ג'רו, ברווז הבר
על החוף המזרחי של אגם וטרן שוכן הר אומברג; מזרחית לאומברג שוכנת דגמוסה; ומזרחית לדגמוסה שוכן אגם טאקרן. מסביב לטאקרן כולו נפרש מישור אוסטרגוטלנד, הרחב והשטוח.
טאקרן הוא אגם גדול למדי, ובימים עברו הוא היה בטח גדול עוד יותר. אבל אז חשבו בני האדם שהוא תופס יותר מדי מהמישור הפורה, וניסו לנקז ממנו את המים, כדי שיוכלו לזרוע ולקצור על קרקעית האגם. הם לא הצליחו לחסל את כל האגם, ובוודאי זו הייתה כוונתם, ולכן הוא עדיין מסתיר הרבה אדמה. מאז הניקוז נעשה האגם רדוד כל כך, שכמעט בשום מקום אין בו יותר מכמה מטרים של עומק. החופים נעשו ביצתיים ובוציים, ובתוך האגם בולטים מעל פני המים איים קטנים של בוץ.
ויש מי שאוהב לעמוד עם הרגליים במים, כל עוד הוא יכול להחזיק את הגוף והראש באוויר, והוא הקנה. הוא לא יכול למצוא מקום טוב יותר לצמוח בו מאשר חופי טאקרן הארוכים והרדודים, ומסביב לאיים הקטנים של הבוץ. הוא משגשג שם כל כך, שהוא גבוה מקומת אדם, ועבות כל כך, שכמעט אי אפשר לדחוף בו סירה. הוא יוצר גדר ירוקה ורחבה סביב האגם כולו, וכך אפשר להגיע אל המים רק בכמה מקומות, שבהם בני האדם גזמו את הקנים.
אבל אם הקנים נועלים את הדלת בפני בני האדם, הם נותנים תמורתה מחסה והגנה להרבה יצורים אחרים. בין הקנים יש הרבה בריכות קטנות ותעלות קטנות של מים ירוקים ושקטים, שבהן גדלים עדשת מים ותלתן מים עד שהם מעלים זרעים, ושבהן בוקעים במספרים אין־ספור ביצי יתושים ודגיגים שחורים ותולעים. ולאורך כל גדות הבריכות והתעלות הקטנות האלה יש הרבה מקומות מוסתרים היטב, שבהם ציפורי מים דוגרות על ביציהן ומגדלות את גוזליהן בלי שיפריעו להן אויבים או דאגות מזון.
מספר מדהים של ציפורים חי בקני טאקרן, ובכל שנה מצטרפות עוד ועוד, כי הולך ונודע איזה בית נהדר זה. הראשונים שהתיישבו שם היו ברווזי הבר, והם עדיין חיים שם באלפים. אבל האגם כולו כבר אינו שלהם, כי הם נאלצו לחלוק אותו עם ברבורים, צלילונים, אנפות שחורות, אבדים, ברווזי ביצה ועוד הרבה אחרים.
טאקרן הוא בוודאי אגם הציפורים הגדול והמובחר ביותר בכל הארץ, והציפורים יכולות לראות את עצמן בנות מזל כל עוד יש להן מפלט כזה. אבל לא בטוח עד מתי יישארו הקנים וקרקעית הבוץ בשליטתן, כי בני האדם אינם יכולים לשכוח שהאגם משתרע על חלק ניכר מאדמה טובה ופורה, ומפעם לפעם עולה אצלם שוב ההצעה לנקז אותו. ואילו ההצעות האלה היו מתבצעות, אלפי ציפורי המים הרבות היו נאלצות לעקור מן האזור הזה.
בזמן שנילס הולגרסון נסע עם אווזי הבר, חי בטאקרן ברווז בר בשם ג'רו. הוא היה ציפור צעירה, שחיה רק קיץ אחד, סתיו אחד וחורף אחד; עכשיו זה היה האביב הראשון שלו. הוא חזר זה עתה מדרום אפריקה, והגיע לטאקרן מוקדם כל כך שהקרח עוד כיסה את האגם.
ערב אחד, כשהוא וצעירי ברווזי הבר האחרים שיחקו במרוצים הלוך ושוב מעל האגם, ירה בהם צייד כמה יריות, וג'רו נפצע בחזהו. הוא חשב שהוא הולך למות; אבל כדי שמי שירה בו לא יקבל אותו לידיו, המשיך לעוף כל עוד יכול. הוא לא חשב לאן הוא מכוון את דרכו, אלא רק נאבק להתרחק. כשכוחותיו אזלו ולא יכול היה לעוף יותר, הוא כבר לא היה מעל האגם. הוא עף קצת לתוך היבשה, ועכשיו צנח אל פתח אחת החוות הגדולות שעל חופי טאקרן.
כעבור רגע עבר שם נער משק צעיר. הוא ראה את ג'רו, ובא והרים אותו. אבל ג'רו, שלא ביקש דבר מלבד שיניחו לו למות בשקט, אסף את שארית כוחותיו ונשך את נער המשק באצבע, כדי שישחרר אותו.
ג'רו לא הצליח להשתחרר. לפחות היה בפגישה הזאת דבר טוב אחד: נער המשק הבחין שהציפור חיה. הוא נשא אותה בעדינות רבה אל תוך הבקתה והראה אותה לבעלת הבית, אישה צעירה בעלת פנים טובות. היא לקחה מיד את ג'רו מנער המשק, ליטפה אותו על הגב וניגבה את הדם שנזל מבעד לנוצות הצוואר. היא בחנה אותו בקפידה רבה, וכשראתה כמה הוא יפה, עם ראשו הירוק־כהה הנוצץ, טבעת הצוואר הלבנה, גבו החום־אדמדם והמראה הכחולה שבכנפו, בוודאי חשבה שחבל שימות. היא הכינה מיד סל, והשכיבה בו את הציפור.
כל הזמן הזה התפתל ג'רו ונאבק להשתחרר; אבל כשהבין שהאנשים אינם מתכוונים להרוג אותו, השתכן בסל בתחושת הנאה. עכשיו ניכר כמה הוא תשוש מכאב ומאובדן דם. בעלת הבית נשאה את הסל על פני החדר כדי להניח אותו בפינה שליד האח; אבל עוד לפני שהניחה אותו, ג'רו כבר ישן שנת עמוקה.
כעבור זמן קצר העיר את ג'רו מישהו שדחף אותו בעדינות. כשפקח את עיניו, נחרד כל כך שכמעט איבד את חושיו. עכשיו הוא אבוד; כי שם עמד זה שהיה מסוכן יותר מבני האדם ומעופות הטרף כאחד. זה היה לא פחות מקיסר בכבודו ובעצמו, הכלב בעל השיער הארוך, שהרחרח סביבו מסתקרן.
כמה נורא פחד בקיץ שעבר, כשהיה עוד ברווזון קטן עם פלומה צהובה, בכל פעם שנשמעה מעל גבעולי הקנים הקריאה: "קיסר בא! קיסר בא!" כשראה את הכלב המנומר בחום ובלבן, ובפיו שיניים למכביר, צועד בתוך הקנים בין המים, האמין שהוא רואה את המוות בעצמו. הוא תמיד קיווה שלא יצטרך לחוות את הרגע שבו ייפגש פנים אל פנים עם קיסר.
אבל לצערו, כנראה נפל בדיוק בחצר שבה גר קיסר, כי הנה הוא עמד מעליו. "מי אתה?" נהם. "איך נכנסת לבית? אתה לא שייך לגדות הקנים למטה?"
ג'רו התקשה מאוד לאזור אומץ ולענות. "אל תכעס עליי, קיסר, שנכנסתי לבית!" אמר. "זו לא אשמתי. נפצעתי מירייה. האנשים עצמם הניחו אותי בסל הזה."
"או־הו! אז האנשים עצמם הם שהניחו אותך כאן," אמר קיסר. "אם כן בוודאי מתכוונים לרפא אותך; אם כי לדעתי היה חכם יותר מצדם לאכול אותך, כיוון שאתה בידיהם. אבל בכל מקרה, בבית הזה אסור לגעת בך. אל תיראה כל כך מפוחד. עכשיו אנחנו לא בטאקרן."
אחרי זה שכב קיסר לישון מול מדורת העצים הבוערת. ברגע שהבין ג'רו שהסכנה הנוראה חלפה, נפלה עליו תשישות עצומה, והוא נרדם שוב.
בפעם הבאה שג'רו התעורר, ראה שמולו עומדת קערה עם גרגרים ומים. הוא עדיין היה חולה מאוד, אבל בכל זאת הרגיש רעב והתחיל לאכול. כשבעלת הבית ראתה שהוא אוכל, באה, ליטפה אותו והביטה בו בשמחה. אחר כך נרדם ג'רו שוב. במשך כמה ימים לא עשה דבר מלבד לאכול ולישון.
בוקר אחד הרגיש ג'רו טוב כל כך שיצא מהסל ופסע על הרצפה. אבל הוא לא הספיק ללכת רחוק לפני שהתמוטט ונשאר שרוע. אז בא קיסר, פתח את לסתותיו הגדולות ותפס אותו. ג'רו האמין, כמובן, שהכלב הולך לנשוך אותו למוות; אבל קיסר החזיר אותו אל הסל בלי לפגוע בו. בגלל זה רכש ג'רו אמון כזה בכלב קיסר, שבטיול הבא שלו בבקתה ניגש אל הכלב ושכב לידו. מאותו יום נעשו קיסר והוא ידידים טובים, ובכל יום, במשך כמה שעות, שכב ג'רו וישן בין כפות קיסר.
אבל חיבה גדולה אף יותר מזו שחש כלפי קיסר חש ג'רו כלפי בעלת הבית. ממנה לא פחד כלל; הוא שפשף את ראשו בידה כשבאה והאכילה אותו. בכל פעם שיצאה מהבקתה נאנח בצער, וכשחזרה קרא לה "ברוכה הבאה" בשפתו שלו.
ג'רו שכח לגמרי כמה פחד בימים אחרים גם מכלבים וגם מבני אדם. עכשיו חשב שהם עדינים וטובים, והוא אהב אותם. הוא ייחל להבריא, כדי שיוכל לעוף אל טאקרן ולספר לברווזי הבר שאויביהם אינם מסוכנים, ושאין להם ממה לפחד.
הוא הבחין שגם לבני האדם וגם לקיסר יש עיניים רגועות, שנעים להביט בהן. היחידה בבקתה שלא רצה לפגוש את מבטה הייתה קלאווינה, חתולת הבית. גם היא לא עשתה לו כל רע, אבל הוא לא היה מסוגל לתת בה אמון. ועוד, היא רבה איתו בלי הפסק על שהוא אוהב בני אדם. "אתה חושב שהם מגינים עליך כי הם אוהבים אותך," אמרה קלאווינה. "חכה רק עד שתהיה שמן מספיק! אז הם יעקרו לך את הראש. אני מכירה אותם, אני."
ג'רו, כמו כל הציפורים, היה בעל לב רך ואוהב, והוא נעצב בלי גבול כששמע זאת. הוא לא יכול היה לדמיין שבעלת הבית תרצה לעקור לו את הראש, וגם לא להאמין דבר כזה על בנה, הילד הקטן שישב שעות ליד הסל שלו, פטפט וקשקש. נראה היה לו ששניהם אוהבים אותו באותה אהבה שהוא אוהב אותם.
יום אחד, כשג'רו וקיסר שכבו במקומם הרגיל לפני האש, ישבה קלאווינה על האח והתחילה להקניט את ברווז הבר.
"מעניין אותי, ג'רו, מה תעשו אתם ברווזי הבר בשנה הבאה, כשיתייבשו מי טאקרן והוא יהפוך לשדות תבואה?" אמרה קלאווינה. "מה אמרת, קלאווינה?" קרא ג'רו וקפץ על רגליו, מפוחד עד עמקי נשמתו. "אני תמיד שוכחת, ג'רו, שאתה לא מבין את שפת בני האדם, כמו קיסר ואני," ענתה החתולה. "אחרת בוודאי היית שומע איך האנשים שהיו כאן בבקתה אתמול אמרו שהולכים לנקז את כל המים מטאקרן, ושבשנה הבאה קרקעית האגם תהיה יבשה כמו רצפת בית. ועכשיו אני תוהה לאן תלכו אתם ברווזי הבר." כששמע ג'רו את הדברים האלה, התמלא זעם כל כך עד שסנן כמו נחש. "את רעה בדיוק כמו אבד פשוט!" צעק על קלאווינה. "את רק רוצה לשסות אותי בבני האדם. אני לא מאמין שהם רוצים לעשות דבר כזה. הם בוודאי יודעים שטאקרן הוא רכושם של ברווזי הבר. למה שיהפכו כל כך הרבה ציפורים לחסרות בית ואומללות? את בוודאי המצאת את כל זה כדי להפחיד אותי. הלוואי שהנשר גורגו יקרע אותך לגזרים! הלוואי שבעלת הבית שלי תגזור לך את השפם!"
אבל ג'רו לא הצליח להשתיק את קלאווינה בפרץ הזה. "אז אתה חושב שאני משקרת," אמרה. "שאל את קיסר, אם כך! גם הוא היה בבית אתמול בלילה. קיסר אף פעם לא משקר."
"קיסר," אמר ג'רו, "אתה מבין את שפת בני האדם הרבה יותר טוב מקלאווינה. תגיד שהיא לא שמעה נכון! תחשוב מה יהיה אם האנשים ינקזו את טאקרן ויהפכו את קרקעית האגם לשדות! אז לא יהיה עוד תלתן מים או מזון לברווזים הבוגרים, ולא יהיו דגיגים שחורים ותולעים וביצי יתושים לברווזונים. אז ייעלמו גדות הקנים, שבהן מסתתרים הברווזונים עד שהם יכולים לעוף. כל הברווזים ייאלצו לעזוב מכאן ולחפש בית אחר. אבל איפה ימצאו מפלט כמו טאקרן? קיסר, תגיד שקלאווינה לא שמעה נכון!"
היה מוזר לראות איך קיסר התנהג במהלך השיחה הזאת. כל הזמן הקודם היה ער לגמרי, אבל עכשיו, כשג'רו פנה אליו, התנשף, הניח את חוטמו הארוך על כפותיו הקדמיות ובמקצה עין היה שקוע בשינה עמוקה.
החתולה הביטה בקיסר מלמעלה בחיוך יודע דבר. "אני מאמינה שקיסר לא רוצה לענות לך," אמרה לג'רו. "אצלו זה כמו אצל כל הכלבים; הם אף פעם לא יודו שבני אדם יכולים לעשות משהו רע. אבל אתה יכול לסמוך על דברי, בכל מקרה. אספר לך למה הם רוצים לנקז את האגם דווקא עכשיו. כל עוד אתם ברווזי הבר עוד שלטתם בטאקרן, לא רצו לנקז אותו, כי לפחות הייתה להם מכם איזו תועלת; אבל עכשיו צלילונים ואבדים וציפורים אחרות שאינן טובות למאכל פשטו כמעט על כל גדות הקנים, והאנשים לא חושבים שצריך להשאיר את האגם בגללן."
ג'רו לא טרח לענות לקלאווינה, אלא הרים את ראשו וצעק לתוך אוזנו של קיסר: "קיסר! אתה יודע שבטאקרן נשארו עדיין כל כך הרבה ברווזים שהם ממלאים את האוויר כמו עננים. תגיד שזה לא נכון שבני האדם מתכוונים להפוך את כולם לחסרי בית!"
אז זינק קיסר בהתפרצות פתאומית כל כך לעבר קלאווינה, עד שנאלצה להציל את עצמה בקפיצה על מדף. "אני אלמד אותך לשתוק כשאני רוצה לישון," נבח קיסר. "ברור שאני יודע שמדברים על ניקוז האגם השנה. אבל כבר דיברו על זה פעמים רבות בעבר, ושום דבר לא יצא מזה. ובעניין הניקוז הזה אני לא רואה שום דבר. כי איך יהיה אז עם הציד, אם יחריבו את טאקרן? את חמורה אם את שמחה לאיד על דבר כזה. במה נשעשע את עצמנו, את ואני, כשלא יישארו עוד ציפורים בטאקרן?"
ברווז המשוך
יום ראשון, שבעה־עשר באפריל.
כעבור כמה ימים הרגיש ג'רו טוב כל כך שיכול היה לעוף בכל רחבי הבית. אז ליטפה אותו בעלת הבית הרבה, והילד הקטן רץ אל החצר וקטף בשבילו את עלי הדשא הראשונים שנבטו. כשבעלת הבית ליטפה אותו, חשב ג'רו שאף על פי שהוא כבר חזק כל כך שיכול לעוף אל טאקרן בכל עת, לא היה רוצה להיפרד מבני האדם. לא היה לו שום דבר נגד להישאר איתם כל חייו.
אבל מוקדם בבוקר אחד שמה בעלת הבית על ג'רו רצועה, או לולאה, שמנעה ממנו להשתמש בכנפיו, ואז מסרה אותו לנער המשק שמצא אותו בחצר. נער המשק תחב אותו מתחת לזרועו וירד איתו אל טאקרן.
הקרח נמס בזמן שג'רו היה חולה. עלי הסתיו הישנים והיבשים עדיין עמדו לאורך החופים והאיים, אבל כל צמחי המים התחילו להשתרש בעומק, וגבעולים ירוקים כבר הגיעו אל פני המים. ועכשיו כמעט כל עופות המהגרים היו בבית. מקורותיהם המעוקלים של הרחבי־מקור הציצו מבין הקנים. הצלילונים החליקו להם עם צווארונים חדשים של נוצות סביב הצוואר; וחרמשיות הביצה אספו קשים לקנים שלהן.
נער המשק עלה על דוברה, הניח את ג'רו בתחתית הסירה והתחיל לדחוף את עצמו במוט אל תוך האגם. ג'רו, שכבר התרגל לצפות רק לטוב מבני אדם, אמר לקיסר, שהיה גם הוא בחבורה, שהוא אסיר תודה מאוד לנער המשק על שהוא לוקח אותו אל האגם. אבל אין צורך לשמור עליו כל כך בקפדנות, כי הוא לא מתכוון לעוף. לזה לא השיב קיסר דבר. הוא היה שתקן מאוד באותו בוקר.
הדבר היחיד שנראה לג'רו קצת מוזר היה שנער המשק לקח איתו את הרובה שלו. הוא לא יכול היה להאמין שמישהו מהאנשים הטובים שבבקתה ירצה לירות בציפורים. ובנוסף, קיסר אמר לו שבני האדם לא צדים בעונה הזאת של השנה. "זו עונת איסור," אמר, "אף על פי שזה לא נוגע לי, כמובן."
נער המשק הלך אל אחד מאיי הבוץ הקטנים שמוקפים קנים. שם ירד מהסירה, אסף קנים ישנים לערימה ושכב מאחוריה. לג'רו הרשו להסתובב על האדמה, כשהרצועה על כנפיו, כשהוא קשור אל הסירה בחוט ארוך.
פתאום הבחין ג'רו בכמה ברווזים וברווזים זכרים צעירים, שבחברתם התחרה בעבר הלוך ושוב מעל האגם. הם היו רחוקים, אבל ג'רו קרא להם אליו בכמה צעקות רמות. הם ענו, ולהקה גדולה ויפה התקרבה. עוד לפני שהגיעו, התחיל ג'רו לספר להם על הצלתו המופלאה ועל טוב לבם של בני האדם. בדיוק אז נשמעו מאחוריו שתי יריות. שלושה ברווזים צנחו בין הקנים, חסרי חיים, וקיסר זינק החוצה ולכד אותם.
אז הבין ג'רו. בני האדם הצילו אותו רק כדי להשתמש בו כברווז משוך. וגם הצליחו בכך. שלושה ברווזים מתו בגללו. הוא חשב שימות מבושה. נדמה לו שאפילו ידידו קיסר מביט בו בבוז; וכשחזרו אל הבקתה, לא העז לשכב ולישון לצד הכלב.
למחרת בבוקר הוציאו שוב את ג'רו אל המים הרדודים. גם הפעם ראה כמה ברווזים. אבל כשהבחין שהם עפים לעברו, קרא להם: "הרחק! הרחק! היזהרו! עופו לכיוון אחר! יש צייד חבוי מאחורי ערימת הקנים. אני רק ציפור פיתיון!" והוא אכן הצליח למנוע מהם להתקרב לטווח הירי.
ג'רו כמעט לא הספיק לטעום עלה דשא, כל כך היה עסוק בשמירה. הוא קרא את אזהרתו ברגע שציפור התקרבה. הוא הזהיר אפילו את הצלילונים, אף על פי ששנא אותם על שדחקו את הברווזים מטובי מקומות המחבוא שלהם. אבל הוא לא רצה שאף ציפור תיקלע לאסון בגללו. ובזכות עירנותו של ג'רו נאלץ נער המשק לחזור הביתה בלי לירות אפילו ירייה אחת.
למרות זאת נראה קיסר פחות מאוכזב מאשר ביום הקודם; וכשהגיע הערב לקח את ג'רו בפיו, נשא אותו אל האח והניח לו לישון בין כפותיו הקדמיות.
עם זאת, ג'רו לא היה עוד מרוצה בבקתה, אלא היה אומלל מאוד. לבו סבל מהמחשבה שבני האדם מעולם לא אהבו אותו. כשבעלת הבית או הילד הקטן באו ללטף אותו, תחב את מקורו מתחת לכנף והעמיד פני ישן.
במשך כמה ימים המשיך ג'רו בעבודת השמירה המייסרת שלו; וכבר היה מפורסם בכל טאקרן. ואז קרה בוקר אחד, בזמן שקרא כרגיל: "היזהרו, ציפורים! אל תתקרבו אליי! אני רק ברווז פיתיון," שקן צלילון בא צף לעבר המים הרדודים שבהם היה קשור. זה לא היה דבר מיוחד. זה היה קן משנה שעברה; ומכיוון שקני צלילונים בנויים כך שיכולים לנוע על המים כמו סירות, קורה לעתים קרובות שהם נסחפים אל תוך האגם. ובכל זאת עמד ג'רו והביט בקן, כי הוא בא ישר כל כך אל האי, עד שנראה כאילו מישהו הכווין את דרכו על המים.
כשהקן התקרב, ראה ג'רו שבתוכו יושב בן אדם קטן, הקטן ביותר שראה אי פעם, ומשוט אותו קדימה בזוג מקלות. והאדם הקטן הזה קרא אליו: "התקרב למים ככל שתוכל, ג'רו, והיה מוכן לעוף. בקרוב תשוחרר."
כמה שניות אחר כך שכן קן הצלילון ליד היבשה, אבל החותר הקטן לא עזב אותו, אלא ישב מכווץ בין הענפים והקש. גם ג'רו עמד כמעט בלי נוע. הוא היה משותק ממש מפחד שמא יתגלה המציל.
הדבר הבא שקרה היה שלהקת אווזי בר באה בדרכה. אז התעורר ג'רו לעבודתו, והזהיר אותם בצווחות רמות; אבל בכל זאת טסו הלוך ושוב מעל המים הרדודים כמה פעמים. הם טסו גבוה כל כך שהיו מחוץ לטווח הירי; ובכל זאת הניח נער המשק לעצמו להתפתות וירה בהם כמה יריות. היריות האלה בקושי נורו, וכבר רץ היצור הקטן אל היבשה, שלף סכין זעירה מנדנה, ובכמה חיתוכים מהירים ניתק את הרצועה של ג'רו. "עכשיו עוף, ג'רו, לפני שלאיש יהיה זמן לטעון שוב!" קרא, ובעצמו רץ אל קן הצלילון ודחף אותו במוט הרחק מהחוף.
הצייד היה נעוץ במבטו באווזים ולא הבחין שג'רו שוחרר; אבל קיסר עקב בקפידה רבה יותר אחרי מה שקרה; ובדיוק כשג'רו הרים את כנפיו, זינק קדימה ותפס אותו בצוואר.
ג'רו צעק בקול מעורר רחמים; והנער ששחרר אותו אמר בשקט לקיסר: "אם אתה מכובד כמו שאתה נראה, בוודאי אינך יכול לרצות לכפות על ציפור טובה לשבת כאן ולפתות אחרות אל צרה."
כששמע קיסר את הדברים האלה, חשף בשפה העליונה שלו חיוך זדוני, אבל ברגע הבא הפיל את ג'רו. "עוף, ג'רו!" אמר. "אתה בוודאי טוב מדי מכדי להיות ברווז משוך. לא בשביל זה רציתי להשאיר אותך כאן; אלא כי יהיה בודד בבקתה בלעדיך."
הנמכת האגם
יום רביעי, עשרים באפריל.
אכן היה בודד מאוד בבקתה בלי ג'רו. הכלב והחתולה הרגישו שהזמן נמשך, כשלא היה להם אותו להתקוטט עליו; ובעלת הבית התגעגעה לקווקוו העליז שהיה פורץ בו בכל פעם שנכנסה לבית. אבל מי שהתגעגע הכי הרבה לג'רו היה הילד הקטן, פר אולה. הוא היה בן שלוש בלבד, והילד היחיד; ובכל חייו לא היה לו חבר למשחק כמו ג'רו. כששמע שג'רו חזר אל טאקרן ואל ברווזי הבר, לא יכול היה להסתפק בכך, אלא חשב כל הזמן איך להחזיר אותו.
פר אולה דיבר הרבה עם ג'רו בזמן שזה שכב דומם בסל שלו, והיה בטוח שהברווז מבין אותו. הוא התחנן בפני אמו שתיקח אותו אל האגם כדי שימצא את ג'רו וישכנע אותו לחזור אליהם. אמא לא הסכימה לשמוע על כך; אבל הקטן לא ויתר על תוכניתו בגלל זה.
ביום שאחרי שג'רו נעלם, רץ פר אולה בחצר. הוא שיחק לבדו כרגיל, אבל קיסר שכב על המרפסת; וכשאמא הוציאה את הילד אמרה: "תשמור על פר אולה, קיסר!"
אילו היה הכול כרגיל, היה קיסר מציית גם לפקודה הזאת, והילד היה שמור כל כך היטב שלא היה יכול להסתכן כלל. אבל קיסר לא היה עצמו בימים האלה. הוא ידע שהאיכרים שגרים לאורך טאקרן קיימו פגישות רבות בעניין הנמכת האגם, ושהם כמעט הכריעו את העניין. הברווזים ייאלצו לעזוב, וקיסר לעולם לא יראה עוד ציד מפואר. הוא היה שקוע כל כך במחשבות על האסון הזה, עד שלא זכר לשמור על פר אולה.
והקטן בקושי היה לבדו בחצר דקה אחת, לפני שהבין שעכשיו הגיע הרגע הנכון לרדת אל טאקרן ולדבר עם ג'רו. הוא פתח שער והלך לעבר האגם בשביל הצר שעבר לאורך הגדות. כל עוד אפשר היה לראות אותו מהבית, הלך לאט; אבל אחר כך הגביר את צעדיו. הוא פחד מאוד שאמא, או מישהו אחר, יקרא אליו שאסור לו ללכת. הוא לא רצה לעשות שום דבר שובב, רק לשכנע את ג'רו לבוא הביתה; אבל הרגיש שבבית לא יסכימו למעשה.
כשהגיע פר אולה אל חוף האגם, קרא לג'רו כמה פעמים. אחר כך עמד זמן רב וחיכה, אבל ג'רו לא הופיע. הוא ראה כמה ציפורים שדמו לברווז הבר, אבל הן עפו לידו בלי להבחין בו, והוא הבין שאף אחת מהן אינה הנכונה.
כשג'רו לא בא אליו, חשב הילד הקטן שיהיה קל יותר למצוא אותו אם ייצא אל האגם. כמה סירות טובות שכבו על החוף, אבל הן היו קשורות. היחידה שהייתה משוחררת וחופשית הייתה דוברה ישנה ודולפת שהייתה בלתי ראויה כל כך שאיש לא חשב להשתמש בה. אבל פר אולה טיפס לתוכה בלי להתייחס לכך שכל התחתית מלאה מים. לא היה לו די כוח להשתמש במשוטים, ולכן ישב והתנדנד והניע את הדוברה. בוודאי שאף אדם בוגר לא היה מצליח להזיז דוברה אל תוך טאקרן בדרך כזאת; אבל כשהמים גבוהים, ומזל רע בקרבת מקום, יש לילדים קטנים כישרון מופלא להגיע אל הים. פר אולה כבר שט בטאקרן וקרא לג'רו.
כשהדוברה הישנה התנדנדה כך, הרחק אל הים, נפערו סדקיה יותר ויותר, והמים ממש זרמו לתוכה. פר אולה לא שם לב לכך כלל. הוא ישב על הספסל הקטן מלפנים, קרא לכל ציפור שראה ותהה למה ג'רו לא מופיע.
לבסוף הבחין ג'רו בפר אולה. הוא שמע שמישהו קורא לו בשם שנשא בין בני האדם, והבין שהילד יצא אל טאקרן לחפש אותו. ג'רו שמח עד אין סוף לגלות שאחד מבני האדם באמת אוהב אותו. הוא צלל לעבר פר אולה כמו חץ, התיישב לידו והניח לו ללטף אותו. שניהם שמחו מאוד לראות זה את זה שוב. אבל פתאום הבחין ג'רו במצבה של הדוברה. היא הייתה מלאה עד חציה במים, וכמעט מוכנה לטבוע. ג'רו ניסה להסביר לפר אולה שהוא, שאינו יכול לא לעוף ולא לשחות, חייב לנסות להגיע אל היבשה; אבל פר אולה לא הבין אותו. אז לא המתין ג'רו לרגע, אלא מיהר לקרוא עזרה.
ג'רו חזר כעבור זמן קצר, ועל גבו יצור זעיר, קטן בהרבה מפר אולה עצמו. אילו לא היה מסוגל לדבר ולנוע, היה הילד מאמין שזו בובה. היצור הקטן ציווה מיד על פר אולה להרים מוט ארוך ודק ששכב בתחתית הדוברה ולנסות לדחוף אותה לעבר אחד מאיי הקנים. פר אולה ציית לו, והוא והיצור הזעיר ניווטו יחד את הדוברה. בכמה דחיפות הגיעו אל אי קטן המוקף קנים, ועכשיו נאמר לפר אולה שעליו לרדת אל היבשה. ובדיוק ברגע שפר אולה דרך על היבשה, התמלאה הדוברה במים וצללה אל התחתית. כשראה זאת פר אולה, היה בטוח שאבא ואמא יכעסו עליו מאוד. הוא היה מתחיל לבכות לולא מצא עוד מעט משהו אחר לחשוב עליו; כלומר להקה של ציפורים אפורות גדולות, שנחתו על האי. הגמד הקטן לקח אותו אליהן, סיפר לו את שמותיהן ומה אמרו. וזה היה מצחיק כל כך שפר אולה שכח את כל השאר.
בינתיים גילו אנשי החווה שהילד נעלם, והתחילו לחפש אותו. הם חיפשו בבנייני העזר, הציצו לתוך הבאר וחיפשו במרתף. אחר כך יצאו אל הדרכים הראשיות ואל שבילי הצד; הלכו אל החווה השכנה לברר אם נדד לשם, וחיפשו אותו גם למטה ליד טאקרן. אבל לא משנה כמה חיפשו, לא מצאו אותו.
קיסר הכלב הבין היטב שאנשי החווה מחפשים את פר אולה, אבל לא עשה דבר כדי להוביל אותם בדרך הנכונה; במקום זאת שכב דומם כאילו העניין אינו נוגע לו.
מאוחר יותר באותו יום גילו את עקבות רגליו של פר אולה למטה ליד מעגן הסירות. ואז עלתה המחשבה שהדוברה הישנה והדולפת איננה עוד על החוף. אז התחילו להבין איך כל העניין התרחש.
האיכר ועוזריו הוציאו מיד את הסירות ויצאו לחפש את הילד. הם חתרו בטאקרן עד שעה מאוחרת מאוד בערב, בלי לראות אפילו צל שלו. הם לא יכלו שלא להאמין שהדוברה הישנה טבעה, ושהקטן שוכב מת בקרקעית האגם.
בערב חיפשה אמו של פר אולה לאורך החוף. כל השאר היו משוכנעים שהילד טבע, אבל היא לא יכלה להביא את עצמה להאמין בכך. היא חיפשה כל הזמן. היא חיפשה בין קנים וסוף; דרכה ודרכה על חוף הבוץ, בלי לחשוב כמה עמוק שוקעת רגלה וכמה היא נרטבה. היא הייתה נואשת עד אין סוף. לבה כאב בחזה. היא לא בכתה, אלא פשפשה את ידיה וקראה לילדה בקול חודר.
מסביבה שמעה צווחות של ברבורים וברווזים ורחבי־מקור. היא חשבה שהן מלוות אותה, ומיללות וקוננות גם הן. "בוודאי גם להן יש צרות, אם הן מיללות כך," חשבה. אז נזכרה: אלה רק ציפורים שהיא שומעת מתלוננות. בוודאי אין להן דאגות.
היה מוזר שהן לא נרגעו אחרי השקיעה. אבל היא שמעה את כל המוני הציפורים האין־ספור האלה, שחיו לאורך טאקרן, משמיעות קריאה אחר קריאה. כמה מהן ליוו אותה לכל מקום שהלכה; אחרות חלפו לידה בקול רשרוש על כנפיים קלות. כל האוויר היה מלא יללות וקינות.
אבל הייסורים שסבלה בעצמה פתחו את לבה. היא חשבה שאינה רחוקה כל כך מכל שאר היצורים החיים כפי שבני האדם נוהגים לחשוב. היא הבינה הרבה יותר טוב מאי פעם איך מתנהלים חיי הציפורים. היו להן דאגות תמידיות לבית ולילדים; להן, כמוה. בוודאי לא היה בינן לבינה הבדל גדול כל כך כפי שהאמינה עד כה.
אז עלה בדעתה שזה כמעט סגור שאלפי הברבורים והברווזים והצלילונים האלה יאבדו את בתיהם כאן בטאקרן. "יהיה להם קשה מאוד," חשבה. "איפה יגדלו עכשיו את ילדיהן?"
היא עמדה ללא נוע והרהרה בכך. נראה שזה הישג מצוין ונעים להפוך אגם לשדות וכרי דשא, אבל שיהיה זה אגם אחר ולא טאקרן; אגם אחר, שאינו בית לכל כך הרבה אלפי יצורים.
היא נזכרה שלמחרת היום אמורה להתקבל ההחלטה בהצעה להנמיך את האגם, ותהתה אם בגלל זה אבד בנה הקטן דווקא היום.
האם זו הייתה כוונת האל שהצער יבוא ויפתח את לבה, דווקא היום, לפני שיהיה מאוחר מכדי למנוע את המעשה האכזרי?
היא הלכה במהירות אל הבית והתחילה לדבר על כך עם בעלה. היא דיברה על האגם ועל הציפורים, ואמרה שהיא מאמינה שזה משפט האל עליהם שניהם. ועד מהרה גילתה שהוא בדעה אחת איתה.
כבר היה להם נחלה גדולה, אבל אילו ניקוז האגם היה מתבצע, היה נופל בחלקם נתח כה נכבד מקרקעית האגם שרכושם היה כמעט מוכפל. מסיבה זו היו להוטים לעניין יותר מכל שאר בעלי החופים. האחרים היו מוטרדים מההוצאות, וחששו שהניקוז לא יצליח הפעם יותר מאשר בפעם הקודמת. אבל אביו של פר אולה ידע בלבו שהוא זה שהשפיע עליהם לקחת על עצמם את המלאכה. הוא השקיע בכך את כל כושר הנאום שלו, כדי להוריש לבנו חווה גדולה פי שניים מזו שהוריש לו אביו.
הוא עמד והרהר אם יד האל מאחורי העובדה שטאקרן לקח ממנו את בנו יום לפני שהיה אמור לחתום על החוזה להחריב אותו. האישה לא הייתה צריכה לומר לו הרבה מילים לפני שענה: "אפשר שהאל אינו רוצה שנתערב בסדר שלו. אדבר על כך מחר עם האחרים, ואני חושב שנחליט שהכול יישאר כמות שהוא."
בעוד אנשי החווה מדברים על כך, שכב קיסר לפני האש. הוא הרים את ראשו והקשיב בקשב רב. כשחשב שהוא בטוח בתוצאה, ניגש אל בעלת הבית, תפס אותה בשולי שמלתה והוביל אותה אל הדלת. "אבל קיסר!" אמרה וביקשה להשתחרר. "אתה יודע איפה פר אולה?" קראה. קיסר נבח בשמחה והטיל את עצמו על הדלת. היא פתחה אותה, וקיסר זינק לעבר טאקרן. בעלת הבית הייתה בטוחה כל כך שהוא יודע איפה פר אולה, שנחפזה אחריו. ובקושי הגיעו אל החוף, כבר שמעו קול בכי של ילד מעל האגם.
פר אולה עבר את היום הטוב ביותר בחייו בחברת אגודלון והציפורים; אבל עכשיו התחיל לבכות כי היה רעב ופחד מהחושך. והוא שמח כשבאו אבא ואמא וקיסר לקחת אותו.