יום שלישי, שנים עשר באפריל.
אווזי הבר עשו מסע טוב מעל הים, וירדו באזור טיוסט, בצפון סמולנד. נראה שהאזור הזה לא הצליח להחליט אם הוא רוצה להיות יבשה או ים. מפרצים צרים חדרו לכל עבר וחתכו את הארץ לאיים, לחצאי איים, ללשונות יבשה ולמצוקים. הים היה כל כך חזק, שרק הגבעות וההרים הצליחו להישאר מעליו. כל השפלות הוסתרו מתחת למעטה המים.
היה זה ערב כשאווזי הבר באו מן הים, והארץ עם הגבעות הקטנות שכבה יפה בין המפרצים הנוצצים. פה ושם, על האיים, ראה הילד בקתות וצריפים, וככל שהתרחק פנימה אל היבשה, כך נעשו בתי המגורים גדולים וטובים יותר. לבסוף הפכו לאחוזות גדולות ולבנות. לאורך החופים השתרע בדרך כלל שריג של עצים, ומאחוריו שכבו חלקות שדה, ועל ראשי הגבעות הקטנות עמדו שוב עצים. הוא לא יכול היה שלא לחשוב על בלקינגה. גם כאן נפגשו יבשה וים בדרך יפה ושלווה כל כך, כאילו ניסו להראות זה לזה את הטוב והיפה ביותר שיש להם.
אווזי הבר ירדו על אי של אבן גיר, רחוק למדי בתוך מפרץ האווזים. כבר במבט הראשון על החוף הבחינו שהאביב התקדם בצעדים גדולים בזמן שהיו רחוקים באיים. העצים הגדולים והיפים עוד לא התכסו בעלים, אבל האדמה שתחתיהם נארגה בשטיח לבן של כלניות לבנות, כוכבי בית לחם וכלניות כחולות.
כשראו האווזים את שטיח הפרחים חששו שהם התעכבו יותר מדי בדרומה של הארץ. אקה אמרה מיד שאין זמן לחפש אפילו אחת מתחנות העצירה בסמולנד. עד הבוקר הם חייבים להמשיך צפונה, מעל אוסטרגוטלנד.
כך לא יראה הילד שום דבר מסמולנד, וזה צער אותו מאוד. הוא שמע על סמולנד יותר מששמע על כל מחוז אחר, והשתוקק לראות אותה במו עיניו.
בקיץ שעבר, כשעבד כרועה אווזים אצל איכר בסביבות יורדברגה, פגש כמעט בכל יום זוג ילדים מסמולנד, שגם הם רעו אווזים. הילדים האלה הרגיזו אותו נורא בסמולנד שלהם.
לא יהיה הוגן לומר שאוסה רועת האווזים הרגיזה אותו. היא הייתה חכמה מדי בשביל זה. אבל אחיה, מאטס הקטן, ידע להרגיז בצורה בלתי רגילה.
"שמעת, נילס רועה האווזים, איך היה כשנבראו סמולנד וסקונה?" היה שואל, ואם נילס הולגרסון אמר שלא, מיד התחיל לספר את אגדת הבדיחה הישנה.
"ובכן, זה היה בזמן שהאדון שלנו ברא את העולם. בעוד הוא עסוק בעבודה הטובה ביותר שלו, עבר שם פטרוס הקדוש. הוא עצר והסתכל, ואז שאל אם זה קשה. 'ובכן, זה לא בדיוק קל,' אמר האדון שלנו. פטרוס הקדוש עמד שם עוד קצת, וכשראה כמה קל להניח נוף אחרי נוף, רצה גם הוא לנסות את ידו. 'אולי אתה צריך לנוח קצת,' אמר פטרוס הקדוש, 'אני יכול לטפל בעבודה במקומך בינתיים.' אבל האדון שלנו לא רצה בכך. 'איני יודע אם אתה כבר בקי כל כך באמנות הזאת, עד שאפשר לסמוך עליך שתמשיך מהמקום שבו אפסיק,' ענה. אז כעס פטרוס הקדוש, ואמר שהוא מאמין שהוא יכול לברוא ארצות יפות בדיוק כמו האדון שלנו עצמו.
"במקרה, האדון שלנו ברא באותו רגע את סמולנד. היא עוד לא הייתה מוכנה אפילו למחצה, אבל כבר נראה שתהיה ארץ יפה ופורייה בצורה שאי אפשר לתאר. קשה היה לאדון שלנו לסרב לפטרוס הקדוש, ומלבד זה חשב שדבר שהתחיל כל כך טוב אף אחד לא יוכל לקלקל. לכן אמר: 'אם תרצה, נבדוק מי משנינו מבין טוב יותר בעבודה כזאת. אתה, שאינך אלא מתלמד, תמשיך את מה שהתחלתי אני, ואני אברא ארץ חדשה.' פטרוס הקדוש הסכים מיד, וכך ניגשו לעבודה, כל אחד במקומו.
"האדון שלנו נעתק מעט דרומה, ושם התחיל לברוא את סקונה. עד מהרה סיים אותה, ותיכף שאל אם פטרוס הקדוש סיים, ואם יבוא להסתכל במעשה ידיו. 'שלי היה מוכן מזמן,' אמר פטרוס הקדוש, ובקולו אפשר היה לשמוע כמה הוא מרוצה ממה שעשה.
"כשראה פטרוס הקדוש את סקונה, נאלץ להודות שאין עליה אלא דברים טובים. זו הייתה ארץ פורייה וקלה לעיבוד, עם מישורים רחבים לכל מקום שמביטים, וכמעט בלי סימן לגבעות. ניכר היה שהאדון שלנו התכוון באמת שבני אדם ירגישו שם בבית. 'כן, זו ארץ טובה,' אמר פטרוס הקדוש, 'אבל אני חושב שלי טובה יותר.' 'אז נלך להסתכל עליה,' אמר האדון שלנו.
"הארץ כבר הייתה גמורה בצפון ובמזרח כשפטרוס הקדוש התחיל לעבוד, אבל את החלקים הדרומיים והמערביים, ואת כל הפנים, ברא לבדו לגמרי. כשהגיע האדון שלנו למקום שבו עבד פטרוס הקדוש, הוא נחרד כל כך שנעצר בבת אחת וקרא: 'מה לכל הרוחות עשית בארץ הזאת, פטרוס הקדוש?'
"גם פטרוס הקדוש עמד והביט סביבו, נדהם לגמרי. עלה בדעתו שאין דבר טוב לארץ יותר מהרבה חום. לכן אסף ערימה עצומה של אבנים והרים, והקים רמה גבוהה, ועשה זאת כדי שתהיה קרובה לשמש ותקבל הרבה עזרה מחום השמש. על ערימות האבנים פרש שכבה דקה של אדמה, ואז חשב שהכול מסודר היטב.
"אבל בזמן שהיה למטה בסקונה, באו כמה ממטרים כבדים, ולא היה צריך יותר מזה כדי להראות מה שווה מעשהו. כשבא האדון שלנו לבדוק את הארץ, כל האדמה כבר נשטפה, ויסוד ההר החשוף הבהיק בכל מקום. במקומות הטובים ביותר שכבו חימר וחצץ כבד על הסלעים, אבל זה נראה עלוב כל כך, שקל היה להבין שכמעט שום דבר חוץ מאשוח וערער וטחב ואברש לא יצמח שם. אבל מים היו בשפע. הם מילאו את כל הסדקים בהר, ואגמים ונהרות ונחלים היו בכל מקום, שלא לדבר על ביצות ובצות שנפרשו על שטחים גדולים. והדבר המרגיז ביותר היה, שבזמן שבמקומות מסוימים היו יותר מדי מים, באחרים היו כל כך מעטים, ששדות שלמים שכבו כמו ערבות יבשות, שבהן חול ואדמה סערו בענני אבק מכל רוח קלה.
"'מה התכוונת כשבראת ארץ כזאת?' אמר האדון שלנו. פטרוס הקדוש התחמק, והצהיר שרצה לבנות ארץ גבוהה כל כך שתקבל הרבה חום מן השמש. 'אבל אז תקבל גם הרבה מקור הלילה,' אמר האדון שלנו, 'כי גם הוא בא מן השמיים. אני חושש מאוד שהמעט שיכול לצמוח כאן יקפא.'
"את זה, כמובן, פטרוס הקדוש לא חשב.
"'כן, כאן תהיה ארץ עניה וקפואה,' אמר האדון שלנו, 'אין מה לעשות.'"
כשהגיע מאטס הקטן עד כאן בסיפורו, מחתה אוסה רועת האווזים: "אני לא יכולה לשמוע, מאטס הקטן, איך אתה אומר שכל כך עלוב בסמולנד," אמרה. "אתה שוכח לגמרי כמה אדמה טובה יש שם. תחשוב רק על מחוז מורה, על מצר קלמר! מעניין איפה תמצא אזור תבואה עשיר יותר. יש שם שדות על שדות, בדיוק כמו כאן בסקונה. האדמה כל כך טובה, שאני לא מצליחה לדמיין משהו שלא יכול לצמוח שם."
"אני לא אשם בזה," אמר מאטס הקטן. "אני רק מספר מה שאחרים אמרו לפני."
"ושמעתי הרבה אנשים אומרים שאין ארץ חוף יפה יותר מטיוסט. תחשוב על המפרצים והאיים הקטנים, והאחוזות, והחורשות!" אמרה אוסה. "כן, זה נכון מאוד," הודה מאטס הקטן. "ואתה לא זוכר," המשיכה אוסה, "שהמורה אמר שמחוז חי ציורי כל כך כמו חלק סמולנד שמדרום לאגם וטרן אין בכל שבדיה? תחשוב על הים היפה ועל הרי החוף הצהובים, ועל גרנה ויונשפינג, עם בית החרושת לגפרורים שלה, ותחשוב על הוסקוורנה ועל כל המפעלים הגדולים שבה!" "כן, זה נכון מאוד," אמר מאטס הקטן שוב. "ותחשוב על ויסינגסו, מאטס הקטן, עם החורבות ויערות האלונים והאגדות! תחשוב על העמק שדרכו זורם נהר אמון, עם כל הכפרים וטחנות הקמח ובתי המסגרה, ובתי המלאכה של הנגרים!" "כן, זה נכון מאוד," אמר מאטס הקטן, והיה נראה מוטרד.
פתאום הרים את מבטו. "איזה טיפשים אנחנו," אמר. "כל זה, כמובן, נמצא בסמולנד של האדון שלנו, בחלק הארץ שכבר היה גמור כשפטרוס הקדוש לקח את העבודה. טבעי שיהיה שם יפה ונהדר. אבל בסמולנד של פטרוס הקדוש זה נראה כמו שכתוב באגדה. ולא היה מפליא שהאדון שלנו נעצב כשראה אותה," המשיך מאטס הקטן, כשחזר לחוט סיפורו. "פטרוס הקדוש לא איבד את אומץ ליבו בכל זאת, אלא ניסה לנחם את האדון שלנו. 'אל תצטער כל כך!' אמר. 'רק חכה עד שאברא אנשים שיעבדו את הביצות ויפרצו שדות מן הגבעות האבניות.'
"כאן תמה סבלנותו של האדון שלנו, והוא אמר: 'לא! אתה יכול לרדת לסקונה ולברוא את הסקונים, אבל את הסמולנדי אברא בעצמי.' וכך ברא האדון שלנו את הסמולנדי, והפך אותו חד שכל וצנוע ושמח וחסכן ויוזם ומוכשר, כדי שיוכל להרוויח את לחמו בארצו הענייה."
אז השתתק מאטס הקטן, ואילו שתק גם נילס הולגרסון, הכול היה עובר בשלום. אבל הוא לא יכול היה להתאפק משאול איך הצליח פטרוס הקדוש לברוא את הסקונים.
"ובכן, מה אתה חושב בעצמך?" אמר מאטס הקטן, והסתכל בבוז כזה, שנילס הולגרסון קפץ עליו כדי להכות אותו. אבל מאטס היה רק פעוט, ואוסה רועת האווזים, שהייתה מבוגרת ממנו בשנה, רצה מיד לעזור לו. עם כל טוב לבה, קפצה כמו לביאה ברגע שמישהו נגע באחיה. ונילס הולגרסון לא רצה להילחם בבת, אלא הפנה את גבו, ולא הביט בילדי סמולנד האלה עד סוף אותו יום.