הסערה
יום שישי, שמונה באפריל.
אווזי הבר בילו את הלילה בקצה הצפוני של אולנד, ועכשיו היו בדרכם אל היבשת. רוח דרומית חזקה נשבה מעל מצר קלמר, והדפה אותם צפונה. ובכל זאת הם התקדמו במרץ לעבר היבשה. אבל כשהתקרבו לאיים הראשונים נשמע רעם אדיר, כאילו מעופף לעברם להק גדול של ציפורים חזקות כנף, והמים שמתחתיהם הפכו פתאום שחורים כפחם. אקה קיפלה את כנפיה בפתאומיות כזאת, שכמעט עמדה באוויר בלי לזוז. אחר כך ירדה נמוך כדי לנחות על פני הים. אבל לפני שהאווזים הספיקו להגיע אל המים, סערת המערב השיגה אותם. היא כבר גררה לפניה ערפל, קצף מלוח וציפורים קטנות, ועכשיו חטפה גם את אווזי הבר, הפכה אותם על ראשם וזרקה אותם אל הים.
זאת הייתה סערה קשה. אווזי הבר ניסו לחזור אחורה שוב ושוב, אבל לא הצליחו, והסערה סחפה אותם אל הים המזרחי. היא כבר העיפה אותם הרחק מעבר לאולנד, והים השתרע לפניהם, ריק ושומם. לא נותר להם אלא להישאר מעל המים ולא ליפול לתוכם.
כשאקה ראתה שאין להם דרך לחזור, היא חשבה שאין טעם לתת לסערה לגרור אותם על פני כל הים המזרחי. לכן צנחה אל המים. הים כבר געש, והתנפץ בעוצמה גדולה יותר מרגע לרגע. גלים ירוקים כצבע הים התגלגלו קדימה, וקצף רותח על ראשיהם. כל גל התנשא גבוה מקודמו. היה נדמה שהם מתחרים זה בזה, מי יקצוף בפראות הגדולה ביותר. אבל אווזי הבר לא פחדו מהגלים. להפך, נראה שזה משעשע אותם מאוד. הם לא התאמצו לשחות, אלא שכבו ונתנו לגלים להרים אותם על הקצפות ולהוריד אותם אל עמקי המים, ונהנו בדיוק כמו ילדים על נדנדה. הדבר היחיד שהדאיג אותם היה שהלהק יתפזר. הציפורים הבודדות של היבשה, שחלפו בסערה מעליהם, קראו בקנאה: "אין סכנה לכם, שאתם יודעים לשחות."
אבל אווזי הבר בהחלט לא היו מחוץ לסכנה. קודם כול, הנדנוד גרם להם להירדם מרוב עייפות. הם רצו כל הזמן להטות את הראש לאחור, לתחוב את המקור מתחת לכנף ולישון. אין דבר מסוכן יותר מלהירדם כך, ואקה קראה בלי הפסקה: "אל תירדמו, אווזי הבר! מי שנרדם ייפרד מהלהק. מי שנפרד מהלהק אבוד."
למרות כל ההתנגדות נרדמו אחד אחרי השני, ואפילו אקה עצמה כמעט נרדמה, כשפתאום ראתה משהו עגול וכהה מזדקר על ראש גל. "כלבי ים! כלבי ים! כלבי ים!" צעקה אקה בקול גבוה וצורם, והתרוממה לאוויר בחבטות כנפיים רועמות. זה היה ברגע הקריטי ממש. עוד לפני שהאווז האחרון הספיק לצאת מן המים, כלבי הים כבר היו קרובים אליו כל כך, עד שניסו לחטוף אותו ברגליים.
ואז היו אווזי הבר שוב באוויר, בתוך הסערה שהדפה אותם לפניה אל הים הפתוח. היא לא נתנה מנוחה לעצמה ולא לאווזי הבר, והם לא ראו שום יבשה, רק ים שומם.
הם נחתו שוב על המים ברגע שהעזו. אבל אחרי שהתנדנדו זמן מה על הגלים, נעשו שוב ישנוניים. וכשנרדמו, באו כלבי הים בשחייה. אילו אקה הזקנה לא הייתה ערנית כל כך, אף אחד מהם לא היה נחלץ.
כל היום השתוללה הסערה, והיא עשתה שמות נוראים בנחילי הציפורים הקטנות, שבעונה הזאת נדדו לצפון. אחדות נסחפו מדרכן אל ארצות זרות ומתו שם ברעב, אחרות התעייפו כל כך עד שצנחו אל הים וטבעו. רבות נמחצו אל קירות הסלעים, ורבות נעשו טרף לכלבי הים.
הסערה נמשכה כל היום, ולבסוף התחילה אקה לתהות אם היא וצאן האווזים שלה לא יאבדו. הם היו עייפים עד מוות, ולא ראו בשום מקום מקום שבו יוכלו לנוח. לקראת ערב כבר לא העזה לנוח על הים, כי פתאום התמלא בגושי קרח גדולים שהתנגשו זה בזה, והיא חששה שיימעכו ביניהם. כמה פעמים ניסו אווזי הבר לעמוד על קרום הקרח. אבל פעם אחת סחפה אותם הסערה הפרועה אל המים, ופעם אחרת התגנבו אל הקרח כלבי הים חסרי הרחמים.
בשקיעה היו אווזי הבר שוב באוויר. הם טסו הלאה, מפוחדים מפני הלילה. נדמה היה שהחושך יורד עליהם מהר מדי בלילה הזה, שהיה מלא כל כך בסכנות.
זה היה נורא שהם עדיין לא ראו יבשה. מה יהיה עליהם אם יצטרכו להישאר על הים כל הלילה? או שיימעכו בין גושי הקרח, או שכלבי הים יטרפו אותם, או שהסערה תפזר אותם.
השמיים התכסו עננים, הירח הסתתר, והחושך ירד במהירות. באותו זמן התמלאה כל הטבע אימה שגרמה גם ללבבות האמיצים ביותר לרעוד. קריאות מצוקה של ציפורים נודדות נשמעו מעל הים כל היום, בלי שמישהו שם לב אליהן; אבל עכשיו, כשכבר לא ראו מי משמיע אותן, הן נשמעו עצובות ומפחידות. למטה, על הים, התנגשו גושי הקרח זה בזה ברעש רעם. כלבי הים התחילו לשיר את שירי הציד הפראיים שלהם. היה נדמה ששמיים וארץ עומדים להתנגש.
הכבשים
הילד ישב רגע והביט אל הים. פתאום נדמה לו שהוא מתחיל לשאוג חזק מתמיד. הוא הרים את עיניו. ממש לפניו, במרחק כמה מטרים בלבד, ניצב קיר הר קשוח וחשוף. למרגלותיו התנפצו הגלים לתרסיס מקציף. אווזי הבר טסו ישר אל הצוק, והילד לא הבין איך יוכלו להימנע מהתרסקות עליו. בקושי הספיק לתהות איך אקה לא ראתה את הסכנה בזמן, והנה כבר היו ליד ההר. אז הבחין גם שלפניהם יש פתח חצי עגול של מערה. האווזים כיוונו אליו, וברגע הבא היו בטוחים.
הדבר הראשון שאווזי הבר חשבו עליו, עוד לפני שנתנו לעצמם זמן לשמוח על הצלתם, היה לבדוק אם כל חבריהם הגיעו למחסה. כן, הנה אקה, איקסי, קולמי, ניאליה, ויסי, קוסי, כל ששת האווזונים, האווז, דונפין ואגודלון. אבל קקסי מנואוליה, האווזה הראשונה בצד שמאל, חסרה, ואיש לא ידע מה עלה בגורלה.
כשגילו אווזי הבר שרק קקסי נפרדה מהלהק, לקחו את העניין בקלות. קקסי הייתה זקנה וחכמה. היא הכירה את כל דרכיהם ואת כל הרגלים שלהם, ובוודאי תדע למצוא את דרכה בחזרה אליהם.
אחר כך התחילו אווזי הבר להסתכל סביב במערה. נכנס מהפתח די אור יום, וכך ראו שהמערה עמוקה ורחבה. הם שמחו על שמצאו מקום לינה כל כך טוב, והנה אחד מהם הבחין בכמה נקודות ירוקות ונוצצות שהבריקו בפינה חשוכה. "אלה עיניים!" קראה אקה. "יש כאן חיות גדולות." הם מיהרו אל הפתח, אבל אגודלון קרא להם: "אין מה לברוח! אלה רק כמה כבשים ששוכבות ליד קיר המערה."
כשהתרגלו אווזי הבר לאור העמום במערה, ראו את הכבשים בבירור. המבוגרות ביניהן היו בערך כמספר האווזים, ולצידן היו כמה טלאים קטנים. איל זקן בעל קרניים ארוכות ומסולסלות נראה כאדון הלהק. אווזי הבר ניגשו אליו בהרבה קידות והשתחוויות. "שלום לך במדבר!" בירכו, אבל האיל הגדול שכב בשקט ולא אמר מילת קבלת פנים.
אז חשבו אווזי הבר שהכבשים כועסות על שהתמקמו במערה שלהן. "אולי אסור לנו להיכנס לכאן?" אמרה אקה. "אבל אין לנו ברירה, כי הרוח סחפה אותנו. שוטטנו בסערה כל היום, ויהיה טוב מאוד אם תרשו לנו להישאר כאן הלילה." אחר כך עבר זמן רב עד שאחת הכבשים ענתה במילים, אבל נשמע בבירור שכמה מהן נאנחו אנחות עמוקות. אקה ידעה היטב שכבשים תמיד ביישניות ומוזרות, אבל נראה שאלה אינן יודעות כלל איך להתנהג. לבסוף אמרה כבשה זקנה, בעלת פנים ארוכים ועצובים וקול נוגה: "אף אחת מאיתנו לא מסרבת לתת לכם להישאר; אבל זה בית אבל, ואנחנו לא יכולות לארח אורחים כמו בימים של פעם." "אין לכן מה לדאוג מדברים כאלה," אמרה אקה. "אילו ידעתן מה עברנו היום, בוודאי הייתן מבינות שאנחנו מרוצים אם רק נקבל מקום בטוח לישון בו."
כשאקה אמרה זאת, התרוממה הכבשה הזקנה. "אני חושבת שהיה עדיף לכם לטוס בתוך הסערה הקשה ביותר מאשר להישאר כאן. אבל בכל מקרה, לא תלכו מכאן לפני שנזכה להציע לכם את הכנסת האורחים הטובה ביותר שיש בבית הזה."
היא הובילה אותם לשקע באדמה שהיה מלא מים. לידו היו ערימה של שאריות מספוא, קליפות ומוץ, והיא הזמינה אותם להנות מהם כמטב יכולתם. "היה לנו החורף הזה חורף קשה של שלגים, כאן באי," אמרה. "האיכרים שהם הבעלים שלנו באו אלינו עם חציר וקש שיבולת שועל, כדי שלא נמות ברעב. והפסולת הזאת היא כל מה שנשאר מהמעדנים."
האווזים מיהרו אל האוכל מיד. הם חשבו שהיה להם מזל, והיו במצב רוח מצוין. בוודאי הבחינו שהכבשים מודאגות, אבל הם ידעו כמה קל להפחיד כבשים, ולא האמינו שיש סכנה אמיתית באופק. מיד אחרי שאכלו התכוונו לעמוד וללכת לישון כרגיל. אבל אז קם האיל הגדול והלך אליהם. האווזים חשבו שמעולם לא ראו כבש עם קרניים גדולות וגסות כל כך. גם מבחינות אחרות בלט. היה לו מצח גבוה ועגול, עיניים נבונות ויציבה טובה, כמו חיה גאה ואמיצה.
"אינני יכול לקחת על עצמי את האחריות להשאיר אתכם, אווזים, בלי לומר לכם שכאן לא בטוח," אמר. "אנחנו לא יכולים לקבל אורחי לילה דווקא עכשיו." לבסוף התחילה אקה להבין שהדבר רציני. "נלך מכאן, אם אתם באמת רוצים בכך," אמרה. "אבל לא תספרו לנו קודם מה מציק לכם? אנחנו לא יודעים דבר על כך. אנחנו אפילו לא יודעים איפה אנחנו." "זה האי קרל הקטן!" אמר האיל. "הוא שוכב מול גוטלנד, ורק כבשים וציפורי ים חיות כאן." "אולי אתם כבשים פראיות?" אמרה אקה. "אנחנו לא רחוקים מזה," השיב האיל. "אין לנו קשר עם בני אדם. יש הסכם ישן בינינו לבין כמה איכרים בחווה בגוטלנד: הם מספקים לנו מספוא אם יש חורף של שלגים, ובתמורה מותר להם לקחת את מי שמיותרים מבינינו. האי קטן, ולכן אינו יכול להאכיל הרבה מאיתנו. אבל חוץ מזה אנחנו דואגים לעצמנו כל השנה, ואיננו חיים בבתים עם דלתות ומנעולים, אלא גרים במערות כמו אלה."
"גם בחורף אתם נשארים כאן?" שאלה אקה בתמיהה. "כן," ענה האיל. "יש לנו מספוא טוב כאן על ההר כל השנה." "נשמע לי שיש לכם חיים טובים יותר משל כבשים אחרות," אמרה אקה. "אבל איזה אסון בא עליכם?" "החורף שעבר היה קר מאוד. הים קפא, ואז באו לכאן שלושה שועלים על הקרח, ומאז הם כאן. חוץ מהם אין בכלל חיות מסוכנות באי." "אוי, אוי! השועלים מעזים לתקוף כמוכם?" "הו, לא! לא ביום; ביום אני יכול להגן על עצמי ועל שלי," אמר האיל וטלטל את קרניו. "אבל בלילה הם מתגנבים אלינו כשאנחנו ישנים במערות. אנחנו מנסים להישאר ערים, אבל צריך לישון לפעמים, ואז הם באים עלינו. הם כבר הרגו את כל הכבשים בשאר המערות, והיו שם עדרים גדולים בדיוק כמו שלי."
"לא נעים לספר שאנחנו חסרות אונים כל כך," אמרה הכבשה הזקנה. "אנחנו לא יכולות להתגונן יותר טוב מכבשים מבויתות." "את חושבת שהם יבואו לכאן הלילה?" שאלה אקה. "אין לנו שום דבר אחר לצפות לו," ענתה הכבשה הזקנה. "הם היו כאן אמש וגנבו מאיתנו טלה. הם בטח יבואו שוב, כל עוד נשאר מאיתנו מישהו בחיים. כך עשו בשאר המקומות." "אבל אם ייתנו להם להמשיך כך, תיכחדו לגמרי," אמרה אקה. "הו! עוד מעט הכול ייגמר לכבשים של האי קרל הקטן," אמרה הכבשה.
אקה עמדה שם בהיסוס. לא היה נעים בשום אופן לצאת שוב אל הסערה, ולא היה טוב להישאר בבית שמצפים בו לאורחים כאלה. אחרי שהרהרה זמן מה, פנתה אל אגודלון. "מעניין אם תעזור לנו, כמו שעשית כל כך הרבה פעמים," אמרה. כן, הוא ישמח לעשות זאת, השיב. "חבל שלא תישן!" אמרה אווזת הבר, "אבל מעניין אם תוכל להישאר ער עד שיבואו השועלים, ואז להעיר אותנו כדי שנוכל לעוף." הילד שמח על כך מאוד, כי כל דבר עדיף על לצאת שוב לסערה, והבטיח להישאר ער. הוא ירד אל פתח המערה, זחל מאחורי אבן כדי להיות מוגן מהסערה, והתיישב לשמור.
אחרי שישב שם זמן מה נראה שהסערה שוככת. השמיים התבהרו, ואור הירח התחיל לשחק על הגלים. הילד ניגש אל הפתח להביט החוצה. המערה הייתה די גבוהה על ההר. שביל צר הוביל אליה. כנראה כאן יצטרך להמתין לשועלים.
שועלים הוא עדיין לא ראה; אבל בינתיים היה שם משהו שהבהיל אותו הרבה יותר. על רצועת היבשה למרגלות ההר עמדו כמה ענקים, או טרולים אחרים מאבן, ואולי היו אלה בני אדם ממש. בהתחלה חשב שהוא חולם, אבל עכשיו היה בטוח שלא נרדם. הוא ראה את האנשים הגדולים בבירור כל כך שלא יכלה להיות זו אשליה. חלקם עמדו על רצועת היבשה, ואחרים ממש על ההר, כאילו התכוונו לטפס עליו. לחלקם היו ראשים גדולים ועבים, ולאחרים לא היו ראשים בכלל. כמה היו חד־זרועיים, וכמה היו גיבנים מלפנים ומאחור. הוא מעולם לא ראה דבר מוזר כל כך.
הילד עמד שם והכניס את עצמו להיסטריה בגלל הטרולים, עד שכמעט שכח לשמור עין על השועלים. אבל אז שמע ציפורן מגרדת באבן. הוא ראה שלושה שועלים עולים במדרון התלול, וברגע שידע שיש לו עסק עם משהו אמיתי, נרגע שוב ולא פחד אפילו קצת. עלה בדעתו שחבל להעיר רק את האווזים ולהפקיר את הכבשים לגורלן. הוא חשב שהיה רוצה לסדר את העניינים בדרך אחרת.
הוא רץ במהירות אל הקצה השני של המערה, טלטל את קרני האיל הגדול עד שהתעורר, ובאותו זמן זינק על גבו. "קום, כבש, ננסה להפחיד קצת את השועלים!" אמר הילד.
הוא ניסה להיות שקט ככל האפשר, אבל השועלים כנראה שמעו איזה רעש, כי כשהגיעו לפתח המערה עצרו והתייעצו. "בוודאי מישהו בפנים זז," אמר אחד. "מעניין אם הם ערים." "נו, תיכנס כבר!" אמר אחר. "בכל מקרה הם לא יכולים לעשות לנו כלום."
כשנכנסו עמוק יותר למערה, עצרו והריחו. "את מי ניקח הלילה?" לחש זה שהלך ראשון. "הלילה ניקח את האיל הגדול," אמר האחרון. "אחר כך תהיה לנו עבודה קלה עם השאר."
הילד ישב על גב האיל הזקן וראה איך הם מתגנבים. "עכשיו נגח ישר קדימה!" לחש הילד. האיל נגח, והשועל הראשון עף, ראש על זנב, בחזרה אל הפתח. "עכשיו נגח שמאלה!" אמר הילד, והפנה את ראש האיל הגדול לכיוון הזה. האיל כיוון התקפה אדירה שפגעה בשועל השני בצד. הוא התגלגל כמה פעמים עד שעמד שוב על רגליו וברח. הילד קיווה שגם השלישי יקבל מכה, אבל זה כבר הלך.
"עכשיו נדמה לי שהספיק להם להלילה," אמר הילד. "גם לי נדמה כך," אמר האיל הגדול. "עכשיו שכב על גבי, וזחל לתוך הצמר! מגיע לך להיות חם ונוח אחרי כל הרוח והסערה שהיית בהן."
בור הגיהינום
למחרת הסתובב האיל הגדול עם הילד על גבו, והראה לו את האי. הוא היה עשוי הר אחד מסיבי. הוא היה כמו בית גדול עם קירות אנכיים וגג שטוח. קודם עלה האיל על גג ההר והראה לילד את שטחי המרעה הטובים שם, והילד נאלץ להודות שהאי נראה כאילו נוצר במיוחד בשביל כבשים. לא היה שם הרבה מלבד חמציץ וצמחים קטנים וטעימים כאלה שכבשים אוהבות, והם צמחו על ההר.
אבל היה שם גם משהו לראות חוץ ממספוא לכבשים, למי שעלה היטב על המדרון. קודם כול נראה רוב הים, שעכשיו שכב כחול ומוצף שמש, והתגלגל קדימה בגלים נוצצים. רק בנקודה זו או אחרת התיז הקצף. במזרח שכבה גוטלנד, עם חוף ישר וארוך, ובדרום־מערב שכב האי קרל הגדול, שנבנה על אותה תבנית כמו האי הקטן. כשהלך האיל עד קצה גג ההר, כך שהילד יכול היה להביט למטה על קירות ההר, הוא ראה שהם מלאים פשוט בקני ציפורים; ובים הכחול שמתחתיו צפו ברווזי ים, ברווזי נוצת, שחפים, עופות ים ופינגווינים קטנים, יפים ושלווים, עסוקים בדיג דגי הרינג קטנים.
"זאת באמת ארץ מבורכת," אמר הילד. "אתן גרות במקום יפה, כבשים." "הו, כן! יפה כאן מספיק," אמר האיל הגדול. היה נראה שרצה להוסיף משהו, אבל לא הוסיף, רק נאנח. "אם תסתובב כאן לבדך, שים לב לבקעים שעוברים סביב ההר," המשיך אחרי רגע. וזו הייתה אזהרה טובה, כי היו בקעים עמוקים ורחבים בכמה מקומות. הגדול שבהם נקרא בור הגיהינום. הבקע הזה היה עמוק עשרות מטרים ורחב כמעט שני מטרים. "מי שיפול לשם, זה בוודאי יהיה הסוף שלו," אמר האיל הגדול. הילד חשב שנשמע כאילו יש בדבריו כוונה מיוחדת.
אחר כך הוביל אותו למטה, אל רצועת החוף הצרה. עכשיו יכול היה הילד לראות מקרוב את הענקים שהפחידו אותו בלילה הקודם. הם היו רק עמודי סלע גבוהים. האיל הגדול קרא להם "צוקים". הילד לא התעייף מלהביט בהם. הוא חשב שאם היו אי פעם טרולים שהפכו לאבן, הם בוודאי נראים בדיוק כך.
אף על פי שהיה יפה למטה על החוף, אהב הילד עוד יותר את גובה ההר. היה נורא כאן למטה, כי בכל מקום נתקלו בכבשים מתות. כאן חגגו השועלים את הוללותם. הוא ראה שלדים שהבשר נאכל מהם, וגופות שנאכלו בחצי, ואחרות שבקושי טעמו מהן ונטשו אותן כך. היה קורע לב לראות איך חיות הטרף התנפלו על הכבשים רק לשם שעשוע, רק כדי לצוד אותן ולקרוע אותן למוות.
האיל הגדול לא עצר מול המתות, אלא עבר על פניהן בשתיקה. אבל הילד לא יכול היה שלא לראות את כל הזוועה.
אחר כך עלה האיל הגדול שוב אל גובה ההר; אבל כשהיה שם עצר ואמר: "אילו מישהו כשיר וחכם היה רואה את כל האומללות ששוררת כאן, בוודאי לא היה יכול לנוח עד שהשועלים האלה ייענשו." "גם השועלים צריכים לחיות," אמר הילד. "כן," אמר האיל הגדול, "מי שלא קורע יותר חיות משהוא צריך לפרנסתו, שיחיה. אבל אלה פושעים." "האיכרים שהם הבעלים של האי צריכים לבוא לכאן ולעזור לכם," התעקש הילד. "הם חתרו לכאן כמה פעמים," השיב האיל, "אבל השועלים תמיד הסתתרו במערות ובבקעים, ולא יכלו להתקרב אליהם כדי לירות בהם." "בוודאי אינך מתכוון, אבי, שיצור קטן ואומלל כמוני יוכל להגיע אליהם, כשלא אתה ולא האיכרים הצלחתם להתגבר עליהם." "מי שקטן וזריז יכול לסדר דברים רבים," אמר האיל הגדול.
הם לא דיברו על כך יותר, והילד הלך והתיישב בין אווזי הבר שרעו על הרמה. אף על פי שלא רצה להראות את רגשותיו לפני האיל, הוא היה עצוב מאוד בגלל הכבשים, והיה שמח לעזור להן. "לפחות אוכל לדבר על כך עם אקה ועם מורטן האווז," חשב. "אולי הם יעזרו לי ברעיון טוב."
קצת אחר כך לקח האווז הלבן את הילד על גבו והלך על מישור ההר, ודווקא בכיוון בור הגיהינום.
הוא הלך בלי דאגה על גג ההר הפתוח, כאילו אינו מודע כמה גדול ולבן הוא. הוא לא חיפש מחסה מאחורי גבשושיות או בליטות אחרות, אלא הלך ישר קדימה. זה היה מוזר שלא נזהר יותר, כי היה ברור שנפגע בסערה של אתמול. הוא צלע ברגלו הימנית, והכנף השמאלית שלו שמטה וגררה כאילו נשברה.
הוא התנהג כאילו אין סכנה, ניקר עלה עשב כאן ועוד אחד שם, ולא הביט סביבו לשום כיוון. הילד שכב מתוח לכל אורכו על גב האווז והביט אל השמיים הכחולים. הוא התרגל כבר כל כך לרכיבה, שיכול היה גם לעמוד וגם לשכב על גב האווז.
כשהאווז והילד היו כל כך חסרי דאגה, הם כמובן לא הבחינו ששלושת השועלים עלו אל מישור ההר.
והשועלים, שידעו שכמעט בלתי אפשרי להרוג אווז על מישור פתוח, חשבו בהתחלה שלא ירדפו אחרי האווז. אבל מכיוון שלא היה להם שום דבר אחר לעשות, התגנבו לבסוף במורד אחד המעברים הארוכים וניסו להתקרב אליו בחשאי. הם עשו זאת בזהירות כזאת, שהאווז לא יכול היה לראות אפילו צל מהם.
הם לא היו רחוקים כשהאווז ניסה להתרומם לאוויר. הוא פרש את כנפיו, אבל לא הצליח להתנשא. כשנדמה היה שהשועלים תפסו שהוא לא יכול לעוף, מיהרו קדימה בלהיטות גדולה יותר מקודם. הם כבר לא הסתתרו בבקע, אלא עלו אל הרמה. הם מיהרו ככל יכולתם, מאחורי גבשושיות ושקעים, והתקרבו יותר ויותר אל האווז, בלי שנראה שהוא שם לב שצדים אותו. לבסוף היו השועלים קרובים כל כך שיכלו לקפוץ את הקפיצה האחרונה. בבת אחת זינקו שלושתם בקפיצה ארוכה אחת על האווז.
אבל ברגע האחרון הוא בוודאי הרגיש משהו, כי רץ הצידה, והשועלים החטיאו אותו. זה בכל זאת לא אמר הרבה, כי לאווז היה יתרון של כמה מטרים בלבד, ויתרה מזאת הוא צלע. בכל זאת רץ המסכן קדימה כמה שיכול.
הילד ישב על גב האווז, כשפניו לאחור, וצעק וקרא אל השועלים. "אכלתם את עצמכם שמנים מדי בבשר כבשים, שועלים. אתם אפילו לא יכולים להשיג אווז." הוא הקניט אותם עד שהשתגעו מכעס וחשבו רק על לרוץ קדימה.
הלבן רץ ישר אל הבקע הגדול. כשהגיע אליו, חבט פעם אחת בכנפיו ועבר. בדיוק אז היו השועלים כמעט עליו.
האווז מיהר הלאה באותה חפזון כמו קודם, גם אחרי שעבר את בור הגיהינום. אבל בקושי רץ שני מטרים, והילד טפח על צווארו ואמר: "עכשיו אתה יכול לעצור, אווז."
באותו רגע שמעו מאחוריהם כמה יללות פראיות, וגירוד של ציפורניים, ונפילות כבדות. אבל מהשועלים לא ראו יותר דבר.
למחרת בבוקר מצא שומר המגדלור על האי קרל הגדול פיסת קליפת עץ תקועה מתחת לדלת הכניסה, ועליה חרוטות באותיות משופעות וזוויתיות המילים: "השועלים שבאי הקטן נפלו לבור הגיהינום. שימרו עליהם!"
וזה מה ששומר המגדלור עשה.