מהשלישי עד השישי באפריל.
בחלק הדרומי ביותר של אולנד שוכנת אחוזה מלכותית ושמה אוטנבי. זו אחוזה גדולה למדי, והיא נמשכת מחוף אל חוף, ממש לרוחב האי. היא מפורסמת משום שמאז ומעולם היתה מקום מפגש ללהקות גדולות של ציפורים. במאה השבע־עשרה, כשהמלכים היו באים לאולנד לצוד, כל האחוזה היתה לא יותר מפארק צבאים. במאה השמונה־עשרה הוקמה בה אורווה שבה גידלו סוסי מרוץ ממשפחות מיוחסות, ולצדה חוות כבשים שבה החזיקו כמה מאות כבשים. בימינו לא תמצאו באוטנבי לא סוסי מרוץ ולא כבשים. במקומם חיים שם עדרים גדולים של סוסים צעירים, שנועדו לשרת בחיל הפרשים.
בכל הארץ אין עוד מקום שהוא בית טוב יותר לבעלי חיים. לאורך החוף המזרחי הקיצוני שוכן אחו הכבשים הישן, שאורכו כשני קילומטרים וחצי. זה האחו הגדול ביותר בכל אולנד, ובעלי החיים רועים בו, משחקים ורצים חופשיים כאילו הם במדבר. שם גם נמצא חורש אוטנבי המפורסם, ובו אלונים בני מאה שנה, שנותנים צל מפני השמש ומחסה מפני רוחות אולנד הקשות. ואסור לשכוח את חומת אוטנבי הארוכה, שנמתחת מחוף אל חוף ומפרידה בין אוטנבי לשאר האי, כדי שבעלי החיים ידעו עד לאן מגיעה האחוזה המלכותית הישנה, ויזהרו מלהסתנן אל אדמה אחרת, שבה אין הם מוגנים כל כך.
באוטנבי תמצאו בעלי חיים מבויתים בשפע, אבל זה לא הכול. אפשר כמעט להאמין שגם חיות הבר מרגישות שבנחלה ישנה של הכתר יכולים גם הפראיות וגם המבויתות לסמוך על מחסה והגנה, שהרי הן מגיעות לשם במספרים כל כך גדולים.
חוץ מזה נשארו שם עוד כמה אילי יער מן הזן העתיק, ושם גם אוהבות לחיות ברווזות החפרפרות והחוגלות. באביב ובסוף הקיץ האחוזה משמשת מקום מנוחה לאלפי עופות נודדים. יותר מכול זה החוף המזרחי הביצתי, מתחת לאחו הכבשים, שם נוחתים העופות הנודדים כדי לנוח ולאכול.
כשהאווזים הפראיים ונילס הולגרסון מצאו סוף סוף את דרכם לאולנד, הם ירדו, כמו כל השאר, על החוף שליד אחו הכבשים. הערפל כיסה את האי בכבדות, בדיוק כפי שכיסה את הים. ובכל זאת הילד השתומם מכמות הציפורים שראה, ואלה היו רק הציפורים שעל רצועת החוף הצרה והקטנה שהצליח לראות.
זה היה חוף חול נמוך, מלא אבנים ושלוליות וערימות של אצות שהים השליך אליו. אילו הרשו לילד לבחור, קשה להאמין שהיה חושב לנחות דווקא שם. אבל לציפורים זה נראה בוודאי כגן עדן ממש. ברווזים ואווזים הלכו על האחו ואכלו. קרוב יותר למים רצו חופמיות ועוד עופות חוף. הצוללות שטו בים ודגו, אבל החיים והתנועה היו על גדות האצות הארוכות לאורך החוף. שם עמדו הציפורים זו לצד זו, צפופות, ונקרו תולעים. כנראה היו שם תולעים בכמויות אין־סופיות, כי היה ברור שאיש לא התלונן אף פעם על מחסור באוכל.
רובן הגדול התכוננו להמשיך בדרכן, ונחתו רק כדי לנוח קצת. ברגע שמנהיג של להקה חשב שחבריו התאוששו מספיק, אמר: "אם אתם מוכנים עכשיו, אפשר להמשיך."
"לא, חכה, חכה! עוד לא אכלנו כמעט כלום," אמרו המובלים.
"אתם לא חושבים שאני מתכוון לתת לכם לאכול עד שלא תוכלו לזוז?" אמר המנהיג, וריפרף בכנפיו ויצא לדרך. לאורך גדות האצות החיצוניות ביותר שכבה להקה של ברבורים. הם לא טרחו לעלות ליבשה, אלא נחו כשהם שוכבים ומתנדנדים על המים. מדי פעם צללו עם צווארם והעלו אוכל מקרקעית הים. וכשתפסו משהו טעים במיוחד, פרצו בצעקות רמות שנשמעו כמו קריאות חצוצרה.
כשהילד שמע שיש ברבורים על המים הרדודים, מיהר אל גדות האצות. הוא מעולם לא ראה ברבורי בר מקרוב. מזלו שיחק לו, והוא הצליח להתקרב אליהם מאוד.
הילד לא היה היחיד ששמע את הברבורים. האווזים הפראיים, והאווזים האפורים, והצוללות, כולם שחו החוצה בין הגדות, התיישבו בטבעת סביב הברבורים והביטו בהם בהשתאות. הברבורים כיפפו את נוצותיהם, הרימו את כנפיהם כמו מפרשים, והגביהו את צווארם באוויר. מדי פעם שחה אחד מהם אל אווז, או אל צוללת גדולה, או אל ברווז צולל, ואמר כמה מילים. ואז נראה שהפונה אליו כמעט לא העז להרים את מקורו כדי להשיב.
אבל היתה שם צוללת קטנה, שובבה קטנטנה, שלא יכלה לשאת את כל הטקס הזה. היא צללה פתאום ונעלמה מתחת לפני המים. זמן קצר אחר כך פלט אחד הברבורים צעקה ושחה משם במהירות כזו שהמים הקציפו. אחר כך עצר, והחל להיראות מלכותי שוב. אבל עד מהרה צרח עוד אחד, בדיוק כמו הראשון, ואחריו שלישי.
הצוללת הקטנה לא יכלה להישאר מתחת למים יותר, והופיעה על פני המים, קטנה ושחורה ורעילה. הברבורים מיהרו לעברה, אבל כשראו איזה יצור קטן ועלוב היא, הסתובבו בבת אחת, כאילו חשבו שהם נעלים מכדי לריב איתה. אז צללה הצוללת הקטנה שוב, וצבטה אותם ברגליים. זה בוודאי כאב, והגרוע מכול היה שלא יכלו לשמור על הכבוד שלהם. מיד החליטו מה לעשות. הם החלו להכות באוויר בכנפיהם עד שהרעים, התקדמו קצת, כאילו הם רצים על המים, תפסו רוח מתחת לכנפיים, והתרוממו.
כשהברבורים נעלמו, התגעגעו אליהם מאוד. ואלה שזה עתה נהנו מתעלולי הצוללת הקטנה נזפו בה על קלות דעתה.
הילד חזר אל היבשה. שם עמד לראות איך משחקות חופמיות הבריכות. הן דמו לחסידות קטנות. כמו החסידות, גם להן היו גופים קטנים, רגליים וצוואר ארוכים ותנועות קלות ומתנדנדות, אלא שלא היו אפורות אלא חומות. הן עמדו בשורה ארוכה על החוף במקום שהגלים שטפו אותו. ברגע שגל התגלגל פנימה, כל השורה רצה לאחור, וברגע שנסוג, הלכו אחריו. וכך המשיכו שעות.
המלבבות מכל הציפורים היו ברווזות החפרפרות. אין ספק שהן קרובות לברווזים הרגילים, כי כמוהם היה להן גוף מוצק, מקור רחב ורגליים עם קרום שחייה, אבל הן היו מקושטות הרבה יותר. שמלת הנוצות עצמה היתה לבנה, סביב צווארן ענדו סרט זהב רחב, מראה הכנף נצץ בירוק, באדום ובשחור, קצות הכנפיים היו שחורים, והראש ירוק כהה ונוצץ כמו סאטן.
ברגע שאחת מהן הופיעה על החוף, אמרו האחרות: "תראו, תראו את אלה! הן יודעות איך להתקשט." "אילו לא היו כל כך בולטות, לא היו צריכות לחפור את הקנים שלהן באדמה, אלא היו מטילות על פני השטח כמו כולם," אמרה ברווזת בר חומה. "שינסו כמה שהן רוצות, עם אפים כאלה הן לעולם לא יגיעו רחוק," אמר אווז אפור. וזה היה נכון לגמרי. לברווזות החפרפרות היתה גבשושית גדולה בבסיס המקור, והיא קלקלה את המראה שלהן.
קרוב לחוף התקדמו על המים שחפים ושחפיות ים ודגו. "איזה דג אתם תופסים?" שאל אווז בר. "זה דג דוקנית. דוקנית של אולנד. זו הדוקנית הכי טובה בעולם," אמר שחף. "לא תרצי לטעום?" והוא עף אל האווזה, כשפיו מלא דגיגים, ורצה לתת לה מהם. "פו! אתה חושב שאני אוכלת תועבות כאלה?" אמרה אווזת הבר.
למחרת בבוקר היה מעונן באותה מידה. האווזים הפראיים הלכו על האחו ואכלו, והילד ירד אל שפת הים לאסוף צדפות. היו שם בשפע, וכשחשב שאולי למחרת יהיו במקום שבו לא יהיה אפשר להשיג שום אוכל, החליט לנסות לעשות לעצמו שק קטן שיוכל למלא בצדפות. הוא מצא על האחו גמא ישן, חזק ועמיד, והחל לקלוע ממנו תרמיל. הוא עבד על זה כמה שעות, אבל כשסיים היה מרוצה מאוד.
בשעת ארוחת הצהריים באו כל האווזים הפראיים בריצה ושאלו אותו אם ראה את האווז הלבן. "לא, הוא לא היה איתי," אמר הילד. "היה איתנו כל הזמן עד לפני זמן קצר," אמרה אקה, "אבל עכשיו אנחנו כבר לא יודעים איפה למצוא אותו."
הילד קפץ ממקומו ונבהל מאוד. הוא שאל אם הופיע שועל או נשר, או שמא נראה אדם בסביבה. אבל איש לא הבחין בשום דבר מסוכן. כנראה האווז איבד את דרכו בערפל.
אבל לילד זה היה אסון גדול באותה מידה, בכל דרך שבה אבד האווז הלבן, והוא יצא מיד לחפש אותו. הערפל הגן עליו, כך שיכול היה לרוץ לכל מקום שרצה בלי שיראו אותו, אבל הוא גם מנע ממנו לראות. הוא רץ דרומה לאורך החוף, עד למגדלור ולתותח הערפל בקצה הקיצוני של האי. בכל מקום היה אותו בלגן של ציפורים, אבל אף לא אווז אחד. הוא העז להיכנס לאחוזת אוטנבי, וחיפש בכל אחד מהאלונים הישנים והחלולים בחורש אוטנבי, אבל לא ראה שום עקבות של האווז.
הוא חיפש עד שהחל להחשיך. אז נאלץ לחזור אל החוף המזרחי. הוא הלך בצעדים כבדים והיה עצוב נורא. הוא לא ידע מה יהיה עליו אם לא ימצא את האווז. לא היה אף אחד שיכול היה לוותר עליו פחות.
אבל כשהסתובב על אחו הכבשים, מה היה הדבר הלבן והגדול שבא לקראתו בערפל, אם לא האווז? הוא היה בסדר גמור, ושמח מאוד שהצליח סוף סוף למצוא את דרכו חזרה אל האחרים. הערפל סחרר אותו כל כך, סיפר, עד שהסתובב על האחו הגדול כל היום. הילד חיבק את צווארו מרוב שמחה, וביקש ממנו לשמור על עצמו ולא לתעות מהאחרים. והאווז הבטיח, בהחלט, שלעולם לא יעשה זאת שוב. לא, לעולם לא.
אבל למחרת בבוקר, כשהילד ירד אל החוף וחיפש צדפות, באו האווזים בריצה ושאלו אם ראה את האווז. לא, כמובן שלא ראה. "ובכן, האווז אבד שוב. הוא תעה בערפל, בדיוק כמו אתמול."
הילד רץ משם בפחד גדול והחל לחפש. הוא מצא מקום אחד שבו חומת אוטנבי היתה כל כך הרוסה שיכול היה לטפס מעליה. אחר כך הסתובב, בתחילה על החוף שהלך והתרחב והפך כל כך גדול שהיה בו מקום לשדות ולאחו ולחוות, ואחר כך למעלה על הרמה השטוחה שבאמצע האי, שלא היו בה מבנים חוץ מטחנות רוח, ושהעשב עליה היה כל כך דק שהמלט הלבן נוצץ מתחתיו.
בינתיים לא מצא את האווז. וכשהערב התקרב, והילד נאלץ לחזור לחוף, לא יכול היה להאמין אלא שבן לוויתו אבד. הוא היה כל כך מדוכא שלא ידע מה לעשות עם עצמו.
הוא בדיוק טיפס שוב מעל החומה כששמע אבן מתרסקת ממש לידו. כשהסתובב לראות מה זה, נדמה לו שהוא מבחין במשהו שזז על ערימת אבנים הסמוכה לחומה. הוא התגנב קרוב יותר, וראה את האווז הלבן מתנהל בעייפות על ערימת האבנים, כשבפיו כמה סיבים ארוכים. האווז לא ראה את הילד, והילד לא קרא לו, אלא חשב שכדאי קודם לברר למה האווז נעלם שוב ושוב בצורה כזאת.
ועד מהרה גילה את הסיבה. למעלה, בערימת האבנים, שכבה אווזה אפורה צעירה, שצעקה משמחה כשהאווז הגיע. הילד זחל קרוב, כך ששמע מה הם אומרים, ואז גילה שהאווזה האפורה נפצעה באחת מכנפיה, ולכן לא יכלה לעוף, ושהלהקה שלה נסעה משם והשאירה אותה לבדה. היא היתה קרובה למוות מרעב כשהאווז הלבן שמע את קריאתה לפני כמה ימים ובא לחפש אותה. מאז הוא נושא לה אוכל. שניהם קיוו שתבריא לפני שיעזבו את האי, אבל עד עכשיו לא יכלה לא לעוף ולא ללכת. זה הטריד אותה מאוד, אבל הוא ניחם אותה בכך שהוא לא עומד לצאת לדרך עוד זמן רב. לבסוף איחל לה לילה טוב, והבטיח לבוא למחרת.
הילד נתן לאווז ללכת, וכשהלך, התגנב בתורו אל ערימת האבנים. הוא היה כועס כי רימו אותו, ועכשיו רצה לומר לאווזה האפורה שהאווז הוא רכושו. האווז עומד לקחת את הילד ללפלנד, ואין מה לדבר על כך שיישאר כאן בגללה. אבל עכשיו, כשראה את האווזה האפורה הצעירה מקרוב, הבין לא רק למה האווז הלך והביא לה אוכל יומיים, אלא גם למה לא רצה להזכיר שעזר לה. היה לה הראש היפה ביותר, שמלת הנוצות שלה היתה רכה כמו סאטן, והעיניים היו עדינות ומתחננות.
כשראתה את הילד, רצתה לברוח, אבל הכנף השמאלית יצאה מהמפרק וגררה על הקרקע, ושיבשה את תנועותיה.
"אסור לך לפחד ממני," אמר הילד, ולא נראה כועס בכלל כמו שהתכוון להיראות. "אני אגודלון, חבר של מורטן האווז," המשיך. ואז עמד שם ולא ידע מה רצה לומר.
לפעמים מוצאים אצל בעלי חיים משהו שגורם לתהות איזה סוג של יצורים הם באמת. כמעט חוששים שהם בני אדם שהוסבו. כך היה עם האווזה האפורה. ברגע שאגודלון אמר מי הוא, הורידה את צווארה וראשה לפניו בחן רב, ואמרה בקול כל כך יפה שלא האמין שאווזה מדברת: "אני שמחה מאוד שבאת לכאן לעזור לי. האווז הלבן סיפר לי שאין אף אחד חכם וטוב כמוך."
היא אמרה זאת בכבוד כזה שהילד ממש התבלבל. "זו בוודאי לא סתם ציפור," חשב. "זו ודאי נסיכה מכושפת."
הוא התמלא רצון לעזור לה, והעביר את ידו מתחת לנוצות, ומישש לאורך עצם הכנף. העצם לא היתה שבורה, אבל היה משהו לא בסדר במפרק. הוא הכניס את אצבעו לחלל הריק. "היזהרי עכשיו!" אמר, ואחז היטב בצינור העצם והכניס אותו למקום שבו היה צריך להיות. הוא עשה זאת מהר מאוד ובמיומנות, בהתחשב בכך שזו הפעם הראשונה שניסה דבר כזה. אבל זה בוודאי כאב מאוד, כי האווזה הצעירה המסכנה הוציאה צווחה חדה אחת, ואז שקעה בין האבנים בלי שום סימן חיים.
הילד נבהל נורא. הוא רק רצה לעזור לה, ועכשיו היא מתה. הוא קפץ קפיצה גדולה מערימת האבנים ורץ משם. נדמה לו שזה כאילו רצח אדם.
למחרת בבוקר היה בהיר וללא ערפל, ואקה אמרה שעכשיו ממשיכים במסע. כל האחרים היו מוכנים ללכת, אבל האווז הלבן המציא תירוצים. הילד הבין היטב שהוא לא רוצה לעזוב את האווזה האפורה. אקה לא הקשיבה לו, ויצאה לדרך.
הילד קפץ על גב האווז, והאווז הלבן הלך אחרי הלהקה, אם כי לאט ובחוסר רצון. הילד שמח מאוד שיוכלו לעוף מהאי. הוא סבל מייסורי מצפון בגלל האווזה האפורה, ולא רצה לספר לאווז איך זה הסתיים כשניסה לרפא אותה. כנראה עדיף שמורטן האווז לעולם לא יגלה על כך, חשב, אם כי תהה באותו זמן איך האווז הלבן מסוגל לעזוב את האווזה האפורה.
אבל פתאום האווז הסתובב. המחשבה על האווזה האפורה הצעירה גברה עליו. מה שיקרה עם הטיול ללפלנד, יקרה: הוא לא יכול ללכת עם האחרים כשהוא יודע שהיא שוכבת לבדה וחולה, ותמות ברעב.
בכמה תנועות כנפיים היה מעל ערימת האבנים, אבל שם, בין האבנים, לא שכבה שום אווזה אפורה צעירה. "דונפין! דונפין! איפה את?" קרא האווז.
"השועל כנראה היה כאן ולקח אותה," חשב הילד. אבל באותו רגע שמע קול יפה עונה לאווז. "הנה אני, אווז; הנה אני! רק התרחצתי קצת בבוקר." ומן המים עלתה האווזה האפורה הקטנה, רעננה ובכושר מצוין, וסיפרה איך אגודלון הכניס את כנפה למקומה, ושהיא בריאה לגמרי ומוכנה ללכת איתם בדרך.
טיפות המים שכבו כמו טל של פנינים על נוצותיה הזוהרות והדומות לסאטן, ואגודלון חשב שוב שהיא נסיכה קטנה אמיתית.