יום שישי, חמישה עשר באפריל.
הנער ישב ער כמעט כל הלילה, אבל לקראת בוקר נרדם, וחלם על אביו ועל אמו. הוא כמעט לא הכיר אותם. שניהם הזדקנו ושערם האפיר, ופניהם היו זקנות ומלאות קמטים. הוא שאל איך זה קרה, והם ענו שהזדקנו כל כך כי התגעגעו אליו. הוא התרגש והתפלא גם יחד, כי תמיד האמין שהם שמחים להיפטר ממנו.
כשהנער התעורר כבר היה בוקר, והמזג היה יפה ובהיר. קודם אכל בעצמו פרוסת לחם שמצא בבקתה, אחר כך נתן ארוחת בוקר לאווזים ולפרה, ופתח את דלת הרפת כדי שהפרה תוכל ללכת אל החווה הקרובה ביותר. כשהפרה תגיע לשם לבדה, השכנים בוודאי יבינו שקרה משהו לבעלת הבית שלה. הם ימהרו אל החווה השוממה לראות מה שלום הזקנה, ואז ימצאו את גופתה ויקברו אותה.
הנער והאווזים בקושי הספיקו להתרומם לאוויר, והנה הבחינו בהר גבוה, עם קירות כמעט אנכיים וראש קטום וחד, והבינו שזהו טאברג. על הפסגה עמדה אקה, עם איקסי וקקסי, קולמי וניאליה, ויסי וקוסי, וכל ששת האווזונים, וחיכתה להם. קמה שמחה, וגעגוע, ורפרוף כנפיים, וקריאות, שאי אפשר לתאר, כשראו שהאווז והדונפין הצליחו למצוא את אגודלון.
היער צמח על צלעות טאברג עד גובה לא קטן, אבל הפסגה העליונה שלו הייתה חשופה, ומשם אפשר היה להשקיף לכל הכיוונים. מי שהביט מזרחה, או דרומה, או מערבה, כמעט לא ראה אלא רמה עניה עם אשוחים כהים, ביצות חומות, אגמים מכוסי קרח ורכסי הרים כחלחלים. הנער לא יכול היה שלא לחשוב שאכן, מי שברא את כל זה לא טרח הרבה בעבודתו, אלא זרק אותה בחופזה. אבל מי שהביט צפונה ראה משהו אחר לגמרי. שם נראה הכול כאילו נעשה בקפידה ובאהבה רבה. לצד הזה ראו רק הרים יפים, עמקים רכים ונהרות מתפתלים, עד לאגם וטרן הגדול, שהיה נקי מקרח ושקוף כולו, והבהיק כאילו לא היה מלא מים אלא אור כחול.
וטרן הוא שהפך את המבט צפונה ליפה כל כך, כי נראה היה שזרם כחול עלה מן האגם והתפשט גם על היבשה. חורשות וגבעות וגגות, וצריחי העיר יונשפינג, שנצצה לאורך חופי וטרן, היו עטופים בכחול חיוור שלטף את העין. אם יש ארצות בשמיים, הן ודאי כחולות כמו זו, חשב הנער, וחש שקיבל רמז קלוש איך נראה גן העדן.
מאוחר יותר באותו יום, כשהאווזים המשיכו במסעם, הם עפו אל העמק הכחול. הם היו במצב רוח של חג, צווחו והקימו רעש כזה שכל מי שיש לו אוזניים לא יכול היה שלא לשמוע אותם.
במקרה זה היה יום האביב היפה באמת הראשון באזור. עד אז עשה האביב את מלאכתו בגשם וברוח סוערת, ועכשיו, כשהמזג נעשה פתאום יפה, התמלאו האנשים בגעגוע כזה לחום הקיץ וליערות ירוקים עד שבקושי יכלו לעשות את מלאכתם. וכשהאווזים הפראיים חלפו גבוה מעל האדמה, עליזים וחופשיים, לא היה איש שלא הניח את מה שבידו והביט בהם.
הראשונים שראו את האווזים באותו יום היו כורים בטאברג, שחצבו עפרות בפתח המכרה. כששמעו אותם מקרקרים, הפסיקו לקדוח, ואחד מהם קרא לציפורים: "לאן אתם הולכים? לאן אתם הולכים?" האווזים לא הבינו מה אמר, אבל הנער התכופף קדימה על גב האווז וענה במקומם: "למקום שאין בו לא מכוש ולא פטיש." כששמעו הכורים את המילים, חשבו שהגעגוע שלהם עצמם גורם לקרקור האווזים להישמע כמו דיבור אנושי. "קחו אותנו אתכם! קחו אותנו אתכם!" קראו. "לא השנה," צווח הנער. "לא השנה."
האווזים הפראיים עקבו אחר נהר טאברג מטה, לכיוון אגם המנזר, ובכל הדרך הקימו את אותו רעש. כאן, על רצועת היבשה הצרה שבין אגם המנזר לאגם וטרן, שכן יונשפינג עם מפעליה הגדולים. האווזים עפו קודם מעל מפעלי הנייר של מונקשו. הפסקת הצהריים בדיוק הסתיימה, והפועלים הגדולים נהרו אל שער המפעל. כששמעו את האווזים, עצרו לרגע להקשיב. "לאן אתם הולכים? לאן אתם הולכים?" קראו הפועלים. האווזים לא הבינו דבר ממה שאמרו, אבל הנער ענה במקומם: "לשם, שאין בו לא מכונות ולא תנורי קיטור." כששמעו הפועלים את התשובה, האמינו שהגעגוע שלהם עצמם גורם לקרקור האווזים להישמע כמו דיבור אנושי. "קחו אותנו אתכם!" "לא השנה," ענה הנער. "לא השנה."
אחר כך עפו האווזים מעל מפעל הגפרורים המוכר, השוכן על חוף וטרן, גדול כמו מצודה, ומרים את ארובותיו הגבוהות אל השמיים. בחצרות לא נראתה נפש חיה, אבל באולם גדול ישבו פועלות צעירות ומילאו קופסאות גפרורים. בגלל מזג האוויר היפה פתחו חלון, ודרכו נכנסה קריאת האווזים הפראיים. זו שישבה הכי קרוב לחלון נשענה החוצה עם קופסת גפרורים ביד, וקראה: "לאן אתם הולכים? לאן אתם הולכים?" "לארץ שאין בה צורך לא באור ולא בגפרורים," אמר הנער. הנערה חשבה שמה ששמעה הוא רק קרקור אווזים, אבל מכיוון שנדמה לה שהבחינה בכמה מילים, קראה בחזרה: "קחו אותי אתכם!" "לא השנה," השיב הנער. "לא השנה."
ממזרח למפעלים נישאת יונשפינג, על המקום המפואר ביותר שעיר יכולה לתפוס. לאגם וטרן הצר יש חופי חול גבוהים ותלולים, גם במזרח וגם במערב, אבל בדרום ממש קירות החול נפרצים, כאילו כדי לפנות מקום לשער גדול, שדרכו מגיעים אל האגם. ובאמצע השער, עם הרים משמאל והרים מימין, עם אגם המנזר מאחוריה ואגם וטרן לפניה, שוכנת יונשפינג.
האווזים הפראיים טסו קדימה מעל העיר הארוכה והצרה, והתנהגו בה בדיוק כפי שהתנהגו בכפרים. אבל בעיר לא היה איש שענה להם. אי אפשר היה לצפות שאנשי עיר יעמדו ברחובות ויקראו אל האווזים הפראיים.
המסע נמשך עוד לאורך חופי וטרן, ואחרי זמן קצר הגיעו לבית ההבראה בסאנה. כמה מהחולים יצאו אל המרפסת ליהנות מאוויר האביב, וכך שמעו את קרקור האווזים. "לאן אתם הולכים?" שאל אחד מהם בקול חלש כל כך שבקושי נשמע. "לארץ שאין בה לא צער ולא מחלה," ענה הנער. "קחו אותנו אתכם!" אמרו החולים. "לא השנה," ענה הנער. "לא השנה."
כשנסעו עוד קצת, הגיעו להוסקוורנה. היא שכנה בעמק. ההרים סביבה היו תלולים ויפים בצורתם. נהר שועט לאורך הגבהים במפלים ארוכים וצרים. סדנאות ומפעלים גדולים שכנו למרגלות קירות ההר, ומפוזרים בתחתית העמק היו בתי הפועלים, מוקפים גינות קטנות, ובמרכז העמק עמד בית הספר. בדיוק כשהאווזים הפראיים הגיעו, צלצל פעמון, וקהל ילדי בית הספר יצא בשורה. היו כל כך הרבה ילדים שכל חצר בית הספר התמלאה בהם. "לאן אתם הולכים? לאן אתם הולכים?" צעקו הילדים כששמעו את האווזים הפראיים. "למקום שאין בו לא ספרים ולא שיעורים," ענה הנער. "קחו אותנו!" צווחו הילדים. "לא השנה, אבל בשנה הבאה," קרא הנער. "לא השנה, אבל בשנה הבאה."
