הנבואה
יום שישי, עשרים ושניים באפריל.
באחד הלילות, כשהנער ישן על אי בתוך אגם טאקרן, העיר אותו קול משוטים. בקושי הספיק לפקוח עיניים, ואור מסנוור כזה נפל עליהן עד שהחל למצמץ.
בתחילה לא הבין מה זה שמאיר ככה בבהירות על האגם, אבל עד מהרה ראה סירה שטוחה, ובירכתיה לפיד גדול ובוער תקוע על יתד, והיא עומדת קרוב לקצה הקנים. הלהבה האדומה של הלפיד השתקפה בבירור במימי האגם החשוכים כלילה, ונראה שהאור הבוהק פיתה את הדגים, כי סביב הלהבה, למטה במים, נראו המון כתמים כהים שנעו בלי הפסקה והחליפו מקומות.
בסירה ישבו שני זקנים. האחד ישב ליד המשוטים, והשני עמד על ספסל בירכתיים ובידו חנית קצרה עם ציצים גסים. זה שחתר היה כנראה דייג עני. הוא היה קטן, יבש ושזוף רוחות, ולבש מעיל דק ובלוי. אפשר היה לראות שהוא רגיל כל כך להיות בחוץ בכל מזג אוויר, עד שהקור לא מפריע לו. השני היה שמן ולבוש היטב, ונראה כאיכר אמיד ומרוצה מעצמו.
"עכשיו, עצור!" אמר האיכר כשהגיעו מול האי שבו שכב הנער. באותו רגע תחב את החנית אל תוך המים. כשהוציא אותה שוב, היה עליה צלופח ארוך ויפה.
"תראה את זה!" אמר, והסיר את הצלופח מהחנית. "זה היה צלופח שכדאי. נדמה לי שיש לנו כבר מספיק, ואפשר לחזור."
חברו לא הרים את המשוטים אלא ישב והסתכל סביב. "כל כך יפה כאן באגם הלילה," אמר. וכך היה באמת. הכול היה דומם לגמרי, ופני המים כולם שכבו בשקט שלם, חוץ מהפס שבו עברה הסירה. הפס הזה נראה כמו שביל של זהב, והוא נצץ באור האש. השמיים היו בהירים, כחולים כהים ורצופים כוכבים. את החופים הסתירו איי הקנים, חוץ מבמערב. שם התנשא הר אומברג, גבוה וכהה, מרשים הרבה יותר מהרגיל, וחתך חתיכה גדולה משולשת מכיפת השמיים.
השני הפנה את ראשו כדי להרחיק את האור מעיניו, והסתכל סביבו. "כן, יפה כאן באוסטרגוטלנד," אמר. "ובכל זאת, הדבר הטוב ביותר במחוז הזה אינו היופי שלו."
"אז מה הוא הדבר הטוב ביותר?" שאל החותר.
"שהוא תמיד היה מחוז מכובד ומוערך."
"אולי זה נכון."
"ועוד זה, שאנחנו יודעים שכך יישאר תמיד."
"אבל איך אפשר לדעת דבר כזה?" שאל מי שישב ליד המשוטים.
האיכר התיישר במקומו ונשען על החנית. "יש סיפור עתיק שעבר במשפחה שלי מאב לבן, ובו לומדים מה יקרה לאוסטרגוטלנד."
"אז כדאי שתספר אותו לי," אמר החותר.
"אנחנו לא מספרים אותו לכל אחד ואחד, אבל אני לא רוצה להסתיר אותו מחבר ותיק.
"באולבסה, כאן באוסטרגוטלנד," המשיך, ואפשר היה להבין לפי קולו שהוא מספר דבר ששמע מאחרים ויודע בעל פה, "חיה לפני שנים רבות, רבות מאוד, גבירה שהייתה לה היכולת להביט אל העתיד ולספר לאנשים מה עתיד לקרות להם, בדיוק ובוודאות כאילו כבר קרה. בגלל זה יצא לה שם בכל הארץ, וקל להבין שאנשים באו אליה מקרוב ומרחוק כדי לדעת מה צפוי להם, טוב או רע.
"יום אחד, כשגבירת אולבסה ישבה באולם שלה וטוותה, כמנהג הימים ההם, נכנס לחדר איכר עני וישב על הספסל ליד הדלת.
"'מעניין אותי על מה את יושבת וחושבת, גבירתי היקרה,' אמר האיכר אחרי זמן מה.
"'אני יושבת וחושבת על דברים נשגבים וקדושים,' ענתה. 'אז אולי לא ראוי שאשאל אותך על משהו שמכביד על ליבי,' אמר האיכר.
"'כנראה שאין על ליבך דבר חוץ מהרצון לקצור הרבה תבואה בשדה שלך. אבל אני רגילה לקבל הודעות מהקיסר על מה יהיה עם כתרו, ומהאפיפיור על מה יהיה עם מפתחותיו.' 'דברים כאלה לא קל לענות עליהם,' אמר האיכר. 'שמעתי גם שאיש אינו הולך מכאן בלי להיות מרוצה פחות ממה ששמע.'
"כשאמר זאת האיכר, ראה שגבירת אולבסה נושכת את שפתה ומתקדמת גבוה יותר על הספסל. 'אז זה מה ששמעת עליי,' אמרה. 'אם כך, אפשר גם שתנסה את מזלך ותשאל אותי על מה שאתה רוצה לדעת, ותראה אם אני יכולה לענות כך שתהיה מרוצה.'
"אחרי זה האיכר לא היסס לומר מה בא לברר. הוא אמר שבא לשאול מה יהיה בעתיד עם אוסטרגוטלנד. שום דבר לא היה יקר לו כמו מחוז מולדתו, והוא הרגיש שיהיה מאושר עד יום מותו אם יקבל תשובה מספקת לשאלתו.
"'הו! זה כל מה שאתה רוצה לדעת?' אמרה הגבירה החכמה. 'אז נדמה לי שתהיה מרוצה. כי כאן, במקום שבו אני יושבת עכשיו, אני יכולה לומר לך שכך יהיה עם אוסטרגוטלנד: תמיד יהיה לה במה להתגאות לפני שאר המחוזות.'
"'כן, זו הייתה תשובה טובה, גבירתי היקרה,' אמר האיכר, 'ועכשיו אהיה שלם לגמרי אם רק אבין איך דבר כזה יכול להיות.'
"'למה שלא יהיה?' אמרה גבירת אולבסה. 'האם אינך יודע שאוסטרגוטלנד כבר מפורסמת? או שאתה חושב שיש בשוודיה מקום שיכול להתגאות בכך שיש לו בו זמנית שני מנזרים כמו אלה שבאלווסטרה ובוורטה, וקתדרלה יפה כמו זו שבלינשפינג?'
"'אולי,' אמר האיכר. 'אבל אני איש זקן, ואני יודע שליבם של בני האדם משתנה. אני חושש שיבוא זמן שבו לא ירצו לתת לנו שום כבוד, לא על אלווסטרה ולא על ורטה ולא על הקתדרלה.'
"'בזה אולי אתה צודק,' אמרה גבירת אולבסה, 'אבל אין לך סיבה לפקפק בנבואה בגלל זה. אני אבנה עכשיו מנזר חדש בוודסטנה, והוא יהיה המהולל ביותר בצפון. אליו יעלו לרגל גדולים וקטנים כאחד, וכולם ישירו שבחים למחוז על שיש בגבולותיו מקום קדוש כל כך.'
"האיכר ענה שהוא שמח מאוד לשמוע זאת. אבל הוא ידע, כמובן, שהכול בן חלוף, והוא תהה מאוד מה ייתן למחוז הדר אם מנזר וודסטנה יפול יום אחד מגדולתו.
"'קשה לספק אותך,' אמרה גבירת אולבסה, 'אבל אני בהחלט רואה רחוק מספיק כדי לומר לך שלפני שמנזר וודסטנה יאבד את הדרו, ייבנה לידו ארמון, והוא יהיה המפואר ביותר בתקופתו. מלכים ודוכסים יהיו אורחים בו, והדבר ייחשב לכבוד לכל המחוז שיש לו קישוט כזה.'
"'גם את זה אני שמח לשמוע,' אמר האיכר. 'אבל אני איש זקן, ואני יודע איך נגמרים בדרך כלל תפארות העולם הזה. ואם הארמון יהפוך לחורבות, אני תוהה מאוד מה יוכל למשוך את תשומת לבם של האנשים אל המחוז הזה.'
"'לא מעט אתה רוצה לדעת,' אמרה גבירת אולבסה, 'אבל אני בהחלט יכולה להביט רחוק מספיק אל העתיד כדי לראות שיהיו חיים ותנועה ביערות סביב פינספונג. אני רואה איך קמים שם בקתות וכבשנים, ואני מאמינה שכל המחוז יתפרסם בגלל שיצקו בו ברזל.'
"האיכר לא הכחיש שהוא שמח לשמוע זאת. 'אבל אם יהיה כל כך רע שאפילו בית היציקה של פינספונג יאבד ממשקלו, כמעט לא ייתכן שיקום דבר חדש שאוסטרגוטלנד תוכל להתגאות בו.'
"'קשה לרצות אותך,' אמרה גבירת אולבסה, 'אבל אני רואה רחוק מספיק אל העתיד כדי להבחין איך לאורך חופי האגמים נבנות אחוזות גדולות, גדולות כמו ארמונות, בידי אדונים שניהלו מלחמות בארצות זרות. אני מאמינה שהאחוזות יביאו למחוז כבוד רב כמו כל דבר אחר שהזכרתי.'
"'ואם יבוא זמן שבו איש לא ישבח את האחוזות הגדולות?' התעקש האיכר.
"'בכל מקרה אין לך סיבה להיות מודאג,' אמרה גבירת אולבסה. 'אני רואה איך מעיינות מרפא מבעבעים באחו של מדווי, על חופי וטרן. אני מאמינה שהמעיינות של מדווי יביאו לארץ כל שבח שתרצה.'
"'טוב מאוד לדעת את זה,' אמר האיכר. 'אבל אם יבוא זמן שבו אנשים יחפשו את בריאותם במעיינות אחרים?'
"'אל תדאיג את עצמך בגלל זה,' ענתה גבירת אולבסה. 'אני רואה איך אנשים חופרים ועמלים, ממוטלה ועד מם. הם חופרים תעלה ישר דרך הארץ, ואז השבח לאוסטרגוטלנד שוב על שפתי כולם.'
"ובכל זאת, האיכר נראה מבולבל.
"'אני רואה שהמפלים בנחל מוטלה מתחילים להניע גלגלים,' אמרה גבירת אולבסה, ועכשיו הופיעו על לחייה שני כתמים אדומים בוהקים, כי החלה להתקצף, 'אני שומעת פטישים מצלצלים במוטלה, ונולים מקשקשים בנורשפינג.'
"'כן, טוב לדעת את זה,' אמר האיכר, 'אבל הכול בן חלוף, ואני חושש שאפילו את זה אפשר לשכוח, והוא יישקע בתהום הנשייה.'
"כשהאיכר לא היה מרוצה אפילו עכשיו, תם סבלנותה של הגבירה. 'אתה אומר שהכול בן חלוף,' אמרה, 'אבל עכשיו אציין דבר אחד שיישאר תמיד כמות שהוא, והוא שאיכרים יהירים ועקשנים כמוך ימצאו תמיד במחוז הזה, עד סוף כל הימים.'
"בקושי הספיקה גבירת אולבסה לומר זאת, והאיכר קם, שמח ומרוצה, והודה לה על תשובה טובה. עכשיו, סוף סוף, אמר, הוא מרוצה.
"'באמת, עכשיו אני מבינה איך אתה רואה את הדברים,' אמרה אז גבירת אולבסה.
"'ובכן, כך אני רואה את זה, גבירתי היקרה,' אמר האיכר, 'שכל מה שמלכים וכמרים ואצילים וסוחרים בונים ועושים יכול להחזיק מעמד רק שנים ספורות. אבל כשאת אומרת לי שבאוסטרגוטלנד יהיו תמיד איכרים שאוהבים כבוד ומתמידים, אני יודע גם שהיא תוכל לשמור על תפארתה הקדומה. כי רק אלה שהולכים כפופים תחת העמל הנצחי באדמה יכולים להחזיק את הארץ הזאת בשם טוב ובכבוד, מדור לדור.'"