לצפות לו בחיים האלה."
בינתיים, בחווה המשגשגת שמול הפונדק, ישבה המשפחה ערה הרבה יותר מאוחר מהרגיל באותו ערב.
בעל הבית היה גבר בן שלושים וחמש, גבוה ומכובד, בעל פנים יפים אך מלנכוליים. במשך היום היה בחוץ בגשם ונרטב, כמו כולם, ובארוחת הערב ביקש מאמו הזקנה, שעדיין הייתה אדונית הבית, להדליק אש באח כדי שיוכל לייבש את בגדיו. האם הציתה להבה קטנה, כי בבית ההוא לא בזבזו עצים, והאדון תלה את מעילו על משענת כיסא והעמיד אותו מול האש. כשרגל אחת על הכלב של האח ויד אחת נחה על ברכו, עמד והביט בגחלים. כך עמד שעתיים תמימות, בלי לזוז, מלבד להשליך בולי עץ על האש מדי פעם.
הגבירה פינתה את שאריות ארוחת הערב ופרשה את מיטתו ללילה, ואחר כך הלכה לחדרה והתיישבה. מדי פעם באה אל הדלת והביטה בתמיהה בבנה.
"זה כלום, אמא. אני רק חושב," אמר.
מחשבותיו היו על דבר שקרה זמן קצר קודם: כשעבר ליד הפונדק, שאל אותו סוחר סוסים אם לא היה רוצה לקנות סוס, והראה לו סוס זקן מוכה כל כך בגשם ובשמש, שהוא שאל את הסוחר אם הוא חושב אותו לשוטה, שהוא רוצה להדביק לו בהמה מרוטה כזאת.
"הו, לא!" אמר סוחר הסוסים. "רק חשבתי שמאחר שהסוס היה פעם שלך, אולי תרצה להעניק לו בית נוח בזקנתו. הוא זקוק לכך."
אז הביט בסוס והכיר בו סוס שהוא עצמו גידל ואילף. אבל לא עלה בדעתו לקנות בהמה זקנה וחסרת תועלת כזאת בגלל זה. לא, בשום אופן! הוא לא היה מאלה שמבזבזים את כספם.
עם כל זאת, מראה הסוס העיר בו זיכרונות רבים, והזיכרונות הם שהשאירו אותו ער.
הסוס ההוא היה בהמה נפלאה. אביו הניח לו לטפל בו מההתחלה. הוא אילף אותו ואהב אותו מעל לכול. אביו התלונן שהוא מאכיל אותו טוב מדי, ולא פעם נאלץ להתגנב החוצה ולהבריח אליו שיבולת שועל.
פעם אחת, כשהעז לדבר עם אביו על כך שיניח לו לקנות חליפה מבד משובח, או לצבוע את העגלה, עמד אביו כמאובן, והוא חשב שהזקן יקבל שבץ. הוא ניסה להסביר לאביו שכשיש לו סוס יפה לנהוג בו, גם הוא צריך להיראות הגון.
האב לא ענה, אבל יומיים אחר כך לקח את הסוס לאורברו ומכר אותו.
זה היה אכזרי מצדו. אבל ברור היה שאביו חשש שהסוס הזה יוביל אותו לגאווה ולבזבוז. ועכשיו, כל כך הרבה זמן אחר כך, נאלץ להודות שאביו צדק. סוס כזה בוודאי היה מהווה פיתוי. בהתחלה התאבל מאוד על אובדנו. פעמים רבות ירד לאורברו רק כדי לעמוד בפינת רחוב ולראות את הסוס חולף, או להתגנב לאורווה ולתת לו קוביית סוכר. הוא חשב: "אם אי פעם אקבל את החווה, הדבר הראשון שאעשה יהיה לקנות בחזרה את הסוס שלי."
עכשיו אביו כבר איננו והוא עצמו היה האדון שנתיים, אבל לא עשה שום צעד כדי לקנות את הסוס. הוא לא חשב עליו זמן רב מאוד, עד הלילה.
היה מוזר שהוא שכח את הבהמה לגמרי!
אביו היה איש עקשן ושתלטן מאוד. כשבנו גדל והשניים עבדו יחד, השיג האב שליטה מוחלטת עליו. הנער התרגל לחשוב שכל מה שאביו עושה נכון, ואחרי שנעשה האדון, ניסה רק לעשות בדיוק כמו שאביו היה עושה.
הוא ידע, כמובן, שאנשים אומרים שאביו קמצן, אבל טוב להחזיק את הארנק בחוזקה ולא לזרוק כסף לריק. את הטוב שקיבלו אין לבזבז. עדיף לחיות על אדמה נקייה מחובות ולהיקרא קמצן מאשר לשאת משכנתאות כבדות, כמו בעלי חוות אחרים.
הוא התקדם כל כך במחשבותיו כשקרא לו בחזרה קול מוזר. זה היה כאילו קול צווחני ולועג חזר על מחשבותיו: "עדיף להחזיק את הארנק בחוזקה ולהיקרא קמצן מאשר להיות חייב כסף, כמו בעלי חוות אחרים."
נשמע כאילו מישהו מנסה ללעוג לחוכמתו, והוא עמד לאבד את סבלנותו, כשהבין שהכול טעות. הרוח החלה לשאוג, והוא עמד שם והתנמנם עד כדי כך שטעה ביללת הרוח בארובה לדיבור אנושי.
הוא העיף מבט בשעון הקיר, שדווקא באותו רגע צלצל אחת־עשרה.
"הגיע הזמן שתלך לישון," אמר לעצמו. ואז נזכר שעוד לא עבר בחצר החווה, כמנהגו בכל לילה, כדי לוודא שכל הדלתות סגורות וכל האורות כבויים. את זה לא הזניח מעולם מאז שנעשה האדון. הוא לבש את מעילו ויצא אל הסופה.
הוא מצא הכול כמו שצריך, חוץ מזה שדלת מחסן החציר הריק נפתחה ברוח. הוא נכנס פנימה לקחת את המפתח, נעל את דלת המחסן ושם את המפתח בכיס מעילו. אחר כך חזר לבית, פשט את מעילו ותלה אותו מול האש. גם עכשיו לא הלך לישון, אלא החל להתהלך בחדר. הסופה בחוץ, עם הרוח הנושכת והגשם המעורב בשלג, הייתה נוראה, וסוסו הזקן עמד בסופה הזאת בלי אפילו שמיכה להגן עליו! הוא היה צריך לפחות לתת לידידו הזקן גג מעל לראשו, מאחר שבא ממרחק כה רב.
בפונדק שממול שמע הנער שעון קיר ישן מצלצל אחת־עשרה פעמים. בדיוק אז התיר את הבהמות כדי להוביל אותן למחסן בחצר החווה שממול. לקח זמן להעיר אותן ולסדר אותן בשורה. כשכולן היו מוכנות, צעדו במצעד ארוך אל חצר האיכר הקמצן, כשהנער מדריך אותן. בעוד הנער אסף אותן, האיכר עבר בחצר ונעל את מחסן החציר, כך שכשהבהמות הגיעו, הדלת הייתה סגורה. הנער עמד שם מבוהל. הוא לא יכול היה להשאיר את היצורים עומדים בחוץ! הוא חייב להיכנס לבית ולמצוא את המפתח.
"תשמור עליהם בשקט כאן בחוץ בזמן שאני נכנס להביא את המפתח!" אמר לסוס הזקן, ורץ משם.
על השביל ממש לפני הבית עצר לחשוב איך ייכנס פנימה. בעודו עומד שם הבחין בשני נודדים קטנים שבאו במורד הדרך ועצרו ליד הפונדק.
הנער ראה מיד ששתיהן ילדות קטנות, ורץ אליהן.
"בואי, בריטה מאיה!" אמרה אחת, "אסור לך לבכות עוד. עכשיו הגענו לפונדק. כאן בוודאי יקבלו אותנו."
הילדה בקושי סיימה לומר זאת, כשהנער קרא אליה:
"לא, אסור לכן לנסות להיכנס לשם. זה פשוט בלתי אפשרי. אבל בבית החווה שממול אין אורחים. לכו לשם במקום."
הילדות הקטנות שמעו את המילים בבירור, אף על פי שלא ראו את מי שדיבר אליהן. אבל הן לא התפלאו על כך הרבה, כי הלילה היה שחור כזפת. הגדולה מבין השתיים ענתה מיד:
"אנחנו לא רוצות להיכנס למקום ההוא, כי האנשים שגרים שם קמצנים ואכזריים. באשמתם אנחנו נאלצות לצאת לדרכים ולהתחנן."
"אולי זה נכון," אמר הנער, "אבל בכל זאת כדאי שתלכו לשם. תראו שיהיה לכן טוב."
"אפשר לנסות, אבל יש ספק שיתנו לנו אפילו להיכנס," אמרו שתי הילדות הקטנות, וצעדו אל הבית ודפקו.
האדון עמד ליד האש וחשב על הסוס כששמע את הדפיקה. הוא ניגש לדלת לראות מה קורה, וכל הזמן חשב שלא יניח לעצמו להתפתות ולהכניס שום עובר אורח. בעודו מגשש במנעול, בא משב רוח, תלש את הדלת מידו והטיח אותה פתוחה. כדי לסגור אותה נאלץ לצאת למרפסת, וכשחזר אל הבית, עמדו שתי הילדות הקטנות בפנים.
הן היו שתי ילדות קבצניות עניות, בלויות, מלוכלכות ורעבות, שתי קטנטנות כפופות תחת משא תרמילי הקבצנים שלהן, שהיו גדולים כמוהן.
"מי אתן, שמשוטטות בשעה כזאת של הלילה?" אמר האדון בגסות.
שני הילדים לא ענו מיד, אלא קודם הורידו את התרמילים. אחר כך ניגשו אל האיש והושיטו את ידיהן הזעירות לשלום.
"אנחנו אנה ובריטה מאיה מאנגורד," אמרה הגדולה, "והתכוונו לבקש מקום ללון בו הלילה."
הוא לא לקח את הידיים המושטות והיה כבר עומד לגרש את ילדי הקבצנים, כשזיכרון חדש עמד מולו. אנגורד, האם לא הייתה זו בקתה קטנה שבה גרה אלמנה ענייה עם חמישה ילדים? האלמנה הייתה חייבת לאביו כמה מאות כתרים, וכדי להחזיר לעצמו את כספו מכר את בקתתה. אחרי זה הלכה האלמנה עם שלושת ילדיה הגדולים לנורלנד לחפש עבודה, ושני הצעירים נעשו נטל על הקהילה.
כשהעלה זאת בזיכרונו, התמרמר. הוא ידע שאביו ספג ביקורת קשה על שסחט את הכסף הזה, שבדין היה שייך לו.
"מה אתן עושות בימים אלה?" שאל בטון זועף. "הלא ועדת הסעד לקחה אתכן תחת חסותה? למה אתן מסתובבות ומתחננות?"
"זו לא אשמתנו," ענתה הילדה הגדולה. "האנשים שאנחנו גרות אצלם שלחו אותנו להתחנן."
"ובכן, התרמילים שלכן מלאים," העיר האיכר, "אז אתן לא יכולות להתלונן. עכשיו כדאי שתוציאו משהו מהאוכל שיש לכן ותשבעו, כי כאן לא תקבלו אוכל, מאחר שכל הנשים ישנות. אחר כך תוכלו לשכב בפינה ליד האח, כדי שלא תקפאו."
הוא נופף בידו כאילו הוא מרחיק אותן, ועיניו קיבלו מבט קשה. הוא היה אסיר תודה על שהיה לו אב ששמר על רכושו. אחרת אולי היה נאלץ בילדותו לרוץ ולהתחנן, כמו שהילדים האלה עושים עכשיו.
ברגע שסיים לחשוב זאת עד הסוף, חזר אותו קול צווחני ולועג ששמע כבר פעם באותו ערב, מילה במילה.
הוא הקשיב, ומיד הבין שזה כלום, רק הרוח שואגת בארובה. אבל הדבר המוזר היה שכשהרוח חזרה על מחשבותיו, הן נראו לו פתאום טיפשיות וקשות ושקריות כל כך!
הילדים בינתיים התמתחו על הרצפה, זו לצד זו. הן לא שתקו, אלא שכבו שם ומלמלו.
"שתקו כבר, בסדר?" נהם, כי היה במצב רוח עצבני כל כך שהיה מוכן להכות אותן.
אבל המלמול נמשך, והוא קרא שוב לשקט.
"כשאמא הלכה," צייץ קול קטן וצלול, "היא גרמה לי להבטיח שבכל לילה אגיד את תפילת הערב שלי. אני חייבת לעשות את זה, וגם בריטה מאיה. ברגע שנגיד 'אלוהים ששומר על ילדים קטנים...' נהיה בשקט."
האדון ישב בלי נוע בעוד הקטנות אמרו את תפילותיהן, ואז קם והחל להתהלך הלוך ושוב, הלוך ושוב, כשהוא מסובב את ידיו בלי הפסקה, כאילו פגשה אותו צרה גדולה.
"הסוס שגורש והושחת, שתי הילדות האלה שהפכו לקבצניות דרכים, שניהם מעשי אבא! אולי אבא לא עשה נכון אחרי הכול?" חשב.
הוא התיישב שוב וקבר את ראשו בידיו. פתאום החלו שפתיו לרעוד ולעיניו עלו דמעות, שמיהר לנגב. באו דמעות חדשות, והוא מיהר לנגב גם אותן, אבל זה היה לשווא, כי עוד ועוד באו.
כשאמו נכנסה לחדר, סובב את כיסאו במהירות והפנה אליה את גבו. היא בוודאי הבחינה בדבר חריג, כי עמדה בשקט מאחוריו זמן רב, כאילו מחכה שידבר. היא הבינה כמה קשה תמיד לגברים לדבר על הדברים שהם מרגישים בעומק ליבם. היא חייבת לעזור לו, כמובן.
מחדר השינה שלה צפתה בכל מה שקרה בחדר המגורים, כך שלא היה צורך לשאול שאלות. היא ניגשה בשקט רב אל שתי הילדות הישנות, הרימה אותן והעבירה אותן למיטתה שלה. אחר כך חזרה אל בנה.
"לארס," אמרה, כאילו אינה רואה שהוא בוכה, "כדאי שתניח לי לשמור על הילדות האלה."
"מה, אמא?" התנשם, מנסה לחנוק את הבכי.
"אני סובלת כבר שנים, מאז שאבא לקח את הבקתה מאמן, וגם אתה."
"כן, אבל..."
"אני רוצה לשמור אותן כאן ולעשות מהן משהו. הן טובות מדי בשביל להתחנן."
הוא לא יכול היה לדבר, כי הדמעות כבר יצאו משליטתו, אבל לקח את ידה היבשה של אמו הזקנה וטפח עליה.
אחר כך זינק על רגליו, כאילו משהו הפחיד אותו.
"מה היה אבא אומר על זה?"
"לאבא היה יום השלטון שלו," השיבה האם. "עכשיו זה יומך. כל עוד אבא חי, היינו חייבים לציית לו. עכשיו הגיע הזמן להראות מי אתה."
בנה התפלא כל כך שחדל לבכות.
"אבל הרגע הראיתי מי אני!" השיב.
"לא, לא הראית," התנגדה האם. "אתה רק מנסה להיות כמוהו. אבא עבר ימים קשים, שגרמו לו לפחד מעוני. הוא האמין שהוא חייב לחשוב על עצמו קודם. אבל אתה מעולם לא ידעת קשיים שצריכים להפוך אותך קשה. יש לך יותר ממה שאתה צריך, ויהיה בלתי טבעי מצדך לא לחשוב על אחרים."
כשהילדות הקטנות נכנסו לבית, חמק הנער פנימה אחריהן והסתתר בפינה חשוכה. הוא לא היה שם זמן רב עד שהבחין במפתח המחסן, שהאיכר תחב לכיס מעילו.
"כשבעל הבית יגרש את הילדות, אקח את המפתח וארוץ," חשב.
אבל הילדות לא גורשו, והנער התכווץ בפינה, בלי לדעת מה לעשות הלאה.
האם דיברה זמן רב עם בנה, ובעודה מדברת חדל הוא לבכות. לאט לאט התרככו תווי פניו; הוא נראה כאדם אחר. כל אותו זמן ליטף את היד הזקנה והכחושה.
"עכשיו אפשר ללכת לישון," אמרה הגבירה הזקנה כשראתה שהוא רגוע שוב.
"לא," אמר, קם פתאום, "אינני יכול ללכת לישון עדיין. יש בחוץ אורח זר שעליי להכניס למחסה הלילה!"
הוא לא אמר דבר נוסף, אלא לבש במהירות את מעילו, הדליק את הפנס ויצא. בחוץ היו אותה רוח ואותו קור, אבל כשפסע אל המרפסת החל לזמזם בשקט. הוא תהה אם הסוס יכיר אותו, ואם ישמח לחזור אל האורווה הישנה שלו.
בחצותו את חצר הבית שמע דלת נטרקת.
"דלת המחסן ההוא נפתחה שוב ברוח," חשב, וניגש לסגור אותה.
רגע אחר כך עמד ליד המחסן והיה בדיוק עומד לסגור את הדלת, כששמע רחש בפנים.
הנער, שחיכה להזדמנות, רץ ישר אל המחסן שבו השאיר את הבהמות, אבל הן כבר לא היו בחוץ בגשם: רוח חזקה פתחה מזמן את הדלת ועזרה להן להשיג גג מעל לראשן. הרחש ששמע האדון נגרם מריצת הנער אל תוך המחסן.
לאור הפנס יכול היה האיש לראות לתוך המחסן. כל הרצפה הייתה מכוסה בבקר ישן. לא נראה שם אף אדם; הבהמות לא היו קשורות, אלא שכבו פה ושם בקש.
הוא התרגז על הפלישה והחל לצעוק ולצווח כדי להעיר את הישנים ולגרש אותם. אבל היצורים שכבו בשקט ולא נתנו להפריע להם. היחיד שקם היה סוס זקן שבא אליו לאט.
פתאום השתתק האיש. הוא הכיר את הבהמה בצעדיה. הוא הרים את הפנס, והסוס ניגש והניח את ראשו על כתפו. האדון טפח עליו וליטף אותו.
"סוסי הזקן, סוסי הזקן!" אמר. "מה עשו לך? כן, יקירי, אקנה אותך בחזרה. לעולם לא תצטרך לעזוב את המקום הזה שוב. תעשה מה שתרצה, סוסי שלי! אלה שהבאת איתך יכולים להישאר כאן, אבל אתה תבוא איתי לאורווה. עכשיו אני יכול לתת לך כל שיבולת שועל שתוכל לאכול, בלי להבריח אותה. ואתה גם לא גמור לגמרי! הסוס היפה ביותר בגבעת הכנסייה, זה מה שתהיה שוב! כך, כך! כך, כך!"