הכד מחרס
בפינה הדרום־מערבית של סמולנד שוכן אזור שנקרא סונרבו. הארץ שם חלקה למדי ושטוחה. מי שרואה אותה בחורף, כשהיא מכוסה שלג, לא יכול לדמיין שמתחת לשלג יש משהו מלבד גינות, שדות שיפון ואחו תלתן, כמו שקורה בדרך כלל בארצות מישוריות. אבל בתחילת אפריל, כשהשלג סוף־סוף נמס בסונרבו, רואים שמה שהסתתר תחתיו הוא רק שדות אברש יבשים וחוליים, סלעים חשופים וביצות גדולות ורטובות. יש שם שדות פה ושם, זה נכון, אבל הם קטנים כל כך שבקושי כדאי להזכיר אותם. ויש גם כמה בתי חווה קטנים, אדומים או אפורים, החבויים בחורשת אשור, כמעט כאילו הם מפחדים להראות את עצמם.
במקום שבו אזור סונרבו נוגע בגבול הלנד יש שדה אברש חולי, רחב כל כך שמי שעומד בקצהו האחד אינו יכול לראות את הקצה האחר. בשדה לא צומח דבר מלבד אברש, וגם לא היה קל לשכנע צמחים אחרים לשגשג שם. קודם כול היה צריך לעקור את האברש. כי כך הוא, האברש: יש לו רק שורש קטן ומכווץ, ענפים קטנים ומכווצים ועלים יבשים ומכווצים, ובכל זאת הוא מדמיין שהוא עץ. לכן הוא מתנהג בדיוק כמו עצים אמיתיים: מתפשט כמו יער על שטחים רחבים, נאמן לחבריו ומחזיק איתם יחד, וגורם לכל צמח זר שרוצה להידחק לתחומו לגווע.
המקום היחיד בשדה האברש שבו האברש אינו שליט יחיד הוא רכס נמוך ואבנים שחוצה אותו. שם אפשר למצוא שיחי ערער, מילה ויער, וכמה אלונים גדולים ויפים. בימים שבהם נילס הולגרסון טייל עם האווזים הפראיים עמד שם צריף קטן, ומסביבו חלקת אדמה מנוקה. אבל האנשים שגרו שם פעם עזבו, מסיבה כלשהי. הצריף הקטן עמד ריק והאדמה נשארה בלי עיבוד.
כשהדיירים עזבו את הצריף הם סגרו את הדלפק של הארובה, חיברו את הקרסים של החלונות ונעלו את הדלת. אבל איש לא חשב על שמשת החלון השבורה, שהייתה סתומה רק בסמרטוט. אחרי הגשמים של כמה קיצים העלה הסמרטוט עובש והתכווץ, ולבסוף הצליח עורב אחד לדחוף אותו החוצה.
הרכס בשדה האברש לא היה באמת שומם כמו שאפשר לחשוב, כי גר בו עם עורבים גדול. כמובן, העורבים לא גרו שם כל השנה. בחורף הם נדדו לארצות רחוקות, בסתיו עברו משדה תבואה אחד למשנהו בכל גוטלנד המערבית והמזרחית ונקרו תבואה, ובקיץ התפזרו בין החוות של אזור סונרבו וחיו על ביצים, על פירות יער ועל גוזלים. אבל בכל אביב, כשהגיעה עת הקינון, הם חזרו לשדה האברש.
העורב שדחף את הסמרטוט מהחלון היה זכר בשם גארם לבן־נוצה, אבל איש לא קרא לו אחרת מאשר פומלה או דרומלה, ובקיצור פומלה־דרומלה, כי תמיד התנהג בצורה מגושמת וטיפשית ולא היה טוב לשום דבר חוץ מלעשות ממנו צחוק. פומלה־דרומלה היה גדול וחזק יותר מכל שאר העורבים, אבל זה לא עזר לו כלל. הוא היה, וגם נשאר, מטרה ללעג. וגם זה לא הועיל לו שבא ממשפחה מיוחסת מאוד. אילו הכול התנהל כהלכה, היה צריך להיות מנהיג הלהקה כולה, כי הכבוד הזה היה שייך מימים ימימה ללבן־נוצה הזקן ביותר. אבל הרבה לפני שפומלה־דרומלה נולד, השלטון יצא ממשפחתו, ועכשיו החזיק בו עורב פראי ואכזר בשם שועט־רוח.
השלטון עבר לידיו כי העורבים שברכס העורבים רצו לשנות את דרך חייהם. אולי רבים חושבים שכל מי שהוא מין עורב חי באותו אופן, אבל זה לא נכון. יש עמי עורבים שלמים שחיים חיים הגונים, כלומר אוכלים רק תבואה, תולעים, זחלים ובעלי חיים מתים. ויש אחרים שחיים חיי שודדים של ממש, שנופלים על ארנבונים קטנים ועל ציפורים קטנות ובוזזים כל קן שעיניהם רואות.
הלבן־נוצה הקדמונים היו קפדנים ומתונים, וכל עוד הנהיגו את הלהקה, היו העורבים חייבים להתנהג כך שציפורים אחרות לא יוכלו לומר עליהם דבר רע. אבל העורבים היו רבים והעוני בהם היה גדול. הם לא רצו להגיע עד הסוף של חיים מוסריים לגמרי, ולכן מרדו בלבן־נוצה והעניקו את השלטון לשועט־רוח, שהיה בוזז הקנים והשודד הגרוע ביותר שאפשר לדמיין, אם אשתו, משב־רוח, לא הייתה גרועה ממנו עוד יותר. תחת שלטונם התחילו העורבים לחיות חיים כאלה שעכשיו פחדו מהם יותר מאשר מניצי יונים ומינשופי עלוקות.
כמובן, לפומלה־דרומלה לא היה מה להגיד בלהקה. כל העורבים סברו שהוא כלל אינו דומה לאבותיו ושאינו מתאים להיות מנהיג. איש לא היה מזכיר אותו אילולא עשה כל הזמן טעויות חדשות. כמה עורבים, ממש שקולים, אמרו לפעמים שאולי דווקא מזל לפומלה־דרומלה שהוא כזה פשלן וטיפש, כי אחרת שועט־רוח ומשב־רוח בקושי היו מרשים לו, בן שושלת המנהיגים הישנה, להישאר בלהקה.
עכשיו, לעומת זאת, התייחסו אליו די בידידות, ובשמחה לקחו אותו איתם למסעות הציד שלהם. שם יכלו כולם לראות כמה הם מיומנים ואמיצים ממנו.
אף אחד מהעורבים לא ידע שפומלה־דרומלה הוא שנקר את הסמרטוט מהחלון, ולו ידעו, היו מתפלאים מאוד. דבר כזה, להעז להתקרב לבית מגורים של בני אדם, הם מעולם לא האמינו שיעשה. הוא שמר את הדבר לעצמו בקפידה רבה, והיו לו סיבות טובות לכך. שועט־רוח התנהג אליו תמיד יפה ביום ובנוכחות האחרים, אבל באחד הלילות החשוכים מאוד, כשהחברים ישבו על ענף הלילה, תקפו אותו שני עורבים וכמעט רצחו אותו. מאז היה עובר בכל לילה, אחרי רדת החשכה, ממקום השינה הרגיל שלו אל הצריף הריק.
והנה, אחר צהריים אחד, כשהעורבים סידרו את הקינים שלהם ברכס העורבים, הם נתקלו במציאה מופלאה. שועט־רוח, פומלה־דרומלה וכמה אחרים עפו אל תוך שקע גדול בפינה אחת של שדה האברש. השקע לא היה אלא בור חצץ, אבל העורבים לא יכלו להסתפק בהסבר פשוט כזה. הם ירדו אליו שוב ושוב והפכו כל גרגיר חול כדי לגלות מדוע בני אדם חפרו אותו. בזמן שהעורבים התעסקו שם למטה, התמוטטה כמות של חצץ מצד אחד. הם מיהרו לשם, והיה להם המזל למצוא בין האבנים והקש שנפלו כד חרס גדול, נעול בסוגר עץ! כמובן שרצו לדעת אם יש בו משהו, וניסו גם לנקר חורים בכד וגם לכופף את הסוגר, אבל לא הצליחו.
הם עמדו חסרי אונים והתבוננו בכד, כששמעו מישהו אומר: "לרדת ולעזור לכם, עורבים?" הם הרימו מבט במהירות. על שפת השקע ישב שועל וקרץ אליהם למטה. הוא היה אחד השועלים היפים ביותר, בצבע ובמבנה, שראו מימיהם. החיסרון היחיד שלו היה שאבדה לו אוזן אחת.
"אם אתה רוצה להועיל לנו," אמר שועט־רוח, "לא נסרב." באותו רגע עפו הוא והאחרים מהשקע. אז קפץ השועל למטה במקומם, נשך את הכד ומשך בנעילה, אבל גם הוא לא הצליח לפתוח אותו.
"אתה יכול להבין מה יש בו?" אמר שועט־רוח. השועל גלגל את הכד קדימה ואחורה והקשיב בקשב רב. "זה בטח כסף," אמר.
זה היה יותר ממה שהעורבים ציפו. "אתה חושב שזה יכול להיות כסף?" אמרו, ועיניהם כמעט יצאו מחוריהן מרוב חמדנות. כי עד כמה שזה נשמע מוזר, אין בעולם דבר שהעורבים אוהבים כמו מטבעות כסף.
"שמעו איך זה מקשקש!" אמר השועל וגלגל את הכד עוד פעם אחת. "רק שאני לא מבין איך נגיע לזה." "זה בטח בלתי אפשרי," אמרו העורבים. השועל עמד וחיכך את ראשו ברגלו השמאלית וחשב. אולי עכשיו יצליח, בעזרת העורבים, להשתלט על השדון הקטן שתמיד חמק ממנו. "אה! אני מכיר מישהו שיכול לפתוח לכם את הכד," אמר השועל. "אז תגיד לנו! תגיד לנו!" קראו העורבים, והם התרגשו כל כך שנפלו לתוך הבור. "אגיד, אם תבטיחו לי קודם שתסכימו לתנאים שלי," אמר.
אז סיפר השועל לעורבים על אגודלון, ואמר שאם יצליחו להביא אותו לשדה האברש, הוא יפתח להם את הכד. אבל בתמורה לעצה הזאת דרש שיסגירו לו את אגודלון ברגע שיקבל בשבילם את מטבעות הכסף. לעורבים לא הייתה סיבה לחוס על אגודלון, ולכן הסכימו להסכם מיד. קל היה מאוד להסכים לזה, אבל קשה יותר היה לגלות היכן אגודלון והאווזים הפראיים שוהים.
שועט־רוח עצמו יצא למסע עם חמישים עורבים, ואמר שיחזור בקרוב. אבל יום אחרי יום עבר בלי שהעורבים שברכס העורבים יראו ממנו צל.
נחטף בידי עורבים
יום רביעי, שלושה־עשר באפריל.
האווזים הפראיים קמו עם שחר, כדי שיהיה להם זמן לאכול משהו לפני שייצאו למסע לכיוון אוסטרגוטלנד. האי במפרץ האווזים, שבו ישנו, היה קטן וצחיח, אבל במים סביבו היו צמחים שאפשר היה לאכול מהם לשובע. הילד, לעומתם, היה במצב גרוע יותר. הוא לא הצליח למצוא שום דבר אכיל.
כשעמד שם רעב ונמנמני והסתכל לכל הכיוונים, נפל מבטו על זוג סנאים ששיחקו על הלשון המיוערת שממול לאי הסלע. הוא תהה אם נשארו לסנאים עוד מאגרי חורף, וביקש מהאווז הלבן לקחת אותו אל הלשון, כדי שיוכל לבקש מהם כמה אגוזי לוז.
מיד שחה הלבן איתו מעבר למצר. אבל כפי שהמזל רצה, נהנו הסנאים כל כך לרדוף זה את זה מעץ לעץ, עד שלא טרחו להקשיב לילד. הם התרחקו עמוק יותר לתוך החורשה. הוא מיהר אחריהם, ועד מהרה נעלם מעיני האווז, שנשאר מאחור וחיכה על החוף.
הילד התקדם בין גבעולי כלניות לבנות, שהיו גבוהים כל כך שהגיעו לו עד הסנטר, כשהרגיש שמישהו תופס אותו מאחור ומנסה להרים אותו. הוא הסתובב וראה שעורב אחז בו בצווארון החולצה. הוא ניסה להשתחרר, אבל לפני שהספיק, רץ אליו עורב נוסף, תפס אותו בגרב והפיל אותו.
אילו נילס הולגרסון היה קורא מיד לעזרה, האווז הלבן בוודאי היה מצליח להציל אותו. אבל הילד כנראה חשב שהוא יכול להגן על עצמו, בלי עזרה, מפני שני עורבים. הוא בעט והכה, אבל העורבים לא שחררו, ועד מהרה הצליחו לעלות איתו לאוויר. ולמרבה הרע, הם עפו בפזיזות כזאת שראשו נחבט בענף. הוא קיבל מכה חזקה בראש, הכול החשיך לו מול העיניים והוא איבד את ההכרה.
כשפקח שוב את עיניו, מצא את עצמו גבוה מעל הארץ. הוא חזר להכרה לאט, ובתחילה לא ידע לא איפה הוא ולא מה הוא רואה. כשהביט למטה, ראה שמתחתיו פרוש שטיח צמר ענקי, ארוג בירוק ובאדום, בדוגמאות גדולות ולא סדירות. השטיח היה עבה ויפה מאוד, אבל הוא חשב שחבל שהשתמשו בו כל כך גרוע. הוא היה ממש קרוע, קרעים ארוכים עברו בו, ובמקומות אחדים נתלשו חתיכות גדולות. והמוזר מכול היה שהוא נראה פרוש על רצפת מראות. כי מתחת לחורים ולקרעים בשטיח נצצה זכוכית בהירה ונוצצת.
הדבר הבא שהילד הבחין בו היה שהשמש מתגלגלת לה בשמיים. מיד התחילה זכוכית המראה שמתחת לחורים ולקרעים בשטיח לנצנץ באדום ובזהב. זה נראה מפואר מאוד, והילד התלהב מצירוף הצבעים היפה, אף שלא ממש הבין מה הוא רואה. אבל עכשיו ירדו העורבים נמוך יותר, והוא ראה מיד שהשטיח הגדול שתחתיו הוא הארץ, לבושה בעצי מחט ירוקים וחומים ובעצי עלים עירומים, והחורים והקרעים הם מפרצים נוצצים ואגמים קטנים.
הוא נזכר שבפעם הראשונה שנסע באוויר חשב שסקונה נראית כמו פיסת בד משובץ. אבל הארץ הזאת, שדומה לשטיח קרוע, מה היא יכולה להיות?
הוא התחיל לשאול את עצמו המון שאלות. למה הוא לא יושב על גבו של האווז? למה להקה גדולה של עורבים עפה סביבו? ולמה מושכים אותו ומכים אותו לכל עבר, עד שהוא קרוב להתפרק?
ואז, בבת אחת, הכול התבהר לו. עורבים חטפו אותו, שניים מהם. האווז הלבן עדיין על החוף וממתין, והיום האווזים הפראיים אמורים לנסוע לאוסטרגוטלנד. נושאים אותו לדרום־מערב, את זה הבין כי דיסקת השמש הייתה מאחוריו. שטיח היער הגדול שמתחתיו היה בוודאי סמולנד.
"מה יהיה עכשיו עם האווז, כשאני לא יכול לדאוג לו?" חשב הילד, והתחיל לקרוא לעורבים שיחזירו אותו מיד אל האווזים הפראיים. הוא לא היה מודאג כלל בשביל עצמו. הוא האמין שהם נושאים אותו רק מתוך שובבות.
העורבים לא שמו לב כלל לדרישותיו, אלא המשיכו לעוף במהירות הגדולה ביותר. אחרי זמן מה אחד מהם הניף את כנפיו באופן שהתכוון: "זהירות! סכנה!" מיד אחר כך ירדו ביער אשוח, פילסו את דרכם בין ענפים דוקרניים עד הקרקע, והניחו את הילד מתחת לאשוח עבה, שבו הוא היה מוסתר היטב עד שאפילו בז לא היה יכול לראות אותו.
חמישים עורבים הקיפו אותו, ומקורותיהם מופנים אליו כדי לשמור עליו. "עכשיו אולי אשמע, עורבים, מה המטרה שלכם בכך שנשאתם אותי," אמר. אבל בקושי הספיק לסיים את המשפט עד שעורב גדול סינן אליו: "שתוק! או שאקדח לך את העיניים."
היה ברור שהעורב מתכוון למה שהיא אומרת, ולא נותר לילד אלא לציית. אז ישב שם והביט בעורבים, והעורבים הביטו בו.
ככל שהסתכל עליהם יותר, כך חיבב אותם פחות. היה נורא כמה מאובקים ופרועים היו שמלות הנוצות שלהם, כאילו לא ידעו לא רחצה ולא שימון. אצבעותיהם וטפריהם היו מלוכלכים בבוץ יבש, וקצות פיהם היו מכוסים שאריות אוכל. אלה היו ציפורים שונות מאוד מהאווזים הפראיים, את זה הבחין. הוא חשב שיש להן מראה אכזרי, ערמומי, מתבונן ועז, בדיוק כמו רוצחים ונוודים.
"זו בוודאי להקת שודדים אמיתית שנפלתי בה," חשב.
ברגע זה שמע את קריאת האווזים הפראיים מעליו. "איפה אתה? אני כאן. איפה אתה? אני כאן."
הוא הבין שאקה והאחרים יצאו לחפש אותו, אבל לפני שהספיק לענות להם, העורב הגדול שנראה כמנהיג הלהקה סינן באוזנו: "תחשוב על העיניים שלך!" ולא נותר לו אלא לשתוק.
אולי האווזים הפראיים לא ידעו שהוא קרוב אליהם כל כך, ופשוט במקרה עברו מעל היער הזה. הוא שמע את קריאתם עוד כמה פעמים, ואז היא גוועה. "ובכן, עכשיו תצטרך להסתדר לבד, נילס הולגרסון," אמר לעצמו. "עכשיו תוכיח אם למדת משהו במהלך השבועות האלה באוויר הפתוח."
רגע אחר כך נתנו העורבים את האות להתפזר, ומכיוון שכוונתם הייתה כנראה עדיין לשאת אותו כך שאחד אוחז בצווארון החולצה ואחד בגרב, אמר הילד: "אין בכם אחד חזק מספיק לשאת אותי על גבו? כבר נסעתם איתי כל כך גרוע שאני מרגיש כאילו אני מרוסק. רק תנו לי לרכב! אני לא אקפוץ מגב העורב, את זה אני מבטיח לכם."
"אה! אל תחשוב שאכפת לנו איך נוח לך," אמר המנהיג. אבל עכשיו התקדם הגדול שבעורבים, פרוע וגס, עם נוצה לבנה בכנפו, ואמר: "בוודאי יהיה הכי טוב לכולנו, שועט־רוח, אם אגודלון יגיע לשם שלם ולא חצי, ולכן אני אשא אותו על גבי." "אם אתה מסוגל, פומלה־דרומלה, אין לי התנגדות," אמר שועט־רוח. "אבל אל תאבד אותו!"
בזה כבר הושג הרבה, והילד באמת הרגיש שוב טוב יותר. "אין טעם לאבד את האומץ רק כי עורבים חטפו אותי," חשב. "אני בוודאי אצליח להסתדר עם היצורים הקטנים והמסכנים האלה."
העורבים המשיכו לעוף לדרום־מערב מעל סמולנד. זה היה בוקר מרהיב, שמשי ושקט, והציפורים למטה על האדמה שרו את שירי האהבה הכי טובים שלהן. ביער גבוה וחשוך ישב הקיכלי בעצמו, כנפיו שמוטות וגרונו תפוח, והתחיל שיר אחר שיר. "כמה אתה יפה! כמה אתה יפה! כמה אתה יפה!" שר. "אין יפה כמוך. אין יפה כמוך. אין יפה כמוך." ברגע שסיים את השיר הזה, התחיל אותו מחדש.
אבל בדיוק אז רכב הילד מעל היער, וכששמע את השיר כמה פעמים והבין שהקיכלי אינו מכיר שיר אחר, הניח את שתי ידיו סביב פיו כמגפון וקרא למטה: "כבר שמענו את זה. כבר שמענו את זה." "מי זה? מי זה? מי זה? מי צוחק עליי?" שאל הקיכלי וניסה לראות את הקורא. "זה נחטף־בידי־עורבים שצוחק על השיר שלך," ענה הילד. אז סובב מנהיג העורבים את ראשו ואמר: "תיזהר עם העיניים שלך, אגודלון!" אבל הילד חשב: "אה! לא אכפת לי. אני רוצה להראות לכם שאני לא מפחד מכם!"
הם התקדמו עוד ועוד לתוך היבשה, ובכל מקום היו יערות ואגמים. בחורשת ליבנה ישבה היונה על ענף עירום, ולפניה עמדה היונה הנקבה. הוא ניפח את נוצותיו, הטה את ראשו, הרים והוריד את גופו עד שנוצות החזה שלו שקשקו על הענף. כל הזמן גרגר: "את, את, את היפה ביותר בכל היער. אין ביער יפה כמוך, כמוך, כמוך!"
אבל באוויר עבר הילד ברכיבה, וכששמע את מר יונה לא יכול היה לשתוק. "אל תאמינו לו! אל תאמינו לו!" קרא.
"מי, מי, מי משקר עליי?" גרגר מר יונה וניסה לראות את מי שצועק עליו. "זה נתפס־בידי־עורבים שמשקר עליך," ענה הילד. שוב סובב שועט־רוח את ראשו אל הילד וציווה עליו לשתוק, אבל פומלה־דרומלה, שנשא אותו, אמר: "תן לו לפטפט, אז כל הציפורים הקטנות יחשבו שאנחנו העורבים הפכנו לציפורים שנונות ומצחיקות." "אה! הן לא כאלה טיפשות," אמר שועט־רוח, אבל הרעיון מצא חן בעיניו בכל זאת, כי מאותו רגע הניח לילד לקרוא כמה שרצה.
הם עפו בעיקר מעל יערות ואזורים מיוערים, אבל היו גם כנסיות וקהילות ובקתות קטנות בשולי היער. במקום אחד ראו אחוזה ישנה ויפה. היא שכנה כשהיער מאחוריה והים לפניה, ולה קירות אדומים וגג עם צריחונים, שקמים גדולים בשטח האחוזה ושיחי דומדמניות גדולים ועבים בפרדס. על ראש התרנגול שעל הגג ישב הזרזיר ושר בקול רם כל כך שכל צליל נשמע לאשתו, שישבה על ביצה בלב עץ אגס. "יש לנו ארבע ביצים קטנות ויפות," שר הזרזיר. "יש לנו ארבע ביצים קטנות ויפות ועגולות. כל הקן מלא בביצים נאות."
כשהזרזיר שר את השיר בפעם האלף, רכב הילד מעל המקום. הוא הניח את ידיו סביב פיו, כמו חלילית, וקרא: "העקעק יקח אותן. העקעק יקח אותן."
"מי רוצה להפחיד אותי?" שאל הזרזיר וחבט בכנפיו בחוסר מנוחה. "זה נלכד־בידי־עורבים שמפחיד אותך," אמר הילד. הפעם לא ניסה מנהיג העורבים להשתיק אותו. במקום זה, הוא והלהקה שלו נהנו כל כך שקרקרו בסיפוק.
ככל שהתקדמו עמוק יותר ליבשה, כך האגמים היו גדולים יותר, והאיים והלשונות רבים יותר. ועל שפת אגם עמד ברווז זכר והשתחווה לפני הברווזה. "אהיה נאמן לך כל ימי חיי. אהיה נאמן לך כל ימי חיי," אמר הברווז. "זה לא יחזיק עד סוף הקיץ," צעק הילד. "מי אתה?" קרא הברווז. "שמי נגנב־בידי־עורבים," צעק הילד.
בשעת הצהריים נחתו העורבים בחורשת מזון. הם הלכו שם וסידרו לעצמם אוכל, אבל איש מהם לא חשב לתת לילד משהו. אז בא פומלה־דרומלה רוכב אל המנהיג עם ענף של ורד בר, ועליו כמה ניצנים יבשים. "הנה משהו בשבילך, שועט־רוח," אמר. "זה אוכל יפה, ומתאים לך." שועט־רוח הרחרח בבוז. "אתה חושב שאני רוצה לאכול ניצנים ישנים ויבשים?" אמר. "ואני שחשבתי שתשמח בהם!" אמר פומלה־דרומלה, וזרק את ענף הורד כאילו בייאוש. אבל הענף נפל ממש לפני הילד, והוא לא איחר לחטוף אותו ולאכול עד שנשבע.
כשסיימו העורבים לאכול, התחילו לפטפט. "על מה אתה חושב, שועט־רוח? אתה שקט כל כך היום," אמר אחד מהם למנהיג. "אני חושב על כך שבסביבה הזאת חיה פעם תרנגולת שאהבה מאוד את גבירתה, וכדי לשמח אותה באמת, הלכה והטילה קן מלא ביצים והסתירה אותו מתחת לרצפת המחסן. גבירת הבית תהתה כמובן איפה התרנגולת נמצאת זמן כה רב. היא חיפשה אותה אבל לא מצאה. תנחש, מקור־ארוך, מי מצא אותה ואת הביצים?"
"נדמה לי שאני יכול לנחש, שועט־רוח, אבל כשתסיים לספר על זה, אספר לך משהו דומה. אתה זוכר את החתולה הגדולה והשחורה בבית הכומר של הינריד? היא הייתה לא מרוצה כי תמיד לקחו ממנה את הגורים שזה עתה נולדו והטביעו אותם. רק פעם אחת הצליחה להסתיר אותם, וזה היה כשהניחה אותם בערימת שחת בחוץ. היא הייתה די מרוצה מהגורים הצעירים האלה, אבל אני מאמין שאני נהניתי מהם יותר ממנה."
עכשיו התלהבו כל כך שכולם דיברו בבת אחת. "איזה כישרון זה, לגנוב גורי חתולים?" אמר אחד. "פעם רדפתי אחרי ארנבון צעיר שכמעט גדל לגמרי. זה אומר לעקוב אחריו ממחבוא למחבוא." הוא לא המשיך הרחק, כי אחר לקח ממנו את רשות הדיבור. "אולי זה כיף להציק לתרנגולות ולחתולים, אבל אני מוצא שזה מופלא עוד יותר שעורב יכול להטריד בן אדם. פעם גנבתי כפית כסף..."
אבל עכשיו חשב הילד שהוא טוב מדי מכדי לשבת ולהקשיב לקשקוש כזה. "עכשיו תקשיבו לי, עורבים!" אמר. "אני חושב שאתם צריכים להתבייש לדבר על כל הרשעות שלכם. חייתי שלושה שבועות בין אווזים פראיים, ועליהם מעולם לא שמעתי ולא ראיתי דבר מלבד טוב. בטח יש לכם מנהיג רע, אם הוא מרשה לכם לשדוד ולרצוח כך. אתם צריכים להתחיל לחיות חיים חדשים, כי אני יכול לספר לכם שבני אדם התעייפו כל כך מהרשע שלכם שהם מנסים בכל כוחם לעקור אתכם. ואז יבוא קץ לכם בקרוב."
כששמעו שועט־רוח והעורבים את זה, הם זעמו כל כך שהתכוונו להתנפל עליו ולקרוע אותו לגזרים. אבל פומלה־דרומלה צחק וקרקר ועמד לפניו. "אוי, לא, לא!" אמר, ונראה מפוחד לגמרי. "מה אתם חושבים שמשב־רוח תגיד אם תקרעו את אגודלון לגזרים לפני שהוא הספיק להשיג לנו את מטבעות הכסף?" "בטח אתה, פומלה־דרומלה, זה שמפחד מנשים," אמר שועט־רוח. אבל בכל מקרה, הוא והאחרים השאירו את אגודלון בשקט.
זמן קצר אחר כך המשיכו העורבים הלאה. עד עכשיו חשב הילד שסמולנד אינה ארץ עניה כל כך כמו ששמע. נכון, היא הייתה מיוערת ומלאה רכסי הרים, אבל לצד האיים והאגמים שכנו אדמות מעובדות, ושממה של ממש לא פגש. אבל ככל שהתקדמו עמוק יותר ליבשה, כך מעטו הכפרים והבקתות. לבסוף חשב שהוא רוכב מעל מדבר של ממש, שבו לא ראה דבר מלבד ביצות, שדות אברש וגבעות ערער.
השמש כבר שקעה, אבל עדיין היה אור יום מלא כשהגיעו העורבים אל שדה האברש הגדול. שועט־רוח שלח עורב לפניהם, כדי לספר שהצליח, וכשהדבר נודע, עפה משב־רוח, עם כמה מאות עורבים מרכס העורבים, לקראת הבאים. בתוך הקרקור המחריש אוזניים שהעורבים השמיעו, אמר פומלה־דרומלה לילד: "היית כל כך מצחיק וכל כך עליז במהלך הנסיעה שאני באמת מחבב אותך. לכן אני רוצה לתת לך עצה טובה. ברגע שננחת, יבקשו ממך לעשות קצת עבודה שאולי תיראה לך קלה מאוד, אבל היזהר לא לעשות אותה!"
זמן קצר אחר כך הניח פומלה־דרומלה את נילס הולגרסון בתחתית בור חול. הילד השליך את עצמו, התהפך ושכב שם כאילו פשוט גמור מעייפות. כל כך הרבה עורבים התעופפו סביבו שהאוויר רשרש כמו סופה, אבל הוא לא הרים את מבטו.
"אגודלון," אמר שועט־רוח, "קום עכשיו! אתה תעזור לנו בעניין שיהיה קל מאוד בשבילך."
הילד לא זז, אלא העמיד פנים שהוא ישן. אז אחז בו שועט־רוח בזרוע וגרר אותו על החול אל כד חרס עתיק, שעמד בבור. "קום, אגודלון," אמר, "ופתח את הכד הזה!" "למה אתם לא יכולים לתת לי לישון?" אמר הילד. "אני עייף מכדי לעשות משהו הלילה. חכו עד מחר!"
"פתח את הכד!" אמר שועט־רוח וניער אותו. "איך ילד קטן ומסכן יצליח לפתוח כד כזה? הרי הוא גדול בדיוק כמוני." "פתח אותו!" ציווה שועט־רוח שוב, "או שיהיה רע מאוד בשבילך." הילד קם, התנודד אל הכד, גישש בסוגר והניח לזרועותיו ליפול. "בדרך כלל אני לא חלש כל כך," אמר. "אם רק תניחו לי לישון עד הבוקר, אני חושב שאצליח להתמודד עם הסוגר הזה."
אבל שועט־רוח היה חסר סבלנות, והוא זינק קדימה וצבט את הילד ברגל. יחס כזה לא רצה הילד לסבול מעורב. הוא התנתק במהירות, רץ כמה צעדים אחורה, שלף את הסכין מהנדן והחזיק אותה מושטת לפניו. "כדאי לך להיזהר!" צעק אל שועט־רוח.
גם זה היה כל כך זועם שלא התחמק מהסכנה. הוא זינק אל הילד כאילו היה עיוור, ורץ ישר כל כך אל הסכין, שהיא נכנסה דרך עינו לתוך הראש. הילד משך את הסכין אחורה במהירות, אבל שועט־רוח רק חבט בכנפיו, ואז נפל מת.
"שועט־רוח מת! הזר הרג את המנהיג שלנו, שועט־רוח!" קראו העורבים הקרובים, ואז קמה מהומה נוראה. חלקם יללו, אחרים קראו לנקמה. כולם רצו או התעופפו אל הילד, ופומלה־דרומלה בראשם. אבל הוא התנהג רע כרגיל. רק התעופף ופרש את כנפיו מעל הילד, ומנע מהאחרים להתקדם ולתקוע בו את מקורותיהם.
הילד חשב שהדברים נראים רעים מאוד בשבילו עכשיו. הוא לא יכול היה לברוח מהעורבים, ולא היה מקום להסתתר בו. אז נזכר בכד החרס. הוא אחז היטב בסוגר ומשך אותו החוצה. אז קפץ לתוך הכד כדי להסתתר בו. אבל הכד היה מקום מסתור גרוע, כי הוא היה כמעט מלא עד שפתו במטבעות כסף קטנים ודקים. הילד לא הצליח לרדת עמוק מספיק, ולכן התכופף והתחיל לזרוק את המטבעות החוצה.
עד עכשיו התעופפו העורבים סביבו בנחיל צפוף ונקרו בו, אבל כשזרק את המטבעות, שכחו מיד את צמאונם לנקמה, ומיהרו לאסוף את הכסף. הילד זרק חופנים שלמים, וכל העורבים, כן, אפילו משב־רוח בעצמה, אספו אותם. וכל מי שהצליח לאסוף מטבע רץ בכל המהירות אל הקן כדי להסתיר אותו.
כשזרק הילד את כל מטבעות הכסף מהכד, הרים מבט. לא נותר בבור החול יותר מעורב אחד. זה היה פומלה־דרומלה, עם הנוצה הלבנה בכנפו, זה שנשא את אגודלון. "עשית לי שירות גדול יותר ממה שאתה מבין," אמר העורב, בקול שונה מאוד ובנימה שונה מזו שהשתמש בה עד עכשיו, "ואני רוצה להציל את חייך. שב על גבי, ואקח אותך למסתור שבו תהיה בטוח הלילה. מחר אסדר שתחזור אל האווזים הפראיים."
הצריף
יום חמישי, ארבעה־עשר באפריל.
למחרת בבוקר, כשהילד התעורר, הוא שכב במיטה. כשראה שהוא בבית עם ארבעה קירות סביבו וגג מעליו, חשב שהוא בבית. "מעניין אם אמא תבוא בקרוב עם קפה," מלמל לעצמו כשהיה חצי ער. ואז נזכר שהוא בצריף נטוש ברכס העורבים, ושפומלה־דרומלה עם הנוצה הלבנה נשא אותו לשם בלילה הקודם.
הילד היה כואב בכל גופו אחרי המסע שעשה ביום הקודם, והוא חשב שנעים לשכב בשקט בזמן שהוא מחכה לפומלה־דרומלה, שהבטיח לבוא ולקחת אותו.
וילונות מכותנה משובצת היו תלויים לפני המיטה, והוא משך אותם הצידה כדי להציץ אל הצריף. מיד התברר לו שמעולם לא ראה צריף כזה. הקירות היו מורכבים רק מכמה שורות של בולי עץ, ואז התחיל הגג. לא היה תקרה פנימית, וכך יכול היה להסתכל עד לקורת הגג. הצריף היה קטן כל כך שנראה כאילו נבנה בשביל כמוהו ולא בשביל בני אדם אמיתיים. אבל האח והארובה היו כל כך גדולות, שחשב שמעולם לא ראה גדולות יותר. דלת הכניסה הייתה בקיר הקצה, לצד האח, והייתה צרה עד כדי כך שהיא דמתה יותר לפשפש מאשר לדלת. בקיר הקצה השני ראה חלון נמוך ורחב עם הרבה שמשות. כמעט לא היה ריהוט נייד בצריף. הספסל בצד אחד והשולחן מתחת לחלון היו גם הם קבועים, וכך גם המיטה הגדולה שבה שכב והארון הצבעוני.
הילד לא יכול היה שלא לתהות למי שייך הצריף ולמה הוא נטוש. בהחלט נראה שהאנשים שגרו שם ציפו לחזור. קנקן הקפה וסיר הדייסה עמדו על האח, והיו קצת עצים בתוך האח. מגרפת התנור ואת האופה עמדו בפינה, הכישור היה מונח על ספסל, ועל המדף שמעל החלון היו פשתן וקנבוס, כמה פקעות חוט, נר וצרור גפרורים.
כן, בהחלט נראה שמי שגרו שם התכוונו לחזור. היו מצעים על המיטה, ועל הקירות עדיין היו תלויים פסי בד ארוכים, ועליהם צוירו שלושה רוכבים בשם קספר, מלכיור ובלתזר. אותם סוסים ורוכבים צוירו פעמים רבות. הם רכבו סביב הצריף כולו, והמשיכו את רכיבתם עד לקורות התקרה.
אבל בגג ראה הילד משהו שהחזיר אותו להכרה בן רגע. זה היו כמה כיכרות גדולות של לחם שטוח שהיו תלויות שם על שפוד. הן נראו ישנות ומעופשות, אבל זה היה לחם בכל זאת. הוא נתן להן מכה במגרפת התנור וחתיכה אחת נפלה לרצפה. הוא אכל ומילא את התרמיל שלו. זה היה לא ייאמן כמה טעים היה הלחם בכל זאת.
הוא הביט סביב בצריף עוד פעם, כדי לנסות לגלות אם יש עוד משהו שיוכל להיות לו שימושי לקחת. "אני יכול לקחת מה שאני צריך, כיוון שלאף אחד אחר לא אכפת," חשב. אבל רוב החפצים היו גדולים וכבדים מדי. הדברים היחידים שיכול לשאת היו אולי כמה גפרורים.
הוא טיפס על השולחן והתנדנד בעזרת הווילונות אל מדף החלון. בעודו עומד שם ותוחב את הגפרורים לתרמילו, נכנס העורב עם הנוצה הלבנה דרך החלון. "ובכן הנה אני סוף־סוף," אמר פומלה־דרומלה כשנחת על השולחן. "לא יכולתי להגיע מוקדם יותר כי אנחנו העורבים בחרנו מנהיג חדש במקום שועט־רוח." "את מי בחרתם?" אמר הילד. "ובכן, בחרנו מי שלא יתיר שוד ועוול. בחרנו את גארם לבן־נוצה, שנקרא לאחרונה פומלה־דרומלה," ענה, ותיקן את גופו עד שנראה מלכותי לגמרי. "זו הייתה בחירה טובה," אמר הילד ובירך אותו. "אתה בהחלט יכול לאחל לי מזל," אמר גארם. אחר כך סיפר לילד על הזמן שהיה להם עם שועט־רוח ומשב־רוח.
באמצע הסיפור שמע הילד קול מחוץ לחלון, שנשמע לו מוכר. "הוא כאן?" שאל השועל. "כן, הוא מוסתר שם בפנים," ענה קול של עורב. "היזהר, אגודלון!" קרא גארם. "משב־רוח עומדת בחוץ עם השועל הזה שרוצה לאכול אותך." יותר לא הספיק לומר, כי סמירה התנפל על החלון. מסגרת החלון הישנה והרקובה נשברה, ובשנייה הבאה עמד סמירה על אדן החלון. את גארם לבן־נוצה, שלא הספיק להתעופף, הרג מיד. אחר כך קפץ לרצפה והסתכל סביב אחר הילד. הילד ניסה להסתתר מאחורי ספירלה גדולה של קנבוס, אבל סמירה כבר הבחין בו ונשכב לקראת הקפיצה האחרונה. הצריף היה קטן כל כך ונמוך כל כך, שהילד הבין שהשועל יכול להגיע אליו בלי שום קושי. אבל באותו רגע לא היה הילד חסר כלי הגנה. הוא הצית גפרור במהירות, נגע בווילונות, וכשהם עלו באש, זרק אותם על סמירה השועל. כשהאש אפפה את השועל, תקפה אותו אימה מטורפת. הוא כבר לא חשב על הילד, אלא נמלט בפראות מהצריף.
אבל נראה שהילד ברח מסכנה אחת כדי להיכנס לגדולה ממנה. מצרור הקנבוס שזרק על סמירה התפשטה האש אל וילונות המיטה. הוא קפץ למטה וניסה לכבות אותה, אבל היא בערה מהר מדי עכשיו. עד מהרה התמלא הצריף עשן, וסמירה השועל, שנשאר מחוץ לחלון, התחיל להבין מה קורה בפנים. "ובכן, אגודלון," קרא, "במה אתה בוחר עכשיו: להישרף חי שם בפנים, או לצאת אליי לכאן? כמובן, אני מעדיף את העונג לאכול אותך, אבל בכל דרך שהמוות יפגוש אותך, הוא יהיה יקר לי."
הילד לא יכול היה שלא להודות שהשועל צודק, כי האש התקדמה במהירות. כל המיטה בערה עכשיו, ועשן עלה מהרצפה, ולאורך פסי הבד המצוירים זחלה האש מרוכב לרוכב. הילד קפץ אל תוך האח וניסה לפתוח את דלת התנור, כששמע מפתח שמסתובב לאט במנעול. בוודאי בני אדם באים. ובמצוקה הנוראה שבה היה נתון, הוא לא פחד, אלא רק שמח. הוא כבר היה על הסף כשהדלת נפתחה. הוא ראה זוג ילדים מולו, אבל איך נראו כשראו את הצריף בלהבות, לא התעכב לברר, אלא מיהר לעבור על פניהם החוצה.
הוא לא העז לרוץ רחוק. הוא ידע, כמובן, שסמירה השועל אורב לו, והבין שעליו להישאר קרוב לילדים. הוא הסתובב לראות איזה סוג של אנשים הם, אבל לא הסתכל עליהם שנייה אחת עד שרץ אליהם וקרא: "אה, שלום, אוסה רועת האווזים! אה, שלום, מאטס הקטן!"
כי כשראה הילד את הילדים האלה, הוא שכח לגמרי איפה הוא. עורבים וצריף בוער וחיות מדברות נעלמו מזיכרונו. הוא הלך בשדה קשיים במערב וממינגהג, ורעה להקת אווזים, ולצדו בשדה הלכו אותם ילדים מסמולנד עם האווזים שלהם. ברגע שראה אותם, רץ אל גדר האבנים וצעק: "אה, שלום, אוסה רועת האווזים! אה, שלום, מאטס הקטן!"
אבל כשראו הילדים יצור קטן כזה בא אליהם בידיים פרושות, הם אחזו זה בזה, נסוגו כמה צעדים לאחור, והיו מפוחדים עד מוות.
כשהבחין הילד באימה שלהם, התעורר ונזכר מי הוא. ואז נדמה לו שדבר גרוע יותר לא יכול לקרות לו מאשר שהילדים האלה יראו איך כושף. בושה וצער על שאינו עוד בן אדם הכריעו אותו. הוא הסתובב וברח. הוא לא ידע לאן.
אבל פגישה שמחה חיכתה לילד כשירד אל שדה האברש. כי שם, באברש, הבחין במשהו לבן, ואליו הגיע האווז הלבן, בליווי דונפין. כשראה הלבן את הילד רץ במהירות כזאת, חשב שמפלצות איומות רודפות אחריו. הוא השליך אותו בחיפזון על גבו ועף איתו.