יום ראשון, שלושה באפריל.
אווזי הבר יצאו אל אי מיוער כדי לאכול. שם הם נתקלו במקרה בכמה אווזים אפורים, שהופתעו לראות אותם, כי ידעו היטב שקרוביהם, אווזי הבר, נוהגים לטוס מעל לב הארץ.
האווזים האפורים היו סקרנים ורבי שאלות, ולא הסתפקו בפחות מזה שאווזי הבר יספרו להם הכול על הרדיפות שהם נאלצים לסבול מסמירה השועל. כשסיימו לספר, אווזה אפורה, שנראתה זקנה וחכמה כמו אקה עצמה, אמרה: "זה היה אסון גדול בשבילכם שסמירה השועל הוכרז מוצא חוץ לחוק בארצו שלו. הוא בטח יקיים את דברו וילך אחריכם עד לפלנד. אילו הייתי במקומכם, לא הייתי טסה צפונה מעל סמולנד, אלא בוחרת בדרך החיצונית, מעל אולנד, וכך הוא יאבד את העקבות לגמרי. כדי להטעות אותו באמת, כדאי שתישארו יומיים בקצה הדרומי של אולנד. תמצאו שם המון אוכל והמון חברה. אני לא חושבת שתצטערו אם תלכו לשם."
זו הייתה בהחלט עצה נבונה מאוד, ואווזי הבר החליטו לפעול לפיה. ברגע שאכלו כל מה שיכלו להכיל, יצאו למסע לאולנד. אף אחד מהם לא היה שם מעולם, אבל האווזה האפורה נתנה להם הוראות מצוינות. הם היו צריכים רק לטוס ישר דרומה, עד שיגיעו לשביל גדול של ציפורים, שנמתח לאורך כל חוף בלקינגה. כל הציפורים שחורפות ליד הים המערבי, ועכשיו רוצות לעוף לפינלנד ולרוסיה, טסות שם קדימה, ובדרכן הן רגילות לעצור באולנד לנוח. לאווזי הבר לא תהיה בעיה למצוא מורי דרך.
באותו יום היה שקט גמור וחם, כמו ביום קיץ, מזג האוויר הטוב ביותר בעולם למסע מעל הים. הדבר היחיד שהדאיג היה שהאוויר לא היה צלול לגמרי, כי השמיים היו אפורים ומכוסים צעיף. פה ושם היו ענני ערפל עצומים שהשתלשלו עד קצהו החיצוני של הים וחסמו את הנוף.
כשהנוסעים התרחקו מהאי המיוער, פרש הים את עצמו חלק כמו מראה, עד שהנער, שהביט מטה, חשב שהמים נעלמו. כבר לא הייתה מתחתיו אדמה. סביבו לא היה דבר מלבד ערפל ושמיים. הוא הרגיש סחרחורת חזקה, והחזיק חזק בגב האווז, מפוחד יותר מאשר ביום שישב עליו בפעם הראשונה. נדמה היה לו שאי אפשר שיחזיק מעמד, ושהוא חייב ליפול לאיזשהו כיוון.
זה היה גרוע עוד יותר כשהגיעו לשביל הציפורים הגדול, שעליו דיברה האווזה האפורה. באמת, להקה אחרי להקה טסו בדיוק באותו כיוון, כאילו הלכו בדרך קבועה. היו שם ברווזים ואווזים אפורים, ברווזי ים שחורים וגילמוטים, טבלנים וברווזי חוד־זנב ומרגניות וצוללנים וצדפנים ותרנגולי ים. אבל כשהנער רכן קדימה והסתכל לכיוון שבו היה אמור להימצא הים, ראה את כל תהלוכת הציפורים משתקפת במים. הוא היה כל כך סחרחר שלא הבין איך זה קרה: הוא חשב שכל תהלוכת הציפורים טסה כשהבטן שלה כלפי מעלה. ובכל זאת זה לא הפליא אותו כל כך, כי הוא עצמו כבר לא ידע מה למעלה ומה למטה.
הציפורים היו עייפות עד מוות ואצות להגיע. אף אחת מהן לא צרחה ולא אמרה משהו מצחיק, וזה גרם לכל הדברים להיראות לא אמיתיים בצורה מוזרה.
"תארו לכם שהתרחקנו מהארץ!" אמר לעצמו. "תארו לכם שאנחנו בדרך לשמיים!"
הוא לא ראה סביבו דבר מלבד ערפל וציפורים, והחל להאמין שזה לגמרי הגיוני שהם נוסעים לשמיים. הוא שמח, ותהה מה יראה שם למעלה. הסחרחורת חלפה בבת אחת. הוא היה מאושר מאוד מהמחשבה שהוא בדרך לשמיים ועוזב את העולם הזה.
בדיוק אז שמע כמה יריות חזקות, וראה שני עמודי עשן לבנים עולים.
הייתה התעוררות פתאומית, ואי־שקט בין הציפורים. "ציידים! ציידים!" צעקו. "עופו גבוה! ברחו!"
אז ראה הנער סוף־סוף שהם טסים כל הזמן מעל חוף הים, ושהם בהחלט לא בשמיים. בשורה ארוכה שכבו סירות קטנות מלאות ציידים, שירו ירייה אחר ירייה. להקות הציפורים הקרובות ביותר לא הבחינו בהם בזמן. הן טסו נמוך מדי. כמה גופים כהים צנחו אל הים, ועל כל אחד שנפל עלתה זעקת ייסורים מן החיים.
היה מוזר למי שזה עתה האמין שהוא בשמיים להתעורר פתאום אל פחד ויללה כאלה. אקה זינקה אל הגבהים במהירות שיכלה, והלהקה עקבה אחריה במהירות הגדולה ביותר האפשרית. אווזי הבר הצליחו להימלט בשלום, אבל הנער לא הצליח להירגע מתדהמתו. "לחשוב שמישהו יכול לרצות לירות באנשים כמו אקה ואיקסי וקקסי והאווז ושאר האווזים! בני האדם לא מבינים מה הם עושים."
וכך המשיכו שוב בדרכם באוויר הדומם, והכול היה שקט כמקודם, חוץ מזה שכמה מהציפורים העייפות קראו מפעם לפעם: "עוד לא הגענו? אתם בטוחים שאנחנו בדרך הנכונה?" על כך ענו אלה שטסו באמצע: "אנחנו טסים ישר לאולנד, ישר לאולנד."
האווזים האפורים היו עייפים עד מוות, והטבלנים טסו סביבם. "אל תמהרו כל כך!" קראו הברווזים. "תאכלו את כל האוכל לפני שנגיע." "הו! יהיה מספיק גם לכם וגם לנו," ענו הטבלנים.
לפני שהתקדמו מספיק כדי לראות את אולנד, נשבה לקראתם רוח קלה. היא הביאה איתה משהו שדמה לעננים עצומים של עשן לבן, כאילו פרצה אי־שם שרפה גדולה.
כשראו הציפורים את הערפילית הלבנה הראשונה, המתפתלת כמו ספירלה, הן נבהלו והגבירו את מהירותן. אבל מה שדמה לעשן נעשה סמיך יותר ויותר, ולבסוף עטף אותן לגמרי. הן לא הריחו עשן, והעשן לא היה כהה ויבש, אלא לבן ולח. פתאום הבין הנער שזה לא יותר מאשר ערפל.
כשהערפל נעשה כל כך סמיך שאי אפשר היה לראות אפילו אורך אווז אחד קדימה, התחילו הציפורים להתנהג כמו משוגעות ממש. כל אלה, שקודם טסו קדימה בסדר מושלם כל כך, התחילו לשחק בערפל. הן עפו לכאן ולכאן כדי להסית זו את זו לסטות מהדרך. "היזהרו!" קראו. "אתם רק מסתובבים במעגלים. חזרו אחורה, למען השם! ככה לעולם לא תגיעו לאולנד."
כולן ידעו היטב איפה האי, אבל עשו כמיטב יכולתן להתעות זו את זו. "תראו את הנחליאלים האלה!" נשמע קול בערפל. "הם חוזרים לכיוון ים הצפון!" "היזהרו, אווזי בר!" צרח מישהו מכיוון אחר. "אם תמשיכו ככה, תגיעו עד רוגן."
כמובן, לא היה חשש שהציפורים שרגילות לטוס כאן יניחו שיפתו אותן לכיוון שגוי. אבל מי שהיה להם קשה היו אווזי הבר. הלצנים הבחינו שהם לא בטוחים בדרך, ועשו כל מה שיכלו כדי לבלבל אותם.
"לאן אתם מתכוונים ללכת, אנשים טובים?" קרא ברבור. הוא התקרב ישר אל אקה, ונראה מלא אהדה ורצינות.
"אנחנו נטוס לאולנד, אבל מעולם לא היינו שם," אמרה אקה. היא חשבה שזו ציפור שאפשר לסמוך עליה.
"כמה חבל," אמר הברבור. "פיתו אתכם לכיוון הלא נכון. אתם בדרך לבלקינגה. בואו אחרי, ואני אכוון אתכם מחדש!"
וכך עף איתם; וכשהרחיק אותם כל כך מהשביל שכבר לא שמעו שום קריאות, נעלם בערפל.
הם עפו קצת באקראי. בקושי הצליחו למצוא שוב את הציפורים, כשברווזה התקרבה אליהם. "הכי טוב שתנוחו על המים עד שהערפל יתפזר," אמרה הברווזה. "ברור שאתם לא רגילים לדאוג לעצמכם במסעות."
הנוכלים האלה הצליחו לסחרר את ראשה של אקה. עד כמה שהנער הבין, אווזי הבר עפו במעגלים זמן רב.
"היזהרו! אתם לא רואים שאתם עפים מעלה ומטה?" צעק טבלן כשחלף במהירות. הנער ממש אחז בצווארו של האווז. זה היה דבר שחשש ממנו זמן רב.
אין לדעת מתי היו מגיעים, אילולא שמעו מרחוק קול מתגלגל ועמום.
אז מתחה אקה את צווארה, חבטה חזק בכנפיה, והתפרצה קדימה במלוא המהירות. עכשיו היה לה משהו להיתלות בו. האווזה האפורה אמרה לה לא לנחות בקצה הדרומי של אולנד, כי יש שם תותח, שהאנשים נהגו לירות בו אל הערפל. עכשיו ידעה את הדרך, ועכשיו אף אחד בעולם לא יתעה אותה שוב.