הפרפר הענק
יום רביעי, שישה באפריל.
האווזים עפו לאורך חוף האי הארוך, והוא השתרע לעיניהם בבירור מתחתיהם. הנער הרגיש שמח וקל לב במהלך הטיסה. הוא היה מרוצה ושבע רצון בדיוק כמו שהיה זעוף ומדוכא אתמול, כשהסתובב למטה באי וחיפש את האווז.
עכשיו ראה שפנים האי הם מישור גבוה ושומם, ורק לאורך החוף משתרע זר של אדמה פורייה. והוא התחיל להבין את משמעותו של דבר מה ששמע באותו ערב.
הוא ישב לנוח קצת ליד אחת מטחנות הרוח הרבות שעל הרמה, וכמה רועי צאן באו בדרכם, כלבים לצדם וצאן רב נגרר אחריהם. הנער לא פחד, כי הוא היה מוסתר היטב מתחת למדרגות טחנת הרוח. אבל מסתבר שהרועים באו וישבו על אותן מדרגות עצמן, ולא נותר לו אלא לשבת בלי נוע.
אחד הרועים היה צעיר, ונראה בערך כמו שאנשים נראים ברוב המקרים. השני היה זקן מוזר. גופו היה גדול וקשרי, אבל ראשו קטן, ופניו היו בעלי קווים עדינים ורגישים. היה נדמה שהגוף והראש לא רוצים להתאים זה לזה בשום אופן.
רגע אחד ישב בשתיקה והביט אל תוך הערפל, בהבעת עייפות שאין לתארה. ואז התחיל לדבר אל חברו. החבר הוציא מהתרמיל קצת לחם וגבינה כדי לאכול את ארוחת הערב שלו. הוא כמעט לא ענה, אבל הקשיב בסבלנות רבה, כאילו חשב: "אפשר לתת לך את ההנאה הזאת, שתפטפט קצת."
"עכשיו אספר לך משהו, אריק," אמר הרועה הזקן. "חישבתי וחישבתי, ובימים הראשונים, כשגם בני אדם וגם בעלי חיים היו גדולים בהרבה ממה שהם היום, בוודאי גם הפרפרים היו גדולים במידה יוצאת דופן. ופעם היה פרפר שאורכו היה קילומטרים רבים, וכנפיו היו רחבות כמו ימים. הכנפיים האלה היו כחולות וזהרו כמו כסף, והיו כל כך מפוארות שכשהפרפר עף בחוץ, כל שאר בעלי החיים עמדו בלי נוע ובהו בו. אבל היה לו חיסרון אחד: הוא היה גדול מדי. הכנפיים התקשו לשאת אותו. ובכל זאת, כנראה שהכול היה מסתדר לא רע, אילו היה הפרפר חכם מספיק להישאר על צלע ההר. אבל הוא לא היה. הוא העז לצאת אל מעבר לים המזרחי. ועוד לא התרחק הרבה, והסערה באה והתחילה לקרוע את כנפיו. ובכן, קל להבין, אריק, איך הדברים מסתיימים כשסערת הים המזרחי מתחילה להיאבק בכנפי פרפר שבריריות. עוד מעט נקרעו הכנפיים ופוזרו, ואז, כמובן, נפל הפרפר המסכן אל הים. בתחילה הוטלו גופו קדימה ואחורה על הגלים, ואחר כך נסחף אל כמה סלעים בבסיס הים מחוץ לסמולנד. ושם הוא שכב, גדול וארוך כמו שהיה.
"עכשיו אני חושב, אריק, שאילו נפל הפרפר על היבשה, הוא היה נרקב עד מהרה ומתפרק. אבל מכיוון שנפל אל הים, הוא נספג כולו בסיד והפך קשה כמו אבן. אתה יודע, כמובן, שמצאנו על החוף אבנים שהיו לא יותר מתולעים מאובנות. אז אני מאמין שכך קרה גם לגוף הפרפר הגדול. אני מאמין שהוא הפך, במקום שבו שכב, להר ארוך וצר בלב הים המזרחי. לא כך?"
הוא השתתק וחיכה לתשובה, והשני הנהן אליו. "המשך, כדי שאשמע לאן אתה חותר," אמר.
"ושים לב, אריק, שהאי הזה, אולנד, שבו אתה ואני חיים, הוא לא אחר מאשר גוף הפרפר הקדום. אם רק חושבים על זה, אפשר לראות שהאי הוא פרפר. בצפון רואים את החזה הדק ואת הראש העגול, ובדרום רואים את הגוף האחורי, שקודם מתרחב ואחר כך מצטמצם לקצה חד."
כאן השתתק שוב והביט בחברו בדאגה קלה, לראות איך יקבל את הטענה. אבל הצעיר המשיך לאכול בשלווה גמורה, והנהן לו להמשיך.
"ברגע שהפרפר הפך לסלע גיר, באו עם הרוחות מיני זרעים רבים של עשבים ועצים, ורצו להשתרש עליו. עבר זמן רב עד שיכול היה לצמוח שם משהו חוץ מגומא. אחר כך הגיעו חמצמץ, ושמשון וסבך קוצים. אבל גם היום אין באלווארט כל כך הרבה צמחייה שתכסה את ההר היטב, והוא מבצבץ פה ושם. ואף אחד לא יכול לחשוב לחרוש ולזרוע כאן למעלה, שם קרום האדמה כל כך דק. אבל אם תודה שאלווארט ומבצרי הסלע שסביבו עשויים מגוף הפרפר, יש לך זכות לשאול מאין באה האדמה שמתחת למבצרים."
"כן, זו בדיוק השאלה," אמר זה שאכל. "את זה הייתי באמת רוצה לדעת."
"ובכן, אתה צריך לזכור שאולנד שוכב בים כבר שנים רבות מאוד, ובמהלך הזמן כל הדברים שמתגלגלים עם הגלים, אצות וחול וצדפות, התאספו סביבו ונשארו שם. ואז נפלו אבנים וחצץ גם מהמבצרים שבמזרח וגם מאלה שבמערב. כך נעשו לאי חופים רחבים, שבהם יכולים לצמוח תבואה ופרחים ועצים.
"כאן למעלה, על גב הפרפר הקשה, מסתובבים רק כבשים ופרות וסוסונים קטנים. רק חופמים וקיפודנים חיים כאן, ואין שום בניינים חוץ מטחנות רוח וכמה צריפי אבן, שאנחנו הרועים זוחלים אליהם. אבל למטה על החוף שוכנים כפרים גדולים וכנסיות ופרוורים וכפרי דייגים ועיר שלמה."
הוא הביט בשואל בחברו. זה סיים את ארוחתו וקשר את שק האוכל. "אני תוהה לאן תגיע עם כל זה," אמר.
"זה רק מה שאני רוצה לדעת," אמר הרועה והנמיך את קולו עד שכמעט לחש את המילים, והביט אל תוך הערפל בעיניו הקטנות, שנראו מותשות מרוב התבוננות במה שאינו קיים. "רק את זה אני רוצה לדעת: האם האיכרים שגרים בחוות שבנויות מתחת למבצרים, או הדייגים שמעלים מהים את הרינג הקטן, או הסוחרים בבורגהולם, או אורחי הרחצה שבאים לכאן בכל קיץ, או התיירים שמשוטטים בחורבת הטירה הישנה של בורגהולם, או הציידים שבאים לכאן בסתיו לצוד חגלות, או הציירים שיושבים כאן באלווארט ומציירים את הכבשים ואת טחנות הרוח, הייתי רוצה לדעת אם מישהו מהם מבין שהאי הזה היה פעם פרפר, שעף בכנפיים גדולות ומנצנצות."
"אה!" אמר הרועה הצעיר פתאום. "היה צריך להתעורר בלבו של מישהו מהם, כשישב בערב על שפת המבצר, ושמע את הזמירים מצפצפים בחורשות שמתחתיו, והביט אל פני מצר קלמר, שהאי הזה לא יכול היה לבוא לעולם באותו אופן כמו האחרים."
"אני רוצה לשאול," אמר הזקן, "אם אף אחד לא רצה לתת כנפיים לטחנות הרוח, כנפיים גדולות כל כך שיגיעו עד השמיים, גדולות כל כך שיוכלו להרים את האי כולו מן הים ולתת לו לעוף כמו פרפר בין פרפרים."
"ייתכן שיש משהו במה שאתה אומר," אמר הצעיר, "כי בלילות הקיץ, כשהשמיים מתרחבים ונפתחים מעל האי, חשבתי לפעמים שהוא כאילו רוצה להתרומם מן הים ולעוף משם."
אבל אחרי שהזקן סוף סוף גרם לצעיר לדבר, הוא כמעט לא הקשיב לו. "הייתי רוצה לדעת," אמר הזקן בקול נמוך, "אם מישהו יכול להסביר למה מרגישים כאן באלווארט געגוע כזה. הרגשתי אותו בכל יום בחיי, ואני חושב שהוא אוכל כל אחד ואחד מאלה שחייבים להסתובב כאן. הייתי רוצה לדעת אם איש אחר הבין שכל הכמיהה הזאת נגרמת מכך שהאי כולו הוא פרפר שכמה לכנפיו."