האישה הזקנה מהכפר
יום חמישי, ארבעה־עשר באפריל.
שלושה נודדים עייפים היו בחוץ בשעת ערב מאוחרת, ומחפשים מקום ללון בו. הם עברו באזור עני ושומם בצפון סמולנד. אבל מקום מנוחה כמו זה שהם רצו, היה אפשר למצוא בלי קושי, כי הם לא היו חלשלושים שדורשים מיטות רכות או חדרים נוחים. "אילו היה באחד מרכסי ההרים הארוכים האלה שיא גבוה וחלק כל כך, ששועל לא יוכל לטפס אליו בשום דרך, היה לנו מקום מצוין לישון בו", אמר אחד מהם. "אילו אחד הביצות הגדולות היה מפשיר, והיה רך ורטוב כל כך ששועל לא היה מעז לצאת עליו, גם זה היה מקום לינה טוב מאוד", אמר השני. "אילו הקרח על אחד האגמים הגדולים שאנחנו חולפים על פניהם היה רופף, כך ששועל לא היה יכול להגיע אליו, היינו מוצאים בדיוק את מה שאנחנו מחפשים", אמר השלישי.
הרע מכול היה שכאשר השמש שקעה, שניים מהנודדים נהיו מנומנמים כל כך, שבכל שנייה היו על סף נפילה על האדמה. השלישי, זה שהצליח להישאר ער, נעשה חסר מנוחה יותר ויותר ככל שהלילה התקרב. "איזה מזל רע שהגענו לארץ שבה האגמים והביצות קפואים, כך שהשועל יכול להסתובב בכל מקום. במקומות אחרים הקרח כבר נמס, אבל עכשיו אנחנו בלב סמולנד הקרה ביותר, שבה האביב עדיין לא הגיע. אני לא יודע איך אצליח למצוא מקום טוב לישון! אם לא אמצא מקום מוגן היטב, סמירה השועל יהיה עלינו לפני הבוקר."
הוא הביט לכל הכיוונים, אבל לא ראה שום מחסה שאפשר ללון בו. זה היה לילה חשוך וקר, עם רוח וטפטוף. מסביבו נעשה הכול נורא וצורם יותר מרגע לרגע.
אולי זה נשמע מוזר, אבל נראה שלנודדים לא היה שום רצון לבקש מקום לינה באחת החוות. הם כבר עברו על פני הרבה כפרים בלי לדפוק אפילו על דלת אחת. גם על בקתות קטנות בצלע ההר, בשולי היערות, שכל נודד עני שמח להיתקל בהן, הם לא שמו לב. כמעט אפשר לומר שמגיע להם שיהיה להם קשה, אחרי שלא חיפשו עזרה במקום שבו אפשר היה לקבל אותה רק בבקשה.
אבל לבסוף, כשהיה חשוך כל כך שנשאר רק שביב אור אחד מתחת לשמיים, ושני הישנוניים המשיכו ללכת בחצי שינה, הם נקלעו לחצר של חווה שהייתה רחוקה מאוד מכל השכנים. והיא לא רק שכנה שם בשממה, היא גם נראתה נטושה. לא עלה עשן מהארובה, לא האיר אור בחלונות, ושום יצור אנושי לא נע במקום. כשהשלישי, זה שהצליח להישאר ער, ראה את המקום, הוא חשב: "עכשיו, יהי מה, אנחנו חייבים לנסות להיכנס לכאן. סביר שלא נמצא משהו טוב מזה."
זמן קצר אחר כך עמדו שלושתם בחצר הבית. שניים מהם נרדמו ברגע שעצרו, אבל השלישי הציץ סביבו בשקיקה, כדי למצוא איפה אפשר להסתתר מהגשם. החווה לא הייתה קטנה. מלבד בית המגורים, האורווה ובית העישון, היו שם שורות ארוכות של אסמים, מחסנים ורפתות. אבל הכול נראה עני ורעוע להחריד. לבתים היו קירות אפורים, מכוסי טחב ונוטים, שנראו כמעט מוכנים לקרוס. בגגות פעורים חורים, והדלתות היו תלויות עקומות על ציריהן השבורים. ברור היה שכבר זמן רב איש לא טרח לתקוע מסמר אחד בקיר במקום הזה.
בינתיים, זה שהיה ער הבין איזה מהבתים הוא הרפת. הוא העיר את חבריו לדרך משנתם, והוביל אותם אל דלת הרפת. למזלו היא לא הייתה נעולה בשום דבר מלבד וו, שאפשר היה בקלות להרים בעזרת מוט. הוא נשם לרווחה למחשבה שבקרוב יהיו בטוחים. אבל כשדלת הרפת נפתחה בחריקה חדה, הוא שמע פרה מתחילה לנעור. "סוף סוף את באה, גבירתי?" אמרה. "חשבתי שאת לא מתכוונת לתת לי ארוחת ערב הלילה."
זה שהיה ער עצר בפתח, מבועת לגמרי כשגילה שהרפת אינה ריקה. אבל מהר מאוד ראה שאין שם יותר מפרה אחת ושלוש או ארבע תרנגולות, ואז התעודד שוב. "אנחנו שלושה נודדים עניים שרוצים להיכנס למקום כלשהו, שבו שום שועל לא יוכל להתנפל עלינו ושום אדם לא יוכל ללכוד אותנו", אמר. "אנחנו תוהים אם זה מקום טוב בשבילנו." "אני לא יכולה שלא להאמין שכן", ענתה הפרה. "נכון, הקירות גרועים, אבל השועל עדיין לא עובר דרכם, ואף אחד לא גר כאן חוץ מאישה זקנה מהכפר, שלא סביר בכלל שתעשה מישהו לשבוי. אבל מי אתם?" המשיכה, והסתובבה בתא שלה כדי לראות את האורחים החדשים. "אני נילס הולגרסון מוממינגהג, שהפכו אותו לשדון", השיב הראשון מבין הבאים, "ואיתי אווז מבוית שאני רוכב עליו בדרך כלל, ואווז אפור." "אורחים נדירים כאלה מעולם לא היו בין ארבעת הקירות שלי", אמרה הפרה, "ואתם ברוכים הבאים, אף שהייתי מעדיפה שזו תהיה גבירתי, שבאה לתת לי ארוחת ערב."
הנער הכניס את האווזים לרפת, שהייתה גדולה למדי, והניח אותם באבוס ריק, שם נרדמו מיד. לעצמו הכין מיטה קטנה מקש וחשב שגם הוא יירדם מיד.
אבל זה היה בלתי אפשרי, כי הפרה המסכנה, שלא קיבלה ארוחת ערב, לא נחה לרגע. היא ניערה את צלעותיה, זזה בתא שלה והתלוננה כמה היא רעבה. הנער לא הצליח להעצים עין, אלא שכב שם וחזר על כל מה שקרה לו בימים האחרונים.
הוא חשב על אוסה רועת האווזים ועל מאטס הקטן, שפגש במפתיע כל כך, והבין שהבקתה הקטנה שהצית כנראה הייתה ביתם הישן בסמולנד. עכשיו נזכר ששמע אותם מדברים על בקתה כזאת, ועל שדה האברש הגדול שמתחתיה. עכשיו אוסה ומאטס חזרו לשם כדי לראות שוב את ביתם הישן, וכשהגיעו אליו, הוא עלה באש.
זה היה אכן צער גדול שגרם להם, וזה כאב לו מאוד. אם יחזור אי פעם להיות בן אדם, ינסה לפצות אותם על הנזק ועל הטעות.
אחר כך נדדו מחשבותיו אל העורבים. וכשחשב על פומלה־דרומלה שהציל את חייו, ופגש את מותו זמן קצר כל כך אחרי שנבחר לראש הלהקה, הוא כל כך הצטער שדמעות מילאו את עיניו. עברו עליו כמה ימים די קשים. אבל בכל זאת, זה היה מזל נדיר שהאווז ודונפין מצאו אותו. האווז סיפר שברגע שהאווזים גילו שאגודלון נעלם, שאלו עליו את כל החיות הקטנות ביער. מהר מאוד נודע להם שלהקת עורבים מסמולנד נשאה אותו משם. אבל העורבים כבר נעלמו מהעין, ואיש לא ידע לומר לאיזה כיוון פנו. כדי שימצאו את הנער מהר ככל האפשר, אקה פקדה על האווזים הפראיים לצאת, שניים שניים, לכיוונים שונים ולחפש אותו. אבל אחרי חיפוש של יומיים, בין אם מצאו אותו ובין אם לא, הם היו אמורים להיפגש בצפון־מערב סמולנד על פסגת הר גבוהה, שדומה למגדל תלול וקטום, ושמה טאברג. אחרי שאקה נתנה להם את ההוראות הטובות ביותר, ותיארה בקפידה איך ימצאו את טאברג, הם נפרדו.
האווז הלבן בחר בדונפין כבת לוויה, והם עפו הנה והנה בדאגה גדולה מאוד לאגודלון. במהלך הנדודים האלה שמעו קיכלי, שישב על צמרת עץ, צועק ומיילל שמישהו, שקרא לעצמו נחטף־בידי־עורבים, לעג לו. הם דיברו עם הקיכלי, והוא הראה להם לאיזה כיוון נסע אותו נחטף־בידי־עורבים. אחר כך פגשו זכר יונה, זרזיר וברווז זכר. כולם יללו על פושע קטן שהפריע לשירתם, ששמו נתפס־בידי־עורבים, נלכד־בידי־עורבים וגנוב־בידי־עורבים. כך הצליחו לעקוב אחרי אגודלון עד שדה האברש באזור סונרבו.
ברגע שהאווז ודונפין מצאו את אגודלון, הם יצאו צפונה כדי להגיע לטאברג. אבל הדרך הייתה ארוכה, והחשכה ירדה עליהם לפני שראו את פסגת ההר. "אם רק נגיע לשם מחר, בוודאי כל הצרות שלנו יסתיימו", חשב הנער, וחפר בתוך הקש כדי שיהיה לו חם יותר. כל הזמן התרוצצה הפרה וקצפה בתא שלה. ופתאום התחילה לדבר אל הנער. "הכול אצלי מקולקל", אמרה הפרה. "לא חלבו אותי ולא טיפלו בי. אין לי מספוא ללילה באבוס, ואף אחד לא הציע מצע תחתיי. גבירתי באה לכאן בדמדומים כדי לסדר לי את הדברים, אבל היא הרגישה כל כך רע שנאלצה לחזור פנימה מיד, והיא לא חזרה."
"זה עצוב שאני קטן וחסר אונים", אמר הנער. "אני לא חושב שאוכל לעזור לך." "אתה לא תשכנע אותי שאתה חסר אונים רק בגלל שאתה קטן", אמרה הפרה. "כל השדונים ששמעתי עליהם היו חזקים כל כך, שהם יכלו למשוך עגלה שלמה של חציר ולהרוג פרה במכה אחת של אגרוף." הנער לא יכול היה שלא לצחוק על הפרה. "הם היו סוג אחר לגמרי של שדונים", אמר. "אבל אני אתיר את הרצועה שלך ואפתח לך את הדלת, כדי שתוכלי לצאת ולשתות באחת הבריכות בחווה, ואז אנסה לטפס אל עליית החציר ולהשליך קצת חציר לאבוס שלך." "כן, זו תהיה עזרה", אמרה הפרה.
הנער עשה כמו שאמר, וכשהפרה עמדה עם אבוס מלא לפניה, חשב שסוף סוף יוכל לישון קצת. אבל בקושי התגנב למיטה, והיא שוב התחילה לדבר אליו.
"תכעס עליי מאוד אם אבקש ממך עוד דבר אחד", אמרה הפרה. "הו, לא, לא אכעס, אם זה רק משהו שאני מסוגל לעשות", אמר הנער. "אז אבקש ממך להיכנס לבקתה, ממש מולנו, ולברר מה שלום גבירתי. אני חוששת שאיזה אסון קרה לה." "לא! את זה אני לא יכול", אמר הנער. "אני לא מעז להראות את עצמי לבני אדם." "'בוודאי אינך מפחד מאישה זקנה וחולה", אמרה הפרה. "אבל אין צורך שתיכנס לבקתה. רק עמוד מחוץ לדלת והצץ פנימה דרך הסדק!" "הו! אם זה כל מה שאת מבקשת ממני, בוודאי אעשה זאת", אמר הנער.
עם זה פתח את דלת הרפת ויצא אל החצר. זה היה לילה נורא! לא האיר ירח ולא כוכבים, הרוח נשבה בסערה והגשם ירד בשצף. והגרוע מכול היה ששבעה ינשופים גדולים ישבו בשורה על אדן הגג של הבקתה. היה נורא כבר לשמוע אותם, כשישבו והתלוננו על מזג האוויר, אבל עוד גרוע מזה היה לחשוב מה יקרה לו אם אחד מהם ישים עליו עין. זה יהיה סופו.
"רחמו על מי שקטן!" אמר הנער כשהעז לצאת אל החצר. והיה לו הצדק לומר זאת, כי הרוח הפילה אותו פעמיים לפני שהגיע אל הבית. באחת הפעמים סחפה אותו אל בריכה כל כך עמוקה שכמעט טבע. אבל בכל זאת הגיע.
הוא טיפס על כמה מדרגות, התגלגל מעל סף והגיע למסדרון. דלת הבקתה הייתה סגורה, אבל בפינה למטה נחתך חלק גדול ממנה, כדי שהחתול יוכל להיכנס ולצאת. לנער לא היה שום קושי לראות מה קורה בתוך הבקתה.
בקושי הספיק להעיף מבט פנימה, והוא נרתע לאחור והסב את ראשו. אישה זקנה ואפורת שיער שכבה פרושה על הרצפה. היא לא זזה ולא גנחה, ופניה זהרו בלובן מוזר. כאילו ירח בלתי נראה שפך עליהן אור קלוש.
הנער זכר שכאשר סבו מת, גם פניו נעשו לבנות באופן מוזר כזה. והוא הבין שהאישה הזקנה ששכבה על רצפת הבקתה כנראה מתה. המוות כנראה בא אליה בפתאומיות כזאת, שלא הספיקה אפילו לשכב על מיטתה.
כשחשב שהוא לבד עם המתה באמצע הלילה החשוך, נבהל נורא. הוא זינק בראש למטה במדרגות ורץ בחזרה אל הרפת.
כשסיפר לפרה מה ראה בבקתה, היא הפסיקה לאכול. "אם כך, גבירתי מתה", אמרה. "אז גם אצלי הכול יסתיים בקרוב." "תמיד יהיה מישהו שידאג לך", אמר הנער בניחומים. "אח! אתה לא יודע", אמרה הפרה, "שאני כבר פי שניים מבגילה של פרה רגילה לפני שמניחים אותה על שולחן השחיטה. אבל גם לא אכפת לי לחיות עוד, אחרי שהיא, שם בפנים, לא תוכל לבוא עוד לטפל בי."
במשך זמן מה לא אמרה דבר, אבל הנער בוודאי הבחין שהיא לא ישנה ולא אכלה. לא עבר זמן רב והיא התחילה לדבר שוב. "היא שוכבת על הרצפה החשופה?" שאלה. "כן", אמר הנער. "היא נהגה לבוא אל הרפת", המשיכה, "ולספר על כל מה שהטריד אותה. אני הבנתי מה שהיא אמרה, אף שלא יכולתי לענות לה. בימים האחרונים היא דיברה על כמה היא מפחדת שלא יהיה איתה אף אחד כשתמות. היא חששה שאף אחד לא יעצום את עיניה ולא ישלב את ידיה על חזה, אחרי שתמות. אולי תיכנס ותעשה את זה?" הנער היסס. הוא זכר שכאשר סבו מת, אמא הקפידה מאוד לסדר הכול כראוי. הוא ידע שזה דבר שצריך לעשות. אבל מצד שני, הוא הרגיש שאין לו רצון ללכת אל המתים בלילה המבעית. הוא לא אמר לא, אבל גם לא עשה צעד אחד לעבר דלת הרפת. במשך כמה שניות שתקה הפרה הזקנה, כאילו חיכתה לתשובה. אבל כשהנער לא אמר דבר, היא לא חזרה על בקשתה. במקום זה התחילה לספר לו על גבירתה.
היה הרבה לספר, קודם כול על כל הילדים שגידלה. הם היו ברפת כל יום, ובקיץ הוציאו את הבקר למרעה בביצה וביערות הקטנים, ולכן הפרה הזקנה ידעה עליהם הכול. כולם היו נהדרים, שמחים וחרוצים. פרה יודעת היטב למה מועילים המטפלים בה.
היה גם הרבה מה לומר על החווה. היא לא תמיד הייתה עניה כמו עכשיו. היא הייתה גדולה מאוד, אף שרובה היה ביצות ויערות קטנים אבנים. לא היה בה מקום רב לשדות, אבל בכל מקום היה מספוא טוב בשפע. בזמן מסוים הייתה פרה לכל תא ברפת, וחדר השוורים, שעכשיו היה ריק, היה פעם מלא שוורים. ואז היו חיים ושמחה, גם בבקתה וגם ברפת. כשהגבירה פתחה את דלת הרפת הייתה מזמזמת ושרה, וכל הפרות געו משמחה כשהקשיבו לבואה.
אבל הבעל הטוב מת כשהילדים היו קטנים כל כך שלא יכלו לעזור, והגבירה נאלצה לקחת על עצמה את ניהול החווה, ואת כל העבודה והאחריות. היא הייתה חזקה כגבר, וחרשה וקצרה. בערבים, כשבאה אל הרפת לחלוב, לפעמים הייתה עייפה כל כך שבכתה. אחר כך ניגבה את דמעותיה במהירות והייתה עליזה שוב. "זה לא משנה. גם לי יבואו ימים טובים, רק שהילדים שלי יגדלו. כן, רק שיגדלו."
אבל ברגע שהילדים גדלו, תקפה אותם געגוע מוזר. הם לא רצו להישאר בבית, אלא יצאו לארץ זרה. אמם לא קיבלה מהם שום עזרה. כמה מילדיה התחתנו לפני שהלכו, והשאירו את ילדיהם מאחור, בבית הישן. ועכשיו הילדים האלה הלכו אחרי הגבירה ברפת, בדיוק כמו ילדיה שלה. הם טיפלו בפרות, והיו אנשים טובים ונהדרים. ובערבים, כשהגבירה הייתה כל כך מותשת שיכלה להירדם באמצע החליבה, הייתה מעוררת את עצמה לאומץ חדש כשחשבה עליהם. "ימים טובים יבואו גם לי", אמרה, ונערה מעליה את השינה, "כשהם יגדלו."
אבל כשהילדים האלה גדלו, הם הלכו אל הוריהם בארץ הזרה. איש לא חזר, איש לא נשאר בבית, והגבירה הזקנה נשארה לבדה בחווה.
כנראה מעולם לא ביקשה מהם להישאר איתה. "חושבת את, רדלינה, שאבקש מהם להישאר כאן איתי, כשהם יכולים לצאת לעולם ולחיות בנוחות?" הייתה אומרת כשעמדה בתא עם הפרה הזקנה. "כאן בסמולנד מצפה להם רק עוני."
אבל כשהנכד האחרון הלך, זה היה סופה של הגבירה. בבת אחת התכופפה והאפירה, וצעדה בהתנודדות, כאילו אין לה עוד כוח לנוע. היא הפסיקה לעבוד. לא רצתה לטפל בחווה, ונתנה לכול להתרוסס ולהתפורר. לא תיקנה את הבתים, ומכרה גם את הפרות וגם את השוורים. היחידה ששמרה הייתה הפרה הזקנה שמדברת עכשיו עם אגודלון. אותה הניחה לחיות כי כל הילדים טיפלו בה.
היא יכלה לשכור משרתות ופועלים שיעזרו לה בעבודה, אבל לא יכלה לשאת זרים סביבה, אחרי שבניה שלה נטשו אותה. אולי היה לה נוח יותר לתת לחווה להתמוטט, כי אף אחד מילדיה לא עמד לחזור ולקחת אותה אחרי מותה. לא אכפת לה היה שהיא עצמה נעשית עניה, כי לא העריכה את מה שהיה רק שלה. אבל היא חששה שהילדים ידעו כמה קשה לה. "אם רק הילדים לא ישמעו על זה! אם רק הילדים לא ישמעו על זה!" נאנחה בהתנודדה ברפת.
הילדים כתבו כל הזמן, והפצירו בה לבוא אליהם, אבל היא לא רצתה. לא רצתה לראות את הארץ שלקחה אותם ממנה. היא כעסה עליה. "אולי זה טיפשי מצדי שאני לא אוהבת את הארץ הזאת שהייתה כל כך טובה להם", אמרה. "אבל אני לא רוצה לראות אותה."
היא לא חשבה על שום דבר מלבד הילדים, ועל כך שהיו חייבים ללכת. כשהגיע הקיץ, הובילה את הפרה למרעה בביצה הגדולה. כל היום ישבה בשולי הביצה, כשידיה בחיקה, ובדרך הביתה הייתה אומרת: "את רואה, רדלינה, אילו היו כאן שדות גדולים ועשירים, במקום הביצות הצחיחות האלה, לא היה להם צורך לעזוב."
היא יכלה להתמלא זעם על הביצה, שהתפרשה כל כך רחב ולא הועילה כלום. היא יכלה לשבת ולדבר על כך שזו אשמת הביצה שהילדים עזבו אותה.
בערב האחרון הזה הייתה רועדת וחלשה מתמיד. היא לא יכלה אפילו לחלוב. היא נשענה על האבוס וסיפרה על שני זרים שביקרו אותה, ושאלו אם יוכלו לקנות את הביצה. הם רצו לייבש אותה, לזרוע בה ולגדל תבואה. זה גרם לה גם דאגה וגם שמחה. "שומעת את, רדלינה", אמרה, "שומעת את, הם אמרו שתבואה יכולה לצמוח בביצה? עכשיו אכתוב לילדים שיחזרו הביתה. עכשיו הם לא יצטרכו להישאר רחוק יותר, כי עכשיו הם יכולים להרוויח את לחמם כאן בבית." את זה היא הלכה לעשות בבקתה--
הנער לא שמע עוד את מה שאמרה הפרה הזקנה. הוא פתח את דלת הרפת, חצה את החצר ונכנס אל המתה שממנה פחד כל כך לא מזמן.
בבקתה לא היה עני כפי שציפה. היא הייתה מצוידת היטב בסוג הדברים שמוצאים בדרך כלל אצל מי שיש לו קרובים באמריקה. בפינה עמד כיסא נדנדה אמריקאי, על השולחן מול החלון היה מונח כיסוי קטיפה רקום, על המיטה היה כיסוי יפה, על הקירות, במסגרות עץ מגולפות, היו תלויות תצלומי הילדים והנכדים שעזבו, ועל הארונית עמדו אגרטלים גבוהים וזוג פמוטים, עם נרות עבים ספיראליים בתוכם.
הנער חיפש קופסת גפרורים והדליק את הנרות האלה, לא מפני שהיה זקוק ליותר אור ממה שכבר היה לו, אלא מפני שחשב שזו דרך לכבד את המתה.
אחר כך ניגש אליה, עצם את עיניה, שילב את ידיה על חזה, וליטף לאחור את השיער האפור והדליל מעל פניה.
הוא כבר לא חשב על כך שהוא מפחד ממנה. הוא היה עצוב מאוד על כך שנאלצה לחיות את זקנתה בבדידות ובגעגועים. הוא, לפחות, ישמור על גופתה בלילה הזה.
הוא חיפש את ספר התהילים וישב לקרוא כמה מזמורים בקול נמוך. אבל באמצע הקריאה עצר, כי התחיל לחשוב על אמא ואבא שלו.
תארו לכם, שהורים יכולים להתגעגע כך לילדיהם! את זה לא ידע מעולם. תארו לכם, שהחיים יכולים להיות כאילו תמו בשבילם כשהילדים רחוקים! תארו לכם, אם גם בבית מתגעגעים אליו כמו שהאישה הזקנה מהכפר התגעגעה!
המחשבה הזאת שימחה אותו, אבל הוא לא העז להאמין בה. הוא לא היה מסוג הילדים שמישהו יכול להתגעגע אליהם.
אבל מה שלא היה, אולי יוכל להיות.
סביבו ראה את תמונות אלה שרחוקים. אלה היו גברים ונשים גדולים וחזקים עם פנים רציניות. היו שם כלות בצעיפים ארוכים, וג'נטלמנים בבגדים יפים, והיו ילדים עם שיער גלי ושמלות לבנות יפות. והוא חשב שכולם מביטים בעיניים עיוורות אל הריק, ולא רוצים לראות.
"מסכנים שכמותכם!" אמר הנער לתצלומים. "אמכם מתה. אתם לא יכולים לתקן את הנעשה עכשיו, כי עזבתם אותה. אבל אמא שלי חיה!"
כאן עצר, הנהן וחייך לעצמו. "אמא שלי חיה", אמר. "גם אבא וגם אמא חיים."