העיר שבקרקעית הים
יום שבת, תשעה באפריל.
זה היה לילה שקט ובהיר. אווזי הבר לא טרחו לחפש מחסה באחת המערות, אלא עמדו ונרדמו על ראש ההר, והנער שכב על העשב הקצר והיבש לצד האווזים.
אור הירח היה כל כך בהיר באותו לילה, עד שקשה היה לנער להירדם. הוא שכב וחשב כמה זמן כבר חלף מאז שעזב את הבית, וחישב שעברו שלושה שבועות מאז יצא למסע. באותו רגע נזכר שזהו ליל ערב חג הפסחא.
"הלילה כל המכשפות חוזרות הביתה מבלקולה," חשב, וצחק לעצמו. כי הוא אמנם פחד קצת מנימפת הים ומהשדון, אבל במכשפות לא האמין אפילו כמלוא הנימה.
ואילו היו מכשפות בחוץ באותו לילה, בוודאי היה רואה אותן. השמיים היו מוארים כל כך, שאפילו הנקודה השחורה הקטנה ביותר לא יכלה לנוע באוויר מבלי שיבחין בה.
בעודו שוכב כך, אפו אל השמיים, וחושב על כך, נתקלו עיניו במראה יפהפה! גלגל הירח היה שלם ועגול, ולא נמוך, ומעליו עף לו ציפור גדולה. היא לא חלפה על פני הירח, אלא נעה כאילו יצאה מתוכו. הציפור נראתה שחורה על רקע האור, וכנפיה נמתחו מקצה הגלגל עד קצהו השני. היא עפה בשקט, תמיד לאותו כיוון, והנער חשב שהיא מצוירת על גלגל הירח. גופה היה קטן, צווארה ארוך ודק, ורגליה השתלשלו ארוכות ורזות. זו לא יכלה להיות אלא חסידה.
כעבור כמה שניות נחת מר ארמנריך החסיד לצד הנער. הוא התכופף ודחף אותו במקורו כדי להעיר אותו.
הנער התיישב מיד. "אני לא ישן, מר ארמנריך," אמר. "איך קרה שאתה בחוץ באמצע הלילה, ומה שלום כולם בטירת גלימינגה? אתה רוצה לדבר עם אמא אקה?"
"הלילה בהיר מכדי לישון," ענה מר ארמנריך. "לכן החלטתי לעוף לכאן, אל האי קרל, ולחפש אותך, ידידי אגודלון. שמעתי מהשחפית שאתה לן כאן הלילה. עוד לא עברתי לטירת גלימינגה, אני עדיין גר בפומרן."
הנער שמח מאוד על כך שמר ארמנריך טרח לחפש אותו. הם שוחחו על כל מיני דברים, כמו חברים ותיקים. לבסוף שאלה החסידה את הנער אם לא ירצה לצאת לטיול רכיבה קצר בלילה היפה הזה.
הו, כן! את זה הנער רצה מאוד, אם רק החסיד ידאג שיחזור אל אווזי הבר לפני הזריחה. החסיד הבטיח, וכך יצאו לדרך.
מר ארמנריך עף שוב היישר אל הירח. הם עלו וגבהו, והים שקע למטה עמוק, אבל המעוף היה קל ונעים כל כך, עד שנדמה כמעט שהנער שוכב בלי תנועה באוויר.
כשמר ארמנריך החל לרדת, חשב הנער שהמעוף נמשך זמן קצר באופן בלתי סביר.
הם נחתו על חוף ים שומם, מכוסה חול דק ואחיד. לאורך כל החוף השתרכה שורה של דיונות, ועל ראשיהן צמח עשב חוף. הן לא היו גבוהות במיוחד, אבל הסתירו מעיני הנער את האי.
מר ארמנריך עמד על גבעת חול, הרים רגל אחת, והטה את ראשו לאחור כדי להכניס את מקורו מתחת לכנף. "אתה יכול לשוטט קצת על החוף," אמר לאגודלון, "בזמן שאני נח. אבל אל תתרחק עד כדי כך שלא תמצא את דרכך חזרה אליי!"
בהתחלה התכוון הנער לטפס על אחת הדיונות ולראות איך נראית הארץ שמעבר לה. אבל אחרי כמה צעדים נתקל בבוהן נעל העץ שלו במשהו קשה. הוא התכופף וראה מטבע נחושת קטן מוטל על החול, מכוסה חלודה ירוקה עד כדי כך שהיה כמעט שקוף. הוא היה עלוב כל כך, שהנער אפילו לא טרח להרים אותו, אלא רק בעט בו הצידה.
אבל כשהזדקף שוב, נדהם עד עמקי נפשו. במרחק שני צעדים ממנו עמדה חומה גבוהה וכהה, ובה שער גדול עם מגדלים.
רגע קודם, כשהנער התכופף, שכב הים לפניו נוצץ ושקט, ועכשיו הוסתר הים על ידי חומה ארוכה עם מגדלים וחרכי ירי. ממש מולו, במקום שבו עד לפני רגע היו רק כמה תלי אצות, נפתח שער החומה הגדול.
הנער כנראה הבין שזה מעין מחזה רפאים, אבל חשב שאין בזה ממה לפחד. אלה לא היו טרולים מסוכנים, ולא שום רוע אחר, מהסוג שתמיד חשש לפגוש בלילה. גם החומה וגם השער נבנו בכל כך הרבה יופי, עד שרצה רק לראות מה יש מאחוריהם. "אני חייב לברר מה זה," חשב, ונכנס דרך השער.
במעבר המקומר והעמוק ישבו שומרים לבושים בגדי ברוקד ופרוות, כלי הנשק הארוכים שלהם, חניתות, מונחים לצדם, והם שיחקו בקוביות. הם חשבו רק על המשחק, ולא שמו לב לנער שחלף על פניהם במהירות.
מיד אחרי השער מצא כיכר פתוחה, מרוצפת אבני ענק חלקות. מסביבה ניצבו בניינים גבוהים ומפוארים, ובין הבניינים נפתחו רחובות ארוכים וצרים. בכיכר, מול השער, המה המקום אדם. הגברים לבשו גלימות ארוכות מקושטות פרווה מעל בגדי סאטן, כובעי נוצות הוטו על ראשיהם, ושרשראות מפוארות השתלשלו על חזם. כולם היו לבושים בפאר מלכותי עד כדי כך שכל החבורה יכלה להיות מלכים.
הנשים הלכו בכיסויי ראש גבוהים ובשמלות ארוכות עם שרוולים צמודים. גם הן היו לבושות יפה, אבל הדרן לא התקרב להדר הגברים.
זה היה בדיוק כמו ספר הסיפורים הישן שאמא הוציאה מן התיבה, רק פעם אחת, והראתה לו. הנער פשוט לא האמין למראה עיניו.
אבל מה שהיה מופלא אף יותר מהגברים ומהנשים היה העיר עצמה. כל בית נבנה כך שגמלון פנה אל הרחוב. והגמלונים היו מקושטים כל כך, עד שאפשר היה לחשוב שהם מתחרים זה בזה מי יציג את הקישוטים היפים ביותר.
כשפוגשים פתאום כל כך הרבה דברים חדשים, אי אפשר לשמור את כולם בזיכרון. אבל לפחות זכר הנער שראה גמלונים מדורגים, ובמדרגותיהם פסלי המשיח ושליחיו. גמלונים שבהם פסלים בגומחה אחר גומחה לאורך כל הקיר. גמלונים משובצים חתיכות זכוכית צבעוניות, וגמלונים מפוספסים ומשובצים בשיש לבן ושחור. בעודו מתפעל מכל זה, אחזה בו לפתע דחיפות. "דבר כזה עיניי מעולם לא ראו. ודבר כזה גם לא יראו עוד לעולם," אמר לעצמו. והוא התחיל לרוץ אל תוך העיר, ברחוב אחד ובעוד רחוב.
הרחובות היו ישרים וצרים, אבל לא ריקים ואפלים כמו בערים שהכיר. היו אנשים בכל מקום. זקנות ישבו ליד דלתותיהן הפתוחות וטוו בלי גלגל טווייה, רק בעזרת פלך. חנויות הסוחרים היו כמו דוכני שוק, פתוחות אל הרחוב. כל בעלי המלאכה עבדו בחוץ. במקום אחד בישלו נפט גולמי, במקום אחר עיבדו עורות, ובמקום שלישי השתרע מקום לשזירת חבלים ארוך.
לו היה לנער די זמן, היה יכול ללמוד לייצר כל מיני דברים. כאן ראה איך אומני שריון מכים שריוני חזה דקים, איך החרטים מטפלים בכליהם, איך הסנדלרים מחברים סוליות לנעליים אדומות ורכות, איך משחילי החוטים מעבים חוט זהב, ואיך האורגים משלבים כסף וזהב באריגתם.
אבל לנער לא היה זמן להישאר. הוא רק מיהר הלאה, כדי לראות כמה שיותר לפני שהכול ייעלם שוב.
החומה הגבוהה הקיפה את העיר וסגרה אותה, כמו גדר סוגרת שדה. הוא ראה אותה בסוף כל רחוב, מעוטרת בגמלונים ובחרכי ירי. על ראש החומה צעדו לוחמים בשריון נוצץ. וכשרץ מקצה אחד של העיר לקצה השני, הגיע לשער נוסף בחומה. מחוצה לו השתרעו הים והנמל. הנער ראה ספינות מימים עברו, עם ספסלי חתירה לרוחב כולה ומבנים גבוהים בחרטום ובירכתיים. אחדות עמדו וטענו סחורה, אחרות זה עתה הטילו עוגן. סבלים וסוחרים מיהרו סביב זה את זה. בכל מקום חיים והמולה.
אבל גם כאן לא נראה שיש לו זמן להתעכב. הוא מיהר שוב אל תוך העיר, ועכשיו הגיע אל הכיכר הגדולה. שם עמדה הקתדרלה עם שלושת מגדליה הגבוהים והקשתות המקומרות העמוקות שלה, מלאות פסלים. הפסלים עיטרו את הקירות כל כך, עד שלא הייתה אבן בלי קישוט משלה. ואיזה מחזה נהדר של צלבים מוזהבים ומזבחות מעוטרי זהב וכמרים בגלימות זהב נצנץ דרך השער הפתוח! ממש מול הכנסייה עמד בית עם גג משונן ומגדל דק אחד שהגיע עד השמיים. זה היה כנראה בית המשפט. ובין בית המשפט לקתדרלה, מסביב לכיכר, עמדו הבתים היפים עם הגמלונים ועושר קישוטיהם.
הנער התחמם והתעייף מהריצה. הוא חשב שכבר ראה את הדברים המופלאים ביותר, ולכן התחיל ללכת לאט יותר. הרחוב שפנה אליו עכשיו היה בוודאי זה שבו קנו התושבים את בגדיהם המשובחים. הוא ראה המוני אנשים עומדים לפני הדוכנים הקטנים שבהם פרשו הסוחרים ברוקד, סאטן קשיח, אריג זהב כבד, קטיפה נוצצת, רעלות עדינות ותחרים דקים כקורי עכביש.
קודם, כשהנער רץ מהר, איש לא שם אליו לב. האנשים בוודאי חשבו שרק עכברוש אפור קטן חלף על פניהם. אבל עכשיו, כשהלך ברחוב לאט מאוד, הבחין בו אחד המוכרים והתחיל לסמן לו בידו.
בתחילה נבהל הנער ורצה למהר ולצאת מהדרך, אבל המוכר רק סימן וחייך, ופרש על הדלפק פיסת דמשק סאטן יפהפייה, כאילו רצה לפתות אותו.
הנער הניד בראשו. "לעולם לא אהיה עשיר עד כדי כך שאוכל לקנות אפילו מטר אחד מהבד הזה," חשב.
אבל עכשיו הבחינו בו בכל דוכן, לאורך כל הרחוב. לאן שהביט עמד מוכר וסימן לו. הם עזבו את סחורתם היקרה וחשבו רק עליו. הוא ראה איך מיהרו אל הפינה הנסתרת ביותר של הדוכן להביא את המיטב שהיה למכירה, ואיך רעדו ידיהם מהתלהבות ומהחיפזון כשהניחו אותו על הדלפק.
כשהמשיך הנער ללכת, קפץ אחד הסוחרים מעל הדלפק, תפס בו, ופרש לפניו בד כסף ושטיחי קיר ארוגים שהאירו בצבעים מבריקים.
הנער לא יכול היה אלא לצחוק עליו. הרי המוכר בוודאי מבין שיצור קטן ועני כמוהו לא יכול לקנות דברים כאלה. הוא עמד במקומו והושיט את שתי ידיו הריקות, כדי שיבינו שאין לו דבר ויניחו לו ללכת בשלום.
אבל הסוחר הרים אצבע, הנהן, ודחף אליו את כל ערימת הדברים היפים.
"האם הוא מתכוון למכור את כל זה תמורת מטבע זהב אחד?" תהה הנער.
הסוחר הוציא מטבע זעיר, בלוי ועלוב, הקטן ביותר שאפשר לראות, והראה לו אותו. והוא כל כך השתוקק למכור, עד שהוסיף לערימה זוג גביעי כסף גדולים וכבדים.
אז התחיל הנער לחטט בכיסיו. הוא ידע, כמובן, שאין לו אפילו מטבע אחד, אבל לא יכול היה להימנע מלמשש.
כל שאר הסוחרים עמדו ללא תנועה וניסו לראות איך תסתיים העסקה, וכשראו שהנער מתחיל לחפש בכיסיו, השליכו את עצמם מעל הדלפקים, מילאו את ידיהם בקישוטי זהב וכסף, והושיטו לו אותם. וכולם הראו לו שמה שהם מבקשים בתמורה הוא רק פרוטה קטנה אחת.
אבל הנער הפך החוצה את כיסי האפוד והמכנסיים כאחד, כדי שיראו שאין לו דבר. אז התמלאו עיני כל הסוחרים המלכותיים האלה, שהיו עשירים ממנו בהרבה, דמעות. לבסוף נכמרו רחמיו כי נראו כה מצוקים, והוא הרהר אם לא יוכל לעזור להם איכשהו. ואז נזכר במטבע החלוד שראה זה עתה על החוף.
הוא התחיל לרוץ ברחוב, ולמזלו הגיע לאותו שער ממש שנכנס דרכו תחילה. הוא פרץ החוצה דרכו והתחיל לחפש את מטבע הנחושת הירוק הקטן שהיה מונח על החוף זמן קצר קודם.
גם מצא אותו, מהר מאוד. אבל כשהרים אותו וביקש לרוץ איתו חזרה אל העיר, ראה לפניו רק את הים. לא חומת עיר, לא שער, לא שומרים, לא רחובות ולא בתים נראו עוד, רק הים.
הנער לא יכול היה למנוע את הדמעות שעלו בעיניו. בתחילה האמין שמה שראה אינו אלא תעתוע, אבל את זה כבר שכח. הוא חשב רק על כמה יפה היה הכול. הוא חש צער אמיתי ועמוק על כך שהעיר נעלמה.
באותו רגע התעורר מר ארמנריך ובא אליו. אבל הנער לא שמע אותו, והחסיד נאלץ לדחוף אותו במקורו כדי למשוך את תשומת לבו. "נראה לי שאתה עומד כאן וישן בדיוק כמוני," אמר מר ארמנריך.
"הו, מר ארמנריך!" אמר הנער. "איזו עיר הייתה זו שעמדה כאן לפני רגע?"
"ראית עיר?" אמר החסיד. "ישנת וחלמת, כך אני אומר."
"לא! לא חלמתי," אמר אגודלון, וסיפר לחסיד את כל מה שחווה.
אז אמר מר ארמנריך: "אני, אגודלון, מאמין שנרדמת כאן על החוף וחלמת את כל זה.
"אבל לא אסתיר ממך שבטאקי העורב, הלמדן שבכל העופות, סיפר לי פעם שבימים עברו הייתה על החוף הזה עיר בשם וינטה. היא הייתה עשירה ומאושרת כל כך, שאף עיר לא הייתה מפוארת ממנה מעולם. אבל תושביה, למרבה הצער, נתנו עצמם לגאווה ולאהבת הראווה. ובעונש על כך, אומר בטאקי, שטף את העיר וינטה מבול, והיא שקעה בים. אבל תושביה אינם יכולים למות, וגם עירם אינה חרבה. ובלילה אחד בכל מאה שנה היא עולה בכל הדרה מן הים, ונשארת על פני המים שעה אחת בלבד."
"כן, כך זה בוודאי," אמר אגודלון, "כי את זה ראיתי."
"אבל כשהשעה חולפת, היא שוקעת שוב אל הים, אם בכל הזמן הזה אף סוחר בוינטה לא מכר דבר לשום יצור חי. לו היה לך, אגודלון, אפילו מטבע זעיר ככל שיהיה, לשלם לסוחרים, אולי הייתה וינטה נשארת כאן על החוף, ותושביה היו יכולים לחיות ולמות כמו שאר בני האדם."
"מר ארמנריך," אמר הנער, "עכשיו אני מבין למה באת והבאת אותי באמצע הלילה. זה היה כי האמנת שאוכל להציל את העיר העתיקה. אני כל כך מצטער שזה לא יצא כפי שרצית, מר ארמנריך."
הוא כיסה את פניו בידיו ובכה. לא היה קל לומר מי נראה נואש יותר, הנער או מר ארמנריך.
העיר החיה
יום שני, אחד־עשר באפריל.
אחר הצהריים של יום שני של הפסחא עפו אווזי הבר ואגודלון באוויר. הם חלפו מעל גוטלנד.
האי הגדול השתרע מתחתם חלק ואחיד. האדמה הייתה מחולקת לשדות משובצים בדיוק כמו בסקונה, והיו בו כנסיות וחוות רבות. אבל היה ביניהם הבדל, שכאן היו יותר אחו עם עצים בין השדות, והחוות לא נבנו מבתים קטנים רבים. ולא היו בו אחוזות גדולות עם טירות עתיקות מעוטרות מגדלים.
אווזי הבר בחרו בדרך מעל גוטלנד בגלל אגודלון. כבר יומיים שלא היה דומה לעצמו, ולא אמר מילה עליזה אחת. זה היה מפני שלא חשב על דבר מלבד העיר ההיא שנגלתה לו בצורה מוזרה כל כך. הוא מעולם לא ראה דבר מפואר ומלכותי כל כך, ולא יכול היה להשלים עם עצמו על שלא הצליח להציל אותה. בדרך כלל לא היה פחדן, אבל עכשיו ממש התאבל על הבניינים היפים ועל האנשים המכובדים.
גם אקה וגם האווז ניסו לשכנע את אגודלון שנפל קורבן לחלום או לתעתוע, אבל הנער לא רצה לשמוע על דבר כזה. הוא היה בטוח כל כך שאכן ראה את מה שראה, עד שאיש לא יכול היה להזיז אותו מהשכנוע הזה. הוא הסתובב כל כך עצוב, עד שחבריו למסע החלו לדאוג לו.
בדיוק כשהנער היה בשפל הרוח שלו, חזרה אל הלהקה קקסי הזקנה. הרוח העיפה אותה לעבר גוטלנד, והיא נאלצה לעבור את האי כולו עד ששמעה מכמה עורבים שחבריה נמצאים באי קרל הקטן. כשגילתה קקסי מה קורה לאגודלון, אמרה בהתלהבות:
"אם אגודלון מתאבל על עיר עתיקה, נוכל לנחם אותו בקרוב! בואו איתי ואביא אתכם למקום שראיתי אתמול! לא תצטרך להיות עצוב זמן רב."
אחרי כן נפרדו האווזים מהכבשים ויצאו לדרך אל המקום שקקסי רצתה להראות לאגודלון. עצוב כפי שהיה, לא יכול היה להימנע מלהביט בארץ שחלפו מעליה, כרגיל.
נדמה לו שכל האי היה בתחילה צוק גבוה ותלול כמו האי קרל, רק גדול בהרבה כמובן. אבל אחר כך נשטח איכשהו. מישהו לקח מערוך גדול ועבר איתו על האי, כאילו היה גוש בצק. לא שהאי נעשה שטוח וחלק לגמרי, כמו עוגת לחם, כי לא כך היה. בזמן שטסו לאורך החוף, ראה כמה פעמים, בכמה כיוונים, קירות גיר לבנים עם מערות וסלעים. אבל ברוב המקומות הם היו מפולסים ושקעו בלי לעורר תשומת לב אל הים.
בגוטלנד היה להם אחר צהריים נעים ושליו של חג. מזג האוויר התגלה כאביב מתון, בעצים היו ניצנים גדולים, פרחי אביב עיטרו את האדמה באחו העצים, התלוליות הארוכות והדקות של עצי הצפצפה התנודדו, ובגינות הקטנות שאפשר למצוא סביב כל בקתה היו שיחי הדומדמניות הירוקות.
החום וניצני האביב משכו את האנשים אל הגינות והדרכים, ובכל מקום שהתאספו בו כמה מהם הם שיחקו. לא רק הילדים שיחקו, אלא גם המבוגרים. הם זרקו אבנים אל מטרה מסוימת, וזרקו כדורים באוויר בכוונה כל כך מדויקת, שכמעט נגעו באווזי הבר. היה עליז ונעים לראות אנשים גדולים משחקים, והנער בוודאי היה נהנה מכך, אילו היה יכול לשכוח את צערו על שלא הצליח להציל את העיר.
בכל זאת נאלץ להודות שזה היה מסע נהדר. היו באוויר כל כך הרבה שירה וקולות. ילדים קטנים שיחקו במעגלים ושרו תוך כדי משחק. צבא הישע יצא לדרך. הוא ראה המון אנשים לבושים שחור ואדום, יושבים על גבעה מיוערת ומנגנים בגיטרות ובכלי נשיפה מנחושת. בדרך אחת הגיע המון גדול של אנשים. אלה היו חברי תנועת הפיכחון, "הטמפלרים הטובים", שחזרו מטיול. הוא זיהה אותם לפי הדגלים הגדולים עם הכתובות המוזהבות שהתנופפו מעליהם. הם שרו שיר אחר שיר כל עוד יכול היה לשמוע אותם.
מאז לא יכול היה הנער לחשוב על גוטלנד בלי לחשוב באותו רגע גם על המשחקים והשירים.
הוא ישב והביט למטה זמן רב, אבל עכשיו הרים במקרה את עיניו. איש אינו יכול לתאר את התדהמה שלו. לפני שהבין מה קורה, עזבו אווזי הבר את פנים האי ופנו מערבה, לעבר חוף הים. עכשיו השתרע לפניו הים הרחב והכחול. אבל לא הים היה מופלא, אלא עיר שהופיעה על שפת הים.
הנער הגיע ממזרח, והשמש זה עתה החלה לשקוע במערב. כשהתקרב לעיר, חומותיה ומגדליה ובתיה הגבוהים עם הגמלונים וכנסיותיה עמדו שחורים לגמרי על רקע שמי הערב הבהירים. לכן לא יכול היה לראות איך היא נראית באמת, וכמה רגעים האמין שהעיר הזאת יפה בדיוק כמו זו שראה בליל הפסחא.
כשהגיע אליה ממש, ראה שהיא דומה וגם שונה מהעיר ההיא מקרקעית הים. היה ביניהן אותו הפער שיש בין אדם שרואים אותו יום אחד לבוש ארגמן ואבני חן, וביום אחר רואים אותו לבוש סחבות.
כן, העיר הזאת הייתה בוודאי פעם כמו זו שחשב עליה. גם היא הייתה מוקפת חומה עם מגדלים ושערים. אבל המגדלים בעיר הזאת, שהורשתה להישאר ביבשה, היו בלי גג, חלולים וריקים. השערים היו בלי דלתות, השומרים והלוחמים נעלמו. כל הפאר הנוצץ אבד. לא נשאר דבר מלבד שלד האבן האפור והעירום.
כשהנער נכנס עמוק יותר אל העיר, ראה שרובה מורכב מבתים קטנים ונמוכים, אבל פה ושם עדיין עמדו כמה בתים גבוהים עם גמלונים וכמה קתדרלות מימי קדם. קירות הבתים עם הגמלונים היו מסוידים לבן וחסרי קישוט לגמרי. אבל מכיוון שזה עתה ראה את העיר הקבורה, נדמה לו שהבין איך עוטרו: חלקם בפסלים, וחלקם בשיש שחור ולבן. וכך גם הקתדרלות הישנות, רובן היו בלי גג ופנימן עירום. פתחי החלונות היו ריקים, הרצפות עלו בעשב, והקיסוס טיפס על הקירות. אבל עכשיו ידע איך נראו פעם, שהיו מכוסות פסלים וציורים, שבחלק המזרחי שלהן עמדו מזבחות מעוטרים וצלבים מוזהבים, ושהכמרים שלהן נעו בהן לבושים גלימות זהב.
הנער ראה גם את הרחובות הצרים, שהיו כמעט נטושים באחר צהריים של חג. הוא ידע, כן ידע, איזה זרם של אנשים מכובדים שוטט בהם פעם. הוא ידע שהם היו כמו בתי מלאכה גדולים, מלאים בכל מיני בעלי מלאכה.
אבל מה שנילס הולגרסון לא ראה היה שהעיר, גם היום, יפה ומופלאה. הוא לא ראה לא את הבקתות העליזות ברחובות הצדדיים, עם הקירות השחורים שלהן, והסרטים הלבנים והגרניומים האדומים מאחורי החלונות הנוצצים, ולא את הגינות והשדרות היפות הרבות, ולא את היופי שבחורבות המכוסות עשבים. עיניו היו מלאות כל כך בתפארת העבר, שלא יכול היה לראות דבר טוב בהווה.
אווזי הבר עפו הלוך וחזור מעל העיר כמה פעמים, כדי שאגודלון יוכל לראות הכול. לבסוף ירדו על רצפת העשב של חורבת קתדרלה כדי ללון.
כשהתארגנו לשינה, אגודלון עדיין היה ער והביט מבעד לקשתות הפתוחות אל שמי הערב הוורודים החיוורים. אחרי שישב שם זמן מה, חשב שהוא לא רוצה להתאבל יותר על כך שלא הצליח להציל את העיר הקבורה.
לא, את זה לא רצה לעשות עכשיו, אחרי שראה את העיר הזאת. אילו העיר ההיא, שראה, לא שקעה שוב אל הים, אולי הייתה נעשית רעועה כמו זו תוך זמן קצר. אולי לא הייתה עומדת בפני הזמן והרקבון, אלא הייתה ניצבת שם עם כנסיות בלי גג ובתים עירומים ורחובות שוממים וריקים, בדיוק כמו זו. אז עדיף שתישאר בכל הדרה שם בעומק.
"טוב שקרה מה שקרה," חשב. "לו היה בכוחי להציל את העיר, אני לא חושב שהייתי רוצה לעשות זאת." ואז כבר לא התאבל על העניין הזה.
ויש כנראה רבים בין הצעירים שחושבים כך. אבל כשאנשים מזדקנים, ורגילים להסתפק במועט, הם שמחים יותר בוויסבי שקיימת מאשר בוינטה מפוארת בקרקעית הים.
