קאר
כשתים־עשרה שנה לפני שנילס הולגרסון יצא למסעותיו עם אווזי הבר, חי בקולמורדן בעל בית חרושת שרצה להיפטר מאחד מכלביו. הוא שלח לקרוא לשומר הציד שלו ואמר לו שאי אפשר להחזיק את הכלב, כי אין דרך להיפטר אצלו מההרגל לרדוף אחרי כל כבשה וכל עוף שנקרים בדרכו. הוא ביקש מהאיש לקחת את הכלב אל היער ולירות בו.
שומר הציד שם רצועה על הכלב והוביל אותו למקום ביער שבו היו יורים בכל הכלבים הזקנים של האחוזה וקוברים אותם. הוא לא היה אדם אכזרי, אבל שמח מאוד לירות דווקא בכלב הזה, כי ידע שכבשים ותרנגולות אינן היצורים היחידים שהכלב צד. פעמים אין ספור נכנס הכלב אל היער והשתלט על ארנבת או על אפרוח של יערן.
הכלב היה סטר קטן, שחור עם סימנים חומים. שמו היה קאר, והוא היה כל כך פיקח שהבין כל מה שאמרו סביבו.
כשהוביל אותו שומר הציד בין הסבכים, ידע קאר היטב מה מצפה לו. אבל אף אחד לא היה מנחש זאת לפי התנהגותו, כי הוא לא הרכין ראש ולא גרר את זנבו, ונראה רגוע כתמיד.
דווקא מפני שהיו ביער, השתדל הכלב כל כך שלא להיראות מודאג אפילו במעט.
מכל עבריו של בית החרושת השתרעו יערות עצומים, והיער הזה נודע בפי החיות ובפי בני האדם גם יחד. במשך שנים רבות מאוד שמרו עליו בעליו כל כך, שאפילו את העצים הדרושים להסקה חסכו מעצמם. הם גם לא עמדו בלבם לדלל את העצים או לגזום אותם. העצים הורשו לגדול איך שהתחשק להם. מובן שיער מוגן כזה היה מקלט אהוב על חיות הבר, והן חיו בו בהמוניהן. בינן לבין עצמן קראו לו יער החירות, והחשיבו אותו למפלט הטוב ביותר בכל הארץ.
כשהובילו את הכלב ביער, הוא חשב איזה בוגי היה לכל החיות הקטנות והציפורים שגרו שם.
"קאר, איך היו שמחות עכשיו במאורותיהן, לו רק ידעו מה מחכה לך!" חשב, ובאותה שעה כשכש בזנבו ונבח בעליזות, כדי שאיש לא יחשוב שהוא דואג או מדוכא.
"איזה כיף היה בחיים בלי קצת ציד?" אמר לעצמו. "מי שרוצה, שיצטער; קאר בטח לא יצטער!"
אבל ברגע שאמר זאת הכלב, חל בו שינוי מוזר. הוא מתח את צווארו כאילו התכוון לייבב. הוא כבר לא הלך בכיף לצד שומר הציד, אלא צעד מאחוריו. ברור היה שהתחיל לחשוב על משהו לא נעים.
היה זה בתחילת הקיץ; הנקבות של האיילים בדיוק ילדו את הוולדות שלהן, ובלילה הקודם הצליח הכלב להפריד מאמו עגל איל בן חמישה ימים לכל היותר, ולהבריח אותו אל הביצה. שם רדף אחריו הלוך ושוב מעל הגבשושיות, לא מתוך כוונה לתפוס אותו, אלא רק בשביל ההנאה לראות איך אפשר להבהיל אותו. האיילה ידעה שהביצה חסרת תחתית כל כך מהר אחרי הפשרת השלגים, ושהיא עדיין לא יכולה לשאת חיה גדולה כמוה, ולכן עמדה זמן רב מאוד על האדמה היציבה והסתכלה! אבל כשקאר המשיך לרדוף את העגל רחוק יותר ויותר, היא מיהרה אל הביצה, גירשה את הכלב, לקחה את העגל איתה ופנתה בחזרה אל היבשה. האיילים מיומנים מכל שאר החיות בהליכה על קרקע מסוכנת וביצתית, ונדמה היה שתגיע ליבשה בשלום; אבל כשכמעט הגיעה, גבשושית שדרכה עליה שקעה בבוץ, והיא שקעה איתה. היא ניסתה לקום, אבל לא מצאה אחיזה בטוחה לרגליה, ולכן שקעה ושקעה. קאר עמד והסתכל, בלי לעז לזוז. כשראה שהאיילה לא יכולה להציל את עצמה, ברח כמה שיכול, כי התחיל לחשוב על המכות שיקבל אם יתגלה שהביא אמא איילה אל מותה. הוא היה כל כך מבוהל שלא העז לעצור ולנשום עד שהגיע הביתה.
את זה זכר הכלב עכשיו; וזה הציק לו בדרך שונה לגמרי מהזיכרון של כל שאר מעשיו הרעים. כנראה משום שלא התכוון באמת להרוג לא את האיילה ולא את העגל שלה, אלא שלל מהם את החיים בלי שרצה בכך.
"אבל אולי הם עוד חיים!" חשב הכלב. "הם לא היו מתים כשברחתי; אולי הצליחו להציל את עצמם."
תשוקה שאי אפשר לעמוד בפניה אחזה בו, לדעת בוודאות, כל עוד יש עוד זמן לברר. הוא שם לב ששומר הציד לא אוחז חזק ברצועה; אז זינק פתאום, נפלט החוצה ורץ בין העצים אל הביצה במהירות כזאת שנעלם מהעין לפני ששומר הציד הספיק לכוון את רובהו.
לא נותר לשומר הציד אלא לרוץ אחריו. כשהגיע לביצה מצא את הכלב עומד על גבשושית ומיילל בכל כוחו.
האיש חשב שכדאי לו לברר מה פירוש הדבר, אז הניח את רובהו וזחל על ארבע מעל הביצה. הוא לא התרחק הרבה כשראה איילה שוכבת מתה בבוץ הטובעני. סמוך אליה שכב עגל קטן. הוא עוד היה בחיים, אבל מותש עד כדי כך שלא יכול לזוז. קאר עמד לצד העגל, פעם התכופף וליקק אותו, ופעם יילל בקול צווחני וקרא לעזרה.
שומר הציד הרים את העגל והתחיל לגרור אותו אל היבשה. כשהבין הכלב שהעגל יינצל, השתגע משמחה. הוא קפץ סביב סביב שומר הציד, ליקק את ידיו ונבח בהנאה.
האיש נשא את גור האיל הביתה וסגר אותו בתא עגלים באורווה. אחר כך הביא עזרה כדי לגרור את האיילה האם מן הביצה. רק אחרי שנעשה הדבר נזכר שהוא אמור לירות בקאר. הוא קרא לכלב אליו ושוב לקח אותו אל היער.
שומר הציד הלך ישר אל הקבר של הכלב; אבל כל הזמן נראה כשקוע במחשבות עמוקות. פתאום הסתובב והלך בחזרה אל האחוזה.
קאר צעד בשקט עד אז; אבל כששומר הציד הסתובב ופנה הביתה, החל לדאוג. האיש בוודאי גילה שהוא זה שגרם למות האיילה, ועכשיו הוא חוזר אל האחוזה כדי להלקות אותו לפני שיירה בו!
להיות מוכה היה גרוע מכל! מול הסיכוי הזה לא יכול היה קאר להמשיך להחזיק את רוחו, והרכין ראש. כשהגיע אל האחוזה לא הרים עיניים, אלא עשה את עצמו כאילו אינו מכיר שם איש.
בעל האחוזה עמד על המדרגות שמובילות אל האולם כששומר הציד התקרב.
"מאיפה לכל הרוחות הגיע הכלב הזה?" קרא. "הרי זה לא יכול להיות קאר? הוא אמור להיות מת כבר הרבה זמן!"
ואז התחיל האיש לספר לאדונו הכול על האיילה האם, וקאר עשה את עצמו קטן ככל שיכול והתכווץ מאחורי רגליו של שומר הציד.
להפתעתו הרבה לא היו לאיש אלא דברי שבח עליו. הוא אמר שברור שהכלב ידע שהאיילים בצרה וביקש להציל אותם.
"תעשה מה שאתה רוצה, אבל אני לא מסוגל לירות בכלב הזה!" הכריז שומר הציד.
קאר זקף את גופו והקים אוזניים. הוא כמעט לא האמין שהוא שומע נכון. אף על פי שלא רצה להראות כמה היה מודאג, לא יכול היה שלא לייבב קצת. האפשרי הדבר שחייו יינצלו רק משום שדאג לאיילים?
האדון חשב שקאר התנהג יפה, אבל מכיוון שלא רצה את הכלב, לא יכול היה להחליט מיד מה לעשות בו.
"אם תיקח אותו תחת אחריותך ותערוב להתנהגותו הטובה מעתה והלאה, יכול הוא לחיות," אמר לבסוף.
את זה שומר הציד עשה בשמחה רבה, וכך עבר קאר לגור בביתו של שומר הציד.
הבריחה של אפרורי
מהיום שקאר עבר לגור אצל שומר הציד, זנח לגמרי את הציד האסור שלו ביער. הדבר נבע לא רק מכך שהיה מבוהל עד עמקי נשמתו, אלא גם מכך שלא רצה לכעוס את שומר הציד. מאז שאדונו החדש הציל את חייו אהב אותו הכלב יותר מכל. הוא חשב רק על ללכת אחריו ולשמור עליו. אם יצא מהבית, רץ קאר לפניו לוודא שהדרך פנויה, ואם ישב בבית, שכב קאר לפני הדלת והשגיח מקרוב על כל מי שבא והולך.
כשהכול היה שקט בבית שומר הציד, כשלא נשמעו צעדים בדרך ושומר הציד עבד בגינה שלו, היה קאר משעשע את עצמו במשחק עם גור האיל.
בהתחלה לא רצה הכלב לעזוב את אדונו אפילו לרגע. מכיוון שליווה אותו בכל מקום, הלך איתו גם אל האורווה. כשהאכיל את עגל האיל בחלב, ישב הכלב מחוץ לתא והביט בו. שומר הציד קרא לעגל אפרורי, כי חשב שלא מגיע לו שם יפה יותר, וקאר הסכים איתו בנקודה הזאת.
בכל פעם שהכלב הביט בו חשב שלא ראה מעולם דבר מכוער ומעוות כל כך כמו גור האיל, עם רגליו הארוכות והמתנדנדות שהיו תלויות מן הגוף כמו קבעות רופפות. הראש היה גדול, ישן ומקומט, ותמיד שמוט הצידה. העור היה אסוף בקפלים וקמטים, כאילו החיה לבשה מעיל שלא נתפר בשבילה. הוא היה תמיד עצוב ולא מרוצה, ובכל זאת, באורח מוזר, קפץ ממקומו בכל פעם שקאר הופיע, כאילו שמח לראות אותו.
עגל האיל נעשה פחות ופחות מלא תקווה מיום ליום, לא גדל כלל, ולבסוף לא היה יכול אפילו לקום כשראה את קאר. אז קפץ הכלב אל תוך האבוס כדי לברך אותו, ואז נדלק אור בעיני היצור המסכן, כאילו התגשם געגוע יקר.
מאותו יום ביקר קאר את עגל האיל מדי יום, ובילה איתו שעות רבות, ליקק את פרוותו, שיחק ורץ איתו, עד שלימד אותו קצת מכל מה שחיית יער צריכה לדעת.
היה זה מרשים שמהרגע שקאר התחיל לבקר את עגל האיל בתאו, נראה העגל מרוצה יותר והתחיל לגדול. אחרי שהתחיל באמת, גדל כל כך מהר שתוך שבועיים לא יכול היה התא להכיל אותו, והיה צריך להעביר אותו אל חורשה.
כשהיה בחורשה חודשיים, היו רגליו כל כך ארוכות שיכול היה לדלג מעל הגדר בכל עת שרצה. אז נתן אדון האחוזה לשומר הציד רשות להקים גדר גבוהה יותר ולהעניק לו יותר מקום. כאן חי האיל כמה שנים וגדל והיה לחיה חזקה ויפה. קאר ליווה אותו לעתים קרובות ככל האפשר; אבל כבר לא מתוך רחמים, כי ידידות גדולה צמחה בין השניים. האיל נטה תמיד לעצבות, לאדישות ולחוסר חשק, אבל קאר ידע איך להפוך אותו לעליז ושמח.
אפרורי חי חמישה קיצים בחצרו של שומר הציד, כשקיבל בעליו מכתב מגן חיות בחו"ל ששאל אם אפשר לקנות את האיל.
האדון שמח על ההצעה, שומר הציד היה במצוקה אבל לא היה בכוחו לסרב; ולכן הוחלט למכור את האיל. קאר גילה עד מהרה מה באוויר ורץ אל האיל לשוחח איתו. הכלב היה מצטער מאוד על האובדן הקרב של ידידו, אבל האיל קיבל את העניין ברוגע, ונראה לא שמח ולא עצוב.
"אתה מתכוון לתת להם לשלוח אותך בלי להתנגד?" שאל קאר.
"מה התועלת בהתנגדות?" שאל אפרורי. "הייתי מעדיף להישאר במקום שאני נמצא, כמובן, אבל אם מכרו אותי, אצטרך ללכת, ברור."
קאר הביט באפרורי ומדד אותו בעיניו. היה ברור שהאיל עדיין לא גדל עד תום. לא היו לו הקרניים הרחבות, הדבשת הגבוהה והרעמה הארוכה של איל בוגר; אבל בהחלט היה לו די כוח להילחם על חירותו.
"רואים שהוא היה בשבי כל חייו," חשב קאר, אבל לא אמר דבר.
קאר הלך ולא חזר אל החורשה עד הרבה אחרי חצות. עד אז ידע שאפרורי כבר ער ואוכל את ארוחת הבוקר שלו.
"בוודאי אתה עושה נכון, אפרורי, כשאתה נותן להם לקחת אותך," העיר קאר, שנראה עכשיו רגוע ומרוצה. "תהיה אסיר בפארק גדול ולא תהיה לך שום אחריות. חבל רק שתצטרך לעזוב את המקום הזה בלי שראית את היער. אתה יודע שיש לאבותיך אמרה: 'האיילים אחד הם עם היער.' אבל אתה בכלל לא היית ביער!"
אפרורי הרים מבט מהתלתן שעמד ולעס.
"באמת הייתי אוהב לראות את היער, אבל איך אעבור את הגדר?" אמר באדישותו הרגילה.
"אה, זה קשה למי שיש לו רגליים קצרות כל כך!" אמר קאר.
האיל הציץ במבט ערמומי בכלב, שקפץ מעל הגדר פעמים רבות ביום, קטן ככל שהיה.
הוא ניגש אל הגדר, ובקפיצה אחת היה בצדה השני, בלי לדעת איך זה קרה.
אז נכנסו קאר ואפרורי אל היער. זה היה לילה יפהפה של אור ירח בסוף הקיץ; אבל בין העצים היה חשוך, והאיל הלך לאט.
"אולי כדאי שנחזור," אמר קאר. "אתה, שמעולם לא צעדת ביער הפראי, עלול בקלות לשבור את רגליך." אפרורי האיץ את צעדיו והלך באומץ רב יותר.
קאר הוביל את האיל לחלק מהיער שבו גדלו האורנים צפופים כל כך שלא יכולה הרוח לחדור אותם.
"כאן נוהגים בני מינך לחפש מחסה מפני קור וסערה," אמר קאר. "כאן הם עומדים תחת השמיים הפתוחים כל החורף. אבל לך יהיה הרבה יותר טוב במקום שאתה הולך אליו, כי תעמוד באורווה, עם גג מעל ראשך, כמו שור."
אפרורי לא הגיב, אלא עמד בשקט ושאף את אוויר האורנים החזק.
"יש לך עוד משהו להראות לי, או שכבר ראיתי את כל היער?" שאל.
אז הלך איתו קאר אל ביצה גדולה והראה לו גושים ובוץ טובעני.
"מעל הביצה הזאת בורחים האיילים כשהם בסכנה," אמר קאר. "אני לא יודע איך הם עושים את זה, אבל גדולים וכבדים כמו שהם, הם יכולים ללכת כאן בלי לשקוע. כמובן שאתה לא היית יכול להחזיק את עצמך על קרקע מסוכנת כזאת, אבל גם אין לך שום סיבה לעשות זאת, כי לעולם לא ירדפו אותך ציידים."
אפרורי לא ענה, אלא בקפיצה אחת היה בתוך הביצה, ושמח כשהרגיש איך הגושים מתנדנדים תחתיו. הוא דהר על פני הביצה וחזר אל קאר בלי שדרך אפילו בבור בוץ אחד.
"האם ראינו עכשיו את כל היער?" שאל.
"לא, עדיין לא," אמר קאר.
אחר כך הוביל את האיל אל שולי היער, שם גדלו אלונים יפים, טיליות וצפצפות רועדות.
"כאן אוכלים בני מינך עלים וקליפות, שנחשבים בעיניהם למזון משובח; אבל כנראה תקבל מזון טוב יותר בחו"ל."
אפרורי נדהם כשראה את עצי העלווה הענקיים פורשים מעליו כמו אפיריון גדול. הוא אכל גם עלי אלון וגם קליפת צפצפה.
"אלה טעימים במרירותם, ממש טובים!" העיר. "טובים יותר מתלתן!"
"אז לא טוב שתטעם אותם פעם אחת?" אמר הכלב.
אחר כך לקח את האיל אל אגם יער קטן. המים היו חלקים כמו מראה, ושיקפו את החופים, שהיו עטופים בערפילים דקים וקלים. כשראה אפרורי את האגם, עמד מרותק.
"מה זה, קאר?" שאל.
זו הייתה הפעם הראשונה שראה אגם.
"זו כמות גדולה של מים, אגם," אמר קאר. "בני עמך שוחים מעבר לו מחוף לחוף. קשה לצפות שתכיר את זה, אבל לפחות כדאי שתיכנס ותשחה!"
קאר עצמו צלל למים לשחות. אפרורי נשאר מאחור על החוף זמן מה, אבל לבסוף הלך אחריו. הוא איבד את נשימתו מרוב עונג כשהמים הקרירים עטפו מרגיעים את גופו. הוא רצה שיכסו גם את גבו, ולכן הלך רחוק יותר. אז הרגיש שהמים יכולים לשאת אותו, והתחיל לשחות. הוא שחה סביב קאר, צולל ונוחר, בבית לגמרי בתוך המים.
כשחזרו אל החוף, שאל הכלב אם לא כדאי שילכו הביתה עכשיו.
"עוד הרבה זמן עד הבוקר," העיר אפרורי, "אז אפשר לשוטט ביער עוד קצת."
הם חזרו אל יער האורנים. עד מהרה הגיעו אל קרחת יער פתוחה שהואר באור הירח, שבה נצצו עשב ופרחים מתחת לטל. כמה חיות גדולות רעו באחו היער הזה: איל זכר, כמה נקבות וכמה עגלי איל. כשהבחין בהם אפרורי עצר בבת אחת. הוא בקושי הביט בנקבות או בצעירים, אלא בהה בזכר הזקן, שהיו לו קרניים רחבות עם הרבה ענפים, דבשת גבוהה ופרווה ארוכת שיער שהשתלשלה מגרונו.
"איזו חיה זאת?" שאל אפרורי בתדהמה.
"קוראים לו כתר־קרניים," אמר קאר, "והוא קרוב משפחה שלך. יום אחד יהיו גם לך קרניים רחבות כאלה, ורעמה כזאת בדיוק; ואילו נשארת ביער, יכול להיות מאוד שגם לך היה עדר להנהיג."
"אם הוא קרוב משפחה שלי, אני חייב להתקרב ולהסתכל עליו," אמר אפרורי. "לא חלמתי שחיה יכולה להיות כל כך מלכותית!"
אפרורי ניגש אל האיל, אבל כמעט מיד חזר אל קאר, שנשאר בקצה הקרחה.
"לא קיבלו אותך יפה במיוחד, נכון?" אמר קאר.
"אמרתי לו שזו הפעם הראשונה שאני פוגש מישהו מקרובי משפחתי, ושאלתי אם אוכל ללכת איתם באחו שלהם. אבל הם דחפו אותי אחורה ואיימו עליי בקרניים."
"עשית נכון שנסוגת," אמר קאר. "איל צעיר עם כתר קרניים של ענפים קטנים בלבד חייב להיזהר בקרב עם איל זקן. אחר היה מבייש את שמו בכל היער אילו נסוג בלי להתנגד, אבל דברים כאלה לא צריכים להטריד אותך, שעומד לעבור לארץ זרה."
קאר בקושי סיים לדבר כשאפרורי הסתובב וירד אל האחו. האיל הזקן בא לקראתו, ומיד התחילו להילחם. הקרניים שלהם נפגשו והתנגשו, ואפרורי נדחק אחורה על פני האחו כולו. כנראה לא ידע איך להשתמש בכוחו; אבל כשהגיע לקצה היער, נעץ את רגליו באדמה, דחף חזק בקרניו והתחיל לדחוק את כתר־קרניים לאחור.
אפרורי נלחם בשקט, ואילו כתר־קרניים התנשף ונחר. האיל הזקן נדחק עכשיו בתורו אחורה על פני האחו. פתאום נשמעה חבטה חזקה! ענף בקרניו של האיל הזקן נשבר. הוא קרע את עצמו החוצה ופרץ אל היער.
קאר עוד עמד בקצה היער כשהגיע אפרורי.
"עכשיו כשראית מה יש ביער," אמר קאר, "תבוא איתי הביתה?"
"כן, הגיע הזמן," העיר האיל.
שניהם שתקו בדרך הביתה. קאר נאנח כמה פעמים, כאילו התאכזב ממשהו; אבל אפרורי צעד כשראשו באוויר, ונראה מרוצה מההרפתקה. הוא הלך קדימה בלי להסס עד שהגיעו אל הגדר. שם עצר. הוא הביט פנימה אל הדיר הצר שבו חי עד עכשיו; ראה את האדמה הרמוסה, את המספוא הישן, את הממגורה הקטנה שממנה שתה מים, ואת האורווה החשוכה שבה ישן.
"האיילים אחד הם עם היער!" קרא. ואז השליך את ראשו לאחור, עד שצווארו נשען על גבו, ורץ בפראות אל תוך היער.
חסר־ישע, נחש המים
בסבך אורנים בלב יער החירות הופיעו מדי שנה, בחודש אוגוסט, כמה עשים אפורים־לבנים מהסוג שנקרא עש הנזירה. הם היו קטנים ומעטים, וכמעט איש לא הבחין בהם. אחרי שרפרפו כמה לילות בעומק היער, הטילו כמה אלפי ביצים על ענפי העצים; ומיד אחר כך נפלו מתים אל האדמה.
כשבא האביב, יצאו מן הביצים זחלים קטנים ומקוצצים והתחילו לאכול את מחטי האורן. תאבונם היה טוב, אבל נדמה שמעולם לא גרמו לעצים נזק חמור, כי ציפורים רדפו אחריהם בלהט. רק לעתים רחוקות הצליחו להימלט מרודפיהם יותר ממאה זחלים.
היצורים המסכנים שהגיעו לבגרות זחלו על הענפים, טוו סביב עצמם קורים לבנים, וישבו שבועיים בלי תנועה כגולמים. בתקופה זו נחטפו, בדרך כלל, יותר ממחציתם. אם יצאו באוגוסט מאה עשי נזירה, מכונפים ושלמים, נחשבה השנה לשנה טובה בשבילם.
חיים לא בטוחים ואפלים כאלה ניהלו העשים שנים רבות ביער החירות. לא היה בכל הארץ עם חרקים מועט כל כך, והם היו נשארים חסרי מזיקות וחסרי כוח לגמרי אילולא קיבלו, באופן בלתי צפוי, עוזר.
העניין קשור איכשהו לבריחתו של אפרורי מהחצר של שומר הציד. אפרורי שוטט ביער כדי להכיר את המקום. מאוחר אחר הצהריים נדחק במקרה בין סבכים שמאחורי קרחת יער שהאדמה בה הייתה בוצית ורירית, ובמרכזה בריכה עכורה. המקום הפתוח הזה היה מוקף אורנים גבוהים, כמעט חשופים מרוב זקנה ומאוויר מקולקל. אפרורי לא אהב את המקום ובוודאי היה עוזב אותו מיד, לולא הבחין בכמה עלי קלה ירוקים בהירים שגדלו ליד הבריכה.
כשהרכין את ראשו אל גבעולי הקלה, הפריע במקרה לנחש שחור גדול ששכב ישן תחתיהם. אפרורי שמע את קאר מדבר על הצפעים הארסיים שאפשר למצוא ביער. לכן, כשהנחש הרים את ראשו, שלח החוצה את לשונו ושרק עליו, חשב שנתקל בזוחל מסוכן להחריד. הוא נבהל, הרים את רגלו והכה בפרסתו חזק כל כך שמעך את ראשו של הנחש. ואז נמלט ברוח סערה!
ברגע שהלך אפרורי, עלה מן הבריכה נחש אחר, ארוך ושחור בדיוק כמו הראשון. הוא זחל אל הנחש המת וליקק את הראש המעוך המסכן.
"האפשרי שאת מתה, תמימה זקנה?" שרק הנחש. "שנינו חיינו יחד כל כך הרבה שנים; שנינו היינו כל כך מאושרים זה עם זו, ושגשגנו כאן בביצה עד שחיינו זמן רב יותר מכל נחשי המים האחרים ביער! זה האסון הקשה ביותר שיכול היה לפקוד אותי!"
הנחש היה שבור לב כל כך שגופו הארוך התפתל כאילו נפצע. אפילו הצפרדעים, שחיו בפחד תמידי ממנו, הצטערו עליו.
"איזה יצור רע בוודאי הוא, שרוצח נחש מים מסכן שאינו יכול להגן על עצמו!" שרק הנחש. "בוודאי מגיע לו עונש קשה. כשם ששמי חסר־ישע ואני נחש המים הזקן ביותר בכל היער, אנקום! לא אנוח עד שהאיל הזה ישכב מת על האדמה כמו אשת הנחש הזקנה והמסכנה שלי."
כשנשבע הנחש את השבועה הזאת התקפל לטבעת והתחיל לחשוב. קשה לדמיין דבר קשה יותר לנחש מים מסכן מאשר לנקום באיל גדול וחזק; וחסר־ישע הזקן הרהר יום ולילה בלי למצוא פתרון.
לילה אחד, כשהיה שרוע שם עם מחשבות הנקם שלו, שמע רשרוש קל מעל ראשו. הוא הרים מבט וראה כמה עשי נזירה קלים מרפרפים בין העצים.
הוא עקב אחריהם בעיניו זמן רב; ואז התחיל לשרוק בקול רם לעצמו, כנראה מרוצה מהמחשבה שעלתה בו, ואז נרדם.
למחרת בבוקר הלך נחש המים לבקר את זוחלון הצפע, שחי בחלק סלעי והררי של יער החירות. הוא סיפר לו הכול על מות נחשת המים הזקנה, וביקש שמי שיודע להכות מכות קטלניות כל כך יקבל על עצמו את מלאכת הנקמה. אבל זוחלון לא היה בדיוק מוכן לצאת למלחמה באיל.
"אילו תקפתי איל," אמר הצפע, "היה הורג אותי מיד. תמימה הזקנה מתה ואין לנו דרך להחיות אותה, אז למה שאמהר אל הסכנה בגללה?"
כשקיבל נחש המים את התשובה הזאת, הרים את ראשו מן האדמה במלוא גובהו, כמעט שלושים סנטימטרים, ושרק בזעם:
"וש וש! וש וש!" אמר. "חבל שדווקא אתה, שנתברכת בנשק הגנה כזה, פחדן כל כך שאינך מעז להשתמש בו!"
כששמע הצפע את זה, כעס גם הוא.
"זחל מפה, חסר־ישע זקן!" שרק. "הארס בניבי, אבל אעדיף לחוס על מי שאומרים שהוא קרוב משפחה שלי."
אבל נחש המים לא זז ממקומו, ובמשך זמן רב שכבו הנחשים שם ושרקו זה לזה קללות.
כשהיה זוחלון כל כך כועס שלא יכול היה לשרוק, אלא רק להוציא את לשונו במהירות, שינה נחש המים את הנושא והתחיל לדבר בנימה שונה לגמרי.
"היה לי עוד שליחות אחת, זוחלון," אמר, מנמיך את קולו ללחש רך. "אבל עכשיו אני מניח שאתה כועס כל כך שלא תרצה לעזור לי?"
"אם לא תבקש ממני שום דבר מטופש, אהיה בוודאי לשירותך."
"באורנים למטה, ליד הביצה, גר עם עשים שמרחפים כל הלילה."
"אני יודע הכול עליהם," העיר זוחלון. "מה איתם עכשיו?"
"הם משפחת החרקים הקטנה ביותר ביער," אמר חסר־ישע, "והכי פחות מזיקה, כי הזחלים מסתפקים בכרסום מחטי אורן בלבד."
"כן, אני יודע," אמר זוחלון.
"אני חושש שהעשים האלה ייכחדו בקרוב," נאנח נחש המים. "יש כל כך הרבה שאוספים את הזחלים באביב."
עכשיו התחיל זוחלון להבין שנחש המים רוצה את הזחלים למטרה משלו, וענה בנעימות:
"אתה רוצה שאגיד לינשופים שיניחו לתולעי האורן האלה בשקט?"
"כן, יהיה טוב אם אתה, שיש לך מעט סמכות ביער, תעשה זאת," אמר חסר־ישע.
"אולי גם אשים מילה טובה בעד מלקטי מחטי האורן אצל הקיכליים?" התנדב הצפע. "אשמח לשרת אותך כשאתה לא דורש שום דבר בלתי סביר."
"עכשיו נתת לי הבטחה טובה, זוחלון," אמר חסר־ישע, "ואני שמח שבאתי אליך."
עשי הנזירה
בוקר אחד, כמה שנים אחר כך, שכב קאר ישן על המרפסת. זה היה בתחילת הקיץ, עונת הלילות הבהירים, והיה בהיר כמו ביום אף על פי שהשמש עוד לא זרחה. קאר התעורר מכך שמישהו קרא בשמו.
"זה אתה, אפרורי?" שאל, כי היה רגיל לביקורי הלילה של האיל. שוב שמע את הקריאה; ואז זיהה את קולו של אפרורי, ומיהר לכיוון הקול.
קאר שמע את צעדי האיל מרחוק, כשדהר אל תוך יער האורנים העבות ביותר, וישר דרך השיחים, בלי ללכת בשביל כלשהו. קאר לא הצליח להשיג אותו, וקשה היה לו אפילו לעקוב אחר העקבות. "קאר, קאר!" נשמעה הקריאה, והקול היה בוודאי של אפרורי, אף על פי שהיה בו עכשיו צליל שהכלב מעולם לא שמע.
"אני בא, אני בא!" ענה הכלב. "איפה אתה?"
"קאר, קאר! אתה לא רואה איך זה יורד ויורד?" אמר אפרורי.
אז שם לב קאר שמחטי האורן ממשיכות לנשור ולנשור מן העצים, כמו גשם אחיד.
"כן, אני רואה איך זה יורד," קרא, ורץ הרחק אל תוך היער לחפש את האיל.
אפרורי המשיך לרוץ בין הסבכים, וקאר עמד לאבד שוב את העקבות.
"קאר, קאר!" שאג אפרורי; "אתה לא מריח את הריח המוזר ביער?"
קאר עצר והריח.
הוא לא חשב על כך קודם, אבל עכשיו הבחין שהאורנים פולטים ריח חזק בהרבה מהרגיל.
"כן, אני קולט את הריח," אמר. הוא לא עצר מספיק זמן כדי לברר את הסיבה, אלא מיהר אחרי אפרורי.
האיל רץ קדימה במהירות כזאת שהכלב לא יכול היה להשיג אותו.
"קאר, קאר!" קרא; "אתה לא שומע את הפיצוח באורנים?" עכשיו היה קולו כל כך מיוסר שהיה ממיס אבן.
קאר עצר להקשיב. הוא שמע "טק, טק" חלש אך ברור על העצים. זה נשמע כמו תקתוק של שעון.
"כן, אני שומע איך זה מתקתק," קרא קאר, ולא רץ יותר. הוא הבין שהאיל לא רצה שיעקוב אחריו, אלא שיקדיש תשומת לב למשהו שקורה ביער.
קאר עמד מתחת לענפים השמוטים של אורן גדול. הוא הסתכל בו בעיון; המחטים זזו. הוא התקרב ראה המון זחלים אפורים־לבנים זוחלים לאורך הענפים וכורסמים את המחטים. כל ענף היה מכוסה בהם. הכרסום, הכרסום, בעצים בא מעבודת הלסתות הקטנות והעסוקות שלהם. מחטים כרוסמות נפלו אל האדמה בממטר רצוף, ומהאורנים המסכנים עלה ריח חזק כל כך שהכלב סבל ממנו.
"מה פירוש הדבר?" תהה קאר. "חבל על העצים היפים! עוד מעט לא יישאר בהם שום יופי."
הוא הלך מעץ לעץ, ניסה בעיניו החלשות לראות אם הכול בסדר איתם.
"הנה אורן שלא נגעו בו," חשב. אבל גם אותו כבשו. "והנה ליבנה, לא, גם הוא! שומר הציד לא יהיה מרוצה מזה," העיר קאר.
הוא רץ עמוק יותר אל הסבכים, כדי לראות עד לאן התפשט החורבן. לכל מקום שהלך, שמע את אותו תקתוק; הריח את אותו ריח; ראה את אותו גשם מחטים. לא היה צורך שיעצור לחקור. הוא הבין הכול לפי הסימנים האלה. הזחלים הקטנים היו בכל מקום. כל היער נהרס על ידם!
פתאום הגיע לשטח שלא היה בו ריח, והכול היה דומם.
"הנה סוף תחומם," חשב הכלב, כשעצר והביט סביב.
אבל כאן היה אפילו גרוע יותר; כי הזחלים כבר סיימו את עבודתם, והעצים היו חסרי מחטים. הם היו כמו מתים. הדבר היחיד שכיסה אותם היה רשת של חוטים קרועים, שהזחלים טוו כדי להשתמש בהם כדרכים וגשרים.
שם, בין העצים הגוססים, עמד אפרורי וחיכה לקאר.
הוא לא היה לבד. איתו היו ארבעה איילים זקנים, המכובדים ביותר ביער. קאר הכיר אותם: אלה היו גב־עקום, שהיה איל קטן אבל דבשתו גדולה מזו של האחרים; כתר־קרניים, האיל המכובד ביותר מכולם; רעמה־גסה, בעל הפרווה העבה; ואחד זקן ורגליים ארוכות, שעד הסתיו הקודם, כשקיבל כדור בירכו, היה חם מזג ומריבתי בצורה נוראה.
"מה לכל הרוחות קורה ליער?" שאל קאר כשהגיע אל האיילים. הם עמדו בראשים מורכנים, בשפות עליונות בולטות הרחק קדימה, והביטו נבוכים.
"אף אחד לא יכול לומר," ענה אפרורי. "משפחת החרקים הזאת הייתה פעם המזיקה פחות מכולן ביער, ומעולם לא גרמה נזק. אבל בשנים האחרונות הם התרבו כל כך מהר שעכשיו נראה שכל היער יושמד."
"כן, זה נראה רע," הסכים קאר, "אבל אני רואה שהחיות החכמות ביותר ביער התכנסו להתייעצות. אולי כבר מצאתם איזו תרופה?"
כשאמר זאת הכלב, הרים גב־עקום בחגיגיות את ראשו הכבד, זקף את אוזניו הארוכות ודיבר:
"זימנו אותך לכאן, קאר, כדי שנדע אם בני האדם יודעים על השממה הזאת."
"לא," אמר קאר, "אף בן אדם לא בא עד כאן ביער כשאין עונת ציד. הם לא יודעים דבר על האסון הזה."
אז אמר כתר־קרניים:
"אנחנו, שחיינו זמן רב ביער, לא חושבים שנוכל להילחם במגפת החרקים הזאת לבדנו."
"אחרי זה לא יהיה שלום ביער!" הוסיף רעמה־גסה.
"אבל אסור לנו לתת לכל יער החירות ללכת לאבדון!" מחה גדול־וחזק. "נצטרך להתייעץ עם בני האדם; אין ברירה."
קאר הבין שקשה לאיילים להביע מה שרצו לומר, וניסה לעזור להם.
"אולי אתם רוצים שאודיע לאנשים על המצב כאן?" הציע.
כל האיילים הזקנים הנהנו בראשיהם.
"חבל מאוד שאנחנו נאלצים לבקש עזרה מבני אדם, אבל אין לנו ברירה."
רגע אחר כך היה קאר בדרכו הביתה. בעודו רץ קדימה, מוטרד עמוקות מכל מה ששמע וראה, התקרב אליו נחש מים שחור גדול.
"פגישה טובה ביער!" שרק נחש המים.
"פגישה טובה שוב!" נהם קאר, ומיהר לעבור בלי לעצור.
הנחש הסתובב וניסה להשיג אותו.
"אולי גם היצור הזה דואג ליער," חשב קאר, וחיכה.
מיד התחיל הנחש לדבר על האסון הגדול.
"יבוא קץ לשלווה ולשקט ביער כשיזמינו לכאן בני אדם," אמר הנחש.
"אני חושש שכן," הסכים הכלב; "אבל תושבי היער הוותיקים יודעים מה הם עושים!" הוסיף.
"אני חושב שאני מכיר תוכנית טובה יותר," אמר הנחש, "אם אקבל את השכר שאני רוצה."
"אתה לא זה שכולם כאן קוראים לו חסר־ישע הזקן?" אמר הכלב בלעג.
"אני תושב ותיק של היער," אמר הנחש, "ואני יודע איך להיפטר ממגפות כאלה."
"אם תנקה את היער מהמגפה הזאת, אני בטוח שתוכל לקבל כל מה שתבקש," אמר קאר.
הנחש לא ענה על כך עד שזחל מתחת לגדם עץ, שם היה מוגן היטב. אז אמר:
"תגיד לאפרורי שאם יעזוב את יער החירות לנצח וילך רחוק צפונה, לשם שבו לא גדל אלון, אשלח מחלה ומוות לכל הזוחלים שכורסמים את האורנים ואת האשוחים!"
"מה אתה אומר?" שאל קאר, מזדקר בשיערו. "איזה רע עשה לך אפרורי?"
"הוא הרג את זו שאהבתי יותר מכול," הכריז הנחש, "ואני רוצה לנקום."
לפני שסיים הנחש לדבר, זינק קאר עליו; אבל הזוחל שכב בבטחה מוסתר מתחת לגדם העץ.
"הישאר איפה שאתה!" סיכם קאר. "נצליח לגרש את הזחלים בלי העזרה שלך."
המלחמה הגדולה של העשים
באביב שלאחר מכן, כשרץ קאר בבוקר אחד ביער, שמע מישהו מאחוריו קורא: "קאר! קאר!"
הוא הסתובב וראה שועל זקן עומד מחוץ למאורתו.
"אתה חייב לספר לי אם בני האדם עושים משהו למען היער," אמר השועל.
"כן, תהיה בטוח שהם עושים!" אמר קאר. "הם עובדים כמה שיכולים."
"הם הרגו את כל קרובי משפחתי, ועכשיו יהרגו אותי," מחה השועל. "אבל ייסלח להם על כך, אם רק יצילו את היער."
באותה שנה לא רץ קאר אל היער בלי שמישהו מהחיות שאל אם בני האדם יכולים להציל את היער. לא היה קל לכלב לענות; האנשים עצמם לא היו בטוחים שיוכלו להתגבר על העשים. אבל בהתחשב בכמה ששנאו וחששו מקולמורדן הזקן מאז ומעולם, היה מדהים שכל יום הלכו לשם יותר ממאה אנשים לעבוד. הם פינו את הסבך התחתון. הם כרתו עצים מתים, גזמו ענפים מן העצים החיים כדי שהזחלים לא יוכלו לזחול בקלות מעץ לעץ; הם גם חפרו תעלות רחבות סביב האזורים שנהרסו, והקימו גדרות שסוידו בסיד כדי להרחיק את הזחלים מאדמה חדשה. אחר כך צבעו טבעות סיד סביב גזעי העצים כדי למנוע מהזחלים לעזוב את אלה שכבר קילפו. הרעיון היה לאלץ אותם להישאר במקום שהם נמצאים עד שימותו ברעב.
האנשים עבדו ביער עד אמצע האביב. הם היו מלאי תקווה, וכמעט לא יכלו לחכות שהזחלים יצאו מן הביצים, בטוחים שסגרו אותם בצורה כה יעילה שרובם ימותו ברעב.
אבל בתחילת הקיץ יצאו הזחלים, רבים מתמיד.
הם היו בכל מקום! הם זחלו על דרכי הכפר, על גדרות, על קירות הבקתות. הם נדדו אל מחוץ לגבולות יער החירות אל חלקים אחרים של קולמורדן.
"הם לא יעצרו עד שכל היערות שלנו יושמדו!" נאנחו האנשים, שהיו בייאוש גדול ולא יכלו להיכנס ליער בלי לבכות.
קאר היה כל כך מאס במראה כל היצורים הזוחלים והכורסמים האלה שבקושי יכול היה לצאת מהדלת. אבל יום אחד הרגיש שעליו ללכת ולברר מה שלום אפרורי. הוא עשה את הדרך הקצרה ביותר אל מקומות המסתור של האיל ומיהר, אפו קרוב לאדמה. כשהגיע אל גדם העץ שבו פגש את חסר־ישע בשנה הקודמת, הנחש עוד היה שם, וקרא לו:
"סיפרת לאפרורי מה שאמרתי לך כשנפגשנו לאחרונה?" שאל נחש המים.
קאר רק נהם וניסה להגיע אליו.
"אם לא סיפרת לו, בכל מקרה תספר!" התעקש הנחש. "אתה חייב לראות שבני האדם לא מכירים תרופה למגפה הזאת."
"גם אתה לא!" השיב הכלב בלעג, ורץ הלאה.
קאר מצא את אפרורי, אבל האיל היה שפל רוח כל כך שבקושי בירך את הכלב. מיד התחיל לדבר על היער.
"אני לא יודע מה לא הייתי נותן אילו רק היה סוף לצרה הזאת!" אמר.
"עכשיו אספר לך שאומרים שאתה יכול להציל את היער." ואז מסר קאר את דברי נחש המים.
"אילו מישהו אחר מלבד חסר־ישע היה מבטיח את זה, הייתי יוצא מיד לגלות," הכריז האיל. "אבל איך יכול לנחש מים מסכן להיות בכוחו לחולל נס כזה?"
"כמובן שזה רק הצגה," אמר קאר. "נחשי מים תמיד אוהבים להעמיד פני יודעים יותר משאר היצורים."
כשהיה קאר מוכן ללכת הביתה, ליווה אותו אפרורי חלק מהדרך. עד מהרה שמע קאר קיכלי, יושב על צמרת אורן, קורא:
"הנה הולך אפרורי, שהרס את היער! הנה הולך אפרורי, שהרס את היער!"
קאר חשב שלא שמע נכון, אבל ברגע הבא זינקה ארנבת מעבר לשביל. כשראתה אותם, עצרה, נפנפה באוזניה וצרחה:
"הנה בא אפרורי, שהרס את היער!" ואז ברחה כמה שיכלה.
"מה הם מתכוונים?" שאל קאר.
"אני באמת לא יודע," אמר אפרורי. "אני חושב שחיות היער הקטנות כועסות עליי משום שאני הייתי זה שהציע שנבקש עזרה מבני אדם. כשכרתו את הסבך התחתון, כל המאורות ומקומות המחבוא שלהן נהרסו."
הם המשיכו ללכת יחד עוד זמן מה, וקאר שמע את אותה צעקה מכל עבר:
"הנה הולך אפרורי, שהרס את היער!"
אפרורי העמיד פנים שלא שומע; אבל קאר הבין למה האיל מדוכדך כל כך.
"תגיד, אפרורי, מה פירוש דברי נחש המים שהרגת את זו שהוא אהב יותר מכול?"
"איך אני יכול לדעת?" אמר אפרורי. "אתה יודע היטב שאני לא הורג שום דבר."
זמן קצר אחרי כן פגשו את ארבעת האיילים הזקנים, גב־עקום, כתר־קרניים, רעמה־גסה וגדול־וחזק, שבאו לאט, זה אחרי זה.
"פגישה טובה ביער!" קרא אפרורי.
"פגישה טובה גם לך!" ענו האיילים.
"בדיוק חיפשנו אותך, אפרורי, כדי להתייעץ איתך על היער."
"העניין הוא," התחיל גב־עקום, "שהודיעו לנו שבוצעה כאן פשע, ושכל היער נהרס כי הפושע לא נענש."
"איזה פשע זה היה?"
"מישהו הרג יצור חסר־מזיקות שלא יכול היה לאכול. מעשה כזה נחשב לפשע ביער החירות."
"מי יכול היה לעשות דבר פחדני כזה?" תהה אפרורי.
"אומרים שאיל עשה זאת, ובדיוק עמדנו לשאול אם אתה יודע מי זה."
"לא," אמר אפרורי, "מעולם לא שמעתי על איל שהרג יצור חסר־מזיקות."
אפרורי נפרד מארבעת האיילים הזקנים והמשיך עם קאר. הוא שתק והלך בראש מורכן. במקרה חלפו על פני זוחלון הצפע, ששכב על מדף הסלע שלו.
"הנה הולך אפרורי, שהרס את כל היער!" שרק זוחלון, כמו כל האחרים.
עד אז אזלה סבלנותו של אפרורי. הוא ניגש אל הנחש והרים רגל קדמית.
"אתה חושב למעוך אותי כמו שמעכת את נחש המים הזקן?" שרק זוחלון.
"הרגתי נחש מים?" שאל אפרורי בתדהמה.
"ביום הראשון שלך ביער הרגת את אשתו של חסר־ישע הזקן והמסכן," אמר זוחלון.
אפרורי הסתובב במהירות מן הצפע והמשיך ללכת עם קאר. פתאום עצר.
"קאר, אני הייתי זה שביצע את הפשע הזה! הרגתי יצור חסר־מזיקות; לכן בגללי נהרס היער."
"מה אתה אומר?" התפרץ קאר.
"תוכל לומר לנחש המים, חסר־ישע, שאפרורי יוצא לגלות הלילה!"
"את זה לעולם לא אגיד לו!" מחה קאר. "הצפון הרחוק הוא ארץ מסוכנת לאיילים."
"אתה חושב שאני רוצה להישאר כאן, אחרי שגרמתי לאסון כזה?" מחה אפרורי.
"אל תמהר! תישן על זה לפני שתעשה משהו!"
"אתה זה שלימדת אותי שהאיילים אחד הם עם היער," אמר אפרורי, ובאמרו זאת נפרד מקאר.
הכלב הלך הביתה לבד; אבל השיחה עם אפרורי הטרידה אותו, ולמחרת בבוקר חזר אל היער לחפש אותו, אבל אפרורי לא נמצא, והכלב לא חיפש אותו זמן רב. הוא הבין שהאיל לקח את הנחש במילתו ויצא לגלות.
בדרכו הביתה היה קאר אומלל מכדי לתאר! הוא לא יכול היה להבין למה אפרורי מרשה לנחש מים עלוב כזה להערים עליו ולגרש אותו. מעולם לא שמע על טיפשות כזאת! "איזה כוח יכול להיות לחסר־ישע הזקן הזה?"
כשהלך קאר, מוחו מלא במחשבות האלה, ראה במקרה את שומר הציד, שעמד והצביע על עץ.
"מה אתה מסתכל?" שאל אדם שעמד לצדו.
"מחלה פרצה בין הזחלים," העיר שומר הציד.
קאר נדהם, אבל כעס אפילו יותר על כך שיש לנחש הכוח לקיים את דברו. אפרורי יצטרך להישאר רחוק זמן רב מאוד, כי כמובן שנחש המים הזה לעולם לא ימות.
בשיא צערו עלתה לקאר מחשבה שניחמה אותו מעט.
"אולי נחש המים לא יחיה כל כך הרבה זמן, אחרי הכול!" חשב. "בוודאי הוא לא יוכל לשכב תמיד מוגן מתחת לשורש עץ. ברגע שינקה את הזחלים, אני מכיר מישהו שהולך לנשוך לו את הראש!"
זה היה נכון שמחלה הופיעה בין הזחלים. בקיץ הראשון לא התפשטה הרבה. היא רק פרצה כשהגיע הזמן שהזחלים יהפכו לגולמים. מהם יצאו מיליוני עשים. הם התעופפו בין העצים כמו סופת שלגים מסנוורת, והטילו מספר אין ספור של ביצים. חורבן גדול עוד יותר נחזה לשנה שלאחר מכן.
החורבן בא לא רק על היער, אלא גם על הזחלים. המחלה התפשטה במהירות מיער ליער. הזחלים החולים הפסיקו לאכול, זחלו אל ענפי העצים ומתו שם.
הייתה שמחה גדולה בקרב האנשים כשראו אותם מתים, אבל שמחה גדולה אף יותר בקרב חיות היער.
מיום ליום הסתובב קאר הכלב בעליצות פראית, וחשב על השעה שבה יעז להרוג את חסר־ישע.
אבל הזחלים, בינתיים, התפשטו על פני קילומטרים רבים של יערות אורנים. לא בקיץ אחד הגיעה המחלה אל כולם. רבים חיו עד שהפכו לגולמים ולעשים.
אפרורי שלח הודעות לידידו קאר באמצעות ציפורים נודדות, לומר שהוא חי ומסתדר טוב. אבל הציפורים סיפרו לקאר בסוד שכמה פעמים רדפו ציידים אחרי אפרורי, ושרק בקושי רב הצליח להימלט.
קאר חי במצב של צער, געגוע ודאגה מתמשכים. ובכל זאת נאלץ לחכות עוד שני קיצים שלמים עד שנגמרו הזחלים!
ברגע ששמע קאר את שומר הציד אומר שהיער מחוץ לסכנה, יצא לצוד את חסר־ישע. אבל כשהיה בלב היער, גילה גילוי נורא: הוא לא יכול היה לצוד יותר, לא יכול היה לרוץ, לא יכול היה לעקוב אחר אויבו, ובכלל לא יכול היה לראות!
במשך שנות ההמתנה הארוכות השיגה הזקנה את קאר. הוא הזדקן בלי שהבחין. לא היה לו כוח אפילו להרוג נחש מים. הוא לא היה מסוגל להציל את ידידו אפרורי מאויבו.
הגמול
אחר צהריים אחד נחתו אקה מקבנקייסה והלהקה שלה על חוף אגם יער.
האביב איחר, כמו תמיד באזורי ההרים. קרח כיסה את כל האגם מלבד רצועה צרה ליד היבשה. האווזים צללו מיד אל המים להתרחץ ולחפש מזון. בבוקר הפיל נילס הולגרסון את אחד מנעלי העץ שלו, ולכן ירד ליד הבוקיצות והליבנים שגדלו לאורך החוף, לחפש משהו לקשור סביב רגלו.
הילד הלך דרך לא קצרה עד שמצא משהו שיכול לנצל. הוא הביט סביב בעצבנות, כי לא אהב להיות ביער.
"תנו לי את המישורים ואת האגמים!" חשב. "שם אפשר לראות במה עלולים להיתקל. עכשיו, אילו זו הייתה חורשה של ליבנים קטנים, זה היה בסדר, כי אז האדמה כמעט חשופה; אבל איך אפשר לאהוב את היערות הפראיים והחסרי־שבילים האלה, זה בלתי מובן בעיניי. אילו הייתה האדמה הזאת שלי, הייתי כורת כל עץ."
לבסוף הבחין בחתיכת קליפת ליבנה, ובדיוק כשהתאים אותה לרגלו שמע רשרוש מאחוריו. הוא הסתובב מהר. נחש זינק מן השיחים ישר אליו!
הנחש היה ארוך ועבה במיוחד, אבל הילד ראה במהרה שיש לו כתם לבן על כל לחי.
"אה, זה רק נחש מים," צחק; "הוא לא יכול לפגוע בי."
אבל ברגע הבא נתן לו הנחש מכה עזה בחזה שהפילה אותו. הילד היה על רגליו בשנייה ורץ משם, אבל הנחש רדף אחריו! הקרקע הייתה סלעית ומלאת שיחים; הילד לא יכול היה להתקדם מהר מאוד; והנחש היה על עקביו.
אז ראה הילד סלע גדול לפניו, והחל לטפס עליו.
"אני מקווה בכל לבי שהנחש לא יוכל לעקוב אחריי לכאן!" חשב, אבל בקושי הגיע לראש הסלע כשראה שהנחש עוקב אחריו.
קרוב מאוד אל הילד, על אדן צר בראש הסלע, שכבה אבן עגולה גדולה כראשו של אדם. כשהנחש התקרב, רץ הילד מאחורי האבן ודחף אותה. היא התגלגלה ישר על הנחש, משכה אותו איתה אל האדמה, שם נחתה על ראשו.
"האבן הזאת עשתה את מלאכתה יפה!" חשב הילד באנחת רווחה, כשראה את הנחש מתפתל מעט ואז שוכב דומם לגמרי.
"אני לא חושב שהייתי בסכנה גדולה יותר בכל המסע," אמר.
הוא בקושי התאושש מן ההלם כששמע רשרוש מעליו, וראה ציפור מסתובבת באוויר כדי לנחות על האדמה ממש ליד הנחש. הציפור הייתה דומה לעורב בגודלה ובצורתה, אבל הייתה לבושה במעיל יפה של נוצות שחורות מבריקות.
הילד נסוג בזהירות אל סדק בסלע. הרפתקת החטיפה בידי העורבים עוד הייתה טרייה בזיכרונו, והוא לא רצה להראות את עצמו כשאין צורך.
הציפור צעדה הלוך ושוב ליד גוף הנחש, והפכה אותו במקורה. לבסוף פרשה את כנפיה והתחילה לצווח בקולות שוברי אוזניים:
"בוודאי חסר־ישע, נחש המים, הוא ששוכב כאן מת!" שוב צעדה לאורך הנחש; ואז עמדה במחשבה עמוקה, וגירדה את צווארה ברגלה.
"לא ייתכן שיש שני נחשים גדולים כאלה ביער," הרהרה. "זה בוודאי חסר־ישע!"
היא עמדה לתקוע את מקורה בנחש, אבל פתאום עצרה את עצמה.
"אסור לך להיות טיפש, בטאקי!" העירה לעצמה. "בוודאי אינך חושב לאכול את הנחש לפני שקראת לקאר! הוא לא יאמין שחסר־ישע מת אלא אם כן יראה זאת בעיניו."
הילד ניסה לשתוק, אבל הציפור הייתה חגיגית עד כדי גיחוך, כשצעדה הלוך ושוב ופטפטה לעצמה, ולכן לא יכול היה שלא לצחוק.
הציפור שמעה אותו, ובמנפנף כנפיים עלתה אל הסלע. הילד קם מהר והלך לעברה.
"אינך זה שנקרא בטאקי, העורב, ואינך ידיד של אקה מקבנקייסה?" שאל הילד.
הציפור הביטה בו בעיון; ואז הנהנה שלוש פעמים.
"בוודאי אינך הבחור הקטן שמעופף עם אווזי הבר, ושקוראים לו אגודלון?"
"אה, אתה לא רחוק כל כך מהאמת," אמר הילד.
"איזה מזל שנתקלתי בך! אולי תוכל לומר לי מי הרג את נחש המים הזה?"
"האבן שהתגלגלתי עליו הרגה אותו," ענה הילד, וסיפר איך קרה כל העניין.
"זה נעשה בחוכמה בשביל מישהו קטן כמוך!" אמר העורב. "יש לי ידיד באזור הזה שישמח לדעת שהנחש הזה נהרג, ואני רוצה להעניק לך שירות בתמורה."
"אז תגיד לי למה אתה שמח שנחש המים מת," השיב הילד.
"זה סיפור ארוך," אמר העורב; "לא תהיה לך סבלנות להקשיב לו."
אבל הילד התעקש שתהיה, ואז סיפר לו העורב את כל הסיפור על קאר ואפרורי וחסר־ישע, נחש המים. כשסיים, ישב הילד בשקט רגע, מביט ישר קדימה. ואז דיבר:
"נדמה לי שאני אוהב את היער יותר אחרי ששמעתי את זה. מעניין אם נשאר משהו מיער החירות הישן."
"רובו נהרס," אמר בטאקי. "העצים נראים כאילו עברו שריפה. יצטרכו לפנות אותם, ויחלפו שנים רבות עד שהיער יהיה מה שהיה פעם."
"הנחש הזה היה ראוי למותו!" הכריז הילד. "אבל אני תוהה אם ייתכן שהיה חכם כל כך שיכול היה לשלוח מחלה לזחלים?"
"אולי ידע שהם חולים לעתים קרובות בדרך הזאת," רמז בטאקי.
"כן, זה יכול להיות; אבל בכל זאת אני חייב לומר שהיה נחש ערמומי מאוד."
הילד הפסיק לדבר כי ראה שהעורב לא מקשיב לו, אלא יושב ומבטו מופנה הצידה. "שמע!" אמר. "קאר בסביבה. איך ישמח כשיראה שחסר־ישע מת!"
הילד הפנה את ראשו לכיוון הקול.
"הוא מדבר עם אווזי הבר," אמר.
"אה, תהיה בטוח שגרר את עצמו אל החוף כדי לשמוע את החדשות האחרונות על אפרורי!"
הילד והעורב קפצו שניהם אל האדמה ומיהרו אל החוף. כל האווזים יצאו מן האגם ועמדו ושוחחו עם כלב זקן, חלש ותשוש כל כך שנראה כאילו יכול ליפול מת בכל רגע.
"הנה קאר," אמר בטאקי לילד. "תן לו לשמוע קודם מה יש לאווזי הבר לומר לו; אחר כך נספר לו שנחש המים מת."
עד מהרה שמעו את אקה מדברת אל קאר.
"זה קרה בשנה שעברה בזמן שעשינו את הטיול הרגיל שלנו באביב," העירה אווזת המנהיגה. "יצאנו בוקר אחד, איקסי, קקסי ואני, וטסנו מעל יערות הגבול הגדולים שבין דלרנה להלסינגלנד. מתחתינו ראינו רק יערות אורנים עבותים. השלג עוד היה עמוק בין העצים, והנחלים היו קפואים ברובם.
"פתאום הבחנו בשלושה ציידים לא חוקיים למטה ביער! הם היו על סקי, החזיקו כלבים ברצועה, נשאו סכינים בחגורותיהם, אבל לא היו להם רובים.
"מכיוון שהייתה קרום קשה על השלג, לא טרחו ללכת בשבילי היער המתפתלים, אלא החליקו ישר קדימה. כנראה ידעו היטב לאן עליהם ללכת כדי למצוא את מה שחיפשו.
"אנחנו אווזי הבר המשכנו לטוס, גבוה באוויר, כך שכל היער מתחתינו היה גלוי. כשהבחנו בציידים רצינו לברר איפה הניצוד, ולכן הסתובבנו מעלה ומטה והצצנו בין העצים. ואז, בסבך צפוף, ראינו משהו שנראה כמו סלעים גדולים מכוסי אזוב, אבל לא יכלו להיות סלעים, כי לא היה עליהם שלג.
"צללנו בפתאומיות ונחתנו במרכז הסבך. שלושת הסלעים זזו. הם היו שלושה איילים, זכר ושתי נקבות, שנחו ביער העגום.
"כשנחתנו, קם האיל הזכר ובא לקראתנו. הוא היה החיה המפוארת ביותר שראינו מעולם. כשראה שרק כמה אווזי בר מסכנים העירו אותו, שכב שוב.
"'לא, סבא זקן, אסור לך לחזור לישון!' קראתי. 'ברח כמה שאפשר! יש ציידים לא חוקיים ביער, והם בדרך אל מכלאת האיילים הזאת בדיוק.'
"'תודה, אמא אווזה!' אמר האיל. נראה שנרדם בעודו מדבר. 'אבל בוודאי את יודעת שאנחנו האיילים תחת הגנת החוק בתקופה הזאת של השנה. הציידים האלה בוודאי יצאו לצוד שועל,' פיהק.
"'יש הרבה עקבות שועלים ביער, אבל הציידים לא מחפשים אותם. תאמין לי, סבא זקן! הם יודעים שאתה שוכב כאן, ובאים להתקיף אותך. אין להם רובים, רק חניתות וסכינים, כי הם לא מעזים לירות ירייה בעונה הזאת.'
"האיל הזכר שכב שם בשלווה, אבל נראה שהנקבות הרגישו אי נוחות.
"'ייתכן שזה כמו שהאווזים אומרים,' אמרו, והתחילו לזוז.
"'פשוט תשכבו!' אמר האיל הזכר. 'אין ציידים לא חוקיים שבאים לכאן; על כך תוכלו להיות בטוחות.'
"לא נותר מה לעשות, ולכן אנחנו אווזי הבר עלינו שוב אל האוויר. אבל המשכנו להסתובב מעל המקום, כדי לראות איך זה יסתיים בשביל האיילים.
"בקושי הגענו לגובה הטיסה הרגיל שלנו, כשראינו את האיל הזכר יוצא מהסבך. הוא הרחרח קצת את האוויר, ואז צעד ישר אל הציידים. בהליכתו דרך על ענפים יבשים שנשברו ברעש. ביצה גדולה וצחיחה השתרעה ממש מעבר לו. לשם הלך ועמד באמצעה, שם לא היה דבר שיסתיר אותו מהעין.
"שם עמד עד שהציידים יצאו מן היער. ואז הסתובב וברח בכיוון ההפוך. הציידים שחררו את הכלבים, והם עצמם החליקו אחריו במלוא המהירות.
"האיל השליך את ראשו לאחור ודהר כמה שיכול. הוא הרים שלג עד שעף כסופת שלגים סביבו. גם הכלבים וגם האנשים נשארו הרחק מאחור. ואז עצר האיל, כאילו כדי לחכות להתקרבותם. כשהיו בטווח ראייה, שוב דהר קדימה. הבנו שהוא מפתה בכוונה את הציידים הרחק מהמקום שבו היו הנקבות. חשבנו שאמיץ מצדו לעמוד בסכנה בעצמו, כדי שאלה שיקרים לו יישארו בטוחים. אף אחד מאיתנו לא רצה לעזוב את המקום עד שנראה איך כל זה ייגמר.
"כך נמשכה המרדף שעתיים ויותר. תהינו למה הציידים טורחים לרדוף אחרי האיל כשאין להם רובים. הם לא יכלו לחשוב שיצליחו להתיש רץ כמוהו!
"ואז הבחנו שהאיל כבר לא רץ כל כך מהר. הוא דרך על השלג בזהירות רבה יותר, ובכל פעם שהרים את רגליו אפשר היה לראות דם בעקבותיו.
"הבנו למה הציידים היו עקשנים כל כך! הם סמכו על עזרת השלג. האיל היה כבד, ובכל צעד שקע עד תחתית הערימה. הקרום הקשה על השלג שרט את רגליו. הוא שרט את הפרווה וקרע חתיכות בשר, כך שהוא היה בייסורים בכל פעם שהניח רגל.
"הציידים והכלבים, שהיו קלים כל כך שקרום הקרח יכול היה לשאת את משקלם, רדפו אחריו כל הזמן. הוא רץ ורץ, וצעדיו נעשו פחות ופחות בטוחים ומהוססים. הוא התנשם. הוא סבל לא רק מכאב עז, אלא גם היה מותש מהליכה בערימות השלג העמוקות.
"לבסוף אזלה סבלנותו. הוא עצר כדי לתת לציידים ולכלבים להגיע אליו, והיה מוכן להילחם בהם. כשעמד שם וחיכה, הרים מבט. כשראה אותנו אווזי הבר מסתובבים מעליו, קרא:
"'הישארו כאן, אווזי בר, עד שהכול ייגמר! ובפעם הבאה שתטוסו מעל קולמורדן, חפשו את קאר ושאלו אותו אם הוא לא חושב שידידו אפרורי מצא סוף מאושר?'"
כשהגיעה אקה עד כאן בסיפורה, קם הכלב הזקן והתקרב אליה.
"אפרורי חי חיים טובים," אמר. "הוא מבין אותי. הוא יודע שאני כלב אמיץ, ושאשמח לשמוע שהיה לו סוף מאושר. עכשיו ספרי לי איך..."
הוא הרים את זנבו והטה את ראשו לאחור, כאילו כדי לתת לעצמו יציבה נועזת וגאה, ואז קרס.
"קאר! קאר!" קרא קול של אדם מן היער.
הכלב הזקן קם בציות.
"אדוני קורא לי," אמר, "ואסור לי לעכב עוד. הרגע ראיתי אותו טוען את רובהו. עכשיו שנינו הולכים אל היער בפעם האחרונה.
"תודה רבה, אווזת בר! אני יודע כל מה שאני צריך לדעת כדי למות מרוצה!"