קרלסקרונה
יום שבת, שניים באפריל.
זה היה ערב של אור ירח בקרלסקרונה, שקט ויפה. אבל קודם, במשך היום, ירד גשם ונשבה רוח, ואנשי העיר בוודאי חשבו שמזג האוויר הרע נמשך עדיין, כי כמעט אחד מהם לא העז לצאת אל הרחובות.
בזמן שהעיר שכבה כך, נטושה וריקה, באו אקה, אווזת הבר, ולהקתה בעפה לעברה מעל וממון ופנטרהולמן. הם יצאו בשעת ערב מאוחרת לחפש מקום לינה באיים. הם לא יכלו להישאר בפנים היבשה, כי סמירה השועל הטריד אותם בכל מקום שבו נחתו.
כשהילד רכב גבוה באוויר והביט בים ובאיים שנפרשו לפניו, נדמה לו שהכול נראה מוזר מאוד, כמו בסיפורי רוחות. השמים כבר לא היו כחולים, אלא עטפו אותו כמו כדור של זכוכית ירוקה. הים היה לבן כחלב, ועד כמה שהעין ראתה התגלגלו עליו גלים לבנים קטנים, ובראשיהם קצף כסוף. באמצע כל הלבן הזה שכנו איים קטנים רבים, שחורים לגמרי כמו פחם. אם היו גדולים או קטנים, שטוחים כמו אחו או מלאים צוקים, כולם נראו שחורים באותה המידה. אפילו בתי מגורים וכנסיות וטחנות רוח, שבשעות אחרות הם לבנים או אדומים, נראו כצללית שחורה על רקע השמים הירוקים. הילד הרגיש כאילו כדור הארץ השתנה והוא הגיע לעולם אחר.
הוא חשב שרק הלילה, רק הלילה הזה, הוא רוצה להיות אמיץ ולא לפחד, ואז ראה משהו שהפחיד אותו באמת. זה היה אי סלעים גבוה, מכוסה גושי אבן גדולים וזוויתיים, ובין הגושים נצצו כתמי זהב בוהק. הוא לא יכול היה שלא לחשוב על מגלסטן שליד טרולה־יונגבי, שהטרולים מרימים לפעמים על עמודי זהב גבוהים, והתפלא אם זה משהו דומה.
אבל עם האבנים והזהב אולי היה הכול עובר בשלום, לולא שכבו סביב האי כל כך הרבה דברים מבהילים. הם נראו כמו לווייתנים וכרישים ושאר מפלצות ים גדולות. אבל הילד הבין שאלה הם טרולי הים, שהתאספו סביב האי ומתכוונים לזחול עליו ולהילחם בטרולי היבשה שחיים שם. ואלה שביבשה בוודאי פחדו, כי הוא ראה איך ענק גדול עומד בנקודה הגבוהה ביותר של האי ומרים את זרועותיו, כאילו הוא מיואש מכל האסון שעומד לבוא עליו ועל האי שלו.
הילד נבהל לא מעט כשהבחין שאקה מתחילה לרדת בדיוק מעל האי הזה! "לא, למען השם! אסור לנו לנחות שם," אמר.
אבל האווזים המשיכו לרדת, ועד מהרה התפלא הילד איך יכול היה לראות את הדברים כל כך עקום. קודם כול, גושי האבן הגדולים לא היו אלא בתים. האי כולו היה עיר, וכתמי הזהב הבוהקים היו פנסי רחוב וחלונות מוארים. הענק שעמד הכי גבוה על האי והרים את זרועותיו היה כנסייה בעלת שני מגדלים עם צלבים. כל טרולי הים והמפלצות שחשב שראה היו סירות וספינות מכל הסוגים, שעגנו סביב האי. בצד שפנה אל היבשה היו בעיקר סירות משוטים, סירות מפרשים וספינות קיטור קטנות של החוף, ובצד שפנה אל הים עמדו ספינות קרב משוריינות. חלקן היו רחבות, עם ארובות עבות מאוד ומשופעות, ואחרות ארוכות וצרות, בנויות כך שיכלו להחליק במים כמו דגים.
עכשיו, איזו עיר זו יכולה להיות? את זה הילד יכול היה להבין, כי ראה את כל ספינות הקרב. כל חייו אהב ספינות, אף שלא היה לו שום קשר אליהן, חוץ מהגליונות שהפליג בהן בתעלות הניקוז שלצד הדרכים. הוא ידע היטב שהעיר הזאת, שבה שוכנות כל כך הרבה ספינות קרב, לא יכולה להיות אלא קרלסקרונה.
סבו של הילד היה מלח זקן בצי, ובכל ימי חייו דיבר על קרלסקרונה כל יום, על מספנת הענק לספינות מלחמה ועל כל הדברים האחרים שאפשר לראות בעיר ההיא. הילד הרגיש בבית לגמרי, ושמח שיראה את כל מה ששמע עליו כל כך הרבה.
אבל הוא הספיק לראות רק בהבזק את המגדלים והביצורים שחסמו את הכניסה לנמל, ואת הבניינים הרבים ואת המספנה, ואז אקה כבר ירדה על אחד ממגדלי הכנסייה השטוחים.
זה היה מקום בטוח למדי למי שרוצה לברוח משועל, והילד התחיל לשקול אם לא יוכל להעז ולהתכרבל מתחת לכנף האווז הזכר, רק הלילה הזה. כן, זה בהחלט אפשרי. יעשה לו טוב לישון קצת. ימשיך לראות עוד מהמספנה ומהספינות אחרי שיאיר היום.
הילד עצמו התפלא שהוא מסוגל להישאר רגוע ולחכות עד הבוקר כדי לראות את הספינות. הוא בטח לא ישן אפילו חמש דקות, ואז יצא מתחת לכנף והחליק למטה במוט הברק ובצינור הגשם, כל הדרך עד הקרקע.
עד מהרה עמד על כיכר גדולה שנפרשה לפני הכנסייה. היא הייתה מרוצפת באבנים עגולות, והליכה עליה הייתה קשה לו כמו שקשה לאנשים גדולים ללכת על אחו מלא גבשושיות. מי שרגיל לחיות תחת השמים הפתוחים, או הרחק בכפר, מרגיש תמיד אי נוחות כשהוא בא לעיר, שבה הבתים עומדים זקופים ומאיימים והרחובות פתוחים, כך שכל אחד יכול לראות מי הולך בהם. כך קרה גם לילד. כשעמד על הכיכר הגדולה של קרלסקרונה והביט בכנסייה הגרמנית, בבית העירייה ובקתדרלה שממנה ירד זה עתה, לא יכול היה לעשות דבר מלבד לאחל שיהיה שוב על המגדל עם האווזים.
היה מזל שהכיכר הייתה ריקה לגמרי. לא היה בה אדם אחד, אלא אם כן סופרים פסל שעמד על כן גבוה. הילד הביט זמן רב בפסל, שייצג איש גדול וחסון בכובע משולש, בז'קט ארוך, במכנסי ברך ובנעליים גסות, והרהר מי הוא. בידו החזיק מקל ארוך, ונראה שהוא יודע היטב איך להשתמש בו, כי פניו היו חמורות להפליא, עם אף גדול ומעוקל ופה מכוער.
"מה עושה כאן הדבר הזה עם השפתיים הארוכות?" אמר הילד לבסוף. הוא מעולם לא הרגיש קטן וחסר חשיבות כמו באותו לילה. הוא ניסה לעודד את עצמו קצת באמירה חצופה. אחר כך הפסיק לחשוב על הפסל ופנה לרחוב רחב שהוביל אל הים.
אבל הילד לא התרחק הרבה, ושמע שמישהו הולך אחריו. מישהו צעד מאחוריו, דרך בכבדות על מרצפות האבן ודפק על האדמה במקל קשה. זה נשמע כאילו איש הברונזה שבכיכר יצא לטיול.
הילד הקשיב לצעדים בזמן שרץ במורד הרחוב, והשתכנע יותר ויותר שזה איש הברונזה. האדמה רעדה והבתים הזדעזעו. זה לא יכול היה להיות אלא הוא, שהולך כל כך כבד, והילד נבהל עד מוות כשחשב על מה שאמר לו זה עתה. הוא לא העז להפנות את ראשו כדי לבדוק אם זה באמת הוא.
"אולי הוא רק יצא לטייל להנאתו," חשב הילד. "הוא ודאי לא יכול להיעלב ממני בגלל המילים שאמרתי. הן לא נאמרו ברוע לב בכלל."
במקום להמשיך ישר ולנסות להגיע למספנה, פנה הילד לרחוב צדדי שהוביל מזרחה. קודם כול רצה להתרחק ממי שדהר אחריו.
אבל ברגע הבא שמע שאיש הברונזה פנה לאותו רחוב, ואז הילד כל כך נבהל שלא ידע מה לעשות בעצמו. וכמה קשה למצוא מקומות מסתור בעיר שבה כל השערים נעולים! ואז ראה מימינו כנסיית עץ ישנה, שעמדה במרחק קצר מהרחוב באמצע חורשה גדולה. לא עצר לרגע כדי לחשוב, אלא מיהר לעבר הכנסייה. "אם רק אגיע לשם, אהיה ודאי מוגן מכל רע," חשב.
כשרץ קדימה, ראה פתאום איש שעמד על שביל חצץ ופרש אליו יד. "בטח יש כאן מישהו שיעזור לי!" חשב הילד, שמח מאוד, ומיהר לכיוון ההוא. הוא היה מפוחד כל כך שלבו דפק בחזהו בחוזקה.
אבל כשהגיע אל האיש שעמד בקצה שביל החצץ, על כן נמוך, נדהם לגמרי. "בוודאי לא זה הוא שסימן לי!" חשב, כי ראה שהאיש כולו עשוי עץ.
הוא עמד והביט בו. זה היה איש רחב כתפיים על רגליים קצרות, עם פנים רחבות ואדומות, שיער שחור מבריק וזקן שחור מלא. על ראשו חבש כובע עץ, על גופו מעיל עץ חום, סביב מותניו חגורת עץ שחורה, על רגליו מכנסי ברך רחבים מעץ וגרביים מעץ, ועל כפות רגליו נעלי עץ שחורות. הוא היה צבוע חדש ומצופה לכה חדשה, כך שהבריק וזהר באור הירח. בוודאי זה תרם הרבה למראהו הטוב לב, עד שהילד נתן בו אמון מיד.
בידו השמאלית החזיק לוח עץ, ושם קרא הילד:
"בענווה רבה אני מבקש, אף שאין לי קול: תנו פרוטה, נא, ושאו את כובעי!"
אה, הנה! האיש היה רק קופת צדקה. הילד הרגיש שעבדו עליו. הוא ציפה שזה יהיה משהו מיוחד באמת. ועכשיו נזכר שגם סבא דיבר על איש העץ ואמר שכל הילדים בקרלסקרונה אוהבים אותו מאוד. וזה בטח היה נכון, כי גם לו היה קשה להיפרד מאיש העץ. היה בו משהו כל כך עתיק, שאפשר היה לחשוב שהוא בן מאות שנים, ובו בזמן נראה חזק ונועז וחי, בדיוק כמו שמדמיינים שנראו אנשים בימים עברו.
הילד נהנה כל כך מלהסתכל באיש העץ ששכח לגמרי את מי שממנו ברח. אבל עכשיו שמע אותו שוב. הוא פנה מהרחוב ונכנס אל חצר הכנסייה. גם לכאן הלך אחריו! לאן ילך הילד?
ברגע זה ראה את איש העץ מתכופף אליו ומושיט את ידו הגדולה והרחבה. אי אפשר היה לחשוב עליו אלא טוב, ובקפיצה אחת עמד הילד בכף ידו. איש העץ הרים אותו אל כובעו ותחב אותו מתחתיו.
הילד בדיוק הסתתר, ואיש העץ בדיוק החזיר את זרועו למקומה, כשאיש הברונזה עצר מולו והלם במקל על האדמה, כך שאיש העץ רעד על כנו. אחר כך אמר איש הברונזה בקול חזק ומהדהד: "מי זה?"
זרועו של איש העץ עלתה, כך שחרקה בעץ הישן, והוא נגע בשולי כובעו כשענה: "רוזנבום, ברשות הוד מלכותך. פעם הייתי נגד־בוצמן על אוניית המלחמה דריסטיגהטן, אחרי תום השירות שימשתי שמש בכנסיית האדמירלים, ולאחרונה גילפו אותי בעץ והציגו אותי בחצר הכנסייה כקופת צדקה."
הילד נרתע כששמע שאיש העץ אומר "הוד מלכותך". כי עכשיו, כשחשב על כך, הבין שהפסל שבכיכר מייצג את מי שייסד את העיר. כנראה לא פחות מקרל האחד־עשר בכבודו ובעצמו הוא שפגש.
"הוא נותן דין וחשבון טוב על עצמו," אמר איש הברונזה. "יכול הוא גם לומר לי אם ראה ילד קטן ושובב שמסתובב בעיר הלילה? הוא נבל חצוף, ואם אתפוס אותו, אלמד אותו נימוסים!" ושוב הלם במקלו על האדמה, ונראה כועס להפליא.
"ברשות הוד מלכותך, ראיתי אותו," אמר איש העץ, והילד נבהל כל כך שהתחיל לרעוד במקום שבו ישב מתחת לכובע, והביט באיש הברונזה דרך סדק בעץ. אבל הוא נרגע כשאיש העץ המשיך: "הוד מלכותך הולך בדרך הלא נכונה. הצעיר הזה בוודאי התכוון לרוץ אל המספנה ולהסתתר שם."
"כך הוא אומר, רוזנבום? ובכן, אל יעמוד עוד על הכן, אלא יבוא איתי ויעזור לי למצוא אותו. ארבע עיניים טובות משתיים, רוזנבום."
אבל איש העץ ענה בקול עצוב: "אבקש בענווה רבה שיתירו לי להישאר במקומי. אני נראה בריא ושמן בגלל הצבע, אבל אני זקן ומעופש, ולא יכול לשאת תנועה."
איש הברונזה לא היה מאלה שאוהבים שמתנגדים להם. "איזה רעיונות הם אלה? בוא איתי, רוזנבום!" ואז הרים את מקלו והלם בו על כתפו של השני מכה מהדהדת. "האם רוזנבום אינו רואה שהוא מחזיק מעמד?"
עם זה יצאו לדרך והלכו ברחובות קרלסקרונה, גדולים וכבירים, עד שהגיעו לשער גבוה שהוביל אל המספנה. ממש בחוץ, על משמר, הלך אחד ממלחי הצי, אבל איש הברונזה צעד על פניו בגאווה ובעט בשער ופתח אותו, והמלח לא עשה את עצמו כמבחין בכך.
ברגע שנכנסו למספנה, ראו לפניהם נמל רחב וגדול שמחולק בגשרי כלונסאות. בחופי הנמל השונים שכנו אוניות המלחמה, שנראו גדולות יותר ומעוררות יראה יותר מקרוב, כך, מאשר לפני רגע, כשהילד ראה אותן מלמעלה. "אם כך, לא היה כל כך מטורף לדמיין שהן טרולי ים," חשב.
"היכן רוזנבום חושב שכדאי ביותר שנתחיל בחיפוש?" אמר איש הברונזה.
"כמוהו, אפשר להסתתר בקלות רבה ביותר באולם הדגמים," ענה איש העץ.
על רצועת יבשה צרה שנמתחה ימינה מהשער, לאורך הנמל, שכנו מבנים עתיקים. איש הברונזה ניגש לבניין בעל קירות נמוכים, חלונות קטנים וגג בולט. הוא הלם בדלת במקלו עד שנפתחה בפתאומיות, ועלה בכבדות כמה מדרגות שחוקות. עד מהרה באו אל אולם גדול, מלא ספינות קטנות עם כל הציוד והמפרשים. הילד הבין בלי שיגידו לו שאלה דגמים של הספינות שנבנו לצי השוודי.
היו שם ספינות מסוגים רבים ושונים. היו אוניות מלחמה ישנות, שדפנותיהן זיפו תותחים, שהיו להן מבנים גבוהים בחרטום ובירכתיים וגביהן מכבדים תחת רשת של מפרשים וחבלים. היו סירות איים קטנות עם ספסלי משוטים לאורך הצדדים, היו סירות תותחים ללא סיפון ופריגטות מוזהבות להפליא, שהיו דגמים של אלה שהמלכים השתמשו בהן בנסיעותיהם. לבסוף היו גם ספינות משוריינות כבדות ורחבות, עם מגדלים ותותחים על הסיפון, כמו אלה שבשימוש בימינו, וסירות טורפדו צרות ומבריקות שדמו לדגים ארוכים ודקים.
כשהילד נישא בין כל אלה, נתקף יראה. "תארו לעצמכם שספינות גדולות ומפוארות כאלה נבנו כאן, בשוודיה!" אמר לעצמו.
היה לו די זמן לראות את כל מה שאפשר היה לראות שם, כי כשאיש הברונזה ראה את הדגמים, שכח את כל השאר. הוא בחן את כולם, מהראשון ועד האחרון, ושאל עליהם. ורוזנבום, נגד־הבוצמן מהדריסטיגהטן, סיפר כל מה שידע על בוני הספינות ועל מי שהפעילו אותן ועל הגורל שפקד אותם. הוא סיפר להם על שפמן ופוקה וטרולה, על הוגלנד ועל סוונסקסונד, וכך הלאה עד שנת 1809, כי אחרי זה כבר לא היה שם.
גם הוא וגם איש הברונזה היה להם הכי הרבה מה לומר על הספינות הישנות והיפות מעץ. את ספינות הקרב החדשות לא נראה שהם מבינים בדיוק.
"אני שומע שרוזנבום אינו יודע דבר על הדברים החדשניים האלה," אמר איש הברונזה. "לכן בואו נלך ונראה משהו אחר, כי זה משעשע אותי, רוזנבום."
עד אז ויתר לגמרי על חיפוש הילד, שהרגיש רגוע ובטוח במקום שבו ישב בכובע העץ.
אחר כך שני האנשים שוטטו בכל המתקן הגדול: בתי מלאכה לתפירת מפרשים, נפחיית עוגנים, בתי מלאכה למכונות ולנגרות. הם ראו את מנופי התרנים ואת המספנות, את המחסנים הגדולים, את בית הנשק, את גשר החבלים ואת המספנה הגדולה שיצאה משימוש, שנחצבה בסלע. הם יצאו על גשרי הכלונסאות שבהם עגנו כלי הצי, עלו על הסיפון ובחנו אותם כמו שני זאבי ים זקנים: התפלאו, הסתייגו, אישרו והתמלאו כעס.
הילד ישב בבטחה מתחת לכובע העץ, ושמע הכול על איך עמלו והתייגעו במקום הזה כדי לצייד את הציים שיצאו מכאן. הוא שמע איך סיכנו חיים ודם, איך הקריבו את הפרוטה האחרונה כדי לבנות את אוניות המלחמה, איך אנשים מיומנים מתחו את כל כוחותיהם כדי לשכלל את הספינות האלה שהיו מגן למולדתם. כמה פעמים עלו דמעות בעיני הילד כששמע את כל זה.
ולבסוף נכנסו לחצר פתוחה, שבה היו מקובצים דגמי הגליונות של אוניות המלחמה הישנות, ומראה מופלא יותר הילד מעולם לא ראה, כי לדגמים האלה היו פנים חזקות ומעוררות אימה מעבר לכל דמיון. הם היו גדולים, חסרי פחד ופראיים, מלאים באותה רוח גאה שציידה את הספינות הגדולות. הם היו מזמן אחר משלו. הוא הרגיש שהוא מתכווץ לפניהם.
אבל כשבאו לכאן, אמר איש הברונזה לאיש העץ: "הסר את כובעך, רוזנבום, בפני אלה שעומדים כאן! כולם נלחמו למען המולדת."
ורוזנבום, כמו איש הברונזה, שכח מדוע התחילו את הסיור הזה. בלי לחשוב, הרים את כובע העץ מראשו וקרא:
"אני מסיר את כובעי בפני מי שבחר את הנמל וייסד את המספנה ויצר מחדש את הצי, בפני המלך שהחיה את כל זה!"
"תודה, רוזנבום! יפה אמרת. רוזנבום הוא איש נעלה. אבל מה זה, רוזנבום?"
כי שם עמד נילס הולגרסון, ממש על קודקודו הקירח של רוזנבום. הוא כבר לא פחד, אלא הרים את כובע הצמר הלבן שלו וקרא: "הידד לך, שפתיים־ארוכות!"
איש הברונזה הלם במקלו בחוזקה על האדמה, אבל הילד מעולם לא למד מה התכוון לעשות, כי עכשיו עלתה השמש, ובאותו רגע נעלמו גם איש הברונזה וגם איש העץ, כאילו היו עשויים אד. בעודו עומד ומביט אחריהם, פרחו אווזי הבר מגג מגדל הכנסייה והתנדנדו הלוך ושוב מעל העיר. מיד הבחינו בנילס הולגרסון, ואז האווז הלבן הגדול צלל מן השמיים והרים אותו.