יום שבת, עשרים ושלושה באפריל.
הנער המשיך לרכב קדימה, הרחק למעלה באוויר. מתחתיו השתרע מישור אוסטרגוטלנד הגדול, והוא ישב וספר את כנסיות האבן הלבנות הרבות, שהתנשאו מעל החורשות הקטנות והעלויות שסבבו אותן. עוד מעט ספר חמישים כנסיות. אחרי זה התבלבל ולא הצליח להמשיך לספור.
כמעט כל החוות היו בנויות בבתים גדולים בני שתי קומות, מסוידים לבן, והם נראו כל כך מרשימים שהנער לא יכול היה שלא להתפעל מהם. "אין כאן כנראה איכרים בארץ הזאת," אמר בלבו, "כי אני לא רואה שום חוות של איכרים."
מיד צעקו כל האווזים הפראיים: "כאן האיכרים חיים כמו אדונים. כאן האיכרים חיים כמו אדונים."
במישורים כבר נעלמו הקרח והשלג, והעבודות של האביב החלו. "מה הם הסרטנים הארוכים האלה שזוחלים על פני השדות?" שאל הנער אחרי זמן מה. "מחרשות ושוורים. מחרשות ושוורים," ענו האווזים הפראיים.
השוורים התקדמו באיטיות כזאת בשדות למטה, עד שבקושי אפשר היה להבחין שהם זזים, והאווזים קראו אליהם: "לא תגיעו לשם לפני השנה הבאה. לא תגיעו לשם לפני השנה הבאה." אבל השוורים ידעו להשיב כגמולם. הם הרימו את חטמיהם לאוויר ופרצו בגעייה: "אנחנו מועילים בשעה אחת יותר ממה שאתם מועילים בחיים שלמים."
במקומות אחדים המחרשות נמשכו בידי סוסים. הם הלכו בהתלהבות ובמהירות רבה יותר מהשוורים, אבל האווזים לא יכלו להימנע מלהקניט גם אותם. "אין לכם בושה לעשות עבודה של שוורים?" קראו האווזים הפראיים. "ולכם אין בושה לעשות עבודה של בטלנים?" צהלו הסוסים בחזרה.
אבל בעוד הסוסים והשוורים עבדו בשדות, טייל באחו שליד הרפת האיל של החווה. הוא היה גזוז זה עתה ורגיש, הפיל ארצה את הילדים הקטנים, רדף את כלב הרועים אל תוך הדירה שלו, ואחר כך התנפח והסתובב כאילו הוא לבדו אדון המקום כולו. "איל קטן, איל קטן, מה עשית עם הצמר שלך?" שאלו האווזים הפראיים, שחלפו מעליו באוויר. "אותו שלחתי לבתי החרושת לצמר של דראג בנורשפינג," השיב האיל בגעייה ארוכה ומתמשכת. "איל קטן, איל קטן, מה עשית עם הקרניים שלך?" שאלו האווזים. אבל קרניים לא היו לאיל מעולם, לצערו, ואי אפשר היה להעליב אותו יותר מאשר לשאול עליהן. הוא רץ הלוך ושוב זמן רב ונגח באוויר, כל כך זעם.
בדרך הכפר הגיע אדם שהוביל עדר חזירונים מסקונה, בני שבועות ספורים בלבד, שנועדו להימכר בצפון הארץ. הם דהרו בגבורה, קטנים כמו שהיו, והצטופפו זה לזה, כאילו חיפשו הגנה. "נוף, נוף, נוף, הלכנו מאבא ואמא מוקדם מדי. נוף, נוף, נוף, מה יהיה עלינו, הילדים המסכנים?" אמרו החזירונים. לאווזים הפראיים לא היה לב להקניט יצורים קטנים ומסכנים כאלה. "יהיה לכם טוב יותר ממה שאתם יכולים לדמיין," קראו כשטסו על פניהם.
האווזים הפראיים מעולם לא היו עליזים כמו כשטסו מעל ארץ שטוחה. אז לא מיהרו, אלא טסו מחווה לחווה והתבדחו עם החיות הבייתיות.
בעודו רוכב מעל המישור, נזכר הנער באגדה ששמע לפני שנים רבות. הוא לא זכר אותה בדיוק, אבל היה שם משהו על חצאית, שחציה היה עשוי קטיפה ארוגה בזהב וחציה אריג בית אפור. אלא שבעלת החצאית קישטה את אריג הבית בכל כך הרבה פנינים ואבנים יקרות, עד שהוא נראה עשיר ומפואר יותר מאריג הזהב.
את זה זכר על אריג הבית כשהביט למטה על אוסטרגוטלנד, כי היא הייתה מישור גדול, תחוב בין שני אזורי יער הרריים, האחד בצפון והשני בדרום. שני רכסי היער שכבו שם בכחול יפהפה והיתמרו באור הבוקר, כאילו עטו רעלות זהב. והמישור, שלא היה בו אלא שדה אחר שדה, עירום מחורף, היה כשלעצמו יפה יותר למראה מאריג בית אפור.
אבל האנשים במישור בוודאי היו מרוצים, כי הוא היה נדיב וטוב, והם ניסו לקשט אותו בדרך הטובה ביותר. למעלה, במקום שבו רכב הנער, נדמה היה לו שערים וחוות, כנסיות ובתי חרושת, טירות ותחנות רכבת פזורות עליו כמו תכשיטים גדולים וקטנים. הגגות נצצו, ושמשות החלונות נוצצו כמו אבני חן. דרכי עפר צהובות, מסילות ברזל מבריקות ותעלות כחולות עברו בין האזורים כמו לולאות רקמה. לינשפינג שכנה סביב הקתדרלה שלה כמו משבצת של פנינים סביב אבן יקרה, והגנים בכפר היו כמו סיכות קטנות וכפתורים. לא היה בתבנית הרבה סדר, אבל זו הייתה תצוגה של הדר שאי אפשר היה לשבוע מלהביט בה.
האווזים עזבו את מחוז אוברג וטסו מזרחה לאורך תעלת גוטה. גם היא התכוננה לקיץ. פועלים בנו גדות לתעלה וזפתו את שערי המנעולים הענקיים. בכל מקום עבדו כדי לקבל את האביב כראוי, אפילו בערים. שם עמדו בנאים וצבעים על פיגומים וייפו את חזיתות הבתים, ואילו המשרתות ניקו את החלונות. למטה בנמל רחצו ולבשו מחדש את סירות המפרש ואת ספינות הקיטור.
בנורשפינג עזבו האווזים הפראיים את המישור וטסו צפונה לקולמורדן. זמן מה עקבו אחרי דרך כפרית ישנה ומפותלת, שהתעקלה סביב צוקים וחלפה מתחת לקירות הרים פראיים, והנער פתאום פלט צעקה. הוא ישב והניף את רגלו הלוך ושוב, ואחד מנעלי העץ שלו החליק ממנה.
"אווז, אווז, איבדתי את הנעל שלי!" קרא הנער. האווז פנה וירד לעבר האדמה. אז ראה הנער ששני ילדים, שהלכו בדרך, הרימו את נעלו. "אווז, אווז," צעק הנער בהתרגשות, "עלה שוב למעלה! כבר מאוחר מדי. לא אוכל לקבל את הנעל בחזרה."
למטה בדרך עמדו אוסה רועת האווזים ואחיה, מאטס הקטן, והביטו בנעל עץ זעירה שנפלה מהשמיים.
אוסה רועת האווזים עמדה דוממת זמן רב והרהרה במציאה. לבסוף אמרה לאט ובמחשבה: "אתה זוכר, מאטס הקטן, שכשעברנו ליד מנזר אוביד שמענו שאנשים בחצר חווה ראו שדון לבוש מכנסי עור, ועל רגליו נעלי עץ, כמו כל פועל אחר? ואתה זוכר שכשהגענו לויטשבלה, ילדה סיפרה לנו שראתה גואה־ניסה עם נעלי עץ, שעף משם על גב אווז? וכשחזרנו אנחנו עצמנו לבקתה שלנו, מאטס הקטן, ראינו שדון לבוש באותו אופן, שגם הוא ישב על גב אווז ועף משם. אולי זה היה אותו אחד, שרכב על האווז שלו כאן למעלה באוויר והפיל את נעל העץ שלו."
"כן, בטח זה היה הוא," אמר מאטס הקטן.
הם הפכו את נעל העץ הלוך ושוב ובחנו אותה היטב, כי לא כל יום נקרית על הכביש נעל עץ של גואה־ניסה.
"חכה, חכה, מאטס הקטן!" אמרה אוסה רועת האווזים. "יש משהו כתוב בצד אחד שלה."
"באמת, יש! אבל האותיות כל כך זעירות."
"תן לי לראות! כתוב כאן, כתוב כאן: 'נילס הולגרסון ממערב וממינגהג.' זה הדבר הכי מופלא ששמעתי בחיי!" אמר מאטס הקטן.